יום חמישי, 8 במאי 2014

זהרה אלפסיה / ארז ביטון סיכום מצוין לבגרות בספרות כל מה שצריך לדעת

זהרה אלפסיה  
                        ערכה ועיבדה: רותי איגר,
הרקע לשיר:
זהרה אלפסיה היא דמות אמיתית שהיתה נערצת מאוד בזמנה במרוקו. כשהופיעה לפני זמן מה בחגיגות של יוצאי מרוקו בישראל והיא כבר קשישה, עדיין הקביל הקהל את פניה בהתרגשות מרובה. היא היתה זמרת בחצר המלך במרוקו, ועלתה לארץ בגיל חמישים וחמש. היא נפטרה בגיל 86 באנונימיות גמורה. עם עלייתה לארץ תרמה את כל המתנות היקרות שקיבלה מהמלך למוזיאון ישראל. היא נותרה בעוני ובחוסר כל וחיה בבדידות בדירה עלובה באשקלון.
השיר מתאר את הזמרת כפי שהייתה בעבר וכפי שהיא היום.
- מה ההרגשה בסיום הקריאה?
- השם "זהרה אלפסיה" מופיע בשיר שלוש פעמים (ארבע עם הכותרת) ותמיד בשורה נפרדת. בתחילת השיר, בתוכו ובסופו. יש כאן מסגרת של שמה, כשבתוך השיר שמה מחלק את תקופות חייה לפי עבר לעומת הווה.
בחלק הראשון של השיר נכתב:
לָחֲמוּ חַיָּלִים
בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
המיוחד במשפטים אלה הוא שכל משפט נפתח בצורת מקור נטוי. ההבדל בין שימוש בצורת פועל שיש בו זמן וגוף לבין צורת מקור נטוי שצורת המקור הנטוי מסמנת שהכלל פילס דרך בהמון, הגיע.. נישק וכו..  ולא קבוצה מסוימת. כולם העריצו אותה.
כדי לתאר אותה בהווה משתמש הדובר בפעלים:
"רֵיחַ
שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים"


השיר מתאר את השינוי הקיצוני שחל בחייה של זוהרה אלפסיה שירדה ממרום  גדולתה כזמרת החצר של מוחמד החמישי מלך מרוקו לשפל המדרגה של נזקקת סעד בשכונת עולם באשקלון.
בשיר שני חלקים המעמידים זה מול זה את העבר מול ההווה.
בעברה יש עושר, הערצה ושירה, ואילו ההווה עלוב, כולו עוני, בדידות ושתיקה.
לניגודים אלה אין ביטוי חיצוני במבנה השיר. השיר כתוב כחטיבה אחת, כמעט ללא סימני פיסוק.
חלקו הראשון מתאר את גדולת עברה בהפרזה ובהגזמה כנהוג בספרות המזרחית.
תמונת החיילים הנלחמים בסכינים כדי להגיע אליה מבליטה את עוצמת היצרים שהיא עוררה ואת ההערצה והכרת התודה שחשו כלפיה. החיילים – המייצגים את החזקים והנוקשים שבגברים, מגיעים להתבטלות מוחלטת בפניה, וזה בא לידי ביטוי בנשיקת קצות אצבעותיה. יש בה משהו מושך ונערץ כאחד: היא מלהיטה יצרים, אך בפניה נוהגים בכניעה ובאיפוק.
"אומרים עליה" – מעיד על כך שזו דמות כמעט מיתית. מספרים עליה אגדות.. (יש בביטוי זה כדי למסור גם את חשיבותו של מי שמדברים בו והופך למעין אגדה שמספרים ברבים. כמו כן יש בכך גם דרך להציג תיאור שהוא בבחינת סיפורים בלבד על עבר שהיה שונה לגמרי מן ההווה.)
בתיאור ההווה מופיעים תיאורים של עוני  בדידות עזובה וקיפאון. מול הכתובת המלכותית בעבר (שורה שנייה) נמסרת על דרך ההקבלה הניגודית כתובת ההווה באשקלון (שורה 11). הפירוט המדוקדק של הכתובת יוצר תחושה של אותנטיות בתיאור העליבות וחוסר האונים של האישה.
בחלק השני של השיר עומד הכל בסימן של נפילה, של התמוטטות, של סוף. השולחן – בן 3 רגלים מתנודד, שטיחי המלך מרובבים.. (אפילו מיטתם אינה רכושם שלהם אלא רכוש הקולטים), השטיחים מייצגים את העולם שהיה ומשמרים משהו מפארו של העבר שאיבד מיופיו ומכוחו.
בחדר עומד ריח של קופסאות סרדינים – הארוחה שהוכנה מקופסאות שימורים מבליטה את הארעיות, את חוסר הקביעות , זה אינו בית.
במרכז זהרה אלפסיה מול המראה עדיין באיפור, אך איפור זול. מנסה לשמור על העבר. היא יוצרת בדובר תחושה של ניתוק מן המציאות.
במראה משתקפים השטיחים המרובבים שעל מיטת הסוכנות. גם בהם ניכר יפי העבר למרות עליבותם בהווה. השטיחים המרובבים, כמו כתמי האיפור שעל פניה מאפיינים את עולמה בהווה. כולם בוהים, תמהים על ההידרדרות, על השינוי הקיצוני שחל בעולמה של האישה.
ההתבוננות במראה מבליטה גם את תחושת הניתוק מן המציאות. העולם המשתקף במראה הוא רק בבואה מעוותת של עולם שהיה.. החלק השני מסתיים בשמה של זוהרה בנימה של כאב ואכזבה, בטון של מחאה.
אישה זו שאיבדה את קולה הצלול, יש לה עדיין לב צלול ועיניים שבעות אהבה. היא עדיין אדם חי ומרגיש ומצער מאד שהיא חיה חיים עלובים כאלה בארץ.
המחאה בשיר
זהרה בשיר היא דמות מייצגת ולא דמות שמציגה בעיה פרטית. היא מעלה את גורלם של עדות המזרח שחיו בארצותיהם במעמד חברתי וכלכלי גבוה ועלייתם ארצה דרדרה את מעמדם.
הנימה העיקרית של השיר היא של פליאה ומחאה.
למעשה, כל קבוצת מהגרים הנקלעת לארץ נתקלת שקשיי קליטה . התרבות כאן שונה מזו שבארצות מוצאם. במיוחד סובלים אמנים מהגרים כי הם קשורים ללשון, באווירה ובתרבות של ארץ מוצאם.
בשנים הראשונות לקום המדינה הייתה מדיניות שבארץ יש תרבות אחת, וכל העולים צריכים לקבל עליהם את התרבות הזו, כלומר להתכחש לתרבות שהכירו טרם עלייתם.  הכוונה הייתה להפוך את כולם למעין ישראלים חדשים., תוך מחיקת תרבותם הקודמת , אך בדיעבד התברר שזו הייתה טעות.
הכותרת-  הכותרת "זוהרה אלפסיה" מעמידה את שמה של הזמרת  כרוצה להבליט שני דברים:
                   א. לה מוקדש השיר כולו. ב. שמה הלך לפניה (הכותרת לפני השיר – לפני שהקורא
                  מתוודע אליה.
אמצעי עיצוב
1. פסיחה -  
    לָחֲמוּ חַיָּלִים
בְּסַכִּינִים
    לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן..
    הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
   בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד..
2. מטפורה-   לב צלול, עיניים שבעות – המטפורות מציגות אירוניה טרגית: הקול שהיה צריך  להיות צלול הוא דווקא צרוד, הבטן שצריכה להיות שבעה, אינה  מוזכרת, (אך ניתן  להבין שאינה שבעה), אבל העיניים שבעות.
     מטפורות אלה מבליטות את היופי הפנימי של אלפסיה. הלב מסמל את רגשות האדם והעיניים הם ראי לנפש. כלומר, למרות הנסיבות הקשות שאליהן נקלעה בערוב ימיה, היא אינה חשה מרירות, והיא מרגישה סיפוק מאותן אהבה והערצה שזכתה להן בעבר.
                        לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי
שִׂמְלָתָהּ
                     לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
                    זו מטפורה ציורית הממחישה את ההערצה הגדולה שחשו כלפיה. וכן את הצלחתה  המקצועית עד כדי להגיע אל שולי שמלתה..
3. מטונימיה –כשמוזכרים שני דברים בסמיכות ניתן לייחס לכל אחד מהם את המאפיינים של
                       זולתו. (הקומקום רותח) וכאן:
                       הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא
אוֹתָהּ
                    בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
                    הסמיכות הגיאוגרפית של מקום מגוריה ללשכת הסעד מצביעה  על כך שגם היא
                     זקוקה לתמיכה של לשכת הסעד. (לא די שהיא גרה במקום העלוב בעיירה, מקום
                     שאילו באים כל  עלובי החיים, שאינם מצליחים להשיג פת אוכל וזקוקים לתמיכה
                     וסיעוד כלכליים וחברתיים.)
4. ציור לשון – שולחן מתנודד בן שלוש רגליים
                       תיאור זה של השולחן בא לסמל חוסר איתנות, מעמד רופף. הוא מט ליפול כמו
                      מצבה הפיזי, כלכלי וחברתי של זוהרה אלפסיה.
5. אירוניה – האירוניה היא שדווקא כאן בארץ ישראל, במולדת הנכספת, במקום שבו העם נגאל 
                     והפך לאומה, במדינה שנחשבת למדינת רווחה שדואגת לעלובי הנפש הנתמכים על
                     ידי לשכת הסעד, דווקא פה בארץ של היהודים, חייה עלובים כל כך ומשמימים.
                     והדבר בולט במיוחד נוכח העבר  המפואר שעברה במרוקו, בגלות.
6. מבנה של שיר מסגרת -  כשהשם זהרה אלפסיה משמש מסגרת לשיר. בתוך השם נמצאת
                    דמותה. דמותה בעבר לעומת דמותה בהווה. שיר המסגרת מצביע על המעגל הסגור
                    של חייה. היא חיה את הזיכרון של העבר עם סמליו החומרניים.  לא ניתן להחזיר את
                    הגלגל אחורה, אל העבר.
7. האנשה - שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
                 בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
                 השטיחים מייצגים את דמותה של אלפסיה המביטה על עצמה  במראה ואינה מאמינה
                 להבדל הקיצוני שחל בחייה. 
8. חזרה – השם "זוהרה אלפסיה" מופיעה  5  פעמים לאורך השיר. (בכותרת ובתוך השיר עוד 4
                פעמים. בתחילה הדובר כאילו מודיע לקורא על אישיות חשובה. בחלק השני כששמה
                מופיע 3 פעמים.. חזרה זו מדגישה שהדובר נדהם שאישה זו ששמה הלך לפניה הפכה   לדמות שולית,אנונימית,החיה חיי עוני ובדידות.
9. שימוש בלשון הגזמה – השימוש בהגזמה מאפיין את השירה המזרחית. (שירת ימי הביניים).
                            בחלק הראשון של השיר, כשמתואר עברה המפואר, התיאור נמסר בדרך של
                            הגזמה כפי שמספרים עליה. היא הפכה לאגדה עוד בימי חייה.
10. שימוש בצורות של מקור נטוי – כדי להדגיש את הסתמי. כולם העריצו אותה...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה