יום ראשון, 11 במאי 2014

שיר זוהרה אלפסיה – ארז ביטון (מתוך אתר אלוני יצחק) סיכום לבגרות ספרות


שיר זוהרה אלפסיה – ארז ביטון  (מתוך אתר אלוני יצחק)
רקע

זוהרה אלפסיה הייתה זמרת מפורסמת ונערצת  במרוקו . כאשר היא התגלתה על ידי מוחמד החמישי - מלך מרוקו, הוא הזמינה לארמונה והיא הפכה להיות "זמרת החצר" שלו במשך עשרות שנים.
ב-1962, כאשר הייתה בת 55, החליטה זוהרה אלפסיה לוותר על העושר והתהילה ועלתה לישראל.
היא חיה באשקלון בשכונת מצוקה בצניעות רבה ובחוסר כל. זוהרה אלפסיה נפטרה בשנת  1994 בהיותה בת 87.
שירו של ארז ביטון על זוהרה אלפסיה נכתב בשנת 1976 לאחר שהמשורר פגש אותה במסגרת עבודתו כעובד סוציאלי באשקלון.
השיר מתאר בעזרת דמותה של זוהרה את הקשיים שבהם נתקלו בני יהדות מרוקו עם עלייתם לארץ.
דמותה של זוהרה מייצגת חברה  שבאה מתרבות שונה מזו שהייתה מקובלת בישראל ושלא התקבלה על ידי התרבות האירופאית בישראל של שנות החמישים והשישים.

 תוכן ומשמעות

השיר מתאר שתי תקופות בחייה של זוהרה אלפסיה - עבר והווה. החלק על עברה של זוהרה אלפסיה מתואר על סמך דברים שהדובר שמע מפי אחרים "אומרים ש..." , לעומת זאת, תמונת ההווה נמסרת כעדות ישירה של הדובר.
בתקופת העבר הייתה זוהרה זמרת החצר של מוחמד החמישי מלך מרוקו. היא נחשבה לזמרת אהודה ביותר.כדי להמחיש זאת משתמש הדובר בתיאור של הגזמה: "אומרים עליה שכאשר שרה, לחמו חיילים בסכינים לפלס לה דרך בהמון..." כאשר זוהרה אלפסיה שרה, החיילים היו להוטים כל כך להגיע אליה, לגעת בשמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה ולהצמיד לה כסף ריאל (מטבע מרוקאי) עד כדי כך שהיו מוכנים להלחם בסכינים כדי לפלס דרך בתוך ההמון שהתקבץ סביבה.
בהווה גרה זוהרה אלפסיה  ליד לשכת הסעד בשכונת עתיקות ג' שבאשקלון, זוהי שכונת עוני שאליה הגיעו עולים מצפון אפריקה וחיו בה בתנאים קשים מאוד. הדובר מתאר את  מקום מגוריה של הזמרת כמקום ששולטים בו עוני ועזובה . מקום שיש בו  "ריח שיירים של קופסאות סרדינים...",  שולחן שבור בן שלוש רגליים ושטיחי מלך שפעם היו מרהיבים וכעת הם מרובבים (מוכתמים) וזרוקים על מיטת סוכנות (מיטה פשוטה עשויה מסגרת ברזל שניתנה לעולים על ידי הסוכנות היהודית).
הדובר מתאר גם  את המראה החיצוני של זוהרה בהווה . זוהרה לבושה בחלוק בוקר ולא באותה שמלה מפוארת שאל שוליה כמהו החיילים להגיע.,  עומדת שעות על יד המראה, מנסה אולי לשמר דבר מה מדמותה בעבר. היא משתמשת בצבעי איפור זולים שרק אותם ידה משגת לקנות.
זוהרה גם מתרפקת בזיכרונותיה על העבר. היא מזכירה את "מוחמד החמישי אישון עיננו"   הדובר מציין שכאשר היא אומרת זאת  "אינך מבין ברגע הראשון" .
כאשר רואים אותה בעליבותה, מתקשים להבין כיצד מתקשר מלך מרוקו אל מציאות כה קשה ועגומה.
( זוהרה מכנה את מוחמד החמישי "אישון עיננו" משום שהיה ידוע באהדתו הרבה ליהודי מרוקו. הוא הבטיח שהיהודים בארצו יקבלו יחס זהה לזה של המוסלמים. ידוע כי הוא היה זה שמנע את השלטת חוקי הגזע האנטי יהודיים בארצו.)
סיום השיר מבהיר את מה שהדובר לא הצליח להבין ברגע הראשון . הדובר אומר כי זוהרה אלפסיה איננה זמרת יותר, שלא כמצופה קולה צרוד אך  ליבה צלול (זך ונקי) ועיניה "שבעות אהבה". 
קולה שהיה צלול אבד לה, אך האהבה שספגה אז, כאשר הייתה נערצת ממלאת אותה ומאפשרת לה להמשיך ולחיות בהווה.

אמצעים אמנותיים

מבנה השיר

השיר אינו  מחולק לבתים אלא כתוב כיחידה אחת. מבנה זה מדגיש את המעבר הרציף , הבלתי נמנע מן התקופה הראשונה אל התקופה השנייה בחייה של זוהרה אלפסיה.
השיר בנוי  משורות קצרות מאוד ולעומתן שורות ארוכות מאוד.  העמדת שתי השורות הארוכות ביותר בשיר זו ליד זו מבטאות את הניגוד במצבה של זוהרה.
השורה הארוכה הראשונה מבטאת את תקופת הזוהר של הזמרת כשהייתה בחצרו של מלך מרוקו, ולעומתה בשורה הארוכה הבאה מתוארת עליבות הסביבה שבה היא חיה בהווה.

ניגודים

בשיר קיים ניגוד מרכזי בין העבר לבין ההווה של זוהרה אלפסיה.
חלקו הראשון של השיר עוסק בעברה המפואר של זוהרה ואילו חלקו השני מתאר את זוהרה בהווה . ניגודים אלה מדגישים את הפער העצום באיכות חייה של הזמרת במרוקו בעבר לבין חייה בישראל בהווה.
בשיר ניגודים נוספים הממחישים פער זה: שטיחי המלך המרהיבים מול הדלות המאפיינת את חייה של זוהרה. החלוק וצבעי האיפור הזולים מנוגדים לשמלת הפאר שלבשה בעבר.
הניגוד האחרון בשיר בין הקול הצרוד ללב הצלול רומז על הפתרון שמצאה זוהרה על מנת לחיות בשלום עם מצבה. היא אינה שרה יותר, אך הזיכרונות ממלאים את ליבה.

חזרות

השם "זוהרה אלפסיה" חוזר בשיר חמש פעמים.בכותרת, בתחילת השיר, בחיבור בין העבר להווה ובסיום השיר. חזרה זו מציגה את דמותה של זוהרה כדמות אגדית בלתי נשכחת כפי שאכן הייתה. (זוהרה אלפסיה - זוהרה מן העיר פס שבמרוקו)
 ניתן לראות בחזרה זו גם יסוד האופייני לשיר קינה,שיר המבכה את מותו של אדם. הדובר מבכה על אובדן הכבוד והתהילה של הזמרת המפורסמת ובכך הופך להיות גם שיר מחאה על העוול שנעשה לעולים רבים מצפון אפריקה.



פסיחה

"...אומרים עליה שכאשר,
לחמו חיילים בסכינים
לפלס דרך ההמון
להגיע אל שולי שמלתה
לנשק את קצות אצבעותיה"

הפסיחה בשורות אלו יוצרת קוצר נשימה במהלך הקריאה ומבטאת את התרגשות הדובר הנסחף אחר סערת הרגשות של החיילים המנסים לפלס דרך אל זוהרה. התרגשות זאת מתעצמת בעזרת ריבוי הפעלים היוצרים את הקצב המהיר.
"...שטיחי מלך מרהיבים, מרובבים על מיטת סוכנות,
בחלוק בוקר בהו
שעות במראה
בצבעי איפור זולים"

השורות הקטועות מבטאות את התרגשותו של הדובר המספר על  מצבה העלוב של זוהרה בהווה .
שתי הפסיחות בשיר מבטאות את התרגשות הדובר ממצבה של זוהרה אך מכיוונים שונים, דבר היוצר את הניגוד והאירוניה.


מוטיב המלוכה

שלוש פעמים מוזכרת "מלכותיותה" של זוהרה אלפסיה: היא הייתה זמרת החצר אצל מלך מרוקו:  עקב מעמדה הייתה מוקפת חיילים שהגנו עליה ונלחמו עבורה. עתה מה שנשאר מזה הם "שטיחי מלך" מלוכלכים  וזיכרונות על "מוחמד החמישי אישון עיננו" שאי אפשר להבין אותם. מוטיב זה מראה כיצד עברה  תהילת העולם שלה הן במובן הגילי והן במובן התרבותי.

האנשה

"שטיחי מלך מרהיבים, על מיטת סוכנות/ בחלוק בוקר בהו שעות במראה"  - לשטיחי המלך שהיו מרהיבים ועתה הם מוכתמים ומונחים ברישול על מיטת הסוכנות, ניתנת תוכנה אנושית - הם בוהים שעות  במראה . הפעולות המיוחסות לשטיחים הן למעשה פעולותיה של זוהרה אלפסיה בהווה. האנשה זו יוצרת אנלוגיה בין השטיחים המלכותיים שהיו פעם מרהיבים והיום מוכתמים , לבין חייה של זוהרה בהווה ובעבר.

מטאפורה

" לב צלול ועיניים שבעות אהבה"  -  מטאפורה זו מתארת את פנימיותה של זוהרה בהווה. בניגוד לכל האינפורמציה הדיווחית   שניתנה לנו עד כה, מטאפורה זו מבטאת את יחסו האוהד של הדובר אל הזמרת . למרות הכל, לבה של זוהרה זך וטהור אין בה כעס , ועיניה מלאות אהבה.
* ניתן לראות כי הלשון הציורית בשיר מועטה . הדובר מוסר את העובדות כמות שהן בלשון נקייה כמעט מקישוטים.




כותרת השיר

השיר נקרא "שיר זוהרה אלפסיה". הכותרת מעוררת ציפייה לשיר הלל על זוהרה, במיוחד עבור קורא המכיר את תולדותיה. אולם עם קריאת השיר מסתבר כי  השיר עוסק בעיקר בנפילתה הגדולה של הזמרת.

סיכום ומסקנות

ניתן לראות בשיר זה כשיר מחאה על גורלם של יהודי מרוקו שהובאו לישראל בשנות החמישים והשישים ועברו משבר של תרבות ושל זהות ,כתוצאה מן המעבר מעולם של כבוד  אל עולם של השפלה ודחייה.
הדובר בשיר מתייצב כמוסר אינפורמציה אובייקטיבית ללא הבעת עמדה. אין הוא מוחה או מתריס נגד מה שהוא רואה כקיפוח וכעוול, אך ללא ספק בשיר  מבצבצת ועולה מחאה כנגד הממסד שלא השכיל לקלוט כראוי את העולים יוצאי מרוקו. הטרגדיה האישית - אנושית של זוהרה אלפסיה הייתה אחת מיני רבות.
יחד עם זאת ניתן לראות בשיר זה גם כשיר המתאר תהליך טבעי  ותופעה אנושית. שיר על זמרת שהייתה בצעירותה נערצת ואמידה ועתה היא אישה מבוגרת, חסרת אמצעים החיה בחוסר כל, לבושה ברישול ומנסה להסוות את סימני גילה בצבעי איפור זולים. כלומר שיר המשרטט דרמה של  הזדקנות.
במציאות הישראלית שבה מתבצעת  כל העת קליטת עליה השיר רלוונטי ביותר. סיפורה של זוהרה שעלתה ממרוקו תואם סיפורים רבים אחרים של עולים שעזבו בארץ מוצאם מעמד, כבוד ותהילה ומצאו את עצמם בישראל חסרי כל.

מקורות
מיקוד בספרות 2007  - הוצאת "רכס".
טוקר נפתלי, העמדה אירונית בין שתי התרבויות, אתר "דעת".
"הרהורים על "שיר זוהרה אלפסיה" - אתר schooly.

שאלה מבחינת הבגרות: בחר שיר ובו מחאה חברתית. תאר את המחאה ואת הדרכים האומנותיות בהצגת מחאה זו.
הצעה לתשובה
השיר "זוהרה אלפסיה" מציג דמות בשני מצבים - העבר המפואר ובעליבותה בהווה. זוהרה אלפסיה הייתה זמרת בחצר מלך מרוקו, מעמד שהוא בלא ספק יוצא דופן וחד-פעמי.
לא ברור כיצד היא הגיעה למעמד זה, אך מן השיר מתברר שהיא הייתה נערצת על המלך וגם על ההמונים. בגלל סיבות שאינן מפורטות בשיר, אך מסתתרות בין השורות, היא עלתה ארצה.
נראה, שהיא עלתה בגלי העלייה של שנות ה-60, ייתכן שהובטח לה שגם בארץ תוכל להמשיך ולשיר.
ואולם בארץ, המציאות שעמדה למולה הייתה שונה בתכלית. היא לא בעיר בירה אלא בעיר דרומית, שאין בה סיכוי לקריירה, היא נזקקת סעד, ומכל תפארת העבר נותרו שטיחים הזרוקים על מיטתה.
את בגדיה המפוארים החליפה בחלוק עלוב, רכושה הוא שולחן רעוע, והיא מאופרת באיפור זול, לזכר ימי העבר. המשורר מרחם עליה,  וכאשר הוא אומר כי יש לה קול צרוד אין אנו מבינים, אם הוא צרוד עקב שימוש לא נכון בקול בבואה לארץ או שזה הקול שהביא להצלחתה. הלב הצלול מרמז על אופייה, כלומר היא לא מתלוננת, המשורר עושה זאת בשמה. היא מקבלת את מצבה וגורלה. אמנם היא מתרפקת על זיכרונות העבר, אך מנסה אולי להסתגל למצבה בהווה. המשורר מציג אותה כדמות טרגית, אך נראה שהיא לא בהכרח מרגישה כך.
 זוהרה מייצגת את מצבם של עולים חדשים רבים, שבעלותם ארצה השאירו מאחוריהם קריירה, בתים, עושר וכדומה, וכאן בארץ נאלצו להתמודד עם קשיי היום-יום, קשיי הסתגלות ופרנסה. מצבה הוא השתקפות של בעיה חברתית המאפיינת הגירה באשר היא.
הדרכים האומנותיות שבהן מתאר המשורר את נושא השיר:  השוואה בין עבר להווה, שימוש במטאפורה, מטונימיה וסינקדוכה כגון תיאור לב צלול - תיאור מטונימי המציג  את פנימיותה למול התיאור של המראה החיצוני הנלעג. כמו כן, יש בשיר פנייה אל חוש הריח וחוש הראייה כדי לאפיין את מצבה - תיאור ריח קופסאות הריקות של הסרדינים, הצגת מצבה האומלל וההזנחה שלה, ותיאור דומה באמצעות  השולחן הרעוע.
כמו כן, השיר פותח וסוגר בשורה "זוהרה אלפסיה", ובכך יש הדגשה של דמותה כמרכז השיר.

כל שושנה/ זלדה
מבוא
השיר "כל שושנה" הופיע בספר "פנאי" (הקיבוץ המאוחד, 1967). זהו שיר לכאורה פשוט, מאחר ואין בו מורכבות ציורית, לשון מפותלת או אסוציאטיביות חידתית. הבחירה בכותרת המכלילה "כל שושנה" רומזת לצמצום אפשרויות באשר למשמעותה הסמלית של השושנה – בחינת כל השושנים הם היינו-הך. אך יחד עם זאת, קריאה בשיר מתוך הישענות על הקשרים שונים, עשויה להעשיר את היצירה בתובנות רבות. "כל שושנה" יכול להיקרא כשיר אהבה, כשיר פוליטי, כשיר מיסטי-דתי   וכשיר טבע. הסימבוליזם האירופי ייחס קדושה ליופי ולחוויה האסתטית והפך אותם למושא של פולחן מיסטי. היות והשושנה בשיר מתפקדת כמטאפורה, יש בה כדי להוביל את הקורא בין עולמות רעיוניים שונים ומגוונים ובכך תפארתו של השיר.

פרשנות מילולית ומשמעותה
בית א': זיהוי השושנה כאי של שלום מובטח ונצחי. הגלישה של השורה הראשונה לשנייה יוצרת מתח מוגבר, מאחר שלמילה "אי" ישנם שני פירושים. האחד – שטח יבשה המוקף מים מכל עבריו (הגדרה המזמנת אסוציאציה קסומה אך גם מאיימת של אי בודד או אי אבוד). השנייה – לא, אַיִן, העדר. משמעות נוספת למילה "אי", שמקורה בארמית, היא זעקת "אוי". למרות זאת, בקריאת הבית הראשון, נוצר הרושם המעודד כי בכל שושנה ניתן לראות אי של שלום מובטח ונצחי, במה שנדמה כהתגלמות האושר. מדובר באושר מיידי ונגיש שכל אדם יכול להשיגו.
בית ב': פיתוח תמונת השושנה. אותה שושנה שהיא למעשה אי של שלום, מכילה בתוכה ציפור ספירית. הציפור היא סמל מובהק לחופש והספיר היא אחת מאבני החושן היקרות (שמות, כ"ח, 18). נוצרת תמונה הרמונית של חירות מופלאה המגיעה לשיאה באמצעות הכינוי לו היא זוכה "וכתתו". הארמז המובלט מזמין אל השיר את הסמל המקראי האולטימטיבי לשלום – חזון אחרית הימים: "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', 4). פירוש המילה "וכתתו" – ניפצו, שברו, השמידו; הבחירה דווקא במילה "וכתתו" מתוך כל חזון השלום איננה מקרית כמובן. היא רומזת לכך שהשגת השלום כרוכה בסוג של שבירה והרס. אמנם מדובר בהחרבת כלי-המלחמה והפיכתם לכלי-עבודה, אך בעצם פעולת השינוי יש אלימות, שההיסטוריה מלמדת כי לעולם אין היא מסתיימת באמת.
בית ג': פתיחת הבית במילה יחידה בשורה "ונדמה", מערערת קמעה את הנחרצות האופטימית שאפיינה את שני הבתים הראשונים. יש כאן נימה זהירה ומזהירה שאולי מדובר בבדיון. ואכן ההמשך מוכיח שמדובר באשליה, בטעות אופטית. החזרה המרובעת על המלים "כה קרוב" מעצימה את התחושה שהאושר, המגולם במלים: "אור", "ניחוח", "שקט" - הוא בהישג יד ושבאמת השושנה, שהיא חיזיון אי השלום המובטח, קרובה ביותר להגשמה. שתי שורות הסיום של השיר מטפיחות את המציאות על הפנים – כדי להגיע אל אותו אי, יש לחצות את ים האש. מתברר שים של אש מפריד בין האדם לבין השגת השושנה. זוהי התהום הפעורה בין החלום לבין האפשרות להגשימו. סוף השיר מעקר את החומרים המופלאים שהוצגו במהלכו – השושנה, שבתוכה אי, שבתוכו שלום, שהוא מובטח, והוא נצחי, ובו ציפור, שהיא ספירית, ששמה "וכתתו" – כל אלו המוקפים אור, ניחוח ושקט טהור, נידונים להישרף בים האש.
ארבע קריאות שונות בשיר
שיר אהבה – הזיהוי המטאפורי האפשרי בין פרח השושנה לבין הנפש, מציב את השיר בעמדה של התבוננות ברגש האהבה. השושנה היא הביטוי לקשר האפשרי בין בני-אדם. היא סמל לנפשו של האדם המסוגל להעניק ידידות ללא תנאי. אלה הם השלמות והיופי שבנפש האדם ובנפש זולתו. ההתפתחות הדרמטית בשיר עשויה לבטא מצד אחד את הערך המטאפיסי שייחסה זלדה להתקרבות אל פנימיותו של הזולת, ומצד אחר, את מודעותה לקושי העצום שיש בכך. ההיפוך שמתרחש בסיום השיר מסמן את כל מה שנאמר לאורכו כאשליה נאיבית. לפתע מואר השיר כולו באירוניה ובספקנות. אמנם הזולת הוא אי של שלום מובטח ונצחי (הפוטנציאל לקשרי אהבה הוא אין-סופי), אך התחושה שהוא "כה קרוב" ובהישג-יד היא טעות מאכזבת. בכדי להגיע אל אותו מיצוי של שלמות, יש לחצות את ים האש – מעשה הדורש מאמץ על-אנושי, הרואי ממש, ואולי אין הוא בכלל בגדר האפשר. מכאן, שבקריאה זו מוסחת דעת הקורא אל מחוזות ההתקשרות האנושית, והיא מציעה התבוננות עגומה בנכזבות האהבה שבין בני-אדם.
שיר פוליטי – הקריאה הפוליטית בשיר מתבקשת לאור השימוש החוזר במילה "שלום", ובמלים נוספות בעלות קונוטציות מדיניות-לאומיות, והן: "וכתתו" (על הקשרה המקראי כסוף שיבוא על המלחמות באחרית הימים), ו-"אש". מטרת השיר בקריאה זו היא לפקוח את עיני התמימים, הסבורים כי השלום הוא חזון בר-מימוש. השיר בונה ציפייה שהשלום כה קרוב, עד כדי כך שניתן לראותו, להריחו, לשמעו ולהשיגו, אלא שהאמת שונה בתכלית. כנראה שתידרש עוד שפיכות-דמים רבה, עד שניתן יהיה לחצות את ים האש, אם בכלל. השיר מעורר תחושה מצמיתה שמציבה את השלום כחיזיון תעתועים. מתברר כי השלום הוא תמיד מעין אי המוקף כולו בנחשולי המלחמות המאיימים להטביעו. רק לאחר שהאדמה הופכת רווית דם, נעתרים הצדדים הנצים לפתוח את נפשם ולהידבר על אפשרות השלום. הניגוד הצורם בין סירה (כלי שיט זעיר ומוגבל) לבין ים האש (סמל למציאות מטביעה ושורפת), מותיר בתום הקריאה רושם עז של ייאוש. אך אף על פי כן, הקריאה הנחרצת: "קח סירה וחצה את ים האש" – נתפשת לא כהזמנה פושרת, אלא כדרישה לצאת בשליחות מוסרית, שאין עליה עוררין – "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים, ל"ד, 14).
שיר מיסטי-דתי - זיהוי דמותה של זלדה כאישה דתייה לצד הארמז המקראי המוכר שבשיר, מכוונים אותו אל הפן המיסטי-דתי – מה גם שהשושנה ידועה כסמל ההוויה של קדושה לעולמות עליונים, אשר המגע עמם כמעט בלתי-אפשרי. במובן זה, "כל שושנה" הוא שיר על התנסותו הכושלת של האדם להתקרב לאלוהים. ככל שינסה האדם להתמזג עם אלוהיו, לעולם הוא נידון להידחות. זהו מוטיב מוכר משירת הקודש בימי הביניים (שירת "רשות לנשמת"[1][1]), שתפקידו להמחיש את גדולת האל אל מול קטנות האדם. אין בהכרה זו בכדי להמעיט מרצונו של האדם להמשיך ולנסות להתקרב לאל, דבר שבולט בהשקפה החסידית שביקשה להגביר את התכוונות האדם בתפילותיו לאלוהים.
שיר טבע -  כותרת השיר יוצרת ספק באשר לנושא השיר. לא ברור אם השיר עוסק בפרח או באדם. קריאת השיר מסגירה במהרה את משמעויותיו הציוריות של הפרח כמסמל האדם, ואף על פי כן, ניתן לקרוא את "כל שושנה" כשיר טבע.[2][2] אפשר שהתיאורים השונים נועדו לסמל את השושנה ולא בהכרח שהשושנה מתפקדת כמסמלת שלהם. בקריאה כזאת, הופכת השושנה לנציגתו של הטבע, שעל פניו מכיל בתוכו הרמוניה ויופי המגולמים בכינויי השלום, הציפור הספירית, הניחוח, שקט העלים ושלמות הקיום ששורשיה בחזון אחרית הימים. אותה מראית-עין של קדושת הטבע ושלמותו מתנפצת עם הצגתו כאי המוקף ים אש. יופיו של הטבע, ניחוחו, השלווה הנעטפת בו – כל אלו נתונים בסכנת הכחדה מאיימת. כיום כבר ידוע כי האדם הוא אויבו האכזרי ביותר של הטבע, ורבים מאסונות הטבע

ירושה / חיים גורי
סיפור העקדה - בראשית פרק כ"ב
מילים קשות:
ראשית אונו= בנו בכורו.
מאכלת= סכין לשחיטה.
שב= זקן, ישיש.
בערב ימיו= לעת זקנתו, כשקרבו ימיו למות.
מלות הפתיחה, "האיל בא אחרון. / ולא ידע אברהם ---", קושרות את השיר לאחד הסיפורים הטעונים ביותר במסורת ישראל: פרשת העקדה (בראשית כב 1-19). דורות רבים של הוגים ויוצרים חוזרים שוב ושוב לסיפור, מדוע? מה מיוחד בסיפור העקדה? הסיפור, הפך לסמל של נכונות להקריב את היקר מכל למען האמונה. האירוע, נמסר במקרא באופן תמציתי וגורי מנסה להשלים בשירו את החסר. בפסוק 13:" והנה איל אחר נאחז בסך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". בנקודה זו מתחיל השיר שלפנינו: "האיל בא אחרון". השיר נפתח בתשובתו של אברהם לשאלת בנו המופיעה בפסוק 7: "ואיה השה לעלה"? (תשובתו של אברהם במקרא: "אלוהים יראה לו-השה לעלה, בני").
בשיר, מוזכרים נציגיהם של שלושה דורות, מיהם? השיר חוזר אחורה, אל נסיבות לידתו של יצחק: "הילד/ ראשית אונו בעת יומו ערב" (דווקא כשימיו נטו לערוב, הוליד אברהם בן כגילוי חיים של כוח גברי), ונע קדימה אל סיפור חייו של יצחק עד ימי זקנתו, ואל המורשת ההיסטורית שקיבלו "צאצאיו"- שלשלת הדורות עד עצם ימי כתיבת השיר.
הצירוף "וישא אברהם את עיניו" מופיע פעמיים בסיפור המקראי, בפסוק 4 ובפסוק 13. בבית השני בשירו של גורי נכתב כי אברהם "נשא ראשו השב". האם ישנו הבדל בין שני התיאורים? מהו ומה חשיבותו? אברהם מופיע בשיר כדמות אנושית מיוסרת: כמי שהוטל עליו להתמודד עם נטל כבד מדי לכוחו של אדם. התיאור מדגיש את החולשות של אב זקן, שאינו יכול לעמוד פנים-אל-פנים מול בנו. לכן, בבית השני, ראשו של אברהם מורכן "נשא ראשו השב"- לעומת "וישא אברהם את עיניו" בתנ"ך והוא מפנה את הגב אל בנו. מדוע עשה זאת? האם ביקש להסתיר מבנו את שמתחולל בנפשו? אולי קשה היה לו להסתכל בפניו? אולי התבייש מבנו?
ייצוג זה של הדמות אינו סותר את המסופר בתנ"ך, אף שהוא פונה לכיוון אחר. הסיפור המקראי מאיר את הצדדים האנושיים בדמותו של אברהם, אבל הוא מדגיש את עוצמת האמונה ואת הנכונות הטוטלית שלו להיענות לצו האלוהי. גורי, לעומת זאת, מבליט את חולשת האב הזקן ואת המבוכה שלו. הופעת האיל היא התרה של פקעת כאב.
גם התפנית בעלילה מובאת בשיר בצורה שונה מזו שבספר בראשית. בסיפור המקראי אברהם רואה את האיל ושומע את קולו של המלאך. לעומת זאת, בשיר שלפנינו, אברהם רואה את המלאך "ניצב" ואינו שומע אף לא מלה אחת. הוא אחוז תדהמה, וכשמתברר לו שאינו חולם, נושרת המאכלת מידו. מדוע נשרה המאכלת מידו של אברהם? מדוע אינו שומע כלל את המלאך? הדגשת סערת הרגשות והחולשה שאחזו בו.
הסיפור המקראי בונה דמות-מופת טרגית, שמעוררת בקוראים תגובה מורכבת של רגשות אימה ורחמים, הערצה וזעזוע. השיר, לעומת זאת, בונה דמות אנושית, שמעוררת רגשות של אהדה ורחמים.
שני הבתים האחרונים עוברים אל הדמות השנייה בפרשת העקדה- יצחק. המשורר נסמך על התנ"ך, שמספר באריכות את קורות יצחק (בראשית כד-כח 10 ), ומסכם במלים: "ויהיו ימי יצחק מאה שנה ושמונים שנה. ויגווע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע-ימים" (שם, לה 28-29). לפי השיר, יצחק "חי ימים רבים/ ראה בטוב, עד אור עיניו כהה." למרות חייו הארוכים והטובים של יצחק הרי שבבית האחרון אנחנו נוכחים לדעת כי את יצחק ליווה זכר "השעה ההיא" וזו אף הועברה לצאצאיו. אלה האחרונים נולדים, כשאותה מאכלת, שלא ננעצה בלבו של יצחק, נעוצה בלבם. מה מבטאת מאכלת זו? מדוע היא נעוצה בלב הדורות כולם? המאכלת מבטאת את נכונותו של האב, הוא האל, להקריב את בניו. האם קיימת בשיר ביקורת? כלפי מי היא מופנית? הביקורת בשיר מופנית כלפי האל שאינו מתפקד כאב הנוסך בילדיו תחושת ביטחון והגנה. יצחק והדורות הבאים חיים בתחושה שאביהם עלול לוותר עליהם אם יתבקש לעשות כך. פרשנות זו מתאימה לשיר בהסתמך על הניגוד שנוצר בין הבית השלישי לזה הרביעי. הבית הרביעי והאחרון פותח במילה "אבל", כלומר- למרות אריכות הימים הרי שהטראומה הלאומית הועברה מיצחק אל הדורות הבאים וזו האחרונה אינה מרפה.
על פי פרשנות אחרת: אותה מאכלת, שלא ננעצה בלבו של יצחק, נעוצה בלב צאצאיו כמורשת היסטורית שמבטאת נכונות להקרבה עצמית למען מטרה קדושה בעיניהם.
מדוע נקרא השיר בשם "ירושה"? ירושה היא לא רק רכוש שאדם מקבל מהוריו או מקרוביו לאחר מותם. ירושה היא גם תכונה גופנית או רוחנית שאדם מקבל מהוריו בתורשה (עפ"י מילון אבן-שושן). בשיר, גורי מדבר על סוג אחר של ירושה, מהו? מה נחל יצחק מאביו? מה נחלו הדורות הבאים מיצחק? יצחק הוא אחד מאבות האומה, הוריש לצאצאיו את תחושת הפחד התמידי, חוסר הוודאות ותחושת העדר הגנה מצידו של האב הוא האל. על-פי הפרשנות השנייה- נחלו יצחק והדורות הבאים את הנכונות להקריב את היקר מכל למען מטרה נעלה.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה