יום ראשון, 9 בפברואר 2014

מדירה לדירה / ש"י עגנון הסיפור המלא טקסט מלא הסיפור כולו

מדירה לדירה / ש"י עגנון
נמצא בתוך קובץ הסיפורים "סמוך ונראה"
ימות החורף עברו בלא טובה. לא נרפאתי מחולי אחד עד שנחליתי חולי אחר. הרופא נעשה אורח קבוע אצלי. פעמיים שלוש בשבוע היה בא לבדקני. מישש את הדופק וכתב לי רפואות. החליף סממנים בסממנים ועצות בעצות. כל השעות כולן נעשו צייתניות לרופא וכל הבית נתמלא דברים שמתרפאים מהם, וריחם כאחד מששים מסימני המות. גופי תשש ושפתי נתפצעו. גרוני ניחר ולשוני העלתה קרום וכלי הדיבור לא נענו לי אלא לשיעול. וכבר נתייאשתי ממני. אבל הרופא לא נתייאש. היה מוסיף סממנים על סממנים ומשנה שם מחלתי. בכל זאת שינוי לטובה לא ראינו.
בין כך לכך עברו ימות הקור. החמה התחילה משכימה בכל יום ושהתה כל יום יותר. השמים הסבירו פנים לאדמה והאדמה הסבירה פנים לבריות, העלתה ציצים ופרחים, עשבים וקוצים.
כבשים נתגלגלו ובאו וכיסו את הארץ ותינוקות ביצבצו מכל בית ומכל צריף. זוג צפרים בא מן השמים ובפיהן עלים וקשים, ניתרו מחלוני לאילן ומאילן לחלוני, צייצו ועשו להן בית. רוח חדשה נישבה בעולם והעולם התחיל מתרפא והולך. איברי רפו עלי ונעשו קלים ונוחים. אף הרופא רוח אחרת היתה עמו. כליו היו קלים ואף הוא קל. ושמח. בכניסתו היה אומר ובכן אביב בא והיה פותח חלון ושומט מתוך כך שתים שלוש צלוחיות של רפואות ואם נשברו נשברו. עדין היה בודקני כדי לכתוב לי רפואה, עם שהוא כותב היה כותב שם אשה ומניחו בבגדו או משימו ברצועת שעונו שבשמאלו, לסוף כמה ימים יעץ לי לשנות את מקומי ולהחליף את האויר, כגון לירד לתל אביב ולהתענג על אוירו של ים.
כשהגיעו ימות "המשך" והוצרכתי לעקור את דירתי נמלכתי וירדתי לתל אביב. אמרתי לי משנה מקום משנה מזל. אפשר שיגרום הים ואחזור לבריאותי.

חדר זה ששכרתי לי בתל אביב צר היה ונמוך היה וחלונותיו פונים לרחוב שעוברים ושבים מצויים שם וחנויות הרבה שם, של מוכרי גזוז ושל מוכרי גלידה. עוד צרה אחת היתה שם, זו תחנת אבטובוסים, שהומיה כל היום ואינה נחה בלילה. מחמש שעות בבוקר ועד אחר חצות לילה אבטובוסים יוצאים ונכנסים ועמהם  כל מיני כלי רכב של מהלכי שתים ומהלכי ארבע. נפסק קול המונם וננעלו סוכות הגזוז בת קול מפוצצת והולכת מתוך כתלי חדרי, כיורה של נחושת שזרקו בה אבן, שאפילו האבן פורשת ממנה כתלי היורה מפוצצים והולכים. פעמים הרבה נינערתי משנתי לקול שכשוך כוסות וגילגול גלגלים, כאילו כל מוכרי גזוז שברחוב נתכנסו בתוך כתלי ביתי ומוזגים כוס לשותים, וכאילו כל האבטובוסים מקרטעים על גג הבית. או אפשר לא בת קול היתה, אלא קול ממש, של אבטובוסים, של מנקי הרחובות שעושים את עבודתם בלילה בשעה שבני אדם ישנים. ולענין מזיגת כוסות, שכן חזר מאסיפה ופתח לו ברז לשטוף את ראשו בצוננים ונדמה לי שמוזגי גזוז מוזגים את הכוסות.
מתוך כך עברו לילות שלי בלא שינה ובקרים שלי בלא חלום. וויתרתי על השינה וביקשתי לשכב ער באו מוכרי דגים שבעיר והכריזו על סחורתם ובאה החמה וליהטה את חדרי כגיהנם.
מחמת חוסר שינה לא ניתן לי ליהנות אפילו ממה שמוכן לו לאדם בתל אביב. טלטלתי עצמי אצל הים ופשטתי מקצת בגדי הייתי עייף מן היגיעה ולא הייתי יכול לפשוט שאר בגדי.
חלצתי נעל אחת לא הייתי יכול לחלוץ שניה. פעמים היו גלי הים יוצאים לקראתי, אם להזמינני להתרחץ או אם להבריחני. לסוף הייתי חוזר לחדרי עייף משיצאתי. וכבר היו חברי מתרים בי ואומרים עקור דירתך שאם לאו סופך רע. כיד הדמיון וכיד הלשון ציירו כל מיני סכנות שעלולות לבוא על אדם בדירה כגון זו. יש שדיברו עמי בנחת ויש שסיפרו לי דברים רעים שאירעו אותם. אם נשתייר בי כח לחשוב חשבתי שהאמת עמהם וצריך אני לצאת מדירה זו. אבל לא כל מחשבה מביאה לידי מעשה. ישבתי במקום שישבתי עד שבאה צרה חדשה.


צרה זו מהי? תינוק היה לו לבעל הבית, שכל מיני  מיחושים נתלקטו בו בגופו החלוש. עד שלא באתי לכאן היה דר אצל זקנתו, משבאתי לכאן נטלתו אמו לביתה. אם מפני געגועים שהיו לה על בנה, או אם מפני ששכר חדרי הספיק לה כדי לפרנס את התינוק. איני יודע אם טוב היה לו אצל זקנתו יותר, אצל אמו לא היה טוב לו. עסקנית היתה מטפלת בצרכי ציבור היתה ולא הספיקה לה שעתה לטפל בבנה; היתה מוציאתו כל יום שחרית לחוץ ונותנת בידו עגבנית או כעך ונושקתו על פיו ואומרת לו את שיעשה ואת שלא יעשה והולכת לה, ואביו אף הוא היה עסוק קצת בחיפוש פרנסה ולא היה פנוי כל צרכו. היה התינוק רבוץ לו על אַסְקוּפָּת הבית ומלחך עפר וקולף סיד מן הקיר ואוכל. וכי לא נתנה לו אמו מזונותיו? אלא דרכו של אדם לבקש מה שאין לו ואין דרכו להסתפק במה שיש לו. וכל אימת שהייתי עובר עליו היה פושט את זרועותיו הצנומות ונתלה בי ולא היה מניחני עד שנטלתיו על זרועותי וניענעתיו אילך ואילך. מה ראה לימשך אחרי, והלוא אני לא נמשכתי אחריו. נוהג אני בתינוקות כדרך שאני נוהג בהוריהם. אם אני אוהבם אני מתקרב אצלם, איני אוהבם אני מתרחק מהם, שקרים הרבה בדו הבריות מלבן ואין אני מנוקה מהם, אבל בדבר זה יכולני להשתבח, לגבי תינוקות איני משקר.
כל זה לענין יום. קשה הימנו לילה. משעה שמשכיבים את  התינוק ועד שעה שמקימים אותו הוא גועה ובוכה ואינו
מפסיק אלא לגניחה. אינו בוכה ואינו גונח הרי זה קשה ביותר, שנדמה כאילו מת חס ושלום. אומר אני לי עמוד והקם את אביו ואמו. איני מספיק לעמוד עד שנשמע קול בכייה או קול גניחה. כשאר כל אדם איני אוהב לא בכיות ולא גניחות, אבל כאן חביבות עלי בכיותיו וגניחותיו של תינוק מכל כלי שיר שבעולם, שאני יודע שהוא חי. בקיצור, תינוק זה היה כרוך אחרי, אפשר משום שאביו ואמו לא טיפלו בו והיה מתאווה לחברת בני אדם, או אפשר שנמשך לבו אחרי משום שהייתי מנענעו. בין כך ובין כך לא היה מניחני לעבור על אסקופת הבית אלא אם כן הייתי נוטלו על זרועותי. נטלתיו על זרועותי היה פושט את אצבעותיו בעיני ומחייך. כל היום לא נראה שחוק על פיו חוץ משעה זו שנועץ צפרניו בעיני. פעמים הרבה היו אביו ואמו גוערים בו ואומרים לו בובי אסור, בובי אסור. אבל מתוך גערתם ניכר שהם שמחים על חכמתו. אני שלא הייתה בי משמחתם של אביו ואמו הייתי תוהה, תינוק זה זבובים ויתושים עומדים על פצעיו מתרשל להבריחם, נזדמנו לו שתי עיני מיד נעשה זריז.
התחלתי אף אני נוהג בחכמה. הוצרכתי לצאת בדקתי תחילה אם בובי בחוץ. היה בחוץ הייתי שוהה בחדרי. ומאחר שחדרי אינו עשוי לישב בו אנוס הייתי לצאת. כיון שיצאתי בא התינוק וטיפס עלי וכפל את חיבתו ולא היה מניחני עד שנטלתי אותו וניענעתיו. ודרך נענועיו היה נועץ את אצבעותיו בעיני ומחייך. העמדתיו על הקרקע היה קורא אויט אויט, דויט דויט, כלומר עוד עוד, דוד דוד. מי עשה חרוז זה, הוא או הגננת? מכל מקום האותיות הטפלות של גננת הן. מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור, אבל כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא צריך תיקון, באות הגננות ומתקנות. ומאחר שהיה מבקש עוד הייתי חוזר ונוטלו על זרועותי ומנענעו, כשהוא נועץ צפרניו בעיני וקורא בובי בובי. בבואה שלו נראתה לו מתוך עיני והיה מבקש ליטלה משם.
רואה אדם שייסורים באים עליו מפשפש במעשיו. אם הוא ענוותן וצנוע תולה קלקלתו בעצמו, אינו ענוותן ואינו צנוע תולה באחרים. אם בעל מעשים הוא משתדל להסיר צרתו על ידי מעשה ואם בעל מחשבות הוא ממתין עד שתכלה צרתו מאליה. ופעמים שהיא הולכת או שצרה אחרת באה ומשכיחה את הראשונה. אני שלא הגעתי למעלת צנועים ולא לזריזותם של אנשי מעשה יושב הייתי ומהרהר למה עושים אַסְקוּפָּה לבתים. אלמלא היא לא היה התינוק רובץ שם ואני איני נתקל בו.
למעלה מן העניין הזכרתי את חברי ומחמת חיבתם אזכיר אותם שניה. בראשונה היו מתרים בי. משנתקיימה נבואתם התחילו מדברים עמי כמו שמדברים עם החולה והיו אומרים תחילת צרכיו של אדם דירה, כל שכן מי שבא להתרפא. מאחר שקשה היה לי לשנות מן האכסניא שלי ביקשתי לפטור עצמי במאמר הגמרא לעולם אל ישנה אדם מן האכסניא שלו. מה אמרו חברי, על כרחה של הגמרא נשכיר לך חדר אחר.
אבל הדיבור קל מן העשייה ואין צורך לומר מן הידידות, מכיון שכן ישבתי במקום שישבתי.
היתה אשה אחת שלא נתפלפלה עמי, אלא טרחה ומצאה לי חדר נאה במקום נאה ובאויר נאה ולא הניחה ממני עד שהלכתי עמה לראותו.
אמרה לי בעל בית זה אין דרכו להשכיר חדרים, אלא בת יש לו ויצתה לקבוצה ונשתייר חדרה ריק והסכים אביה להשכירו.
ולענין שכר דירה אינו מבקש יותר משאני משלם בדירתי. בפירוש אמר לא הכסף הוא העיקר אלא הדייר, אדם שמבקש מנוחה הריני פותח לפניו את ביתי ברצון.

בין כרמים ופרדסים מבצבצת גבעה מוקפת מארבע רוחותיה באילנות נאים. ועל הגבעה עומד לו בית קטן. עולים לשם במדריגות שמגדלות דשאים. וגדר של עצי פרי מקיפה את הבית שמצלים עליו ועל הדשאים. נכנסים לחצר שבריכה של מים עשויה שם ובהם מיני דגים קטנים. משראיתי את הבית ואת החצר שמחתי ופקפקתי. שמחתי שכל כך יש לאדם בארץ ישראל ופקפקתי אם מקום זה מוכן בשבילי.
יצתה בעלת הבית וקיבלה אותנו בשמחה ונתנה עיניה בי לטובה והכניסה אותנו לתוך חדר נאה שלא ניכר בו חומו
של יום והביאה לנו מים קרים לשתות. נכנס בעל הבית, זקן כבן ששים בעל קומה ודל בשר, שראשו מוטה קצת לצד שמאלו ועיניו הכחולות מלאות עצב. אבל חיבת הבריות האירה מהן. נתן לי שלום ומזג לנו. לאחר ששתינו הראה לי את החדר שבאתי לשכור. חדר מרובע ונאה נפתח לפני פתאום, כליו  פשוטי כלי עץ, אבל כל כלי העיד על עצמו שאינו מיותר. כיוצא בהם אותו ציור שבכותל, שעשתה הבת, ציור של נערה שנשתיירה יחידה בשדה ומביטה בחמה השוקעת. דרכה של החמה בשקיעתה להיות מביאה לידי עצבות, אבל זו הביאה לידי מנוחה מתוקה. כיוצא בה הרוח שבאה מן החוץ, כיוצא בה כל החדר. לאחר ששכרתי את החדר זימננו בעל הבית לגנו לשתות כוס טה, רוח נישבה מן האילנות ומן הים והמיחם העלה הבל ומנוחת שלום ושלוה היתה שרויה על השולחן ועל יושביו.
בשעת ישיבתנו סיפרה לנו בעלת הבית על בתה שהניחה כל טוב והלכה לקבוצה. לא להתאונן סיפרה, אלא כאם שחביב עליה לשיח בבתה; בעל הבית ישב ושתק. אבל מתוך שהיה מביט בנו בחיבה נדמה ששיתף עצמו בשיחתנו.
שאלתי את בעל הבית היאך הגיע לכאן. ענה בעל הבית ואמר הגעתי לכאן כדרך שהגיעו רוב אנשי ארץ ישראל
לכאן. אלא יש עולה כשהוא איש, והוא שמח בארץ והארץ שמחה בו, ויש עולה כשהוא זקן, הוא שמח בארץ ואין הארץ שמחה בו. אני לא זכיתי לעלות בנערותי אלא בזקנותי עליתי, אף על פי שנתתי דעתי על הארץ קודם שהגעתי לידי זקנה. כיצד, סוחר תבואה הייתי, פעם אחת נכנסתי לתוך שדה והלכתי אחר הקוצרים וזכרתי את ארץ ישראל, שישראל יושבים על אדמתם וחורשים וזורעים וקוצרים. מכאן ואילך לא זזה ארץ ישראל מנגד עיני ואמרתי הלואי ואזכה לראותה. לא להשתקע בה נתכוונתי, אלא לראותה בלבד. אותן השנים טרוד הייתי בעסקי ולא הספיקה לי שעתי לעלות. אחר כך באה המלחמה וסגרה עלינו את הדרך.
מששקטה הארץ ונתפנו הדרכים עמדתי ומכרתי כל מה שהיה לי בחוצה לארץ ועליתי לארץ ישראל, ולא כדי לראותה בלבד, אלא להשתקע בה, שבאותם הימים נעשתה ארץ ישיבתי כגיהנם לישראל ולא היתה להם תקומה לשונאיהם של ישראל.
שדה לא לקחתי לי, שכבר עברו רוב שנותי ולא הייתי ראוי לעבוד את האדמה. ולעבוד על ידי אחרים לא רציתי, שלא רציתי להתפרנס מיגיעתם של אחרים ואפילו הקרקע היא שלי. נמלכתי ליקח לי בתים ולהתפרנס משכר דירה. לא הספקתי ליכנס לעסק זה עד שהנחתי ידי ממנו. מה טעם, אותו לילה שהגעתי לארץ ישראל נדדה שנתי. יצאתי לחוץ וישבתי לפני פתח מלוני. השמים עמדו בטוהרתם והכוכבים העלו אורה ומנוחת השקט ובטח היתה שרויה למעלה, אבל למטה על הארץ לא מנוחה ולא שקט. אבטובוסים רצו מבוהלים ובני אדם נתגעשו ונתרעשו ובחורים ובחורות נגררו והלכו עייפים ושרו וכל מיני כלי שיר צרחו מכל בית ומכל חלון. התבוננתי על כל סביבותי ולא ידעתי אם  לכעוס אם לרחם, שהרי אפשר שאף הם מבקשים לישון, אלא שדירותיהם אינן עשויות לשם מנוחה, כשם שמלוני אינו עשוי לשם מנוחה, אלא שאני זקן הריני יושב לי על הספסל, ואילו הם שהם
צעירים משוטטים בחוצות. לסוף כמה שעות נשתתק קול המונה של עיר. אמרתי אלך ואשכב. עם שאני מבקש לעמוד שמעתי קול מיוגע. פניתי אילך ואילך ולא ראיתי אדם. נדמה לי כאילו הקול יוצא מתוך האדמה. נזכרתי בבלועי קרח.  אבל בלועי קרח אומרים שירה, ואילו  קול זה של צער וארירה.
חזרתי ונסתכלתי וראיתי אור יוצא מבין נעלי וידעתי שיש שם מרתף שבני אדם דרים שם. אמרתי אפשר עיר של ישראל בארץ ישראל שנבנתה על ידי גדולי ישראל כדי לתת להם לישראל חן וחשיבות בארץ ישראל בני אדם דרים במרתף? קמתי והלכתי לי, כדי שלא לגזול מהם את האויר. גלל אותו לילה לא באתי לידי תנומה מחמת היתושים ומחמת המחשבות הרעות. לבסוף באתי לידי דעת שאסור לי ליקח בתים בתוך העיר, שאין אדם יודע סופם, שהרי אף אותו בעל הבית עלה לארץ מחמת חיבה ולבסוף עשה מה שעשה. התחלתי מסייר בסביבותיה של העיר ומצאתי גבעה זו. ועדיין לא לקחתיה עד שהתבוננתי בשכנים תחילה. וכשידעתי שאינם מכלל אותם שמחתכים את אדמתנו כזיתים לעשות ממנה סחורה עמדתי ובניתי לי בית לדור בו אני ואשתי ובתי ושתלתי לי גן כדי לפייס את האדמה, ואף היא נתפייסה לי ונותנת לנו פירות וירקות ופרחים.
הוסיפה בעלת הבית ואמרה דרכם של בני אדם אם יש להם מעות נוסעים בכל שנה לחוצה לארץ כדי לתקן את גופם ולהעלות מרפא. לשם זה מניחים את בתיהם ומהלכים כמה ימים ברכבות ובספינות. הגיעו למקום אויר נאה מוצאים להם דירה דחוקה שאינה נאה ואין בה אויר. אבל בעלי עשה את דירתנו במקום נאה שאוירו נאה ואין אנו צריכים לייגע בדרכים, והרי אנו יושבים כאן בביתנו זה ונהנים מכל מה שזיכנו המקום.
קודם שהלכתי הוצאתי לירה ליתן לבעל הבית מקצת דמים מדמי השכירות. ניענע בידו ואמר אם חדרי יפה בעיניך הרי תבוא, ואם לא תבוא, היכן אבקש אותך להחזיר לד מעותיך.
שמחתי שגילגל לי המקום דירה נאה ובעל בית הגון והודיתי לבת לווייתי שהביאתני לכאן.
הכלל, החדר וכן בעליו וכן המקום יפים היו בעיני ושכר הדירה לא עלה על שכר חדרי ששילמתי לאביו של תינוק.
שמחתי על המנוחה שצפויה לי באותו בית ועל השינה המתוקה שמוכנת לי שם. מי שלא ראה שינה בלילה ומנוחה ביום יכול לשער את שמחתי על אותו חדר.

נוח לו לאדם לגדל לו כנפים ולעוף מדירה לדירה מלומר לבעל ביתו הריני יוצא מדירתך, שיש בזה משום הלבנת פנים, כאילו גנאי לך לדור אצלו, חוץ ממה שאתה מפסידו שכר דירה.
מתוך שהרהרתי על עקירת הדירה הסחתי  דעתי מרעש האבטובוסים ומשאון  הרחוב; ומתוך שהסחתי דעתי מהם פעמים שבאתי לידי תנומה וישנתי. ומתוך שישנתי ישן לבי מן הצרות. אמרתי לעצמי יש בני אדם כגון שוכני מרתפים שהיו שמחים בחדר כשלי ולא היה כדאי לבקש לי דירה אחרת. אלא מאחר ששכרתי לי חדר אחר מוכרח אני לעבור לשם, אלא מאחר שלא עקרתי את דירתי אולי אין צורך לעקרה.
עם שאני יוצא ואיני יוצא התחלתי חושש בעיני. נכנסתי אצל רופא. כתב לי מיני טיפין והזהירני שלא אגע באצבעותי בעיני שלא אחלה יותר.
כשאני לעצמי יכולני להיזהר. אבל אותו תינוק כיון שרואה אותי מיד נתלה בי ונותן אצבעותיו בתוך עיני. לא די
שאצבעותיו מלוכלכות לקוי הוא בעיניו. ומה מועיל הרופא שמזהיר את המוזהר ואינו מזהיר את שאינו מוזהר.
אבל מן השמים סייעו אותי. נתגלגל הדבר שהוצרכתי ליסע למקום אחד. מכיון שכן אין חשש של  הלבנת פניו של בעל הבית, שהרי הוא יודע שאני  יוצא מן העיר. פירשתי ממנו ומאשתו בחיבה ואף הם פירשו ממני בחיבה. ומחמת חיבתם נתנו את התינוק על זרועותי, ובשעת פטירתי  אמרו לי אם תחזור לתל אביב ביתנו פתוח לפניך. ניענעתי להם ראשי ובירכתי בלבי ברוך שפטרני מכם. מכאן ואילך לא תזכו לראות אותי בצל קורתכם.
שמונה ימים הייתי בדרך. הרבה טרחתי והרבה הטריחוני. ומאחר שידעתי שבין היום למחר אכנס לדירה נאה ומרווחת קבלתי עלי כל טרחה וטרחה באהבה וצפיתי ליום שאחזור לתל אביב.
הרבה טרחתי והרבה הטריחוני. אבל אף שמחות הרבה שמחתי. עברתי את הארץ וראיתי שניתוספו לנו כמה כפרים. מקום שהצמיח שמיר ושית היה כגן אלוקים. וכארץ כן יושביה, ששים בעבודתם ושמחים בבניין ארצם ובניהם ובנותיהם בריאים ונקיים. ידיהם לא מלוכלכות ועיניהם לא לקויות. תענוג לאדם ליטול תינוק על זרועותיו. אינו נועץ אצבעותיו בעיניו, וכשהוא  נוגע בך  כאילו רוח טהרה עברה על פניך.
בקבוצה אחת הכרתי את בתו של בעל הבית החדש. אילו לא עברו עלי רוב שנותי ואילו לא שכרתי לי דירה אצל הוריה של ריבה אפשר שהייתי משתייר באותה קבוצה. נפטרתי ממנה כאדם שנפטר מחברו והוא שמח שיחזור ויראה אותו.

חזרתי לתל אביב ושמחתי שמחה גדולה. שמחה כזו לא שמחתי זה כמה שנים. וכבר ראיתי את עצמי כאילו אני יושב בחדר נאה ובאויר נאה בין כלים נאים עם בני אדם נאים ואני  יוצא ונכנס ואין כל תינוק נועץ אצבעותיו בעיני. למעלה מזה השינה. שינה שאין כל אבטובוסים ומוכרי גזוז ובכיות וגניחות מבטילים אותה. בינינו לבין עצמנו, זה שנים הרבה רואה אני את תכלית האדם בשינה, וכל מי שבקי בשינה ויודע לישון חשוב בעיני כאילו יודע על שום מה אדם נברא ועל שום מה אדם חי. גלל כן קל להבין כמה שמחתי שאני נכנס לדור לדירה,
שצפוי לי לישון בה. איני יודע אם אותו בית עדיין קיים. ואם הוא קיים אם לא עשאוהו לשכות וחנויות וסוכות גזוז כדרך רוב הבתים שבתל אביב. באותם הימים אותו בית מיוחד בבתים היה ונאה בבתים היה.

כשהגיעה הרכבת לתל אביב התחיל לבי מפזז. הרי אני נכנס לעיר ונכנס לחדרי ומשתטח על המטה וישן שינה טובה. ברוך ששמר בעולמו נחת רוח לבריותיו. קראתי לסבל ונטל את מטלטלי. מאחר שלבי היה רווח שאלתי
אותו דרך חיבה היכן הוא דר ואם יש לו דירה נאה, כאדם שדעתו יפה ופנוי לשאול בשלום חברו. ואף אני סיפרתי לו על עסקי דירתי. מענין לענין סיפרנו על תחילתה של תל אביב שהיתה שכונה נאה. נתאנח הסבל ואמר, לשלוה שכזו שהיתה כאן בראשונה לא נזכה עד לביאת המשיח.
בתוך שאנו מדברים הגענו אצל הבית החדש. הגבעה הירוקה התנשאה בהדר אילנותיה ופרחים נאים נתנו ריחם מכל רוחותיה. הסבל עמד והביט. ניכר היה שמימיו לא ראה מקום נאה שכזה.
דמומים עלינו במדריגות הדשא. רוח נישבה מן הגן ועמה כל ריחות טובים. ציפוריות טסו למעלה ולמטה מהן שוטטו הדגים בבריכה ועשו קניגיא[1] עם צלליהן של ציפוריות. יצא בעל הבית וקיבלני בסבר פנים יפות ואמר לסבל העלה את המטלטלין.
נפל בי לבי פתאום והבטתי על אסקופת הבית. נקיה וצחה עמדה האסקופה וצללי פרחים השתעשעו עליה. אבל
אותו תינוק לא ישב שם ולא קפץ עלי ולא נתלה בי ולא פשט את ידיו כנגדי. דמומים נעו צללי הפרחים על האסקופה וכל תינוק לא היה שם.
הסבל עמד והביט עלי. כלום ציפה שאומר לו הבא את המטלטלין למקום אחר?
יצתה בעלת הבית וניענעה לי ראשה בחיבה ואמרה חדרו מוכן.
הרכנתי ראשי לפניה ואמרתי מה שאמרתי. או אפשר שלא אמרתי כלום, וחזרתי לאחורי. נגרר הסבל אחרי ומטלטלי על כתפו.
הלכתי לי עד שהגעתי אצל אכסניא ראשונה. ברם זכור אותו סבל לטוב ששתק ולא הבטיל אותי מהרהורי. כלום הרהר על השלוה העתידה לימות המשיח, או לבו הגיד לו שאין להטריח על אדם שחוזר למקום שברח משם.
על  אסקופת הבית שכב התינוק מלוכלך בפצעים. ריסי עיניו מעורים זה בזה ומין לפלוף ירקרק חיפה עליהם. תמה אני אם ניתן לעיניים אלו לראות כלום.
אבל הוא ראני. ומשראני פשט את אצבעותיו הקלושות וקרא דויט דויט, כלומר דוד דוד. קולו צרוד היה כקול ילק הבית שנתרופפו כנפיו.
נטלתיו על זרועותי וניענעתיו מעלה מטה, צפון דרום. חיבק את צוארי ודבק בי בכל כוחו. קל מאפרוח היה, וחמימות יתירה יצאה מגופו. נראה הדבר שהקדחת הקדיחתו. זמן מרובה אחזתיו על זרועותי והוא טפף בשתי רגליו על כרסי מתוך שמחה שאין לה פה. פעמיים שלוש הצצתי בו כדי להזכירו שבבואה שלו נתונה בתוך עיני. אבל הוא לא פשט את ידיו בעיני, שבשמונה ימים אלו שפירשתי ממנו נסתתמו עיניו מחמת בכייה ולא ראה בבואה שלו. יצא בעל הבית ואמר מר חזר אצלנו? והביט בעצמו דרך חשיבות. חזרתי וחיבקתי את התינוק ולא אמרתי ולא כלום. לסוף העמדתיו על הקרקע ושילמתי לסבל שכר טרחתו. פשט התינוק את ידיו כנגדי ואמר דויט דויט. חזרתי ונטלתיו על זרועותי. נתן ראשו על צווארי ונתנמנם. נכנסתי לבית והנחתיו על מטתו כששפתיו מרחשות דויט דויט, אויט אויט, כלומר דוד דוד, עוד עוד. באה אמו של התינוק. הניחה את תיקה וסילסלה את שפתיה ואמרה אם כן חזר מר אצלנו. אילו היינו יודעים שיבוא היינו מסדרים קצת את החדר. ניענעתי לה ראשי
ועליתי לחדרי. מחמת רוב האבק לא נראתה שם האשפה. פשטתי את בגדי ונשתטחתי על מטתי. האבטובוסים ניסרו לפני חלוני ומוכרי הגזוז מזגו וצווחו. אבל כל הקולות הללו נתרופפו והלכו, חוץ מבת קולו של תינוק שהיתה מחליקה את אזני, עשיתי אזני כאפרכסת כדי שאשמע עוד.



[1] קרב תחרות, ציד שעשועים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה