יום שבת, 8 בפברואר 2014

חיזו בטטה/סמי ברדוגו סיכום לבגרות תקציר עלילה הרחבה פירוט מה ללמוד


חיזו בטטה/סמי ברדוגו


על הסופר- סמי ברדוגו (1970)
נולד וגדל במזכרת בתיה להוריו יוצאי מרוקו, אח לשלושה. בגיל 13 נתייתם מאביו. למד ספרות כללית והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. חי בתל אביב. זכה בפרס הסיפור הקצר של "הארץ". הקובץ "ילדה שחורה" זכה בפרס לספרי ביכורים ב-1999 מטעם משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. כמו כן, זכה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו. ספרו "יתומים" נבחר כמועמד לפרס מפעל הפיס לספרות יפה ע"ש פנחס ספיר לשנת  2008.
ציטוטים מדבריו : ".... אמא לא ידעה עברית. הכתיבה היא הנקמה שלי. רוצה לנקום בכל מי שגרם לבית גידולי לא להיות מושלם....."

תקציר העלילה

הסיפור מתאר משפחה חד הורית בה אם המגדלת את שני בניה המתבגרים: חיזו (אדוארד) בן 16 ובטטה, (שמעון) כבן 13. האם עובדת כמנקה בקופת חולים, משש וחצי בבוקר ועד שלוש אחה"צ כדי לפרנס את ילדיה. היא מצטיירת כעובדת רצינית ומסורה. נוהגת לגייס את הילדים לעזרתה לפני בוא המפקחת, כדי שהכול יהיה נקי ומבריק והביקורת תעבור בשלום.
האם והבנים הם שלושה שאי אפשר להפריד ביניהם. הולכים מחובקים ברחוב ונראים כמיקשה אחת. "והייתי מחבק את אמא שלנו מהצד השני... כמעט עד הבית הלכנו ככה, שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" (39). "אבל" אומר המספר מיד בהמשך "אני חושב שאני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו" (שם). הנערים אינם מסתגרים מפני הסביבה כפי שעושה האם, בעיקר שמעון שהיה רוצה לחיות חיים יותר משוחררים ומהנים.
האם מחנכת את הילדים לציית למורים בביה"ס ולדבר רק כשהם נשאלים.
היא הסמכות הקובעת בכל הקשור בחינוכם, בסדרי הבית הקבועים ובמזונות שהיא מועידה לכל אחד לפי צרכיו ואופיו.
האם מטביעה את חותמה בכל הקשור לחיי הבנים: השמות והכינויים שהיא נותנת להם הם בעלי משמעות להמשך התפתחותם, היא מאפיינת כל אחד מהם לפי ראות עיניה והבנתה, ומתאימה להם ירקות למאכל שיעזרו להתפתחותם.
ההרמוניה המשפחתית קורסת בבת אחת, כאשר האם מפוטרת מעבודתה ומתמוטטת.
את בריחתה אל הפרדס מפרשים הרופאים כניסיון התאבדות, ומחליטים לאשפז אותה.
חיזו ובטטה נותרים לבד. חיזו לוקח אחריות על אחיו הצעיר ועל ניהול הבית ברוח שהנחילה אימו. הסיום מעומעם ומשאיר את הקורא עם סימני שאלה רבים, לא רק באשר לעתיד המשפחה, אלא גם באשר לעברה, בניסיון להבין את סיבת ההתמוטטות של האם, שהצטיירה כדמות חזקה, סמכותית ויציבה.


מבנה הסיפור

האקספוזיציה ארוכה ומהווה כשני שליש מאורך הסיפור. באקספוזיציה אנחנו לומדים על חייהם של חיזו, בטטה והאם, ועל ההסתגרות בתוך הבית. כל המשפחה שותפה לניקיון בקופת החולים כדי לשמור על מקום העבודה של האם, שהוא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה. העלילה לעומת זאת,קצרה יחסית והיא מספרת על ההתמוטטות של האם ועל אשפוזה.
מוצג הרקע החברתי – עוני. יש רמיזה לקונפליקט שיתפתח בהמשך, הקונפליקט בין האמא לסביבה החיצונית.(את הנתק הזה מעבירה האם גם לבניה)

נקודת מפנה- 1. הפסקת עבודתה של האם כמנקה בקופת החולים. 2. התמוטטות האם בפרדסים.
סיום הסיפור-  מצד אחד , הסיום סגור מהבחינה שהאם נפרדה מבניה ובכך נסגר פרק חיים מסויים ונפתח חדש. עכשיו הבנים צריכים להתמודד עם התחלה חדשה. מצד שני  , אם בוחנים את הקונפליקט המרכזי בסיפור – הוא לא נפתר בסיום הבעיה של חיזו לא נפתרה – בסיום הוא עדיין מנסה לשמר את הבית כפי שהיה, במקום לנסות להתאימו לסביבה החיצונית. כמו כן הוא ממשיך לנהל את השגרה בדומה לאימו.גם הקונפליקט של המשפחה עם הממסד ימשיך להתקיים.







אפיון הדמויות


חיזו – אדוארד

חיזו- אדוארד  זכה בשם של מלך ובתכונות של מלך.
הוא מאופק, לא מראה את רגשותיו גם כשהכאב עז, כמו בברית המילה שלו כשלא הניד עפעף.
הוא שמרן, שמבקש לשמר את העבר ולהמשיך לחיות על פי המסורת שהנהיגה אמו בבית. הוא ניחן בעיניים שרואות הכול ומצלמות הכול. אמו מגלה את תכונותיו המיוחדות והיא מטפחת ומעודדת אותן. היא מטפחת את רוחו ואת גופו ומאמינה שעליה להאכיל אותו גזר כדי לחזק את ראייתו. הראייה של חיזו היא ראייה עמוקה של פרטי פרטים, ראייה רוחנית ואנליטית (מנתחת) שיודעת לנתח ולהבין את הסובב "כוחו בעיניו", אומרת אימו. האם מקפידה לקנות גזר ולהכין ארוחות שיחזקו את התכונה המיוחדת שראתה בבנה מהיום שנולד. אדוארד מקבל ממנה חיזוקים להיותו בעל ראייה מיוחדת. תכונה שמתפתחת והוא הופך להיות מודע לה בעצמו עם חלוף השנים.
הוא חי בתחושה שהכל זמני ומנסה להחזיק את מה שיש. הוא בוחר לספר בעיקר על הרגעים היפים של המשפחה.
הוא מדחיק את הפירוש של מה שהוא רואה, ומשתיק את שמעון שמצביע על החוליים של הבית. חיזו מנסה להסביר לו שיש דברים שהם בושה ואסור לו לדבר כך (ביקורת על האם ששמה אוכל מתחת למיטה/הנאות החיים שלא מצויות בבית כמו סקייטבורד/נקניק תלוי על קולב).
חיזו חש בתוך תוכו שאם ישאל שאלות , עולמו השביר עלול להתמוטט ללא תקנה.

יחסו לשמעון – אמביוולנטי(דו- ערכי) הוא מעריץ אותו ומקנא בו שהוא חזק יותר נפשית, חברותי , ועל כך שהוא מסוגל להטיל דופי על חייהם באופן גלוי, מצד שני הוא כועס עליו שהוא מטיח דברים קשים על הבית ופוחד שהוא יזעזע משהו במצב הקיים.אך חיזו גם שואב ממנו כוח.שמעון הוא עוגן ומשענת. בחיפושם אחר האם חיזו אומר :"רציתי להתחבר אליו כדי שניתן אחד לשני כוח להמשיך הלאה".

הסיפור כתוב בגוף ראשון ומסופר מפיו של אדוארד. אנחנו לומדים על אימו, על שמעון (בטטה) ועליו (חיזו) מנקודת המבט שלו דרך העיניים החקרניות שרואות הכול ודבר אינו חומק מהן. באפיון דמותו של אדוארד קיים יסוד ארס-פּוֹאטי[1]: הוא בעל חוש הבחנה שרואה הכול ומצלם הכול. נוצרת אנלוגיה בין המספר לבין הסופר (בעצם בינו לכל אמן), שלא היה יכול לספר את סיפורו ללא תכונות אלא של אבחנה דקה ומושכלת, המאפשרת לאדם להפוך לאומן. חיזו שמבחין בנעשה סביבו בעין חקרנית ובוחנת, הופך את המציאות שבה הוא חי לחומרים מהם נבנה הסיפור– היצירה. כמו כן, החומרים בהם עוסק המספר לקוחים בחלקם מהמציאות אותה הכיר הסופר כילד וכנער (ע"פ עדותו של המספר עם תלמידים במסגרת מפגש של אומן אורח (.
חיזו מרבה לשתף את הקורא במה שאחיו ואימו הרגישו וחשבו, מתוך היכרותם איתו.הסיפור מסופר בהתחלה בזמן הווה, ולאחר מכן עובר לעבר, משחזר פיסת חיים של המשפחה.הסיפור לא אובייקטיבי, המספר מעורב ריגשית , וגם אין מספיק פרספקטיבה כדי שהדמות תצליח לעשות איזו חשיבה על מה שסופר, או עיבוד של החיים שתוארו. נדמה שחיזו עדיין בתוך אותו פרק שעליו הוא מספר.

בטטה –שמעון

שמעון שהוא שם פשוט, ארצי, הינו נער שרוצה ליהנות מדברים פשוטים.
האחים שונים במראם, בתכונותיהם, באופיים, ביחסם אל האם ואל החיים בכלל. שמעון גדול, חזק, בעל שרירים ארוכים, ספורטאי ופתוח אל העולם.
לאם קשר מיוחד עם שמעון, וכשהם הולכים מחובקים, חיזו לא מצליח להיכנס ביניהם.
יחד עם זאת הוא מבקר בקול רם את דרך החיים של אימו, ומתפרץ כנגד ההתנהגויות המוזרות שלה, לדוג': נגד העובדה שהיא מחזיקה ביצים מתחת למיטה ומחביאה נקניק מאחורי החלוק שלה בחדר השינה.  הוא  מבטא את רצונו לחיות בבית אחר, לא לשמור כשרות ,לא לשמור את קדושת השבת, בקול רם וללא חשש. הוא היה רוצה לחיות ללא מגבלות  בבית שיש בו שפע כלכלי  ולהגיע להישגים בתחומים שונים, שבעיני חיזו נתפשים כמרד, ומעוררים בו פחד ותחושה של ערעור הידוע והקיים.
בטטה מבקש להשתחרר מהסגירות שמאפיינת את משפחתו ומייחל שתהיה לו אמא שהולכת לים. מייד לאחר שהאם נלקחת אל מוסד לחולי נפש, חיזו שם לב ששמעון "מתחיל להרגיש משוחרר, שחרור בריא שלומד לחיות עם החולה" (49). עבור שמעון החיים האמיתיים מתחילים עם הרפיית הכבלים, מעין טקס חניכה, בו צריך המתבגר להוכיח את יכולותיו לשרוד בהצלחה בעולם המבוגרים.
לבטטה היתה אפשרות לגבש את זהותו האישית. החונך שלו היתה החברה ולא רק אימו, הוא התחכך עם מגוון דמויות, בנוסף הוא התעמת עם האם ועם המצב, שם עצמו בקונפליקט והביא את עצמו לשחרור ריגשי , וזה אפשר לו לבנות את האני שלו. הוא אדם חושב ולא מדחיק ולא פוחד משינויים.

האם

לאם אין שם בסיפור. דמות אילמת, מוטיב ה"אין דיבור" חוזר לאורך כל הסיפור. אין אזכור לגבר או לגברים מהם נולדו הילדים, ומדוע נאלצה לגדל אותם לבד. היא עובדת חרוצה שזוכה להערכה. היא לוקחת מאוד ברצינות את המטלות שעליה למלא, ומהווה דוגמא לילדיה. היא מלמדת אותם כיצד להתנהג בחברת מבוגרים, אוהבת אותם ודואגת לכל מחסורם.
התנהגותה מוזרה לפעמים, למשל: היא נוהגת להחביא את הביצים מתחת למיטה ואת הנקניק מאחורי החלוק. היא לא מתחברת עם השכנים, אין לה חיי חברה, ונמנעת מלהיפגש עם קרובי משפחה. לשמחות משפחתיות היא נוהגת לשלוח את הילדים במונית. כל מעיניה נתונים לעבודתה ולילדיה. היא מקור הסמכות היחיד בבית ועל פיה יישק דבר. היא מפתיעה ביכולת האבחנה המצוינת שלה ביחס לילדיה. היא מצטיירת כאישה פשוטה מאוד, היודעת להבחין היטב בתכונות הבולטות של ילדיה ולחזק אותן. היא מבחינה שכוחו של אדוארד בעיניו ומטפחת את כישרונו באמצעים פשוטים כמו אכילת גזר.

לפי האמונה העממית אכילת גזר מחזקת את העיניים. אמונה זאת מתייחסת אל חוש הראיה,אך בסיפור הופך חוש זה לתכונה המייחדת את חיזו שהופך מודע לכישרונו לצלם ולהבחין בכל דבר.
את שמעון הספורטאי היא מאכילה תפוחי אדמה, כדי שימשיך להיות חזק.
מכל האמור לעיל, מפתיעה ההתמוטטות הפתאומית שלה. היא מפסיקה לעבוד, ומצבה הנפשי מתדרדר מהר למדי -עד לאשפוזה.
האם מתוארת כדמות נלעגת משהו, בגלל הרגליה המוזרים, פשטותה שמתבטאת בלבושה ובשפתה,היחס המחמיר שלה אל עבודתה שנתפסת כפשוטה יחסית, וכן  בגלל יחס הסביבה כלפיה. כינוייה- פונים אליה בשם "חיזו בטטה" ולא בשמה האמיתי. היא אישה חסרת זהות משלה , וכל מהותה לא באה לידי ביטוי, אלא באמצעות ילדיה .
אם מחוץ לבית הפגינה האם חוסר ביטחון, ניסתה תמיד לרצות את סביבתה, הרי שבתוך הבית שליטתה היתה בלתי מעורערת.היא חילקה הוראות, פיזרה פקודות ובניה סרו למרותה בלי ערעור.טון הדיבור הרועם של האם והפגנת הכעס הפכו את ילדיה לצייתנים אילמים.האם אוהבת את ילדיה אך ממעטת להחצין זאת, אולי משום שחייה הקשים מאפילים על רגשותיה, או אולי מפני שהיא מאמינה כי חיבוק או ליטוף יפגעו בחוסנם של ילדיה.היא משדרת לילדיה תחושה של חיים במצורמול הסביבה המאיימת בחוץ. התחושה היא של צורך להסתיר ולהחביא הכול מפני הכוחות האורבים בחוץ.
לקראת הסיום, האם הבודדה מרגישה כי אין בה תועלת, היא אינה יכולה לשאת יותר בעול החיים ומבקשת את מותה. עם כל דאגתה לילדיה והרצון לגונן עליהם, השבירה היתה גדולה מכדי שתוכל לחשוב על השבר שיקרה לבניה עם נסיונה לשים קץ לחייה."אני לא יכולה יותר אמרה לי והתחילה להזיל דמעות בלי לבכות"(ע"מ 46)

יחס הקורא משתנה כלפיה עם פרוץ מחלתה. החולשה, המשבר, הוויתור על עצמאותה– מעוררים בקורא אמפטיה וחמלה. המצוקה מאפיינת את דמותה מחדש, ומצרפת אותה לקבוצת התייחסות שונה, הזקוקה לעזרה. המוזרויות תופסות מקום במשבצת חדשה, כשורה של רמזים מטרימים למפלצת שחיכתה באפלה עד שהתחזקה ופרצה. חיזו  מציין את  האפלה הנמצאת בחדרה של האם כישות קיימת, מספר פעמים בסיפור. המחלה, אם כן, מקננת לה בשקט מבלי שיבחינו בה. ההתפרצות הפתאומית שלה הופכת את האם ל"כל אדם" ומשנה את ההתייחסות כלפיה ואת הכלים שבהם בוחן אותה הקורא. הפתאומיות בה פורצת המחלה היא בבחינת תאונה או פיגוע שלא ניתן היה להתכונן ולהתגונן מפניה, עובדה שמפחידה את הקורא ומקרבת אותו אל דמות האם.
הטרגדיה של האם היא שאינה יכולה להוציא את עצמה מהמצב שבו היא נמצאת.העובדה שהיא כל כך התמסרה אל החובשים מעידה שהיא סומכת עליהם , כי במקום שהיא נמצאת בו היא ללא מוצא.


שלוש "קריאות" בסיפור- פסיכולוגית, מחאה חברתית, התבגרות
ישנן מספר דרכים/מתודות לקריאה ועיון בסיפור "חיזו בטטה":

הראשונה הינה קריאה פסיכולוגיסטית העומדת על יחסי משפחה אינטימיים, הדוקים וסימביוטיים ויחסי אם-בן בעלי אופי אדיאפלי. תחושתו של הקורא כי משהו אינו "בריא" לחלוטין באופן ההתנהלות הרגשית בתוך המשולש המשפחתי חיזו-בטטה-אם (המכונה, כזכור, "חיזו-בטטה", על שם בניה, ונעדרת זהות משל עצמה).

הקריאה השנייה- קריאת תיגר של הסופר, סמי ברדוגו, כנגד החברה, ומייצגיה הסמכותיים- הרשויות, האנשים בחלוקים הלבנים, המפקחת במרפאה, העובדת הסוציאלית.
חיזו בטטה ושני בניה מתוארים כמשפחה המצויה בשולי החברה (בדיוק כמו משפחתו האמתית של הסופר). המדובר במשפחה בעלת מעמד חברתי וכלכלי נמוך, המתגוררת, ככל הנראה בפריפריה. מדובר באנשים קשי- יום, אשר חיים בתחושת קיפוח נוראית. אין להם כוח פוליטי לשנות את גורלם בעצמם והם נזקקים לחסדיהם של בעלי העוצמה בחברה. הדמויות הממסדיות בסיפור, החזקות נוהגות בחוסר רגישות ובהתנשאות כלפי המשפחה חסרת האונים.

הקריאה השלישית- יחסי בן/אם וסיפור התבגרותו של חיזו, אדוארד, מול תהליך התדרדרותה של האם. תפיסת עולמו ואופן התנהלותו מול המציאות המשתנה, שימושו במנגון הכחשה/הדחקה, וסיום הסיפור הגורם לו להפוך, באופן לא-רצוני, לראש המשפחה ולהיפוך תפקידים היררכי במשפחה.

מוטיבים

הדיבור והשתיקה – אחת התכונות המאפיינות את האם היא השתיקה שלה. חוסר התגובה שלה כלפי אנשים שאינם בניה. "אמא לא מגיבה", "בעבודה שלה היא לא מדברת עם אף אחד", "... כמעט שלא שמענו אותה מדברת מחוץ לבית . היא מנסה  ללמד את בניה להמעיט בדיבור כמוה. גם בסיום כשהחובשים שואלים אותה שאלות היא אינה מסוגלת לענות.אם היא דברה , למילותיה היה כוח חזק ביותר, אך הכוח התבטא רק כלפי המשפחה. אלו המשמיעים את קולם הם הסביבה החיצונית – השכנים הלועגים על כינוי האם, המפקחת שמודיעה על מועד ביקורת הניקיון במרפאה, החובשים, השכנה פרטן , אנשים בלתי מזוהים שמסבירים לחיזו היכן טוב יותר שאימו תהיה ולמעשה מפרקים את עולמו. הסביבה החיצונית הזו נתפסת כרעה ומאיימת- על פרטן הוא אומר "שאנתי את הקול שלה".... ועל האנשים שהחליטו להוציא את האם מהבית " בקול שלהם שמעתי רע"...

למוטיב השתיקה שני תפקידים –
א. אמצעי לאפיון דמותה של האם, היא חשה פחד עצום מכל מגע עם אחרים, השתיקה מעידה על נחיתות.היא חזקה  רק בתוך ביתה.
ב.הדגשת המסר של היצירה, השתיקה באה משום שהאם אינה יכולה לעמוד מול הכוח של הסמכויות שמדברות , קובעות ומודיעות מה יהיה גורלה. הסמכות החיצונית מפקיעה את העצמאות המחשבתית והפיזית מהמשפחה. השתיקה מול הדיבור מעצימה את הביקורת החברתית כלפי המעמדות החזקים ויחסם המתנשא כלפי החלשים בחברה. שתיקה היא נחלתם של החלשים. דיבור הוא נחלת החזקים וכוחם הרסני.

האוכל והניקיון-  האוכל והניקיון הם שני דברים שבהם האם יכולה לתפקד. היא נתפסת כאם מזינה, הולכת לירקן וקונה גזרים לחיזו בטטות לשמעון. האובססיה הזו מביאה לכך שהסביבה מכנה אותה בשמות של אוכל שמזוהה עם הילדים חיזו בטטה . מה שנמצא מתחת למיטה מתפקד כמעין מרתף נפשי, חושך, משהו נסתר שאין לדבר עליו ואין לחשוף אותו. האוכל נותן תחושה של תפקוד ויציבות בבית. ניפוץ המלונים הוא ביטוי לערעור של בטטה על היציבות המדומה הזו שמתבטאת רק באוכל.
הסדר והניקיון הם מצד אחד ניסיון לנקות את הלכלוך, את הסוד, את המחלה, אך בנוסף הם גם אמצעי מסייע ליצור מסגרת של שגרה ושפיות. בית נקי ומסודר עוזר כשהחיים מתהפכים.

העין והראייה – בשמות האחים יש אירוניה. חיזו שנולד עם עיניים פקוחות עיוור למשמעות האמיתית של ההתרחשויות סביבו, הוא עוצם עיניים ליפי העולם, ועוצם עיניים כלפי חוליים שצריך למגר אותם. כאילו לא רואה את הכיעור והדופי שבחיי המשפחה. בנסיעה לחתונה הוא לא מתענג על יפי המראות כמו בטטה אלא חווה את המראות דרך עיני אחיושבו הוא מרכז את מבטו. חיזו מודע לכך שהוא מדחיק את מה שאינו אוהב בחיי המשפחה , הוא אומר שראייתו אומנם שש שש , אבל "אני לא חושב שזו ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת". כלומר, הראייה הזו לוקה בכך שלעיתים היא מטושטשת. הוא באמת מטשטש את המציאות המרה במקום לנסות לשנות אותה.בטטה – שכוחו בשריריו ובגופו החסון, בעצם רואה טוב יותר את משמעות החיים שהוא חי.הוא מיטיב להבחין בהבדל שבין אורח חיי משפחתו לבין אורח חיי אנשי הסביבה.מוטיב העיניים משמש לעיצוב דמותו של חיזו.אך המוטיב מסייע להבין את המסר והביקורת החברתית.מבטי הסביבה על המשפחה נתנו לחיזו לשמעון ולאימם תחושה של נחיתות, חריגות , שונות ומוזרות. הם מאוד היו רוצים שאיש לא יתבונן עליהם, והיו מודעים לכך שאנשים דווקא כן מתבוננים "שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" אומר חיזו ביציאתם מהמרפאה כשהם שמחים ומלוכדים.בנסיעתם במונית בדרכם לחתונה הם מתבוננים דרך החלונות, הם מוקסמים מהאורות של העיר הגדולה. הנסיעה מבליטה את חייהם בפריפריה, בשולי החברה. היציאה החוצה נתפסת כיציאה ממבצר ("ביתי הוא מבצרי")






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה