יום שבת, 8 בפברואר 2014

יגון – אנטון צ'כוב סיכום מצוין לבגרות ספרות חמש אפיזודות

יגון – אנטון צ'כוב
זהו סיפור על יונה העגלון, המנסה לספר למישהו שבנו מת, אך אין לו בפני מי להשיח את יגונו. הסובבים אותו מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לצרתו.
הוא נמצא בכרך (עיר) גדול וזר, הוא מנותק מכפרו, מבתו היחידה, מאנשים שהכיר ומעבודת האדמה שידע. לבסוף הוא מוצא לו מאזינה – סוסתו.
הסיפור "יגון" הוא סיפור על שכול ומועקה, על בדידות ותחושת כישלון.

ארבעה ניסיונות ועוד ניסיון
הסיפור בנוי מאפיזודות אחדות. כל אפיזודה היא ניסיון מחודש של יונה לתנות את יגונו. לפני כל אפיזודה ואחריה – דממה: יונה אינו נע ואינו זע.
"העגלון, יונה פוטפוב, לבן כולו, יושב על דוכן עגלת החורף שלו. משתופף ככל שיכול גוף חי להשתופף ולהתכווץ, ואינו נע ואינו זע".

יונה ואיש הצבא
איש הצבא נראה ידידותי, ודבריו רומזים כביכול לאפשרות של הידברות. יונה נתפס לרמזים אלה, ומיד חלים שינויים פיזיים בתנועות גופו, בקצב תנועותיו. בפעם הראשונה הוא מפנה את ראשו, מסתכל, מניע שפתיו. איש הצבא כאילו בא לקראתו, שואל: "מה?". יונה עונה בקול צרוד (כאילו אין למילים די כוח לצאת), ואז נודע לנו בפעם הראשונה, שבאותו שבוע מת בנו. "ואצלי אדוני, זהו...בני מת בשבוע זה."
הנוסע ממשיך כאילו להתעניין, מבקש לקבל פרטים נוספים "וממה הוא מת?" – ואז באה תגובתו המלאה יותר של יונה – "יונה מפנה את כל גופו אל הנוסע ואומר: מי יודע? כנראה, מקדחת...שכב שלושה ימים ומת...רצון האלוהים...". אך מתוך האפלה, מבחוץ, נשמעת התערבות גסה: צעקות, מילים בוטות – "הצדה שד! ...יצאו לך העיניים, כלב זקן, הבט בעיניך!". הנוסע מצטרף ל"מקהלה" – "סע, סע...ככה לא נגיע עד מחר! האץ נא בסוסה"ו. יונה עושה מאמץ תכליתי להמשיך בנסיעה, אך מה שחשוב לו באמת, הוא להמשיך ולספר את סיפורו. הוא מפנה את ראשו, מציץ בנוסע, אבל איש הצבא עצם את עיניו .

יונה וחבורת השלושה
לאחר ניסיונו הראשון ליצור קשר, חוזר יונה למצב התחלתי "שוב אינו נע ואינו זע". באפיזודה זו, בהשוואה לאפיזודה הקודמת, אטימותם של הנוסעים רבה יותר. עולים שלושה בחורים שתויים (שתו ארבעה בקבוקי קוניאק). הם מקללים, מתמקחים איתו ומציעים לו מחיר לא הוגן, הוא מסכים למחיר, "העיקר שיהיו נוסעים". שניים מהחבורה מדכאים את החלש שביניהם, את הגיבן כשלאחר צעקות וקללות - הוא נאלץ לעמוד כל הדרך בגלל שהוא הקטן מביניהם. במהלך הנסיעה מתעלל החלש בחלש ממנו: הגיבן, שחבריו מזלזלים בו, מצא לו מקור להלצות ואובייקט להתקת תוקפנותו. הוא נושף על עורפו של יונה, לועג ליונה על לכובעו, מקלל ומאיים שירביץ לו אם לא יזדרז – "תיסע יותר מהר, חולירע זקן". שיאה של התעללות זו – הסטירה שיונה מקבל בעורפו. יונה אינו מרגיש בה בגלל עצבותו. הוא שומע את צליל המכה כאילו נחתה לא על עורפו שלו, אלא על גוף זר. קיים ניגוד חריף בין השיחה המתנהלת בין השלושה לבין ניסיונותיו של יונה לפנות אליהם. הניגוד הוא הן בתוכן הדברים והן באופן אמירתם. יונה מרוצה מעצם העובדה שמתייחסים אליו, אפילו התייחסות שלילית. הגידופים, הצעקות, התנועות שהוא חש מאחוריו מחלחלות דרך גבו ומפיגות את חריפותו של רגש הבדידות -  "לאט לאט הולך ופג מלבו הרגש האיום של הבדידות" – ואז, כשהוא חש פחות בודד, הוא מנסה לספר שוב את סיפורו, אך אין הם מקשיבים לדבריו. "ואצלי השבוע...זה...הבן מת!. כולנו נמות, נאנח הגיבן...נו הרבץ, הרבץ! אינני יכול לנסוע ככה הלאה, בשום פנים ואופן אינני יכול! מתי נגיע בנסיעה כזאת?" גם אפיזודה זו מסתיימת מבלי שיונה יתנה את יגונו.

יונה והחצרן
שוב יונה בודד, גלמוד, ושוב שקט סביב. היגון המעיק על הלב חוזר ומופיע במשנה כוח.  ניסיון זה שונה באופיו מהניסיונות הקודמים. יונה אינו מחכה שיבוא ויגיע אליו נוסע, אלא הוא תר אחר אדם שיוכל לפנות אליו ולתנות בפניו את יגונו. יונה רואה את חצרן בצד הדרך ומנסה לפנות אליו. הוא מחליט לפתוח עמו בשיחה ושואל אותו מה השעה. החצרן עונה לו: "עשר...למה חנית כאן? עבור!" ויונה נוסע הלאה.  לאחר כישלון ניסיונותיו האקטיבי אין הוא מסוגל להמתין להזדמנות נוספת ומחליט לפנות לפונדק. זהו ביטוי לרצונו לבוא "הביתה" (אך אין לו אפילו בית לנוח בו).

יונה והעגלון הצעיר
יונה מגיע לפונדק. אין לו בית בעיר ועבורו הפונדק הוא כבית. מתברר שיש שם אנשים רבים, זרים, ושכולם ישנים. הפונדק עצמו מתואר כמקום מזוהם ומלוכלך, האוויר מחניק וספוג ריחות. (הקבלה לתחושתו הקשה של יונה).
עגלון צעיר המתעורר לרגע כדי לשתות, מעורר בו שוב את התקווה להידברות. הוא שואל אותו אם הוא צמא, ומנסה לספר לו את סיפורו – "רוצה לשתות?...כך...לבריאות...ואצלי, אחא, הבן מת...שמעת? בשבוע זה, בבית החולים...". יונה מסתכל לראות את תגובתו של העגלון הצעיר אך הוא כיסה את ראשו בשמיכה  ונרדם – התנתקות כפולה, עוצם את עיניו ומכסה את ראשו בשמיכה.

הניסיון החמישי -  יונה וסוסתו
בניסיון החמישי מתגשמת סוף סוף משאלתו של יונה: הוא פורק את עומס רגשותיו, יש לו שומע. זהו השיא ביצירה. אמנם אופן הסיפור שיונה משתוקק אליו אינו מתגשם לגמרי, שהרי באופן ההידברות הרצויה נחוצים שני צדדים: מספר ומאזין פעיל. נדמה כאילו יונה עצמו מבין, שאין הסוסה בן זוג הולם לשיחו, ועל כן הוא "מתרגם" את בעייתו לשפת עולמה שלה. כלומר הוא מנסה "להסביר" לה את צערו האנושי ונותן לה "דוגמה" מעולמה שלה – "ככה זה, סוסה שלי...היה ואיננו, קוזמה יוניץ'...שבק חיים לכל חי...פתאום מת ללא סיבה...עכשיו, נניח, יש לך סייח ואת אמא שלו...ופתאום, נניח, סייח זה פתאום הולך ומת...הלא חבל, לא כן?"

בסצנה זו הוא מזכיר גם את שם בנו, קוזמה יונייץ, בפעם הראשונה. 
המספר אינו מביא את כל הסיפור שמספר יונה לסוסה. הוא מביא רק את ההתחלה משום שלא הסיפור עצמו רלוונטי אלא הרעיון: שאין למי לספר אותו.

דמותו של יונה
בתיאור דמותו של יונה חשים, כיצד מצבו הרגשי של יונה מבוטא בתיאור תנועותיו. תנועות חוזרות מעניקות לו את קצבו ואת גווניו. יונה שפוף, הוא זע, כשנוסע קורא לו. הוא נוסע באיטיות, הוא רואה את איש הצבא, מעבר לריסים מכוסי שלג,  כעין מסך מפריד בינו לבין החוץ.
יונה אינו שומע היטב: הוא שרוי בתוך עצמו, מופנם. צריך להגיד לו כל דבר יותר מפעם אחת.
היכולת שלו לדבר, לספר, גם היא מתפתחת בהדרגה. מהשקט שבו היה נתון הוא אינו מסוגל לעבור מיד לדיבור. הוא שומע ואינו עונה, אלא מושך במושכות לאות הסכמה. מגיב.

דמותו של יונה - הרחבה

יונה הוא הדמות הראשית בסיפור. הוא מתואר כאדם פשוט, בשולי החברה. רמתו הכללית נמוכה. בעיות כמו פרנסה, אוכל עבורו ועבור סוסתו, מחלת בנו,אשפוזו בבית החולים ומותו הפתאומי מטרידות אותו.
גם רמת המודעות שלו נמוכה ולכן הוא אינו מודע לסיבות האמיתיות של יגונו: מות בנו והבדידות שהוא חש בקרב בני האדם שבעיר.הוא מייחס באופן מוטעה את סיבת יגונו לרעב שלו ושל סוסתו. כשהוא מגיע לפונדק הוא אומר כי לא השתכר אפילו כדי יכולת לאכול ולהאכיל את סוסתו בשיבולת שועל, ושניהם נאלצים להסתפק בשחת, ומוסיף: "הנה מזה היגון".
כושר ההתבטאות של יונה מוגבל, ולכן בכל פעם שהוא משוחח עם מישהו, הוא חוזר בפניו
על אותו נושא : מות בנו השבוע. זה גם הנושא היחיד שמעסיק אותו.
יונה מלא יגון. בתחילת הסיפור מתוארת אדישותו לשלג, היורד על גופו ועל סוסתו. אדישותו נובעת מהדיכאון הנפשי בו הוא שרוי. יגונו מופנם – מוסתר בליבו. יגונו עטוף בקליפה, כך שגם בנרות לא ניתן לגלות אותו. אך אילו נבקע חזהו, היה יכול היגון הרב למלא את כל העולם. כך אומר המספר הכל יודע. אך אפילו בשעה שהוא שרוי ביחידות עם עצמו, הוא אינו מסוגל לחשוב על אסונו, ובורח מהחרדה הגדולה שממלאת את ליבו אל נושאים אחרים , כמו מזג האויר.
יונה וסוסתו ממתינים לנוסעים שעות ארוכות ללא תכלית.מצוקת הפרנסה קשה, אך הבדידות עוד יותר, ולכן יונה נמלט מהבדידות אל חברת אנשים. למשל, הוא מוכן להסיע את שלושת השיכורים במחיר נמוך, שאינו משתלם לו כלל, כדי להימלט בחברתם מבדידותו.הוא מצטרף אל צחוקם הטיפשי, סובל בהכנעה ובשתיקה את יחסם המזלזל ואת סטירתו של השיכור הגיבן. כאשר הם שואלים אותו אם הוא נשוי, הוא מתעלה לרגע מעל מצוקתו בעזרת הומור שחור : "אישה אחת לי עתה – אדמה רטובה... בור קבר"!
כאשר הם יורדים מתאר המספר את תחושת בדידותו של יונה כבדידות ששבה אליו בעוצמה רבה עוד יותר.

בניגוד לניסיונות של יונה ליצור קשר מתייחסים אליו האנשים בהם הוא פוגש באופן הפוך: כולם נוקטים באדישות כלפי מצוקתו הנפשית. 
בתחילה איש הצבא כוס עליו, מלגלג ומתבדח על כך שאינו יודע לנהוג, ולאחר ששמע על אסונו, הוא נוסע בעיניים עצומות, ואינו מקשיב לו.
שלושת הצעירים השיכורים מגיבים על מות בנו בהכללה אדישה: "כולנו נמות פעם". הם מנבלים את פיהם, מתלוצצים על חשבון הכובע של יונה, שבכל פטרבורג אין עלוב ממנו, מקללים אותו וחובטים בצווארו, כדי שיגביר את מהירות הנסיעה. כשיונה רוצה לפרט בפניהם את נסיבות אסונו, מות בנו, מציין הגיבן בשמחה, כי הגיעו סוף סוף למחוז חפצם ועליהם לרדת. איש לא מקשיב לו.
גם החצרן שיונה שואל אותו מה השעה, משיב לו בקצרה, ואחר כך מגרש אותו מעליו בגסות.ושוב יונה נשאר בבדידותו. אין לו עם מי לדבר, אין לו אדם שיוכל להשיח לפניו את צערו וכאבו על מות בנו.
לכן יונה מחליט לחזור לפונדק, שם ישנים העגלונים. הוא פונה אל רכב צעיר שהתעורר לרגע  ומספר לו על אסונו, אך זה אינו שם לב אליו, מכסה את ראשו ונרדם.
בניגוד לאדישות בני האדם, שמסרבים להיענות לפניותיו באופן חיובי, חם ואוהד מתוארת תחושת הקרבה והשותפות שבין יונה לבין סוסתו. בתיאור הסוסה יש האנשה: היא כאילו מבינה אותו, מביטה בו, מקשיבה לו, והוא דואג לה, כואב לו לראות שהיא נאלצת כמותו לאכול שחת במקום שיבולת שועל. אם בתחילת הסיפור שניהם עומדים בשלג ,לא זזים, הרי בסופו נסגר המעגל. יונה שופך את ליבו בפני סוסתו. בקירבה גדולה הוא פונה אליה במילת חיבה "קשישתי". כמה אירונית תמונה זו. יש בה בקורת קשה על החבר האנושית. יונה מעורר בקורא רגשות חמים של אהדה והבנה, רחמים וחמלה. ואילו בני שיחו מעוררים התנגדות,  כעס וביקורת.
כיוון שיונה הוא אדם פשוט מאד, הוא אינו מבין את עצמו, אינו מודע למצבו, ואינו מסוגל לבטא את עצמו. המספר עושה זאת במקומו. הוא משמש ליונה לפה. הוא מבין את נפשו הכואבת, המתייסרת והבודדה. הוא מסתכל בו הסתכלות פסיכולוגית, רגישה ומעמיקה ותוך תיאור תנועות גופו, עיניו,ושפתו הדלה הוא נותן ביטוי ליגונו של יונה ולבדידותו.

צ'כוב אינו מתאר את יונה כדמות חד פעמית ויוצאת דופן, אלא כדמות טיפוסית, שמייצגת ומסמלת אנשים רבים כמותו בעולם בכלל.

תיאור ההמון בסיפור
ההמון הוא למעשה החברה כאשר כל אחת מהדמיות אותן פוגש יונה העגלון בארבע ניסיונותיו ליצור קשר מסמלות גם הן יחד את החברה כולה.
החברה מתוארת כתהום, אורות מפלצתיים, רעש, אנשים אצים רצים, המון אפל מתנועע הלוך וחזור. האפלה, הצעקות, התנועות הלוך וחזור – כל אלה מדגישים את האנונימיות, את גושי האדם הנעים, שיונה אינו יכול לעצור בהם אפילו אדם אחד. אף על פי שיש רעש רב, אין הדברות. ברעש נשמעים הרבה דיבורים, אך לאו דווקא הדברים האישיים בעלי המשמעות. לעיתים נוצר מגע בין ההמון לבין יונה, אך מגע זה הוא שלילי. הם צועקים, מגדפים, ועל רקע הדממה המופנמת, שבה נתונים יונה והסוסה, הצעקות הגסות מחרידות. הצועקים הם עוברי – אורח, עגלונים אחרים, הנוסעים היושבים בעגלתו מאחור – וכאשר הם צועקים, נוצרת הרגשה שהצעקות הולכת וסוגרת עליו מכל עבר.
יונה מביט בהמונים העוברים וחולפים בשני צידי הרחוב ושואל את עצמו: האין ביניהם, בין אלפים אלה, שום אדם שירצה להקשיב לדבריו? אך ההמונים אצים – רצים, אינם מבחינים בו וביגונו הכבד...

הקשר בין יונה לבין סוסתו
פרטים מועטים בלבד ידועים לנו על עברו של יונה, חלקם מביא המספר כאילו מתוך מחשבותיה של הסוסה דבר המבליט את אילמותו של יונה. התמונות שבעזרתן מבטא הסופר את תחושתה של הסוסה קרובות לתיאורים של תחושותיה של יונה . כלומר קיימת הקבלה בין יונה והסוסה כאשר מחשבותיה הן מחשבותיו ותחושותיה מוקבלים לתחושותיו.
"דומה ששקעה הסוסה במחשבות. תלשו אותה מן המחרשה, מן העבודה הרגילה והאפורה, והביאו אותה הנה. לתהום זו, המלאה אורות מפלצתיים, רעש בלתי פוסק, אנשים אצים רצים."
ומכאן אנו מבינים כי יונה רגיל לעבוד עבודת אדמה והוא נמצא בעיר הזרה המנותקת בה האנשים לא מתייחסים לאחר. והזרות והניכור בולטים: "תהום זו המלאה אורות מפלצתיים".


יונה יושב ללא תנועה, ממתין לנוסעים והשלג מכסה אתו מעל לראשו ו"סוסתו אף היא לבנה כולה, ואינה נעה."
באפיזודה אחרת, כאשר יונה מרגיש פתאום, שרצונו לשוב לפונדק, הסוסה כאילו עומדת על כוונתו ומתחילה לדהור. היא חשה את דחיפות רצונו של בעליה ודוהרת. כל זה לעומת הצעדים המהססים בעיר.
כאשר יונה ניגש לאורווה עיניה מבריקות – מגיבות אליו.
יונה מספר לסוסה על מות בנו ו"הסוסה לועסת, שומעת, ונושפת בפניו של יונה. יונה מתלהב ומספר לה הכל." מכאן הסוסה מגיבה אליו בניגוד לאנשים האדישים, דבר המרגש את יונה ומביא אותו לספר לה את סיפורו המעיק עליו ומכאיב לו.   

לסיפור משמעות אוניברסלית
אף כי חייו של יונה העגלון שייכים לרקע מסוים – רוסיה, הרי הוא שייך לכל רקע. אין ליונה נפש חיה לדבר אליה. לא משום שהוא עגלון ונוסעיו אדונים, אלא משום שכל אדם בעיר שקוע בעצמו ואיננו מוכן להקשיב לזולתו. יגונו של יונה הוא יגון של כל אדם, שאין לו אדם אחר שמעוניין בו.   

מוטיב העיניים בסיפור
בעיצוב ניסיונותיו הנואשים של יונה ליצור קשר עם הזולת, קשר שיאפשר לו להשיח את יגונו, יש חשיבות רבה לעיניים. בתחילת המפגש התקבל הרושם שאיש הצבא הוא ידידותי, אך בהמשך, כאשר ניסה יונה לספר לו את אסונו, הוא עצם את עיניו – פעולה המבטאת ניתוק.
בניסיון שלו להימצא בקרב אנשים הוא מגיע לפונדק, אך האנשים בפונדק ישנים. העגלון הצעיר גם הוא מכסה את ראשו בשמיכה. יונה זקוק לראות את עיניהם של האנשים כדי לחוש תגובה, אך הם עוצמים עיניים ובזה מנתקים מגע. כל אחד נתון לנפשו. יונה מחפש עיניים, כדי שהבעתן תאפשר לו לספר את סיפורו, אך בגלל יגונו קשה לו עצמו להביט. "הצידה, שד!" נשמע קול באפלה, "יצאו לך העיניים, כלב זקן, או מה? הבט בעיניך!" צעקות מסוג זה נמשכות עד האפיזודה האחרונה, שבה עיניה של הסוסה מבריקות – ולמולם הוא מתלהב.

חזרות
יונה חוזר בכל פעם כמעט על אותן מילים: "אצלי", "השבוע", "מת", "בני".
ריבוי של שלוש נקודות בתוך המשפטים ובסופי המשפטים: אין מבע למלוא רגשותיו של יונה, אך יש סימון לחוסר האפשרות לבטאם, סימון גרפי לגמגום ולשתיקה. כאילו אינו יכול לומר משהו מעבר לזה.

שם היצירה
היגון מעיק, לוחץ, יגון ללא סוף וללא גבול. "לו התפוצץ לבו של יונה, היה היגון מפכה החוצה, והיה שוטף החוצה, והיה שוטף, כמדומה, את העולם כולו".
יונה חש צורך לדבר, לשתף אחר בתחושות ליבו. חלף שבוע מאז מות הבן והוא לא דיבר על כך כלל. הוא רוצה לספר את פרטי הפרטים, כיצד חלה הבן, כיצד התענה, מה אמר לפני מותו, כיצד מת, רוצה לתאר את ההלוויה, כיצד קיבל את בגדיו בבית החולים. בבית נשארה ביתו אניסיה וגם עליה חש צורך לדבר. אך בעיר הגדולה והמנוכרת הוא לא מוצא אפילו אדם אחד שמוכן להקשיב לו ולהשתתף איתו ביגונו. יונה מביט בהמונים העוברים וחולפים בשני צידי הרחוב ושואל את עצמו: האין ביניהם, בין אלפים אלה, שום אדם שירצה להקשיב לדבריו? אך ההמונים אצים – רצים, אינם מבחינים בו וביגונו הכבד...

יגון – צ'כוב

אקספוזיציה:
הסיפור "יגון" הוא סיפור על שכול ומועקה. על בדידות, ניכור ותחושת כישלון. כבר בפתיחה ניתן לראות מספר דברים:

1) המוטו של הסיפור: "לפני מי אתנה את יגוני". המוטו מעיד על כך שלגיבור לא יהיה אדם שיקשיב לו ולכן הוא לא יוכל לספר לאף אחד את הסיבות ליגונו.

2) תיאורי הנוף. הסיפור נפתח בשעת שקיעה "דמדומי ערב". חורף, שלג יורד על הגגות, על גבות הסוסים, על הכתפיים ועל המגבעות.
תיאור הנוף החורפי הזה מרמז על מערכת יחסים קרה, מנוכרת וקפואה בין בני אדם.

3) הצגת הדמויות. האקספוזיציה מציגה שתי דמויות. האחת את יונה העגלון היושב מכווץ על עגלת החורף שלו והשלג מכסה אותו והוא לא זז. כאילו אדיש ואטום לנעשה סביבו.
השנייה סוסתו. גם היא כמו יונה מכוסה בשלג ואיננה זזה. נוצרת אנלוגיה בין שתי הדמויות. הסוסה דומה ליונה ומחשבותיו של יונה מושלכות על הסוסה.
יש כאן האנשה של הסוסה. היא הופעת לדמות אנושית השקועה במחשבות ולמעשה המחשבות האלה הן של יונה.

4) יונה וסוסתו נתלשו מהכפר, מעבודת האדמה שלא ברצונם והגיעו אל העיר הגדולה. העיר נתפסת בעיניהם כתהום, כמפלצת. אנשים רצים ולא מכירים, יש בה ניכור ובדידות.

הסיפור: נקודת המפנה. הסיפור בנוי מאפיזודות שונות. כל אחת מהן היא ניסיון מחודש של יונה לתנות את יגונו. לפני כל אפיזודה ואחריה דממה. יונה אינו זע ואינו נא.
יונה עושה ארבעה ניסיונות ועוד ניסיון לספא לאנשים על מות בנו. הניסיון הראשון הוא עם איש הצבא. האיש נראה ידידותי, הוא מתייחס אל יונה: "מה, אתה ישן, או מה?!", "לאן אתה נוסע? ימינה סע!". הוא מתלוצץ ואומר על האחרים שיונה נתקלח בהם: "איזה מנוולים, כל אחד משתדל להיתקל בך...". יונה מנסה לדבר איתו אבל כמעט ולא יוצא לו קול. אולי מתוך מבוכה, אולי מתוך כאב, אולי מתוך בהלה. האיש מתעניין ממה מת הבן אבל אח"כ כשיונה מסובב אליו את כל גופו ועוד פעם נתקל באנשים הוא מזרז אותו ואומר לו שככה לא נגיע עד מחר. לכאורה, דבריו רומזים לאפשרות של הדברות ויונה נתפס לרמזים האלה ולכן מיד חלים בו שינויים פיזיים בתנועות גופו, בקצב התנועות. מאדם כפוף ומכווץ שלא זז, הוא מתחיל לנוע, מושך במושכות, מצייץ בשפתיו, מושיט צוואר, מניף שוט על הסוסה. אבל בכל זאת יונה יושב על העגלה כאילו הוא יושב על סיכות.
הוא מביט בבלבול חושים כאילו אינו מבין למה הוא כאן. כשהוא מסתכל שוב אל איש הצבא הוא מגלה שאיש הצבא עצם את עיניו. למעשה, גם איש הצבא לא ממש מתעניין ביונה ובבנו המת. הוא מצטרף לצעקות האנשים, מזרז את יונה ועוצם את עיניו.

ניסיון שני – יונה ושלושת האנשים. הפעם, האטימות של הנוסעים רבה יותר, הם מתמקחים על המחיר, מציעים מחיר לא הוגן. אבל יונה מסכים: "העיקר שיהיו נוסעים". שניים מהחבורה מדכאים את הגיבן, החלש שביניהם והוא נאלץ לעמוד כל הדרך. ודווקא החלש הזה מתעלל ביונה שחלש ממנו. הוא לועג לכובע של יונה, סוטר לו בעורפו. אבל בגלל עצבותו וכאבו יונה לא מרגיש בו כאב.
קיים ניגוד בין השיחה של השלושה בינם לבין עצמם על השתייה ועל הבחורה שהיו איתה והעליזות השיכורה שלהם לבין ניסיונותיו של יונה לפנות אליהם.

אפיזודה שלישית- יונה והחצרן. קיים ניגוד חריף בין השיחה ובין השלושה ובין ניסיונותיו של יונה לדבר איתם. הם מגדפים ומקללים, כנראה שיכורים. אבל יונה מרוצה מעצם העבודה שהם מתייחסים אליו. למרות ההתייחסות השלילית שלהם, המספר אומר באירוניה: "לאט לאט, פג מליבו הרגש האיום של הבדידות".
יונה מביט, מחכה להזדמנות לספר את סיפורו אך אין הם מקשיבים לו. "כולנו נמות" אמר הגיבן. גם אפיזודה זו מסתיימת מבלי שיונה יתנה את יגונו, ושוב יונה בודד, גלמוד ושקט מסביב.
ניסיון זה שונה. הפעם, יונה אינו מחכה שיבואו אליו נוסעים אלא הוא מחפש אדם לספר לו את סיפורו. לכן, הוא פונה ביוזמתו לחצרן שהוא פוגש בצד הדרך. אך ניסיון זה נקטע באיבו. יונה שואל מה השעה ומקבל תשובה ושאלה רוטנת: "למה חנית כאן?" עבור!".
עכשיו, היגון מעיק במשנה כוח. המוני אנשים עוברים על פניו ואיש לא שומע לו. היגון חומק ומסתתר בליבו. לאחר כישלון זה ליצור קשר עם אנשים יונה לא יכול יותר והוא פונה לפונדק, ביטוי לרצונו לבוא הביתה. אך אין לו אפילו בית לנוח בו. במפגש הקודם הוא סיפר לחבורה של שיכורים שיש לו רק אישה אחת – אימא אדמה. כלומר, קבר. והמוות טעה בדלת ולקח עכשיו את בנו.



אפיזודה רביעית-  הפונדק. כל האנשים ישנים, זרים זה לזה. עגלון צעיר מתעורר לרגע כדי לשתות ויונה מנסה לפתח שיחה: "רוצה לשתות?". העגלון שותה ונרדם תוך כדי כך שיונה מספר לו על מות בנו.
העגלון התכסה עד מעל לראשו. כיסוי זה מדגיש את העובדה שאין ליונה עם מי לדבר.
הצורך שלו ביצירת קשר, במציאת מאזין כל כך חזק שבכל הניסיונות הוא אינו מגלה רגישות להתנהגות הזולת. יונה מחפש פתח שיאפשר לו לפתוח בשיחה אך העגלון הצעיר, חבר למקצוע מתעלם ממנו לחלוטין. אפילו לא מסתכל. אין כל הזדהות עם כאבו של יונה, רק ניכור.

האפיזודה החמישית- יונה והסוסה. יונה מרגיש צורך עז לדבר, כבר שבוע לאחר מות הבן. בתו נשארה בכפר ואין מי שיבכה איתו. לכן, משהתייאש מבני האדם, הוא הולך לראות מה שלום הסוסה.
אין לו במה להאכיל אותה לכן הוא נותן לה רק שחת. לפניה הוא פורק את עומס רגשותיו. "אין לי כוח לעבוד, זקנתי. הבן היה צריך לעבוד במקומי, הוא היה עגלון אמיתי".רק לה בסוף הסיפור הוא מוסר את שם הבן קוזמה יוניץ'. "פתאום מת ללא סיבה". נדמה שיונה עצמו מבין שהסוסה אינה בת זוג הולם לספר לה. לכן הוא "מתרגם" את בעייתו לשפת עולמה. "נניח יש לך סייח, ואת אימא שלו..." המספר אינו מוסר את כל מה שיונה אומר לסוסה. אלא רק את ההתחלה, וזה מבליט את הטרגדיות שבמצב ואת האירוניה שמאחוריה מסתתרת ביקורת על החברה האנושית. אין טעם לפנות לאנשים ובע"ח טובים יותר. זהו סיום אירוני שיש בו ביקורת נוקבת על החברה.

דרכי עיצוב אמנותיים

1) ההדרגתיות- כל ניסיון מהקל אל הכבד להדברות עם הסביבה קשה יותר מקודמו.
היא מדגישה את העובדה שליונה אין עם מי לדבר. אין לו לפני מי לתנות את יגונו.

2) המוטו של הסיפור- הוא המשפט "לפני מי אתנה את יגוני". כבר כאן ניתן להבין שלגיבור לא תהייה אפשרות לדבר עם אנשים אחרים ולספר להם על סיבת יגונו.

3) החזרה- ארבע פעמים יונה מנסה לספר על מות בנות באותן מילים "אצלי השבוע מת הבן". החזרה הזאת מדגישה את הסיבה העיקרית לעצבותו, לכאבו. התמודדות עם מותו של הבן בסביבה מנוכרת.

4) ריבוי של שלוש נקודות בתוך משפט ובסופו- כאילו אין דרך להביע את הכאב. אך יש לסמן אותו באופן גרפי. את הגמגום, השתיקה. כאילו אינו יכול לומר מעבר לכך.
5) המיקום של דבריו- יונה מנסה לומר את דבריו פתאום באמצע שיחה סתמית. הוא לא מקשיב לסביבה אם מקשיבים לו.

6)  האנלוגיה- בסיפור הזה קיימת אנלוגיה בין יונה לבין סוסתו. האנלוגיה כאן מדגישה בעיקר את הדמיון ביניהם. יונה קפוא ולא זז, השלג יורד עליו וכך גם סוסתו, לא זזה.
כשמגיע איש הצבא ויונה לאט לאט מותח צוואר, מרים את היד. גם הסוסה, מותחת צווארה ומרימה רגליה כאילו היא מבינה אותו.
כשיונה מחליט לחזור לפונדק הסוסה כאילו יודעת את הדרך ולא צריך להכות אותה בשוט.
יונה מאניש את הסוסה. הוא מתאר אותה כאילו היא בת אדם שנלקחה מאחורי המחרשה והובאה אל העיר הגדולה. למעשה, זה מה שקרה ליונה. העיר איננה מקומו, היא מפחידה אותו, נתפסת כתהום מפלצתית.
יחד עם זאת האנלוגיה מדגישה את השוני. והדבר בא לידי ביטוי אירוני. בסוף הסיפור כאשר יונה מתייאש מבני האדם הוא פונה אל סוסתו. הוא מבין שהיא בעל חיים ולכן אומר לה "נניח שהיית אם והסייח שלך היה מת". הפנייה הזאת אל הסוסה היא אירונית מפני שהיא מבקרת בצורה עקיפה על אטימותה של החברה האנושית. כל אחד עסוק בעניינו. "אנשים אצים רצים". אף אחד לא מתעניין בשני ממש, בכאבו של השני.

7)  תיאורי הנוף- אינם רק תיאורים ריאלים. אלא הם תיאורים שמטרתם להבליט את מערכת היחסים הקרה והקפואה בין בני האדם.


האמצעים האמנותיים או דרכי העיצוב – הרחבה

1.   הסוג הספרותי: סיפור קצר. יש התרכזות בנושא אחד. אירוע מרכזי שמשפיע על כל חייו של הגיבור. מות הבן הוא מוות פתאומי, טראומטי. הבן הוא העגלון שבעיר הגדולה. מותו מכריח את יונה לעזוב את חייו הקודמים בכפר, להשאיר שם את בתו היחידה ולעבור לעבוד בעיר הגדולה והזרה לו. מכאן הבדידות הגדולה.
2.   מסגרת הזמן מצומצמת: יממה אחת בלבד. שעות אחדות של ניכור וחוסר תקשורת עם הסביבה. יונה אפילו לא ישב שבעה על בנו, ולא עיבד את תהליכי האבל.
3.   ההתפתחות של הסיפור היא חד כיוונית: אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לי, לא מבין, לא מרחם. האכזבה מבני האדם מביאה את יונה לפנות אל סוסתו. כאן הוא מוצא הקשבה וחום. האירועים נמסרים בסדר כרונולוגי.
4.   היסודות הריאליסטיים: התיאורים נותנים ביטוי נאמן למציאות חיים מסוימת בעיר הגדולה, פטרבבורג, עיר מנוכרת שההמון בה אץ ורץ, כל איש לדרכו. בעיר העמוסה הזאת, המלאה באורות ,מרגיש הגיבור עוד יותר בודד. היא נדמת לו כמפלצת. כלומר, אין כאן תיאור אוביקטיבי לחלוטין אלא המספר מתאר את העיר כפי שנתפסת דרך עיניו של יונה. העמדה כאן היא שיפוטית, התומכת באופן חיובי ביונה ושוללת את התייחסות האנשים אליו. לכן אין זה סיפור ריאליסטי מובהק.
5.   הסיפור  "יגון" כסיפור דיוקן, סיפור המתרכז באיפיון הדמות הראשית, יונה,ליתר הדמויות המופיעות בסיפור אין עמידה עצמאית. מטרתן ותכליתן הוא להאיר את דמותו של יונה. (מבחינה זו דומה הסיפור ל"תהילה"/עגנון).אפיון הדמות נמסר על ידי שלושה אמצעים: איפיון עקיף- המתאר את התנהגותו של יונה. באמצעותה מבין הקורא את בדידותו וגעגועיו לקשר אנושי. האיפיון העקיף מתמקד בתיאור תנועותיו הקטנות ביותר ,הזדקפותו האיטית, אדישותו, עיניו וכו'- יונה אינו שייך לסביבה, הוא מנותק וקפוא. האיפיון העקיף בא לידי ביטוי בתיאור התנהגותן של יתר הדמויות , תיאור המדגיש את גסותן ואטימותן.
6.   נוצרת אנלוגיה ניגודית בין יונה ליתר הדמויות.יש ניגוד בין התייחסות האנשים אל יונה  לבין התייחסות הסוסה אליו. אנלוגיה זו באה לידי ביטוי באופיים של הדיאלוגים.
7.   כותרת הסיפור: מכוונת את הקורא אל הנושא המרכזי שלו : אווירת היגון בה שרוי הגיבור הראשי.
8.   תיאורי הנוף: המספר ממעט בתיאורים חיצוניים של הדמויות והנוף. הוא מסתפק רק בתיאור החיצוני, העוזר להבליט תכונה מסוימת באישיות הגיבור. כך למשל, הוא מתאר את אדישותו של יונה לשלג היורד עליו, אדישות זו מעידה על מצב נפשי דכאוני, קפא, מנותק מהסביבה. "אפילו אם יפול על יונה גוש שלג גדול לא יטרח לנערו". הנוף הוא ריאליסטי, אבל הוא משמש כאן כאמצעי אמנותי, הממחיש את האווירה הקודרת: התיאור של השלג היורד, הקור העז, הקדרות של העיר והאורות המפלצתיים משמשים רקע- תפאורה הולמת אשר תורמת לעיצוב המסכנות והבדידות של יונה.
9.   מוטיבים: הניסיונות החוזרים ונשנים של יונה ליצור מגע אנושי וכישלונם יכולים להיתפס כמוטיב (נושא שחוזר כמה פעמים במהלך יצירה) מטרתו של מוטיב זה להבליט את בדידותו של יונה ואת אכזריותה של החברה. מוטב היגון מופיע מספר פעמים והוא מבליט את הכאב על אובדן הבן ועל חוסר היכולת לדבר על כך ולהתמודד עם מה שנשאר.
10.        מבנה הסיפור:  בסיפור אין עלילה.
כל הסיפור מורכב מכמה מפגשים: בין יונה לאיש הצבא, בין יונה ושלושת השיכורים, ביון יונה לחצרן, בין יונה לרכב הצעיר בפונדק ובין יונה לסוסתו. במבנה הסיפור ניתן להבחין בשלושה חלקים: אקספזיציה, גוף הסיפור וסיום. הפתיחה הציגה את הדמות הראשית, יונה, על בדידותה,קשיי הפרנסה, הדיכאון והקשר בינה לבין הסוס. הסוסה מוצגת באנושיותה, היא שקועה במחשבותיה. גוף הסיפור- המפגשים השונים. הסיום:סיום הסיפור הוא סיום סגור, מפני שיש בו פתרון- מסקנה הנושאת מסר חינוכי כללי: האטימות הכללית של בני האדם בעיר הגדולה והבדידות שיש הפרט בתוך העולם הזה, עולם בו כל אחד שקוע בעצמו, ואינו מוכן להקשיב לזולתו. כל אלה מובילים למצב נפשי קשה ובלתי נסבל. אפילו חברה של בעלי חיים היא תחליף עדיף בשביל הפרט על פני חברה מנוכרת כל כך. רק במחיצת הסוסה זוכה יונה לקשב והשתתפות איתו ביגונו. כל אדם זקוק לקשר עם הזולת, כדי שישתתף איתו בחוויותיו, במיוחד בשעת צרה ואסון. תחושת ההשתתפות וההזדהות שמעניק הזולת, מקילה על האדם מבחינה נפשית ומסייעת לו להתגבר על כאבו.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה