יום שבת, 8 בפברואר 2014

היעוורת / יעקב שטיינברג נקודות סיכום

היעוורת / יעקב שטיינברג נקודות סיכום מהותיות מערכת יחסים

מערכת היחסים בין חנה לבעלה ישראל מתאפיינת בחוסר תקשורת ובאטימות העל אל אשתו חנה העיוורת. מערכת יחסים זו מבוססת על שקרים בקשר למקצועו, מהותו ומיקום הבית.
באמצעות החושים החדים, כאשר מבטלים חוש אחד - שאר החושים פועלים בצורה טובה יותר, מנסה חנה לפענח את מציאות חייה החדשים ובסוף היא מגלה את האמת. (בעלה הוא קברן, הם גרים בלב בית קברות).

בלילה שלאחר החופה, אין מגעים אינטיימים בין חנה לבעלה, אין דיאלוג, אלא מישושים לגילוי מהותו וגילו.

כאשר החלו ימות הגשמים בני משפחה של חנה מאלצים אותה לנסוע בעל כורחה אל הגלות הסופית - אל ביתו.
בביתו חנה חשה זרות, קור והיא רועדת. בביתה החדש ניצבים בפניה מכשולים רבים: מזג האוויר חורפי (שלג), ההריון מסרבל את תנועותיה; ילדיו של בעלה אילמים. ובעלה אינו מקל עליה להסתגל לסביבה: הוא מנתק אותה מכל ערוצי התקשורת ההופך את ביתה ככלא / קבר עבורה.

בדיאלוג ביניהם בא לידי ביטוי יחסו הנבזי אליה: חנה שואלת על האנשים המהלכים לפני ביתה - הוא עונה לה בנהימה של רוגז, שהיא אינה צריכה לדעת, "שבי בבית ודי!", היא מציעה לו באצילות האופיינית לה ארוחת צהריים, והוא משתיק אותה בגסות, נוהם ויוצא.

לידת ביתם - ישראל מנותק מאושרה ולא מתייחס ללידתה ולילדה שלהם (כפי שלא מתייחס לבניו)

מחלת ביתם - הוא אדיש למחלת ביתו, כפי שהיה אדיש למחלת התינוקות ("כזבובים הם נאספים העוללים"). דווקא בתקופה הזאת שחנה צריכה את עזרתו ואת תמיכתו בה - הוא חסר סבלנות כלפיה.
הזרות ביניהם מתאצמת. חנה חשה שנאה כלפיו, קוראת לו רוצח, ושוב הוא נוהם ונמלט.

מות בתם - חנה מגלה שהיא נעלמה (למרות שהכריזה "יבוא הקברן, את התינוקת לא אמסור"). היא זועקת מייאוש נוכח בדידותה, נוכח אבודן אשורה, וגם אז בעלה אינו לצידה ולא מנחם אותה.

במערכת יחסים זו ישראל לא תיפקד כבעל או כאבא - תפקידו בסיפור להיות הקברן של כל מי שבא עמו במגע, וכמלאך המוות הוא זרע מוות סביבו: את בתו הדביק כניראה במחלת האסכרה שממנה היא מתה, והוא היה הקברן שלה. באופן סמלי הוא גם היה הקברן של אשתו חנה: המית אותה נפשית והפך את ביתם כקבר עבורה; כך גם עם בניו, שדן אותם להיות אילמים (הם למדו ממנו - לא לדבר - להיות אילמים). הוא עצמו אמנם חי פיזית - אך מת נפשית

במערכת יחסים זו מבטאת את הרעיון שהראיה החיצונית של אדם היא לא ערובה לראיה האמיתית והמעמיקה של החיים: ישראל הוא הרואה - איך עיוור, וחסר רגישות לצרכיה של אישתו; וחנה היא העיוורת - אך מצליחה בכוח ראייתה הפנימית לגלות את מה שניו להעלים ממנה.
ישראל מייצג בסיפור את האטימות, את גסות הרוח ואת חוסר הרגישות;
וחנה בניגוד אליו מייצגת את המסירות, האצילות ואת האדם הסקרן לגלות את העולם בו הוא מצוי.

באמצעות מערכת יחסים זו משתמעת גם ביקורת על החברה: על דיכוי האישה וניצול הפגם שבה (עיוורונה) כדי לרמותה, להיפטר ממנה, ולשדך אותה לאיש גס רוח וחסר צלם אנוש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה