יום ראשון, 9 בפברואר 2014

הפתיחה ותפקידיה הדגמה העיוורת והרופא וגרושתו

הפתיחה ותפקידיה

הפתיחה היא חלון הראווה של הסיפור ותפקידה למסור לנו רקע לסיפור, היכרות ראשונית עם הדמויות. בפתיחה אנו נפגוש בכל המידע הרלוונטי להמשך היצירה (תיאורי טבע, דמויות, מקום, זמן, מוטיבים, אוירה, רמזים מטרימים, ניצני הקונפליקט / הבעיה המרכזית, סוג המספר ונקודת ראותו).


הדגמה על היצירה "העיוורת" מאת שטיינברג


"לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו; לכתחילה גם הבטיחו לה, כי לאלמן זה לא נשארו ילדים מאשתו הראשונה. ואולם תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה, כי העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה – והתחילה הזקנה להרבות דברים על אודות הבית המרווח ועל שני הילדים "אשר גם מקום לא יתפסו בבית" ואשר "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים". "ככה אראה בנחמה" – נשבעה האם ותמהר להסיח את דעת בתה לעניין הבית: "זהו בית נחלה ממש, בצירוף כברת אדמה גדולה; וחצר יש שם, חצר גדולה, כי בקצה העיר עומד הבית; ואף זאת, בתי: בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה, כי המקום בקצה הישוב. האיש הוא סוחר בטבק והוא יושב בין ערלים – מוטב שתשבי בבית"... – העיוורת הקשיבה בדממה לדברי האם המרובים, עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו, אף כי לב העיוורת סער בקרבה; ואחרי החרישה גיששה העיוורת בידה פעם ושתיים על השולחן ושאלה מתוך רוגז עצור:
-         בן כמה שנים הוא?
-         כך אראה בנחמה, בתי, כי רק בן שלושים שנה האיש, - מהרה האם להישבע
השדכן נשבע לי על כך... שנה אחת פחות או יותר – הן אין בזה כל חשיבות, בתי. הלוואי שאראה בנחמה.
האם חדלה מדבר. העיוורת עמדה בלי נוע, ורק ידה גיששה פעם בפעם בקצה השולחן. היה ניכר כי לב העיוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אמה; והזקנה לא הוסיפה עוד לדבר, ורק את יד העיוורת, אשר רעדה עדין, הסירה בזהירות רבה מעל קצה השולחן, ושפתיה הצמוקות לחשו דבר מה – לחש שפתיים של אם אומללה."


מקום ההתרחשות: בראשית הסיפור, בקצרה, האירועים מתרחשים בבית-אמָהּ של חנה העיוורת. בהמשך, כל רצף האירועים מתרחשים בבית-בעלהּ של חנה – רבי ישראל.

זמן ההתרחשות: לאחר שידוכיה ונישואיה של חנה לבעלה, כאשר מזמן כבר "הגיעה לפִרקָהּ". (פירושו: הזמן המקובל בקרב יהודים דתיים להשיא את בנותיהם, בגיל צעיר מאוד יחסית 16 – 20). מי שעברה את הגיל המקובל, היה זה אך טבעי שנוצר לחץ חברתי ומשפחתי גדול לשדך אותה כמעט בכל מחיר... ואם היא גם עיוורת, ובשל כך קשה היה למצוא לה שידוך "טוב" ועל פי בחירתה, הלחץ  ורגשות-החמלה והכמיהה לראות אותה כבר נשואה, מתעצמים ובאים לידי ביטוי בהתנהגותה ובמילותיה של האם אל בתה חנה.

אווירה: תחושה של חוסר אמון, חשדנות והולכת שולל אשר משולבת במצוקה וכעס. התחושה נובעת מהניסוח "היגידו", "אמרו" (מילים המלמדות על הבטחת שווא). התחושה נובעת גם מהתגובה של העיוורת (ידיה רועדות, היא כועסת, נרגשת וקיימת חזרה על כך שליבה סוער וע"פ המספר הכל יודע "היה ניכר כי לב העיוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אמה"). גם תגובת האם מעידה על השקר היא נזכרת "כי העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה".

מספר: מדובר במספר כל יודע. הוא יודע גם את רגשות האם וגם את רגשות הבת. הוא יודע מה כל אחת חושבת. למשל הוא יודע "כי נזכרה אמה של חנה, כי העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה" והוא יודע גם "כי לב העיוורת סער בקרבה". הוא נצמד לנקודת הראות של העיוורת בפתיחה ובשאר חלקי העלילה.

העיוורון שהוא הנושא המרכזי, הבעיה המרכזית: שהוא ציר מתפתח בעלילה וכבר כאן ניתן לשאול מי הוא העיוור באמת, הרי חנה " עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו" ואילו האם היא זאת שמתעלמת ממצוקות הבת. המספר מבין לליבה של האם לכן מסיים בכינוי "אם אומללה", מנקודת הראות של חנה- "הזקנה".

הספקות מלווים את הקונפליקט החיצוני: חנה אינה מאמינה לנאמר לה, המספר אומר כי "העיוורת הקשיבה בדממה לדברי האם המרובים, עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו, אף כי לב העיוורת סער בקרבה; ואחרי החרישה גיששה העיוורת בידה פעם ושתיים על השולחן ושאלה מתוך רוגז עצור", " ניכר כי לב העיוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אמה" שהנה אמירה ישירה לכך שיש ספק בנאמר אם הוא אמיתי או לא. אך גם דרך דמות האם עולה הספק. למשל עליה נאמר " נשבעה האם ותמהר להסיח את דעת בתה לעניין הבית" – הסחת הדעת המהירה הזו מעוררת תהיות בלב הקורא.

מוטיבים: המוטיבים העיקריים מופיעים כבר בפתיחה של היצירה.

1.                  מוטיב הקולות מול הדממה: הדממה מופיעה גם היא בפתיחה, הרי חנה מאזינה בדממה וגם על הילדים נאמר "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים". בשלב זה הקולות עדין לא באים לידי ביטוי, בהמשך הם יאפיינו את הבעל.
2.                  מוטיב היד המגששת:  חנה אינה מסוגלת לראות ולכן היא "רואה" את הסביבה בעזרת היד. היד עוזרת לה לראות. לא רק זאת היד מתארת גם את רגשותיה של חנה. בפתיחה נאמר: ""גיששה העיוורת", "ורק ידה גיששה", "ורק את יד המגששת". היד היא פעילה בפתיחה מכאן שחנה הנה דמות אקטיבית המנסה לפתור את החידה.

רמזים מטרימים: בפתיחה רמזים על דבר השקר הנורא, על מעשה התרמית אשר עומד בלב היצירה.
המילים "היגידו", "הבטיחו" – מרמזים על כך שהיא חייבת להישען על מישהו אחר ויש כאן פתח לשקר.
האמירה "תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה" – מחזקת את החשש ומרמזת על השקר המתעצם.
האמירה אשר נאמרת על הילדים "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים" מעוררת תהיות. הרי ילדים אינם שקטים, הם שקטים כאשר משהו לא תקין ואכן בהמשך נגלה י הילדים שוקטים היות והם לוקים בדיבורם.
גם תיאור הבית והדרישה שלא תלך להסתובב לבדה  מעוררת חשד. מדוע מבקשים ממנה לא לעשות כן? אם יש לבעל הרבה שטחים למה אינה יכולה להסתובב? מקום הבית – בקצה הישוב – רומז על עיסוקו של הבעל ועל הפואנטה בסוף היצירה.

דמויות:

גיבורת הספור: חנה העיוורת, אישה המודעת לעצמה ולסובב אותה. אין לנו פירוט, או תיאור למראָהּ החיצוני. אנו מקבלים רמזים לרוב (אפיון עקיף) על תכונותיה; נוחה להתרגז על כל דבר-שקר שמספרים לה, אנו רואים כי היא חשדנית. דבר מובן מאליו, בשל הכרתה בנטייה הטבעית, לנסות לתמרן אותה לרצונותיהם של אחרים, לנצל את עיוורונה, גם אם זה לטובתָהּ, על פי הבנתם. כמו האם והשדכן, המוכנים לשקר לה ממש ובלבד שתסכים סוף, סוף לשידוכים המוצעים לה, למרות שהאֵם יודעת, שחנה שונאת ונוחה להתרגז מאוד כשמשקרים לה. ברור, לאֵם, שחנה תגלה בסופו של דבר את השקרים ותכעס על-כך. חנה תגלה את האמת על אף עיוורונָהּ, כי היא יודעת וערה למתרחש סביבה, מצליחה לקלוט את המציאות ומבינה דבר מתוך דבר, גם מבלי שיאמרו בפירוש, מה לפניה. כמו השלג הראשון שירד לפני הבית, או גילוי חפצי בעלה ע"י מישוש. על פיהם היא מדמיינת איך הוא נראה, והיא מצליחה באופן יחסי למרות עיוורונהּ. יכולותיה והבנתה (ראייתה) את המציאות על אף עיוורונָהּ, זה מצביע על אופייה המרדני ועל ניסיונותיה החוזרים לפתור את החידה.
האם: דמות משנית אשר מופיעה רק בפתיחה.אין תיאור של האם פרט לאמירה כי היא זקנה ו-"אם אומללה". האם משקרת לביתה מתוך ידיעה והכרה ברורה (המשפטים המסומנים בקו הם השקרים). היא מספרת לה סיפורים על מנת שתתחתן ונוצר הרושם כאילו היא רוצה להפטר ממנה. אך אין זה כך. המספר הכל יודע יוצר אצלנו תחושה כי לאם אין ברירה, היא פועלת כך בשל מצוקה וזאת אנו רואים ע"פ החזרה על האמירה "ככה אראה בנחמה", המגע שלה בידה של חנה ותיאורה כ-"אם אומללה".
ואכן לאמא של חנה אין ברירה, היא דואגת לעתידה של חנה העיוורת, היא דואגת שיהיה מי שיטפל בה ברגע שהיא תמות.
 פעולתה של האם מובילה אותנו להסקת מסקנה על הבעיה המרכזית.

הבעיה המרכזית: יחס החברה אל הפרט, אל האדם המוגבל. יחס של זלזול וחוסר-התחשבות בשל מה שנראה כאדם חסר דעה, או תבונה לקויה, בשל פגם פיזי-חיצוני, כמו העיוורון של חנה. הניסיון הטבעי, "לעבוד" עליה, כדי לספק את רצון הזולת, בניגוד למסר הדתי-מוסרי-יהודי: "לא לשים מכשול בפני עיוור". זה נאמר אמנם בקשר לקיום מצוות הדת, אבל כלול בו גם עיקרון מוסרי-חברתי: לא לנצל את חולשתו של זולתךָ למלא רצונותיך, גם אם זה "לטובתו" כביכול.

הקונפליקט: חיצוני – בין חנה לסביבה, על רקע חוסר האמון. בפתיחה – בינה לבין אמה, בהמשך בינה לבין בעלה.

מבנה הסיפור: מהפתיחה אנו יכולים לגלות גם כי הסיפור הוא בעל מבנה בלשי. במרכז הסיפור הבלשי ישנה תעלומה (שקר) אשר צריך לפתור. במקרה שלנו – לחשוף את השקרים ולהגיע לאמת. חשיפת השקר תוביל אותנו לפואנטה. היות וסיפור בלשי נגמר תמיד בפואנטה – סוף מפתיע, הרי שאנו יכולים להסיק כבר מהפתיחה כי גם הסוף כאן יהיה פואנטה.




ת ר ג י ל – לכל פתיחה

1.                  קרא/י את הפתיחה של היצירה הנלמדת.
2.                  מהו מקום התרחשות היצירה (מדינה / עיר)?
3.                  מהו הנוף המתואר (עירוני / כפרי)? כיצד הוא מתואר?
4.                  מיהן הדמויות המופיעות בפתיחה?
5.                  מה בולט  באופן תיאורן של הדמויות?
6.                  מה את/ה יכול לספר על כל דמות ע"פ הפתיחה?
7.                  מהו זמן ההתרחשות (בוקר / ערב / לילה / שנה / אחר)?
8.                  מי מספר את היצירה (מספר כל יודע / מספר עד)?
9.                  מהי האווירה העולה מהפתיחה (שמחה / עצובה / מפחידה וכיו"ב)?
10.              מהי הבעיה המופיעה בפתיחה?
11.              קרא/י שוב את הטקסט וחפש/י מוטיבים המופיעים כבר בפתיחה. שים/י לב למילים החוזרות על עצמן. האם יש להן משמעות נוספת? או האם יש להן משמעות סמלית?
12.              קרא/י שוב את הפתיחה. האם את/ה מזהה רמזים מטרימים? מילים או צרופים אשר מעוררים תהיה?





ת ר ג י ל – מלווה טקסט

קרא/י את הפתיחה הבאה וענה/י על השאלות שלאחריה

"הרופא וגרושתו" - ש"י עגנון

"כשנכנסתי לשמש בבית החולים מצאתי אחות רחמנית בחורה בלונדינית, שהייתה אהובה על הכל וכל החולים סיפרו בשבחה. כשהיו שומעים את קול רגליה היו זוקפים עצמם ממטותיהם ומושיטים את ידיהם כנגדה כבנים יחידים לקראת אמותיהם ואומרים אחות אחות בואי אצלי. אפילו הזעפנים שכל העולם מכעיסם כיוון שנתגלתה עליהם נתפשטו קמטי פניהם ונסתלק כעסם והיו ממהרים לעשות ציוויה. והיא לא נהגה לצוות, אלא חיוך שהקיף את פיה הביאם לידי ציות. יתירות על חיוכה עיניה מעין תכלת שחורה, שכל שהיתה מביטה בו ראה את עצמו כאילו הוא עיקרו של עולם. פעם אחת שאלתי את עצמי כוח זה מהיכן הוא.כיוון שנגלו עיניה עלי הייתי כשאר החולים. והיא לא נתכוונה לי כשום שלא נתכוונה לשום אדם במיוחד, שלא הייתה שוקה שלא אותה ריבה (עלמה צעירה) על איש, אלא חיוך זה שבשפתיה ותכלת שחורה זו שבעיניה תוספת יתרון היתה בהם, שעשו מעצמם יותר שביקשה אדונתם. עד היכן היתה אהובה ומקובלת על הבריות, עד שאפילו חברותיה נהגו בה חיבה ורעות. ואפילו האחות הראשית, אישה כבת ארבעים, יחסנית, צנומה וחוורירית כחומץ, ששונאה את הכל, חולים כרופאים, חוץ אולי מן קהוה (קפה) שחורה ועוגות מלוחות וכלב חיקה, אף היא היתה גמומה (גם) בדבר זה. היא שלא הביטה בנערה אלא אם כן ראתה אותה בדמיונה נאכל חצי בשרה, היתה נותנת בה עיניה לטובה. ואין צריך לומר חברי הרופאים. כל רופא ששירתה לפניו אצל חולה בירך את יומו. אף הפרופסור שלנוף שהעביר עיניו מיסורי החולים בשביל מטותיהם שיהיו סדורות יפה, לא הקפיד אפילו מצאה יושבת על מטת חולה. זקן זה שהעמיד תלמידים הרבה ומצא רפואה לכמה תחלואים (מחלות) מת במחנה ריכוז, שסרדיוט נאצי נתעלל בו כל יום להתעמל בו. פעם אחת ציווה עליו לשכב על כרסו בפישוט ידיים ורגלים, כיון ששכב ציווה עליו לקום. כיון שלא נזדרז דרסו במגפו המוסמר עד שנקצצו אליוני ידיו והורעל דמו ומת. מה אוסיף, אותה ריבה ישרה בעיני כשם שישרה בעיני הכל. אבל אוסיף שאף אני ישרתי בעיניה. והלוא כל אדם יכול לומר כן, אלא אחרים לא הגיסו דעתם ואני הגסתי דעתי ונישאה לי."


1.                  מי מספר את הסיפור? מספר עד / מספר כל יודע.  הוכח/י.
2.                  מתי מספר המספר את הסיפור? בזמן התרחשותו / לאחר ההתרחשות.   הוכח/י.
3.                  מהו מקום ההתרחשות ע"פ הפתיחה?
4.                  מה מרמז מקום ההתרחשות לדעתך?
5.                  הפתיחה מתמקדת בתיאור דמותה של האחות. אפיין/י את דמותה ע"פ נתוני הפתיחה.
6.                  מה מיוחד בתיאור האחות, ע"פ המספר? הוכח/י.
7.                  עיניה של האחות הן "מעין תכלת שחורה". מה המשמעות של אוקסימורון זה? (מילים מנוגדות היוצרות משמעות חדשה).
8.                  המספר אומר "הייתי כשאר החולים".
א.     מהי דו המשמעות העולה מאמירה זו?
ב.      אמירה זו הנה רמז מטרים. למה?
9.                  המספר מביא הוכחות שונות לכך שהאחות הייתה אהובה על כולם.
א.     מי הן הדמויות השונות בהן נעזר הרופא?
ב.      האם הדמויות הן בעלות אותו סטטוס?
ג.       מה את/ה למד על המספר מכך?
10.              המספר עושה סטייה ומספר מה קרה לפרופסור במחנה הריכוז. תאר/י מה קרה לפרופסור ונסה להסביר לצורך מה קיימת סטייה זו? (להזכירכם לכל פרט יש חשיבות ולכן אין הנאמר, נאמר סתם). מה היא מלמדת על דמות המספר?
11.              המספר אומר " אותה ריבה ישרה בעיני כשם שישרה בעיני הכל". מה אתה למד על המספר מאמירה זו.
12.              בסוף הפתיחה אומר המספר "אלא אחרים לא הגיסו דעתם ואני הגסתי דעתי ונישאה לי." לפי אמירה זו – למה הסכימה האחות להתחתן עם המספר? מה את/ה למד על המספר מאמירה זו?
13.              מהי האווירה העולה מהפתיחה?

14.              האם ניתן לומר מהו הקונפליקט הפנימי ו/או החיצוני ע"פ הפתיחה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה