יום שבת, 8 בפברואר 2014

חיזו בטטה / סמי ברדוגו סיכום ניתוח פרשנות הסבר מקיף מה עומד מאחורי הסיפור הקצר מצוין לבגרות

למה חיזו בטטה?
בסך הכול כאשר אתה קורא את הסיפור הקצר "חיזו בטטה" אתה שואל את עצמך מדוע הסיפור נכתב? אין בו התפתחות דרמטית מובנית. הכתיבה אסוציאטיבית ודיפוזית למראית עין אינה מתפתחת . הסיפור על משפחה ענייה, חד הורית ממוצא מזרחי. סיפורו של ברדוגו מתאר משפחה של אם חד הורית ושני בניה המתבגרים, משפחה חסרה/ שבורה/ סדוקה שנאבקת כדי לשרוד במלחמת הקיום של החברה הישראלית. משפחתו של המספר היא משפחה בה האם מתפקדת גם כאב וגם כאם היא משפחה שאינה המשפחה שיש לומר עליה שהיא מייצגת את הדגם של "מלח הארץ". אינה משפחה של בני הקיבוץ שהיו מהאבות המייסדים של החברה הישראלית, אלא זוהי משפחה שחיה במקום לא מקום תרתי משמע אין ציון למקום בו מתגוררת המשפחה . הם מתגוררים בדירת שיכון קטנה שבה לכל אחת מן הנפשות יש פינה קטנה ומצומצמת ועליה כל דמות שומרת וממנה מביטים החוצה אל העולם. האם בגזרת המטבח והשירותים והבנים בחלק הנותר של הדירה הקטנה. הדירה הקטנה היא כל עולמם של בני המשפחה הזו וממנה הם מתבוננים בחרדה אל העולם בחוץ. העולם של האם עובדת הניקיון הוא גטו סגור והיא מקפידה לשמור על המרחב הזה כמרחב סגור. סגרו אותה במקום הזה והיא מקבלת בהכנעה את גורלה ומנסה ללמד את הילדים להיות ממושמעים וכנועים כמוה. 

הגטו של האחר
האם חוששת מפני שינוי ומפני ענישה. היא חוששת שלא יהיה בסדר ומנסה להסתיר מבניה שלא בסדר. המספר "כשנולדתי קרנו עיני, כך מספרת אמא שלי, בברית המילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף מאז החליטה אמי שכוחי בעיני, ודאגה להאכיל אותי גזר" (ילדה שחורה, הסיפור "חיזו בטטה" עמ' 36) ומניסוח זה ניתן להבין שהמשפחה הייתה משפחה שומרת מסורת במידה מסוימת, ציון ברית המילה גם מטפורי במידה מסוימת, הניסיון ליצור ברית בסופו של דבר לא מוגשם, האם שנשברה מבטאת את השבר ואת הכישלון של יהודים בני ערב להשתלב בחברה הישראלית. 

גם מבט העיניים של הילד הנולד הוא מבט שמלמד על רצונה של האם שלא יניד עפעף שיהיה כנוע. זה מה שהיא סיפרה לו כדי שהוא יאמץ את גישתה לחיים, בניסיונה למנוע ממנו סבל מיותר, כאשר למעשה היא מובילה אותו לקורבנו. 

את הסיפור הזה של הקרע בין העולמות, בין עולמה של האם עובדת הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות לבין העולם האחר הוא העולם המערבי, מספר הילד הגדול אדוארד המכונה חיזו גם על ידי הירקן וגם על ידי האם. הילד שהוא בן השש עשרה מספר את הסיפור בשפתו ומנקודת מבטו. נקודת התצפית של חיזו- אדוארד היא נקודת מבט מוגבלת. הוא לא מצליח להכיל את כל התמונה שהוא מדווח עליה ולכן התמונה שנמסרת לקורא היא לא תמונה מהוקצעת. יש לאדוארד בעיה בהבנת הדברים. זווית הראייה שלו אינה מגובשת ואינה ברורה דיה. הוא אמנם מספר על עצמו בתחילת הסיפור שהוא ניחן בחוש ראייה מפותח, כבר כאשר נולד עיניו היו פקוחות. אולם למעשה ככל שהוא אוכל יותר ויותר גזר(שזהו חיזו), והוא בטוח שראייתו חדה וברורה, למעשה, הוא מנסה לא לראות את המצוקה ולא לראות עד כמה המצב קשה בתוך דירת השיכון הקטנה. והיא בעצם כמו רותחת לאיטה עד אשר מגיע רגע הבריחה של האם מן הבית. אי אפשר לסבול בלי סוף ולכן גם אם לא רוצים לראות שרגע השבירה יגיע, הוא מגיע. יש כאן מעין אירוניה: מסוימת מוטיב העיניים שמופיע לאורך היצירה מלמד גם על מוגבלותנו, על העובדה שאנו לא באמת מצליחים לראות, לא מצליחים להבין ואולי לא רוצים להבין את בעיותיהם של מי שהחברה הסיטה אותם לשולי החברה.

עובדת הניקיון – גיבורת הסיפור
האם עושה כל שביכולתה כדי לשמור על מקום העבודה שלה כעובדת ניקיון. גם השכנה שלה עובדת ניקיון היא מנקה בבית מועצת הפועלים של ההסתדרות. המנקות הן המשרתות של הממסד, הן בבחינת עובדי הכפיים שעליהם נסמכים הפקידים. עובדות הניקיון עובדות כל היום עבודה קשה ומשעממת בלא לפתוח את הפה. האם סך הכול עובדת ניקיון, מהשוליים של השוליים של החברה. מישהי שאנו לא מסוגלים לחשוב עליה כעל אדם, והיא גיבורת הסיפור. סמי ברדוגו נוטל את דמות האם החד הורית, האם שכל עולמה מלחמת קיום וניסיון להשתלב בחברה ומנכח אותה על הבמה המרכזית של יצירתו. דמות שכל עולמה וכל מה שחשוב לה הוא מקום עבודה "עלוב" וגם גידול הילדים. היא דואגת לפרנסה ולחינוך הילדים. כל עולמה הוא קרצוף ושמירה על הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות. ולשם כך היא מגייסת גם את ילדיה כדי להצליח ולמלא את תפקידה באופן מוצלח. למרות כל מאמציה לשמור על מקום עבודתה ממומש האיום על חייה, והאדמה נשמטת תחת רגליה. העובדת הכי מסורה בקופת חולים של ההסתדרות היא זו שפוטרה ממקום עבודתה. לא עזרו לה כל ההשתדלויות וכל הכוונות הטובות שלה לשרת את קופת חולים של ההסתדרות על הצד הטוב ביותר. למפקחת שלה אין רגישות ואין הערכה לעובדת המסורה. היא העובדת הכי נחותה בהיירככיה החברתית וניתן להיפטר משירותיה. 

מעניין שמי שמקפיד להסתיר מחיזו את התמונה זוהי אימו. אימו מתביישת במה שהיא עושה, מתביישת בעבודת הכפיים שלה. אימו של חיזו דואגת לתת לו גזר לחיזוק הראייה ומצד שני היא דואגת שהוא לא יראה את כל התמונה, שלא ידבר הרבה ושלא ישאל. האם לא מדברת הרבה עם ילדיה וגם מבקשת מהם לא לדבר. זאת אומרת שהעיניים הן היחידות לראות והן שמבינות גם בלי מילים.יש כאן מעין פרדוכס העולם שאינו נראה וגם נראה. עם כל הניסיונות של האם להסתיר הוא רואה, אולם נקודת התצפית מוגבלת ואנו הקוראים משלימים את פערים.

היא בסך הכול עובדת הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות. קופת החולים של ההסתדרות מייצגת את הממסד, את השלטון שהכתיב לאנשים כיצד יחיו וכיצד יתנהלו חיי הפועלים. אמו של חיזו היא בבחינת הכושי, היא עוסקת במלאכה ומקפידה לנקות באופן יסודי, ממעטת לדבר ומגייסת את ילדיה כדי לשמור על מקום העבודה. המפקחת שלה שהיא כנראה, סך הכול מפקחת על פועלי הניקיון שולטת בה. היא פוחדת ממנה. 

הפחד של האם הוא מפני אלה שמעליה. היא יודעת שאסור לה לפתוח את הפה סתם וגם מבקשת מילדיה שלא ידברו סתם. ועל כן כאשר הכושי עשה את שלו הוא חייב ללכת. כך גם הנוהל לגבי אמו של חיזו. מעובדת דחק ומעובדת ניקיון היא הופכת להיות מובטלת ולנתמכת סעד. 

דבר שמוביל לאובדנה. אם הייתה נחלתה בושה כאשר עבדה בניקיון בקופת חולים, כאשר היא מובטלת- הבושה תופחת למימדי הטירוף.

בסך הכול הסיפור הוא על שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית. אמו של חיזו /בטטה היא חסרת שם ולכן היא מייצגת את הכלל. בסיפור היא אולי סעידה או זוהרה ואולי כל מי שהייתה בשנים ההם הייתה עובדת הניקיון, והיום זוהי העובדת האתיופית שמנקה את השירותים בקניון. פעם זה היה לנקות את השירותים של קופת חולים. להקציף ולהבריק את השירותים הציבוריים במבנה של ההסתדרות והיום כאמור ניתן למצוא שצבע עורם אפילו כהה יותר והם השחורים עדיין הכי דפוקים בחברה הישראלית. 

דור הבנים – חיזו ובטטה/ אדוארד ושמעון 
הילדים אדוארד ושמעון המכונים חיזו ובטטה הם בני הדור השני , הם שלומדים בבית הספר מעורב עם ילדים הבאים משכבת האוכלוסייה המבוססת. וכפי שכותב המשורר מתי שמואלוף בשירו "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" בשורות הסיום את תחושות הדיכוי. "אנחנו העבד והשפחה של הומרוס וביאליק/ קוראים מזרחית, נגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשיר.." התחושה של הנערים הללו היא תחושה שיש עולם אחר עולם שצריך לשאוף אליו שצריך להגיע אליו. הם גם זוכים להצקות ולהעלבות מצד בני העלית שהופכות בוודאי לצלקות לכל החיים. 

מי שמצליח לראות יותר טוב למרות שאינו מקבל גזר זהו שמעון הצעיר. אדוארד מנסה לגונן ולשמור על העולם שלו לבל ייסדק, והוא מנסה לומר שהכול בסדר, בשעה ששמעון הוא זה שבורח הוא זה שאינו מסוגל להשלים עם הגורל הזה. הגורל הזה שצריך להסתפק בפרוסות לחם עם גבינה לבנה ועם בצל ירוק שצמח בגינה. הוא שפוקח את עיניו של אדוארד פעם אחר פעם, באופן אירוני מי שרואה טוב לא רוצה לראות, והקטן הוא שמצליח להבליט את הכעס את הדיכאון ואת הדיכוי. 

אם נחזור לברית המילה כמסמנת את הברית של המספר עם הסביבה וגם את הרצון לברית של שלמות נמצא בסיפור שיש עוד מספר מקומות שבה ל"מילה" יש משמעות ויש שימת לב לשימוש במילה. האם אומרת לילדיה להימנע מדיבור מיותר. בבחינת מוות וחיים ביד הלשון. והיא האם חוששת לדבר עם מי שמעליה, ומנסה לחנך את ילדיה לנהוג כך בבית הספר. הסמכות והמרות של המורים ובעלי הסמכות בחברה מאוד ברורים לאם. היא מנסה להנחיל לבנים את עוצמת הדיכוי שהיא חוותה ומנסה לחנך אותם על פי הדרך שהיא חונכה. והם הבנים התרגלו לא לדבר הרבה. 

השימוש בחוש הראייה של אדוארד שמובלט בסיפור כאחד מאמצעי העיצוב של המספר הוא כדי לחדד את עוצמת הזיכרון. המספר זוכר את החוויות, והכתיבה גם היא ניסיון לא לשכוח את הדיכוי הזה ואת תחושת הבושה. כששלושתם חזרו מעבודת הניקיון בקופת החולים הולכים יחד ומתלכדים לישות אחת, לא מסתכלים החוצה אלא שומרים על היחד, כי זה כל מה שיש להם. זוהי תחושת הבדידות המועצמת לאחר כל מפגש עם העולם בחוץ. 

התבניות האנלוגיות הניגודיות מחדדות את הפער שקיים בין שני העולמות בו חיים שני בניה של עובדת הניקיון. בעת שהם הולכים לבית הספר הם זוכים להקנטות מצד החברים "הטובים" שלהם בבית הספר, הם לועגים לבנים על כך שאין להם משחקים לשחק בהם, הם אינם יודעים מה זה סקייטבורד. זוהי גם אמירה שהם אינם יודעים כיצד להתחבר לעולם המערבי, שיש להם תכונות שונות שאינן מתאימות לרכיבה על סקייטבורד. העולם המערבי זר להם והם לא מבינים את סמליו. סוג הבילוי שלהם שונה וזר לבנים מן הגיטו, האוכל שלהם שונה, הם אוכלים שם אוכל לא כשר כמו עוף עם גבינה. העולם בחוץ כעולם שאינו שומר על המסורת כעולם שיש בו חוקים שאינם ברורים לבניה של עובדת הניקיון חסרת השם. דירת השיכון הקטנה והעלובה מול בית עם חצר ופרגולה, וגם האמהות של ילדי השמנת הולכות לבריכה עם בגד ים. אמא של אדוארד ושמעון לא זוכה ללכת לבריכה ולא יודעת מה זאת בריכה ומה זה בגד ים. הילדים בבית הספר מושמים ללעג בעיניי ילדי הכיתה. ככל שהם בשולי החברה כך מתעללים בהם. אין רגישות של מי שבא מן החברה המבוססת כלפי מי שבא מחברת השוליים, כמו שני עמים שתי חברות שחיות זו ליד זו בלא נקודות משיקות ובלא רצון למצוא את קווי הדמיון ואת האחדה בין שתי החברות.

למי יש כבוד?
אם נסכם את עיצוב דמותה של דמות האם נמצא כי האם נלחמת בחירוף על כבודה. היא מבצעת את כל מהלכיה כדי לשמור על כבודה בפני החברה ובפני בני משפחתה הקרובים שהם בניה. הכבוד הוא מצרך חשוב לבני עדות המזרח וכבוד זה נשחת בעת עלותם לארץ. האם מצאה עצמה עובדת בעבודה מביישת כעובדת ניקיון בתוך מבנה שמייצג את הממסד. למרבה האירוניה מלחמתה היא מלחמה שתוצאותיה לא מוצלחות. במקום לזכות בכבוד המיוחל לו היא מתפללת היא נוחתת לתוך הבושה. הבושה היא שמובילה לאיבוד שפיות הדעת שהיא לוקה בו . הבריחה לפרדסים היא המלטות של האם מפני עצמה ופני החברה. היא נמלטת לפרדסים כמו ניסיון לחזור אחורה לתקופה אחרת למקום אחר לזמן אחר שבו לא הייתה חוקיות ולא היו הגבלות וסייגים כפי שהיא מוצאת בחברה הנוכחית. היא אינה יכולה לשאת העלבון שהיא חוותה בתוך החברה בה היא מתגוררת. אף שאין לה נקודות השקה עם החברה האחרת גדולה הבושה בעקבות המצב שהיא שרויה בו. היא לא מסוגלת כנראה, לספק לבניה את רמת החיים המינימאלית שהיא הרגילה אותם אליה. וכן, החרפה בפני החברה שלא רואה בה צורך. החברה הממוסדת היא חברה שבה למעמד הפועלים אין זכויות ואין מי שיגן עליו. הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם וכאן הכבוד הוא קיומו העצמי ופרנסת בני ביתו משלקחו לאם את כבודה היא לא מוצאת מנוחה.

מי שמנסה להתנער מן הגורל הזה שאמו כופה עליו ומנסה למרוד בפאסיביות ובהכנעה של האם כתוצאה מן הדיכוי הוא הבן שמעון. הבן הקטן יותר קרוב לדמות הצבר החדש. הוא כבר פחות סופג את האמיתות שהאם ניסתה להעביר להם. הוא צועק בכעס על המצב שאליו נקלעה המשפחה. העלבון והבושה שלו מובילים אותו לחרון עמוק. הבן שמעון הוא בבחינת הבן שלא הוגדר בתחילה כמי שרואה ודווקא הוא הבטטה מנסה להראות לאם כיצד העולם מעוות ולא כפי שהיא מנסה להציג אותו בפניהם. גם מי שמצליח לנפץ לאם את תמונת העולם שהיא בונה או מסתירה הוא שמעון הוא פוגע בה באמצעות ניפוץ של "הסליק" שהיא בנתה מתחת למיטה בחדר השינה. העולם הסמוי שממנו היא מתחבאת כדי לשמור על כבודה בא לידי ביטוי גם בפחדים שהיא מפתחת, ושמעון מנפץ לה את החלום שהכול בסדר מראה לה בדיוק היכן הרגישות שלה. וגם הוא שמעון יוצא החוצה בסיום הסיפור כאשר הבן אדוארד הבכור עדיין בתוך הבית. כלומר השתלבותו של שמעון מובטחת בחברה כיוון שהוא מסוגל לראות ולהבחין בעוד אדוארד לא מסוגל עדיין להיפרד ממחויבותו כבן המזרח.

המתח בין הבנים לבין האם בא לידי ביטוי בעיצוב דמותם של שני האחים מול דמותה של האם. האם שנלחמת על כבודה נידונה בסופו של דבר לאשפוז , כלומר כל מה שהיא רצתה לשמר וניסתה למנוע מזעזוע בעולמה כל זה התנפץ לחלוטין. הניסיון שלה להראות תמונה מסוימת כמו נמחק לחלוטין. 

התבגרותו של חיזו 
נקודת מבטו של הילד המספר אדוארד בסיום הסיפור מלמדת כי הוא קיבל על עצמו את תפקיד האב. הוא ממלא את תפקיד האם ואת תפקיד האב, הוא מקבל על עצמו את התפקיד בהעדרה של האם. כלומר הסיפור הוא גם סיפור התמוטטותה של האם אך בא במידה הוא גם סיפור התבגרותו של בן המזרח בשל רמיסת כבודה של אמו.

האם שנזרקה על ידי המוסדות והפכה לנתמכת סעד גם זוכה לטיפול שני האחים הלבושים לבן, גם הם נציגי הממסד. כשהם מגיעים לטפל בהם שוב מבחין הבן בהתנהגות האם הנכנעת המקבלת את הצו שהכתיבה לה החברה ומקבלת את הטיפול שלהם כדבר מתבקש ומובן מאליו. יש לו לבן תחושה שהם האחים הרבה יותר קרובים אליה מאשר הם הבנים שלה. זו גם אירוניה אכזרית.דווקא אלה שבועטים באם נתפסים בעיניה כקרובים. היא לא רוצה לראות עד כמה התאכזרו אליה. הנאמנות של העולה למוסדות המדינה ולנציגיה היא עד תום, עד כדי התמסרות טוטאלית ועד כדי מחיקת האני.

סיפורו של סמי ברדוגו הוא סיפור המספר את סיפורם של דמויות משולי החברה. כמו צ'כוב הרוסי אמן הסיפור הקצר נוטל סמי ברדוגו את הדמויות הנזרקות מתוך החברה אל שוליה ומחזיר אותן בקישוטים ספרותיים למרכז הדיון הציבורי. 

הבן משמש כפה לאם האילמת, לאם שבוחרת להטמיע את הדיכוי ונבלעת בתוך העולם שהממסד התווה בעבורה, סיפורה הוא זה הפורץ את גדרות פיו והוא מספר על מה שהציק לאנשים אלה בלא שיכלו לדבר. כמו ההתפרצות של האם לא הסתיימה מעולם והוא ממשיך לספר את סיפורה. 

נדמה בתחילה שהסיפור חיזו בטטה, הוא סיפור חביב על אם שמגדליה שני ילדים עם כינויים מצחיקים חיזו ובטטה ובסיומו מסתבר שהסיפור מספר את סיפורה העצוב של המשפחה המתפרקת סופית בשל אטימותה של החברה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה