יום רביעי, 12 במרץ 2014

לא זכיתי באור מן ההפקר חיים נחמן ביאליק סיכום לבגרות בספרות



ארס פואטיקה היא אומנות שעוסקת באומנות

שיר ארס פואטי יכול בין היתר לעסוק בנושאים הבאים:
תהליך הכתיבה
הגיית הרעיון
מקורות הכתיבה
הטכניקה של הכתיבה
הקשר בין הוצר ליצרתו
הקשר בין הכותב לקוראים

כל מה שקשור ליצירת השיר הוא שיר ארס פואטי.
במקרה הזה:
המשורר הוא הדובר
הסופר הוא המספר






מקורות הכתיבה מצויים בליבו, בתוכו - בתוך המשורר
מקוריות - הנושאים הם מקוריים, הם שלו

תהליך הכתחבה - תהליך הכתיבה מדומה לחציב באבן, תהליך קשה, מייסר וארוך.
איך ניצוץ עף לעינו, צץ לי רעיון, המעיניים הוא הופך את זה לחרוז זאת אומרת מביא את זה לידי ביטוי בכתב, האש אשר מציתה את לב הקוראים.


הקשר בין הכותב ליצרתו והקשר בין הכתב לקוראים - השיר הכתוב עובד לידי הקוראים שעושים בו כרצונם. 

המשורר מרגיש כקורבן שמשלם את מחיר החשיפה.


הכל מקורי שלו, מקורו הוא בתוכו

מנקר חוצב בסלע
צור - סלע

תהליך היצירה הוא תהליך קשהלא פשוט




התוכן של מה שהוא יוצא, היצירה כולה היא מקורית (חוזר על אותו רעיון המון פעמים - אנאפורה)


מקור כתיבתו לא פשוט "פטיש צרותי הגדולות" - עצם הכתיבה היא תהליך מאוד קשה, בדרך כלל הכותב חווה דברים לא פשוטים במהלך חייו שמביאים אותו לכדי כתיבה.
חלק מהרעיונות יוצאים מהקשיים.

חרוז - הכוונה לשיר, לתוצר של המשורר
צורך חזק יותר מהמשורר לחשפוף לפרסם, להעביר את התוצר שלו לקוראים.
הניצוץ שלו מדליק את אש ההבנה של הקוראים

חלב ודם נשפכים על המזבח מהקורבן שמקריבים (זה לקוח מהמקרא - כל העק הזה של הקרבת קורבנות)
המשורר משלם מחיר, כמו חשיפה
יש תחושה של פרידה, כמו פרידה מילד - עסק לא פשוט
השיר שהוא כל כך שלך.. הוא כבר לא שלך וכל אחד יכול לפרש את מה שכתבת כרצונו - אפילו דברים שהמשורר בכלל לא התכוון אליהם.



לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.





בשיר זה, שנכתב בשנת תרס"ב, עוסק המשורר חיים נחמן ביאליק (1873 – 1934) בתהליך כתיבת השיר, באופן בו מתקבל השיר בלב הקוראים ויחסם כלפי המשורר. 

בשיר ארבעה בתים: בתים א' ו-ב' עוסקים במקור השיר ובייחודיותו. הבית השלישי מתאר את תהליך כתיבת השיר: השיר המכונה 'ניצוץ' ניתז מן הלב המתפוצץ מגודל ועומס הצרות, עף אל עין המשורר ומן העין אל הדף בו נכתב החרוז. הבית הרביעי עוסק במערכת היחסים בין המשורר לקהל הקוראים: מהרגע שבו פרסם המשורר את שירו, הוא אינו שייך לו עוד אלא לקורא.

דיון בשירבתים ראשון ושני – השיר נפתח בקביעה של המשורר כי השירה שלו היא מקורית – הוא לא לקח אותה מאיש לא ברשות ולא שלא ברשות (מן ההפקר) ואף לא קיבל את כשרון הכתיבה בירושה. האור – השירה היא מקורית, אותנטית, וייחודית למשורר עצמו. האור כמו יהלום נחצב מלבו של המשורר המכונה "סלעי וצורי". בבית השני הוא חוזר בשנית על בלעדיות השיר: כולו שלו, לא שאל אותו מאיש ולא גנבו. השיר שלו ובתוך לבו.

בית שלישי – כאן חל המפנה בשיר. לבו של המשורר לא עומד בעמוס הצרות הניחתות עליו על ידי "הפטיש" המכה בלבו. מעומס הכאב של הלב המתפוצץ עף הניצוץ מלב המשורר אל עינו. יש כאן תהליך של החצנה. הניצוץ – השיר כבר אינו פנימי ומוסתר הוא כבר יותר גלוי כיוון שהוא בעינו של המשורר ומשם עף אל החרוז כלומר, מתגלה כיצירה חשופה לעין כל על הדף. יש לשים לב, כי לתהליך יצירת הניצוץ מקדיש המשורר שני בתים ואילו להימלטות הניצוץ הוא מקדיש רק שתי שורות.

בית רביעי – בשלב הזה השיר נקרא על ידי הקוראים. לזמן קצר מצליח השיר להדליק בעירה בלב הקוראים ולהלהיב אותם. אך התלהבות זו איננה ארוכת טווח ואילו המשורר חש שהוא משלם את מחיר החשיפה של השיר בחלבו ובדמו- כלומר בכל היקר לו. המשורר משלם מחיר כבד על חשיפת צרותיו וכאביו. בעוד המשורר עובר תהליך קשה מאוד בזמן כתיבת השיר, הקורא עובר חוויה קלה ומהירה בזמן קריאת השיר. בניגוד לאש הבוערת בלב המשורר, אש תמיד שלא תכבה, בדומה לאש הקורבן המאכלת את הקורבן המיצוג במילים "חלבי ודמי" – האש שניצתה בלב הקוראים תבער ותכבה במהרה.

סיום השיר הוא מעין טענה כלפי הקוראים: מצד אחד, המשורר זקוק לקוראים על מנת שתהליך יצירת השיר יהיה שלם. מצד שני הוא כועס עליהם מכיוון שאת מחיר החוויה שלהם הוא משלם.
התהליך בשיר: מלב המשורר נחצב הניצוץ – עף לעינו- מעינו לחרוזו (לשיר הכתוב) - מן הדף ללב הקוראים. כלומר: ממקום פנימי- למרחב חיצוני- חזרה למקום פנימי.

אמצעים אומנותיים
מוטיבים – יש בשיר מספר מוטיבים שחוזרים גם בשירים אחרים של ביאליק:
מוטיב האור- כאן האור הוא השירה על כל הצדדים החיוביים והטובים שבה. השירה מאירה לקוראים את העולם, מאירה את עיניהם, מעוררת אותם וכד'.
מוטיב הדמעה- כאן מוטיב זה מרומז בשימוש בעין. הניצוץ עובר מן העין אל החרוז- אל הדף כמו דמעה: מלמעלה למטה. 

מטאפורות – השיר עשיר בלשון ציורית ויש בו מטאפורות רבות:
מסלעי וצורי נקרתיו – מטפורה לתהליך הקשה ולעבודה הנפשית הקשה והמכאיבה המלווה את תהליך הפקת האור-השירה.
"חצבתיו מלבבי"- כנ"ל
"ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר" – מטפורה למקור הכתיבה – רגש אחד ויחיד בלב המשורר.
"פטיש צרותי הגדולות"- מטפורה המתארת את תהליך היצירה: כדי שיווצר שיר כוחות חיצוניים צריכים להפעיל את המשורר. מתוך קשיי החיים של המשורר נכתב השיר.
"יתפוצץ לבבי" – מטפורה לשלב הבא בתהליך היצירה: על מנת לשחרר את הניצוץ, הלב חייב להתפוצץ. המשורר משלם את מחיר היצירה ב"מותו שלו".
"ניתז אל עיני" - מטפורה המתארת את תחילת תהליך הכתיבה: המשורר כותב בעקבות החוויות שהוא עובר ובעקבות התבוננותו בעולם.
"בחלבי ובדמי את הבערה אשלם"- תיאור מטפורי של מצב המשורר בעולם, כפי שמצטייר בעיני הדובר: הוא חש בשירה תחושה של חוסר צדק, הנובע מן המצב שבו הקוראים הופכים לשותפים לאש ('בעירה') שהוא הדליק במחיר עצום של עבודה מפרכת, סבל וייסורים.

חזרות – הדובר חוזר על מילת השלילה "לא" מספר פעמים כדי לחזק את התחושה שהשירה 
שלו היא מקורית – הוא לא לקח מאיש ולא קיבל אותה בירושה. היא נובעת ממנו והיא משקפת את עולמו ותחושותיו.
המילה 'הוא' חותמת את שורות ב' וד' בבית השני ומעידות על שייכות השירה למשורר ועל טענת המקוריות שלה. 

אנפורה- המילה 'כי' מתפקדת בשתי משמעויות: כי –לשון סיבה : כי מסלעי וצורי 
נקרתיו, כי ממני ובי הוא. כי- תיאור זמן (כש..) כי יתפוצץ לבבי.
חזרה זו מחזקת את הקשר בין העובדה שמקור האור והניצוץ הוא בלב הדובר ובזכותו הם הגיעו אל הקוראים.

חריזה- בכל בית שורות ב' וד' מתחרזות באופן מלא. גם השורה השלישית בבית הראשון והשורה השלישית בבית השני מתחרזות זו בזו: חצבתיו-נקרתיו (גם המשמעות זהה!)
ישנם גם חרוזים נוספים שהם צליליים אבל לא דקדוקיים (נשמעים דומה אך לא כתובים באותם 
עיצורים): ההפקר-מסתתר; עיני-דמי.

סינקדוכה- החורז מייצג בשיר את הישר כולו. (סינקדוכה – פרט המייצג את השלם)

ארמזים מקראיים בשיר:
"פטיש צרותי" – דברי ה' הם "כפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו, כג, כט). הדובר משווה את שירתו לדבר ה' כלומר יש בה שליחות ומסר גורלי ומשמעותי לקוראים-לעם כמו דברי הנביא. כפי שהנביא לא יכול לברוח מנבואתו אלא הוא חייב למסור אותה לעם כך גם המשורר.
"בחלבי ובדמי" – רמיזה לאברי הקורבן הפנימיים והמובחרים שהיו מוקרבים כליל על המזבח. באמצעות הארמז מודגשת תחושת ההקרבה העצמית שחש הדובר.
"מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי" – ישעיהו (נא, א-ב) מכנה את אברהם ושרה, אבות האומה בכינויים "צור חצבתם" (אברהם) ו"מקבת בור נקרתם" (שרה).
הוא יוצר זיקה בין תופעות בטבע לבין דמויות האבות כדי לומר כי עם ישראל ,בני בניהם של אברהם ושרה כאילו נחצבו מאותה האבן, מאותה באר. השייכות בין אברהם "אביכם" ושרה "תחוללכם" (אמכם) היא כמו השייכות של בן להוריו הביולוגיים. ישנו מטען גנטי שעובר מההורים לבנם. באותו האופן חש המשורר כלפי שירו: תהליך כתיבת השיר כלידת בן אשר הוא חלק ממנו ויש בו מטען שעבר מאב לבן.
"מסלעי וצורי"- במקרא מוכנה הקב"ה פעמים רבות "סלעי ומצודתי" וכן "צורי" –כמשענת ומגן לאדם. בשיר הסלע-הצור הוא סמל ללב אשר תהליך הפקת השיר ממנו קשה ומכאיבה בדומה לחציבת אבנים טובות מן הסלע.



“לא זכיתי באור מן ההפקר” \ ביאליק


השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק ארס פואטי שעוסק בתהליך היצירה.

מילים קשות:
הפקר- משהו שאין לו בעלים, משהו מוכן שלוקח אדם לעצמו מרשות הרבים.
צור- סלע גדול.
צור עוזי- עוצמה פיזית.
ניתז- נזרק בצורה חזקה.
יתמלט- נמלט, בורח, יוצא לחיים עצמיים.
אור אשכם- מדורה, אור האש שלכם- בשיר זה הכוונה לרגשות.
בחלבי ובדמי- מיטב הכוחות הנפשיים.
בעירה- שריפה, להבה.
חרוז- יצירה.
ניקרתיו- לחטט, חיטוט.
רקע – השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק הוא שיר בעל 4 בתים בו מביע המשורר את עמדתו כלפי שירתו. השיר מציג את מקוריות השירה ומתאר בדרך מטאפורית את תהליך הווצרות השיר. השיר נפתח בנימה מתנצלת (“אפולוגטית”): לא גנבתי, לא לקחתי… נימה זו אופיינית לשיר מסוג ארס פואטי. בשיר זה נראה שהדובר משיב להאשמות כאילו שירו הוא אינו מקורי וכאילו הכתיבה באה לו בקלות.
בתים א’ וב’ מציגים את מקוריות השיר.
בית א’ – מציג את מטאפורת האור: “לא זכיתי באור מן ההפקר”, האור = כשרונו של המשורר ליצור שירים, והכוונה: הוא לא זכה בכשרונו ממישהו אחר, לא לקח אותו מרשות הרבים, יש לו בלעדיות על כישרון הכתיבה.
לאור בשפה שלנו יש השלכות חיוביות ומכך משתמע כי כשרון כתיבתו נחשב בעיניו למשהו חיובי מאוד, שהרי למלה אור קונוטציות חיוביות.
הדובר אומר כי יכולתו ליצור לא באה לו בקלות, כשרונו לא בא לו כמתנת ירושה מאביו. כשרונו בא לו ממקום פנימי (הלב שלו) ולא ממקור חיצוני! יכולתו מושגת בעבודה קשה מאוד המושוות לפעולה פיזית קשה של חציבה בסלע. הוא ואמר כי אמנם הפוטנציאל גלום בו (הוא לא זכה בו מן ההפקר, הוא כולו שלו) אך תהליך כתיבת השיר הוא תהליך מאמץ מאוד.
הדובר מדגיש שמקור השיר הוא מלבבו: “ניקרתיו” = חיטוט בלב.
שני הפעלים: ניקתיו וחצבתיו ממחישים את העבודה הקשה של הוצאת האור מהחציבה ליצירה.
אמצעים אומנותיים ב-”לא זכיתי באור מן ההפקר”:
הדובר מדגיש את עבודתו הקשה ע”י ניגוד – הפקר וירושה בהם לא צריך להתאמץ בניגוד לנקרתיו וחצבתיו שבהם צריך להתאמץ.
“מסלעי ומצורי ניקרתיו”- דימוי לעבודה קשה.
“חצבתיו מלבבי”= מטאפורה.
חזרה על המילה “לא” להדגשה שהוא עבד קשה ולא קיבל את הכישרון במתנה וכירושה.
בית ב’ – יש חזרה על הבית הראשון בבית השני רק במילים אחרות להדגשה אצל הקורא. מטאפורת האור ממשיכה ע”י הניצוץ = כישרון לכתוב וליצור. הניצוץ זהה לאור; שניהם מייצגים את הכישרון הגלום במשורר. המשורר מבטא יחס גאווה כלפי הניצוץ, בזה שהוא אומר שזה רק שלו- הניצוץ הוא מקורי והוא לא גנוב.
אמצעים אומנותיים:
יש חזרה על המילה “לא” – כדי להדגיש שהוא לא לקח את הכישרון מאיש ושהיצירה הגיעה ממנו.
יש חזרה על המילה הוא, הניצוץ- כדי להדגיש שהניצוץ הוא ממנו.
“בצור ליבי מסתתר”= מטאפורה.
בית ג’ – עוסק בתהליך היצירה בחמישה שלבים:
  1. הניצוץ – הכישרון ליצור שירים שנימצאים במצב רדום בעמקי ליבו, בנפשו. זהו למעשה הפוטנציאל עצמו. (קיום פאסיבי, כישרון)
  2. החוויות הקשות ביותר שפוקדות אותו וגורמות להתעוררות הניצוץ הרדום בו- הצרות הגדולות מדומות לפטיש המכה בחוזקה על ליבו וגורמות לפיצוץ הלב המדומה לסלע. (השפעה חיצונית)
  3. הניצוץ מתפרץ באופן פתאומי החוצה. המשורר מתאר חוויה נפשית קשה מאוד של השתחררות הניצוץ מהלב ונזרק לעין. (התפרצות)
  4. המשורר רואה את השיר בדמיונו, בעיני רוחו. (התהוות)
  5. המשורר כותב את החרוז (=השיר) על נייר בצורה של שורות וחרוזים שאופייניות לשיר. מרגע פריצת הניצוץ מתקיים תהליך מהיר – הניצוץ עף לעין הדובר והופך כמעין תמונה. (קיום אקטיבי, הכישרון נהיה ליצירה)
אמצעים אומנותיים:
“יתפוצץ לבבי”, “הניצוץ עף ניתז אל עיני”, “פטיש צרותיי”- מטאפורה.
יתפוצץ, ניצוץ= מצלול ( כלומר – הדגשת צליל מסוים, במקרה זה האות צ’).
בית ד’ – מדבר על גלגול היצירה שמגיעה לקוראים. בבית זה הדובר פונה ללב הקוראים ובא בטענות אליהם משום שמרגיש פער מסויים: הוא מרגיש שהם לוקחים בקלות את שירו למרות שהוא עבד עליו קשה. הוא אומר שהחומר השירי הוא בעל עוצמה רגשית של חוויה חזקה מאוד משתחרר מפנימיות המשורר ללב הקוראים, אך הם אינם מתייחסים אליהם בחשיבות הראוייה. הניצוץ מצית את אש הרגשות של הקורא המזדהה עם החוויה שהשיר מבטא, אך לא במידה פרופורציונלית לעמל שהשקיע המשורר בשיר. הקורא לא מבחין במקור השיר. השיר הגמור ניפרד מהמשורר, יוצא לחיים עצמיים בתוך החברה, השיר הופך לאומנות, לנחלת הכלל.
השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” מצית את בקורא אש רגשות אך יש פער עצום בין היוצר לקורא: הקורא אומנם מזדהה עם רגשות חוויות המשורר או מבין באופן שונה את השיר, אך הקורא נהנה מתהליך קריאת השיר בזמן שתהליך היצירה הוא תהליך קשה.
התהליך מדומה ע”י המשורר לניצוץ שמתלקח לבעירה שיש לה שני הביטים:
  1. חיובי – אש מאירה את הסביבה והקוראים נהנים.
  2. שלילי – האש שורפת, הורסת את המשורר, כלו כוחותיו הנפשיים האחרונים  של המשורר, הוא משלם את מחיר הבעירה על תהליך יצירתו, מחיר שנחסך מהקוראים: “ואני בחלבי ובדמי את הבעירה אשלם”.
*** דימוי שיכול לעזור להבין את הביקורת של ביאליק על קוראיו: תארו לעצמכם שאתם מכינים לכל המשפחה את ארוחת סדר פסח. מגיעים אליכם עשרים קרובי משפחה, ולכן אתם צריכים להתכונן – לערוך קניות רבות, לבשל במשך יום שלם ולסדר את השולחן. אתם משקיעים עבודה עצומה. לבסוף, מגיעים האורחים ומסיימים בחצי שעה את כל האוכל. הם אמנם נהנו מהאוכל ואמרו לכם שהצלחתם בבישול, אבל ההנאה שלהם לא פרופורציונלית לסבל שלכם!! אתם עבדתם כל כך קשה, משך יום שלם, והשקעתם את נשמתכם, ואילו האורחים אכלו במהירות ונהנו מאוד, אך לא העריכו את מקור האכילה, הלוא הוא עבודתכם הקשה. ומכאן ניתן להמשיל לביאליק (ואת זה אפשר לכתוב במבחן): הוא עובד כל כך קשה כדי להוציא את הכישרון שלו מהכוח אל הפועל (ואף משווה פעולה זו לחציבה בסלע גדול וקשה), ואילו הקוראים מקבלים את השיר, קוראים אותו, נהנים ממנו לכמה רגעים ומכניסים אותו למגירה. ביאליק מוחה על חוסר הפרופורציה, ועל העובדה שהוא משלם מחיר כל כך כבד והקוראים לא מכירים במאמציו כלל!!
אמצעים אומנותיים ב-”לא זכיתי באור מן ההפקר”:
“יתמלט לבבכם”- מטאפורה
“יתעלם”, “ישלם” – חריזה

אמצעים אומנותיים – כללי:
השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר” של ביאליק הוא שיר מתהפך – דעת הקורא מוסחת מהנושא וגורמת לו לחשוב על נושא אחר ופירוש אחר לשיר ורק כשהוא מגיע לסוף היצירה הוא נוכח לדעת שהוא טעה ונאלץ לקרוא את היצירה שוב כדי להבינה. השורות הראשונות של השיר: “לא זכיתי באור מן ההפקר אף לא בא לי בירושה מאבי”, “כי מסלעי וצורי ניקרתיו וחצבתיו מלבבי”, “לא שאלתי מאיש ולא גנבתיו”, “ניצוץ אחד בצור ליבי מסתתר… והוא כולו שלי”- מדברות על נושא המקוריות ותהליך היצירה, ואז המילה: “התעלם” שוברת את הרעיון שהקורא דבק בו. מתעלם= עושה עצמו כלא רואה. מכאן מבין הקורא שהמשורר לא עוסק בתהליך היצירה אלא בהתעלמות של הקורא מהקושי העצום ביצירתה.
ארמז מקראי- בספר ירמיהו פרק כג’ ירמיהו כועס על נביאי השקר המסלפים את דבריו ומעמידים פנים שהם נביאים – והוא אומר שדבריו הם דברי ה’ ובכוחם לפוצץ סלע כפטיש.
עיצוב חיצוני- אחידות סימטרית: בשיר 4 בתים, בכל אחד ארבע שורות. כל שורה שנייה מחורזת עם רביעית. השיר הוא שיר לירי קצר המבטא חוויה רגשית ואישית של המשורר המתוארת בלשון ציורית.
מבנה השיר “לא זכיתי באור מן ההפקר”- השיר הוא מעגלי: המשורר ß ניצוץ ß עין ß חרוז ß קוראים




"לא זכיתי באור מן ההפקר" / ח.נ. ביאליק
השיר נכתב בשנת 1902, ביאליק היה בן 29.
שיר זה נכתב בגוף ראשון. לשון אחר : המשורר מדבר על עצמו.
סיכומו של השיר :
שיר זה מביע את עמדת המשורר כלפי שירתו, מציג את מקורותיה, מציין את מקוריותה ומתאר בדרך מטאפורית את תהליך היווצרות השיר, הוא תהליך קשה, מייגע וכואב. במילים אחרות : אפשר להציג את השיר כשיר ארס פואטי.   
פרשנות הבתים :
בית א' :
פירושי מילים –
נקר – הכוונה לחיטוט, דקירה בחוזקה, עקירה והוצאה של דבר מה באמצעות דבר חד.
צור – סלע גדול.
האור היא מטאפורה עיקרית בבית זה, בשיר כולו ובשירתו של ביאליק בכלל.
אך הפעם, בשונה מהשיר "לבדי", האור פירושו כשרונו של ביאליק ליצור שירים. לשון אחר : האור הוא הכשרון וגם השירים. עוד אומר ביאליק, כי הוא לא זכה בו מן ההפקר. השימוש במילה "זכיתי" מדגישה כי בעבורו זוהי תופעה חיובית, שהיא בבחינת זכות.
אף על פי שהניסוח בבית הראשון הוא כללי מאוד, ברור כי ביאליק מבקש להדגיש כי יכולתו לא באה לו בקלות (חרף הכשרון הגדול) : הוא לא לקח לעצמו דבר מן ההפקר (כלומר מרשות הרבים, שהוא כבר מוכן ומוגמר). גם אין מדובר בירושה שזכה לה (מאביו).
לאחר ההצהרה שפותחת את השיר, ביאליק מבהיר כי רבות הוא עובד בעבור כשרונו. אין זה בא בקלות. התהליך מושווה לחציבה בסלע. כמו כן, תהליך זה בא מתוכו, ממקור פנימי ולא חיצוני. אי לכך, ישנה כאן השוואה בין ליבו לבין סלע. ובהתאמה : החציבה בסלע היא מאמץ נפשי הכרוך בתהליך איטי של חדירה נפשית קשה וחיטוט מכאיב בליבו, בפצעי נפשו, ובטראומות שלו.
בית ב' :
אינפורמציה נוספת מקבלים אנו בקוראים על כשרונו של המשורר.
מקור האור הוא בניצוץ קטן (וניצוץ זה הוא המטאפורה העיקרית בבית), אשר טמון בתוך סלע ליבו בלתי גלוי לעין. ושוב, מדגיש המשורר כי הניצוץ מקורי. אינו שאול ואינו גנוב (וכאן יש אנאלוגיה בין הגנוב/ שאול לבין המקורי).
בבית זה טוען המשורר טענה נוספת ומבהירה :  "ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא". כלומר, אין לאף אחד חזקה על כתיבתו. וגם על כך גאוותו. התואר, "קטן", בא ללמד על צניעותו של המשורר.   
את המטאפורה "ניצוץ" אפשר להבין לכוונת המשורר לשיר אחד שלו, שהוא ניצוץ אחד ממכלול האש. ולאש, כידוע, ישנם שני היבטים :
ההיבט החיובי – הוא העוצמה, הלהט, האור החום (הדרוש כה לבני האדם).
ההיבט השלילי – הכוונה לתהליך היצירה השוחק ומכלה את כל כוחותיו בדומה לאש השורפת, שהיא הורסת ומשמידה.
בבית זה מצויים שני זמנים : עבר ("שאלתיו" ו – "גנבתיו") והווה ("כי ממני ובי הוא"). כלומר : שלו הניצוץ, מאז ולתמיד.

סיכום תהליך הדגשת המקוריות מודגש באמצעות המילה "לא" :
א)    "לא זכיתי באור מן ההפקר".
ב)    "אף לא בא לי בירושה מאבי".
ג)     "לא שאלתיו מאיש"
ד)    "לא גנבתיו". 
בית ג' :
גם בבית זה ממשיך המשורר את תיאורו אודות כשרונו ויצירתו. רק שהפעם, הדגש הוא על תהליך היצירה. 
לציין, תהליך זה מתרחש בינו לבין עצמו וללא כל קשר לקהל הקוראים.
באותה מערכת דימויים ומטאפורות ממשיך המשורר ואומר כי תהליך היצירה מואץ על ידי הצרות שפוקדות אותו (הצרות כקטליזטור). צרות אלה מדומות לפטיש. במילים אחרות : הצרות חוצבות ומכות בחוזקה בליבו.
בבית זה הוא מוסיף תיאור / כינוי נוסף לליבו : "צור – עוזי". המילה עוז מדגישה הדגשה כפולה : האחת, ליבו מלא בעוצמה פיזית. והשנייה, ליבו מלא בעוצמה נפשית כמו גם בפאר ובהדר.
תהליך היצירה, כמו הזרז, הוא תהליך מהיר, של חוויה נפשית חזקה מאוד. חוויה של התפרצות. המשורר משתמש בשתי מילים להבהיר זאת : "עף" ו – "נתז". והניצוץ, הוא אותו ניצוץ, שנוצר מן המגע של פטיש הצרות בלב. ניצוץ זה מתפרץ ועף מליבו לעינו. 
המעבר לעין, מציין ומדגיש את הקושי הנפשי. העין, שהיא המראה לתוככי נפשו של האדם, בה נראה הסבל, הקושי, והבכי.
ומעינו של המשורר עובר הניצוץ לחרוזי.
הכוונה בחרוז היא לתהליך הכתיבה בפועל כמו גם לצורתה של הכתיבה, היא שירה.  
בתום שלושת הבתים הראשונים, אפשר לראות את השלבים בתהליכי יצירתו של המשורר, כפי שהוא מונה אותם :
[1] הכשרון שלו נמצא בתוכו במצב רדום / סביל בתת ההכרה שלו, בנפשו.
[2] חוויות טראומטיות שפוקדות אותו בהווה משמשות קטליזטור בעל עוצמה שמעיר את הניצוץ.
[3] הניצוץ מגיב, ובאופן ספונטני, מתפרץ החוצה. לשון אחר : הצורך לכתוב חזק ממנו. 
[4] המשורר מעיד כי הוא כותב שאת על ליבו בצורת חרוזים. כלומר, בשורות קצרות ומחורזות. בצורת שיר ולא פרוזה.
בית ד' :
פירושי מילים –
"חלבו ודמו" – מיטב כוחותיו.
בית זה שונה מיתר הבתים עד כה. בבית זה פונה המשורר לקהל קוראיו. לנמעניו.
בבית זה מדגיש המשורר שוב – בשורה הראשונה – כי תהליך יצירת השיר הוא תהליך אישי שבין האומן לבין עצמו. וההוכחה היא שהקורים מקבלים את המוצר הגמור, הוא השיר.
הפועל "יתמלט" מדגיש כי אין זה בשליטתו של המשורר. שיר שנכתב – דינו להתפרסם. ובמיוחד שיריו של ביאליק, שנחשב למשורר הלאומי. ושירו – מגיע היישר ללב הקוראים (כך בעקיפין מצויה טענה נוספת על כוח שיריו של ביאליק, אשר נכנסים לתוך ליבם של הקוראים).
בשורה השנייה אומר המשורר : "ובאור אשכם הצתיו, יתעלם". למשפט זה שתי משמעויות :
האחת, משמעותו התלות של המשורר בקוראים כמו גם ההשפעה שלו עליהם. המפגש בין חרוזו (=שירו) לבין ליבם, הביא להצתת אש. היינו : לחוויה רגשית מועצמת בקרב הקוראים.
והשנייה, הפועל "יתעלם" מוכיח עד כמה הקוראים הולכים כברת דרך עם הפירוש שלהם. הם נוטעים בשיר משמעות כטוב לבם, מבטלים בניכוסם את השיר, את קיומו של המשורר, את תהליך יצירתו הפרטי והמאומץ, ואת כוונתו.
בעבורם, עומד השיר לבדו.
וכך, לדידו, אבד שירו.
בשורות האחרונות של השיר, ממשיך והמשורר ואומר שהוא זה שבסופו של דבר משלם את מחיר הניכוס האגרסיבי של קהל קוראיו : "בחלבי ובדמי את הבערה אשלם". את מיטב כוחותיו הוא צריך להשקיע כדי להתמודד עם הניכוס הזה של קהל הקוראים.
חלבו ודמו הם ארמז לנוהל הקרבת קורבנות בבית המקדש. החלב והדם הם החלקים המובחרים, שמקטירים אותם על גבי המזבח. כלומר, טוען המשורר בסופו של השיר, והיא טענתו המרכזית : הוא משלם מחיר כבד מדיי על יצירתו. והאירוניה היא שהוא זה שמצית את הבערה והוא זה שמשלם על זה. 
ואילו המילה "בערה" מציינת את תהליך התכלות השיר. 
אמצעי עיצוב :
[1] שיר לירי –
זהו שיר קצר, אשר מבטא חוויה רגשית אישית של המשורר.
[2] מטאפורות –
אפשר לראות כי כל המטאפורות בשיר סובבות סביב אותו ציור לשוני שהוא הסלע, החציבה בו ואש -  התוצר. תכליתה של המטאפורה היא להמחיש את הקושי הרב בתהליך היצירה של המשורר.  
בית א' : "סלע הלב", "צור הלב". ובהתאמה : "ניקרתיו" ו – "חצבתיו". 
בית ב' : "צור ליבי".
בית ג' : "פטיש צרותיי". וגם, ניצוץ האש עף ונתז אל  עין.
בית ד' : "אור אשכם", "בערה" 
[3] סמל –
האור הוא סמל לדבר טוב.
הדבר הטוב הוא הכשרון של המשורר ליצור. הוא מקור גאוותו. 
[4] אנאלוגיה ניגודית –
א)    הפקר וירושה בניגוד לניקרתיו וחצבתיו.
ב)    ניצוץ שלי בניגוד לשאלתיו וגנבתיו.
ג)     ליבו נחצב של המשורר אל מול לבם המנכס של קהל הקוראים, בתהליך היצירה. 
[5] אחידות (סימטריות) בעיצוב החיצוני –
בשיר ישנם ארבעה בתים. בכל בית ארבע שורות. השורה הרביעית בכל בית תמיד קצרה יותר ואילו שלושת השורות הראשונות שוות באורכן.
[6] חריזה –
החריזה קבועה ומסורגת : שורה שנייה חורז עם שורה רביעית בכל בית.
[7] השפעת הלשון המקראית -
א)    הפעלים נכתבים ככינויי מושא חבור ולא ככינוי מושא פרוד כפי שנהוג היום בעברית.
ב)    "בחלבי ובדמי" – ארמז לתהליך העלאת קורבן.   
ארמז (אלוזיה)- הכוונה להתייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, מקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז לוקח את הקוראים לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון תוך כדי אילוץ לערוך השוואה.
 [8] חזרה –
א)    החזרה על המילה "לא" לצורך הדגשת המקוריות של הכשרון.
ב)    החזרה על המילה "כי", אשר מנמקת ומדגישה שמקור האור והניצוץ בליבו :
"כי מסלעי וצורי ניקרתיו" ו – "כי ממני ובי הוא".
[9] מוטיבים –
א)    מוטיב האור – מופיע גם בכותרת השיר, גם בתחילתו וגם בסופו. וכך יוצר מסגרת לשיר. האור הוא מטאפורה ליצירתו של המשורר. הוא הפרי של התהליך.
ב)    מוטיב הלב – מוטיב הלב קשור למוטיב האור. מוטיב הלב מדגיש את תחילת התהליך של היצירה ואת סופו, והוכחה היא שהוא עובר מלב אל לב. וכאמור, בין הלבבות השונים קיימת אנאלוגיה.
[10] מבנה השיר –
המבנה של השיר הוא מבנה מעגלי.
בשני הבתים הראשונים ניתן לראות תהליך של מעבר מן הכלל אל הפרט : מרשות הרבים ועד אל תוך הלב פנימה. ואילו בשני הבתים האחרונים, התהליך הוא הפוך. מן הפרט אל הכלל.
וחוזר חלילה.     
   
                         





פרושי מילים
הפקר- משהו שאין לו בעלים, משהו מוכן שלוקח אדם לעצמו   
            מרשות הרבים.
צור- סלע גדול. סלע קשה
ניקרתיו- לחטט, חיטוט. דקירה בחוזקה, עקירה והוצאה של דבר
              מה באמצעות דבר.







צור עוזי- עוצמה פיזית.
ניתז- נזרק בצורה חזקה.
חרוז- יצירה.


יתמלט- נמלט, בורח, יוצא לחיים עצמיים.
אור אשכם- מדורה, אור האש שלכם- בשיר זה הכוונה לרגשות.
בחלבי ובדמי- מיטב הכוחות הנפשיים.
בעירה- שריפה, להבה.




                                            "לא זכיתי באור מן ההפקר"/ ח.נ ביאליק

                                        השיר נכתב בשנת 1902, ביאליק היה בן 29.



לא זכיתי באור מן ההפקר,
אף לא בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי ניקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור ליבי מיסתתר,
ניצוץ קטן - אך כולו שלי הוא,
לא שאילתיו מאיש, לא גנבתיו -
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור עוזי,
זה הניצוץ עף, ניתז אל עיני,
ומעיני לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אֶשְכֵם הִיצַתִיו, יתעלם,
ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבעירה אשלם.


זהו שיר לירי קצר, אשר מבטא חוויה רגשית אישית של המשורר.

נושא השיר: שיר ארס-פואטי, כלומר נושא השיר(היצירה) הוא היצירה עצמה. בשיר זה מציג הדובר את תהליך כתיבת השיר, כתהליך מייגע, קשה ומייסר. השיר מציג את מקורות השירה ומתאר בדרך מטאפורית את תהליך היווצרות השיר. השיר פותח בנימה מתנצלת ("אפולוגטית"): לא גנבתי, לא לקחתי... נימה זו אופיינית לשיר מסוג ארס פואטי. בשיר זה נראה שהדובר משיב להאשמות כאילו הכתיבה באה לו בקלות. ואו כאילו שירו הוא אינו מקורי .
השיר  הנותן הצצה לעולמו של המשורר, האומן היוצר. בחשיפת תהליך היצירה חושף הכותב את הקשר שבין יוצר-יצירה-וקהל. שלושה יסודות אלו קשורים קשר בלתי נפרד, ואף אחד מהם אינו יכול להתקיים בלעדי האחרים, אין יוצר ללא יצירה וללא קהל, ואין יצירה ללא יוצרה וקהלה.

בית א'
לא זכיתי באור מן ההפקר,
אף לא בא לי בירושה מאבי,
הדובר טוען שהאור שלו אינו פועל יוצא של זכייה מן ההפקר, וכן לא כירושת אבות, כלומר: האור  אינו בא לו בקלות למרות הכישרון הגדול .  הוא לא לקח לעצמו דבר מן ההפקר (כלומר מרשות הרבים, שהוא כבר מוכן ומוגמר). גם אין מדובר בירושה שזכה לה (מאביו).
האור היא מטאפורה עיקרית בבית זה, בשיר כולו ובשירתו של ביאליק בכלל. אך הפעם (בשונה מהשיר "לבדי") האור פירושו כשרונו של ביאליק ליצור שירים. עוד אומר ביאליק, כי הוא לא זכה בו מן ההפקר. השימוש במילה "זכיתי" מדגישה כי מבחינתו זוהי תופעה חיובית, תופעה שהיא בבחינת זכות.

כי מסלעי וצורי ניקרתיו
וחצבתיו מלבבי
.
לאחר ההצהרה שפותחת את השיר, ביאליק מבהיר כי רבות הוא עובד בעבור כשרונו. אין זה בא בקלות. תהליך זה בא מתוכו, ממקור פנימי ולא חיצוני. התהליך מושווה לחציבה בסלע. ישנה כאן השוואה בין ליבו לבין סלע. החציבה בסלע היא מאמץ נפשי הכרוך בתהליך איטי של חדירה נפשית קשה וחיטוט מכאיב בליבו, בפצעי נפשו, ובטראומות שלו. כלומר הדובר טוען כי שיריו בד"כ אינם נשפכים בקלות מלבו, אלא הם תוצר של מאמץ נפשי,  שני הפעלים: ניקרתיו וחצבתיו ממחישים את העבודה הקשה של הוצאת האור מהחציבה ליצירה.

בית ב'
ניצוץ אחד בצור ליבי מיסתתר,
ניצוץ קטן - אך כולו שלי הוא,
אינפורמציה נוספת מקבלים אנו הקוראים על כישרונו של המשורר:  מקור האור הוא בניצוץ קטן (וניצוץ זה הוא המטאפורה העיקרית בבית), אשר טמון בתוך סלע ליבו,  בלתי גלוי לעין. ושוב, מדגיש המשורר כי הניצוץ מקורי. אינו שאול ואינו גנוב ,כאן יש אנאלוגיה בין הגנוב/ שאול לבין המקורי.
בבית זה טוען המשורר טענה  המבהירה  כי:  אין לאף אחד חזקה על כתיבתו "ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא". וגם על כך גאוותו. התואר, "קטן", בא ללמד על צניעותו של המשורר.   

לא שאילתיו מאיש, לא גנבתיו -
כי ממני ובי הוא.
בבית זה מצויים שני זמנים : עבר ("שאלתיו" ו – "גנבתיו") והווה ("כי ממני ובי הוא"). כלומר : שלו הניצוץ, מאז ולתמיד.
אם כן , בבית זה מתאר הדובר את הניצוץ, שמאוחר יותר ייהפך לאור הגדול. הניצוץ מסתתר בליבו, ואין זו פעולה קלה ופשוטה להגיע אל הניצוץ. בבית זה שוב מחזק הדובר את בעלותו על הניצוץ וחוזר ומדגיש כי הניצוץ שלו, הוא לא לקח אותו בהשאלה מאף אחד וגם לא גנב אותו.

בבית הראשון והשני  הדובר יוצר קונוטציה לארבעת סוגי בעלות על רכוש, כפי שמצויין בתלמוד: הפקר, ירושה, השאלה וגניבה. בכך הוא מדגיש שהוא לא עבר שום עבירה והניצוץ באופן מקורי ובלעדי שלו.
תהליך הדגשת המקוריות מודגש באמצעות המילה "לא" :
א)      "לא זכיתי באור מן ההפקר".
ב)      "אף לא בא לי בירושה מאבי".
ג)        "לא שאלתיו מאיש"
ד)       "לא גנבתיו". 

בית ג'

ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור עוזי,
הבית פותח במטאפורה "פטיש צרותי הגדולות" המסמלת את המצוקות והייסורים, הפוקדים את הדובר והמהווים זרז להתפרצות הניצוץ מתוך הלב,

גם בבית זה ממשיך המשורר את תיאורו אודות כשרונו ויצירתו. רק שהפעם, הדגש הוא על תהליך היצירה. 
תהליך היצירה מואץ על ידי הצרות שפוקדות אותו (הצרות כקטליזטור). צרות אלה מדומות לפטיש. במילים אחרות : הצרות חוצבות ומכות בחוזקה בליבו.
בבית זה הוא מוסיף תיאור / כינוי נוסף לליבו : "צור – עוזי". המילה עוז מדגישה הדגשה כפולה:  מצד אחד, ליבו מלא בעוצמה פיזית. ומאידך, ליבו מלא בעוצמה נפשית  הדוחפת  ומניעה את הביטוי שיוצר את השיר.

זה הניצוץ עף, ניתז אל עיני,
ומעיני לחרוזי
הניצוץ "עף" ו – "נתז". הניצוץ, הוא אותו ניצוץ, שנוצר מן המגע של פטיש הצרות בלב. ניצוץ זה מתפרץ ועף מליבו לעינו.  המעבר לעין, מציין ומדגיש את הקושי הנפשי. העין, שהיא המראה לתוככי נפשו של האדם, בה נראה הסבל, הקושי, והבכי. כלומר קיים מצב של חוויה רגשית חזקה. הניצוץ המזנק ומתפוצץ מהלב עף אל העין  ומן העין עובר הניצוץ כדמעה אל החרוז. הכוונה בחרוז היא לתהליך הכתיבה בפועל  לשירה.  

בתום שלושת הבתים הראשונים, אפשר לראות את השלבים בתהליכי יצירתו של המשורר, כפי שהוא מונה אותם :
1.    הניצוץ – הכישרון ליצור שירים שנמצאים במצב רדום בעמקי ליבו, בנפשו. זהו למעשה הפוטנציאל עצמו. (קיום פאסיבי, כישרון)
2.    החוויות הקשות ביותר שפוקדות אותו וגורמות להתעוררות הניצוץ הרדום בו- הצרות הגדולות מדומות לפטיש המכה בחוזקה על ליבו וגורמות לפיצוץ הלב המדומה לסלע. (השפעה חיצונית)
3.    הניצוץ מתפרץ באופן פתאומי החוצה. המשורר מתאר חוויה נפשית קשה מאוד של השתחררות הניצוץ מהלב ונזרק לעין. (התפרצות)
4.    המשורר רואה את השיר בדמיונו, בעיני רוחו. תהליך ההתהוות.
5.    המשורר כותב את החרוז – את השיר  על נייר בצורה של שורות וחרוזים שאופייניות לשיר. מרגע פריצת הניצוץ מתקיים תהליך מהיר – הניצוץ עף לעין הדובר והופך כמעין תמונה. (קיום אקטיבי, הכישרון הופך ליצירה)
בית ד'
ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
בית זה שונה מיתר הבתים עד כה.  בבית זה פונה המשורר לקהל קוראיו. לנמעניו.
הפועל "יתמלט" מדגיש כי אין זה בשליטתו של המשורר,  שיר שנכתב – דינו להתפרסם. (ובמיוחד שיריו של ביאליק, שנחשב למשורר הלאומי. )ושירו – מגיע היישר ללב הקוראים/

ובאור אֶשְכֵם הִיצַתִיו, יתעלם,
בשורה השנייה אומר המשורר : "ובאור אשכם הצתיו, יתעלם". למשפט זה שתי משמעויות :
האחת: משמעותו התלות של המשורר בקוראים כמו גם ההשפעה שלו עליהם. המפגש בין חרוזו (=שירו) לבין ליבם, הביא להצתת אש. כלומר גרם  לחוויה רגשית מועצמת בקרב הקוראים.
והשנייה: הפועל "יתעלם" מוכיח עד כמה הקוראים הולכים כברת דרך עם הפירוש שלהם. הם נוטעים בשיר משמעות כטוב לבם, מבטלים בניכוסם את השיר, את קיומו של המשורר, את תהליך יצירתו הפרטי והמאומץ, ואת כוונתו. בעבורם, עומד השיר לבדו ובכך מבחינתו אבד שירו.

ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבעירה אשלם.
בשורות האחרונות של השיר, ממשיך והמשורר ואומר שהוא זה שבסופו של דבר משלם את מחיר הניכוס האגרסיבי של קהל קוראיו : "בחלבי ובדמי את הבערה אשלם". את מיטב כוחותיו הוא צריך להשקיע כדי להתמודד עם הניכוס הזה של קהל הקוראים.
חלבו ודמו הם ארמז לנוהל הקרבת קורבנות בבית המקדש. החלב והדם הם החלקים המובחרים, שמקטירים אותם על גבי המזבח. כלומר: המשורר טוען בסופו של השיר( והיא טענתו המרכזית )כי הוא משלם מחיר כבד מדיי על יצירתו.
והאירוניה היא שהוא זה שמצית את הבערה והוא זה שמשלם על כך.  מצד אחד אמור הדובר כמשורר להתגאות וליהנות מכך שקוראים את שיריו, אך הוא גם חש נפגע, כי המחיר שהוא משלם על תהליך יצירת השיר הוא גדול, מחיר שנחסך מהקורא.

בבית זה אם כן , הדובר מתאר את תהליך הגעת השיר אל הקורא כמעבר של הניצוץ/ האור מלב אל לב.
גלגול היצירה שמגיעה לקוראים. הדובר פונה ללב הקוראים ובא בטענות אליהם משום שהוא מרגיש כי ישנו פער מסויים. הוא מרגיש שהם לוקחים בקלות את שירו למרות שהוא עבד עליו קשה. הוא אומר שהחומר השירי הוא בעל עוצמה רגשית של חוויה חזקה מאוד המשתחרתר מפנימיות המשורר ללב הקוראים, אך הם אינם מתייחסים בחשיבות הראוייה . הניצוץ מצית את אש הרגשות של הקורא המזדהה עם החוויה שהשיר מבטא, אך לא במידה פרופורציונאלית לעמל שהשקיע המשורר בשיר. הקורא לא מבחין במקור השיר. השיר הגמור ניפרד מהמשורר, יוצא לחיים עצמיים בתוך החברה, השיר הופך לאומנות, לנחלת הכלל.
בבית זה נפרד היוצר מן היצירה שהרי אין יצירה ללא קהל. על כן עם כל הכאב הכרוך בכך, האומן חייב לתת את יצירתו לקהל.

לסיכום: תהליך יצירת השיר הוא קודם כל אישי בין האומן לבין עצמו, נובע מהלהט הרב שבנפשו, סוחט ומכלה את כוחותיו של הדובר, כי הוא כרוך בחיטוט בנפש, בחשיפתה, הגורמים לסבל רב.
הדובר משקיע ביצירתו את "חלבו ודמו", שהם החלקים המובחרים שבו.
לאור (הניצוץ, הבערה, הדלקה, האור, האש, ההצתה) יש שני היבטים:
1.       חיובי –   האור מאיר את הסביבה. קהל הקוראים נהנה, יוצא נשכר מהשיר המוגמר.
2.       שלילי -  האש גם שורפת, מכלה, הורסת. המשורר גם נפגע על ידי האור. המחיר שהוא משלם יקר מידי.








אמצעי עיצוב :  
מטאפורות הסלע והאש–  אפשר לראות כי כל המטאפורות בשיר סובבות סביב אותו ציור לשוני שהוא הסלע, החציבה בו ואש -  התוצר. תכליתה של המטאפורה היא להמחיש את הקושי הרב בתהליך היצירה של המשורר.  
בית א' : "סלע הלב", "צור הלב". ובהתאמה : "ניקרתיו" ו – "חצבתיו". 
בית ב' : "צור ליבי".
בית ג' : "פטיש צרותיי". וגם, ניצוץ האש עף ונתז אל  עין.
בית ד' : "אור אשכם", "בערה" 

סמל – האור הוא סמל לדבר טוב.  הדבר הטוב הוא הכשרון של המשורר ליצור. הוא מקור גאוותו. 

אנאלוגיה ניגודית –
א)      הפקר וירושה בניגוד לניקרתיו וחצבתיו.
ב)      ניצוץ שלי בניגוד לשאלתיו וגנבתיו.
ג)        ליבו נחצב של המשורר אל מול לבם המנכס של קהל הקוראים, בתהליך היצירה. 

אחידות (סימטריות)במבנה השיר-  בעיצוב החיצוני : בשיר ישנם ארבעה בתים. בכל בית ארבע שורות. השורה הרביעית בכל בית תמיד קצרה יותר ואילו שלושת השורות הראשונות שוות באורכן.

חריזה –  החריזה קבועה ומסורגת : שורה שנייה חורזת  עם שורה רביעית בכל בית.

ארמז (אלוזיה)- "בחלבי ובדמי" – ארמז לתהליך העלאת קורבן.   

חזרה :
א)      החזרה על המילה "לא" לצורך הדגשת המקוריות של הכשרון.
ב)      החזרה על המילה "כי", אשר מנמקת ומדגישה שמקור האור והניצוץ בליבו :
"כי מסלעי וצורי ניקרתיו" ו – "כי ממני ובי הוא".

מוטיבים –
א)      מוטיב האור – מופיע גם בכותרת השיר, גם בתחילתו וגם בסופו. וכך יוצר מסגרת לשיר. האור הוא מטאפורה ליצירתו של המשורר. הוא הפרי של התהליך.
ב)      מוטיב הלב – מוטיב הלב קשור למוטיב האור. מוטיב הלב מדגיש את תחילת התהליך של היצירה ואת סופו, והוכחה היא שהוא עובר מלב אל לב. וכאמור, בין הלבבות השונים קיימת אנאלוגיה.

מבנה השיר –
המבנה של השיר הוא מבנה מעגלי.
בשני הבתים הראשונים ניתן לראות תהליך של מעבר מן הכלל אל הפרט : מרשות הרבים ועד אל תוך הלב פנימה. ואילו בשני הבתים האחרונים, התהליך הוא הפוך. מן הפרט אל הכלל.
וחוזר חלילה.     
   


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה