יום שלישי, 8 באפריל 2014

על השיחטה / חיים נחמן ביאליק - סיכום מצוין לבגרות בספרות

על השיחטה / חיים נחמן ביאליק - סיכום מצוין לבגרות בספרות בחינם תקציר סיכום פירושים כל מה שצריך לדעת

עַל הַשְּׁחִיטָה/ חיים נחמן ביאליק

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י   לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י   –   לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.




על השחיטה - ניתוח השיר
השיר נכתב כתגובה לפרעות קישינב שהתרחשו ב 1903 ברוסיה ובהם נטבחו עשרות יהודים על רקע של אנטישמיות ובעקבות עלילות דם. זוהי קינה על מצבם של היהודים שניתן לשחוט אותם כמו בעלי חיים, בלי לתת את הדין.
השיר נכתב מיד לאחר שהגיעה לאוזניו של ביאליק הידיעה על הפרעות והוא מבטא את סערת הרגשות ואת תחושותיו המיידיות של המשורר בעקבות אותה ידיעה.
הכותרת - יש בה אירוניה משום שהיא לקוחה מתוך הברכה שהשוחט היהודי צריך לברך כאשר הוא שוחט שחיטה כשרה. אלא שכאן הנשחטים הם יהודים שנרצחו רק בגלל אנטישמיות ושנאה. ביאליק גם מביע כאן ביקורת כנגד האל שמאפשר לגויים לשחוט את היהודים ובעצם מכשיר את השחיטה של היהודים.
מבנה השיר (אמצעי אומנותי) - השיר בנוי מארבעה בתים בני 7 שורות, שאינן שוות באורכן - מה שמביע את סערת הרגשות שבה מצוי הדובר. בשיר יש משפטי ציווי, סימני שאלה וסימני קריאה שגם הם תורמים לביטוי התחושה של הדובר (פירוט של האמצעים האומנותיים בסוף הניתוח).
בית ראשון
מבטא את חוסר האונים, הייאוש והבלבול שבהם נמצא הדובר. יש כאן ביטוי למשבר אמונה. הדובר פונה לשמים ומביע ספק בקיומו של האל, אך זהו אינו ספק שלם מפני שהוא משאיר אפשרות שייתכן שיש אלוהים, אך לדובר אין יכולת להגיע אליו. הוא נמצא במצוקה, הוא איבד את התקווה ומרגיש שאין בליבו אהבה לאל ולכן הוא חסר אונים, לא יכול להתפלל ומבקש עזרה מהשמים - וייתכן שאולי בכוחות האמונה האחרונים שלו הוא מבטא כלפי השמיים את כאבו.
בשורה האחרונה חוזר הדובר על הביטוי "עד מתי" פעמיים, דבר המבטא את המצוקה בה הוא נמצא ואת גודל הספק שלו. זהו גם אֵרְמֵז לפסוק מתהלים צ"ד: "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ" שגם בו בא לידי ביטוי חוסר האונים לנוכח מעשיהם של רשעים.
בית שני
פנייה ישירה של הדובר אל התליין - שם כללי לרוצחי היהודים באשר הם.
הוא מציע לתליין את צווארו - דבר שמביע שוב את חוסר האונים והייאוש שלו, אין אפילו יכולת להתנגד.
"לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם" - גם כאן יש ארמז לפסוק מתהלים פ"ט: "לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ"
בתהלים המשפט נאמר על האל שלו יש את הכוח ואילו בשיר המשפט נאמר לתליין - יש כאן ביקורת על האל שמאפשר לרשעים להשתמש בכוחם כדי לרצוח יהודים. נוצרת כאן אנאלוגיה הפוכה בין האל לתליין: התליין נוהג כאלוהים ועושה כל מה שברצונו ואילו האל אינו משתמש בזרועו וכוחו כדי לעצור את התליין.
הדובר מדבר כאן בלשון רבים ("ואנחנו") וחש כמי שמייצג את העם היהודי כולו. התחושה היא שכל מקום הפך למקום שבו ניתן לרצוח יהודים ואין מי שיגן עליהם ("וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם"). דם היהודים מותר - תחושת הייאוש והתסכול של הדובר מתעצמת - והדבר בא לידי ביטוי בכך שהדובר "מזמין" את התליין לרצוח אותו (ואת העם היהודי כולו).
הדובר מאשים את התליין שהוא רוצח ללא אבחנה תינוקות וזקנים והדם נשאר על בגדיו של התליין, כמו כתם שאי אפשר למחות לעולם - ואולי מביע כאן תקווה שיום אחד התליין ייתן את הדין על מעשיו האיומים שאותם לא ניתן למחות ואין עליהם כפרה.
בית שלישי
תחילת הבית השלישי ממשיכה את הרעיון שמובע בסוף הבית השני: התקווה שאולי יש צדק והתליין ייתן את הדין.
אך יש כאן גם אפשרות שהצדק לא יופיע, או יופיע מאוחר מדי וכאן הביקורת של הדובר כלפי האל הופכת לחריפה:
"יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד! וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ" - אם האל לא מגיב ומניח לרשעים לעשות כרצונם על הארץ, עדיף ששלטון האל ייעלם כי אין שום משמעות להשגחה אלוהית אם היא מאפשרת קיום של מעשי זוועה כאלה. כאן שוב מציע הדובר באירוניה לרשעים ("זדים") להמשיך לעשות את מעשיהם האיומים משום שאין מי שישפוט אותם או יעניש אותם ("וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ").

בית רביעי
בתחילת הבית הדובר מקלל את אלו הדורשים נקמה. הוא טוען שאין אפשרות לבני אנוש לנקום על מעשה נתעב כל כך כמו רצח של ילד קטן. אפילו השטן לא יכול לברוא נקמה שתהלום את מעשי הזוועה. לכאורה נראה שהדובר מוותר על נקמה. אך בהמשך הוא מתאר את הנקמה שעתידה לבוא. זוהי אינה נקמה רגילה, אלא על אנושית:
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

הדם השפוך של הנרצחים יחלחל ויגיע לתהומות הארץ, למקומות העמוקים והאפלים ביותר ושם הוא יתחיל לערער את היסודות שעליהם עומד העולם - דבר שיביא לחורבן החברה האנושית כולה.
ביאליק מתאר כאן בעצם עונש שהחברה האנושית תביא על עצמה - מעשי הרצח והזוועה יגרמו לאיבוד צלם האדם, עד למצב שבו האדם יביא חורבן על העולם כולו. רק האדם הרוצח יוכל להעניש את עצמו על מעשיו. השימוש במילה "תהמות" מזכירה לנו את ימי טרם בריאת האדם - שעה שהעולם היה תוהו ובוהו, ואם הרשע ימשיך להתקיים, סופו של דבר שהעולם יחזור לאותו מצב קדום.
יש כאן ארמז למשפט מן התלמוד: "יקוב הדין את ההר" - שמבטא את ניצחון הצדק. הכוח של הדין (הצדק) הוא כה גדול שהוא יכול לנקב את ההר.
אם כך יש כאן תשובה לתמיהה של הדובר בתחילת הבית השלישי: יש צדק, אך הוא לא יופיע מיד, אלא יעשה את מלאכתו באיטיות עד למיצוי הדין. האופי של נקמה אנושית הוא מיידי, נובע מכעס, אך הנקמה מהסוג שביאליק מתאר (אלוהית?) היא נקמה איטית, אך הרסנית.
סיכום
שיר זה כתוב בנימה של זעם ויאוש על כי  העם היהודי עומד חשוף וחסר אונים מול הרוצחים. אך עם זאת יש בשיר זה נחמה - הרוצחים יבואו על עונשם במעשיהם (שימו לב להדרגתיות בעונש):
  1. דם שנשפך "לא ימח לנצח".
  2. הזדים יחנקו בדם ששפכו.
  3. החברה כולה תיהרס בגלל חוסר הצדק, העוול ורצח היהודים.

אמצעים אומנותיים
האנשה - בית ראשון - בפניה לשמים. מביע את חוסר האונים והייאוש של הדובר.
בית שלישי - הדיבור על הופעת הצדק.
•שימוש בארמזים מקראיים ותלמודיים (הסבר בגוף הניתוח)
•שימוש בסימני קריאה - מופיעים באופן קבוע בכל בית בשורה הראשונה והרביעית. מבטאים את סערת הרגשות והמצוקה שבה נמצא הדובר.
מוטיב הדם - מקשר בין הבתים, הוא מתחזק מבית לבית. בבית שני זהו דם במובן הרגיל של המילה, אך הוא מקבל חיים וישות עצמאיים משלו, דורש נקמה, ובבית הרביעי הוא מבצע אותה.
•חריזה - בכל בית השורה השישית לא מחורזת, מה שמביע שוב את תחושת השבר והמועקה של הדובר.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה