יום שלישי, 18 בפברואר 2014

נתח את השיר הים ביני ובינך / שמואל הנגיד. עבודה על הספר אבא גוריו קרא את השיר ישנה בחיק ילדות וענה על שני הסעיפים שאחריו סיפור עץ התפוח מהם מטרות הסיפור העממי?

יש לציין כי החומר לקוח מאתר סנופי, לחצו כאן כדי לעבור לאתר המקורי

  נתח את השיר הים ביני ובינך / שמואל הנגיד.

הרקע: 
השיר הוא שיר קינה של מות יצחק, אחיו הבכור של שמואל הנגיד שחלה ונפטר. בתוך שנה חיבר שמואל הנגיד מס' קינות לזכר אחיו. שירי הקינה של שמואל הנגיד הם בעלי ייחוד. בהיותם שירים אישיים מלאי רגש ולשונם פשוטה ואינטימית. לקינות בימי הביניים יש 4 מאפיינים: בכי, מספד, חשיבה ונחמה.

תוכן השיר: 
בתים 1-3 - המשורר יושב ליד קבר אחיו ופונה לאחיו המת הקבור באדמה בשאלה רטורית.
בית 1 - האם יש ביני ובינך ים שאני לא יכול לבוא לבקרך? ים - מטאפורה למרחב גדול ואינסופי. בית זה הוא תפארת הפתיחה, ויש בו מטאפורה וחרוז פנימי בין הדלת לסוגר.
בית 2 - המשך שאלה, ו' החיבור מבטאת את ההמשך. האם אני לא יכול למהר לרוץ בלב חרד מדאגה כדי לשבת ליד הקבר שלך? 
בית 3 - הוא התשובה לשאלה הרטורית - הדובר נשבע אם אעשה כזאת (אם לא אבוא לבקרך, אם לא אמהר לבקרך) אז אחשב לבוגד באהבתך אליי.
כלומר הוא נשבע כי המרחק הפיזי ביניהם לא ימנע ממנו לבקר את קבר אחיו. משפטי השלילה ב-2 הבתים הראשונים מבטאים את הדחף של הדובר.
בתים 4-10 - בתים אלו מבטאים את הניגוד בין הדובר לאח.
בית 4 - הדובר פונה לאח בלשון נוכח, במילת זעקה "אהה אחי" אני יושב ליד הקבר מולך( יש ניגוד בחוץ ליד הקבר/ בתוך הקבר).
בית 5 - ויש בתוך לבי כאב רב עליך, כמו הכאב הרב שהיה לי בשעת מותך. כלומר הזמן שחלף לא המעיט או שחק את עוצמת הכאבים על אובדנך. (בבית זה יש דימוי).
בית 6 - בית זה נפתח במילת תנאי "ואם" "ואם אתן לך שלום" - משפט זה שפותח את הבית ה –6 מהווה פתיחה ל-6 משפטים שכולם נפתחים במילה "לא". חזרה זו על מילת השלילה מדגישה את הצער על כך שהקשר בין האחים לא אפשרי עוד. "ולא אשמע תשובתך" - הדובר יברך את אחיו לשלום אך הוא לא משיב לו.
בית 7 - "ולא תצא לפגשני" - האח לא ייצא לקראת הדובר שיבוא לבקרו.
בית 8 - "לא נצחק עוד זה בחברת זה".
בית 9 - "לא נוכל עוד להתבונן זה בזה" (אתה לא תראה את המראה שלי ואני לא אראה את המראה שלך)
בית 10 - בית זה מהווה מעין מסקנה ל-6 משפטי השלילה הקודמים. למען, כי = בגלל. "הקשר ביני ובינך אינו אפשרי עוד משום שביתך הוא השאול" כלומר ארץ המתים מתחת לאדמה. בסוגר כתוב "מעון מגוריך נמצא בתוך קבר". יש תקבולת נרדפת בין הדלת לסוגר.
בתים 11-12 - בבתים אלו יש ברכות פרידה שמעידות על הבנה שהגיע הזמן להיפרד.
בית 11 - אחי, בכור אבי ובן אמי אני מאחל לך סוף טוב של רגיעה.
בית 12 - ושרוח האל תשמור על רוחך ונשמתך.
בתים 13-15
בית 13 - אני חוזר לארצי = ארץ החיים. מפני שאתה סגור בתוך ארץ המתים מתחת לאדמה. בבית זה יש ניגוד בין המילה "ארצי" = "ארץ החיים" לבין המילה "בארץ" = "באדמה" (קבר).
בית 14-אני ישן ומתעורר לסירוגין ואילו אתה ישן לנצח(בניגוד אליי). בית זה נפתח במילה "ואנום" ומסתיים במילה "נומתך" וזה יוצר מסגרת לבית.
בית 15 - עד שיבוא יום מותי תבער בלבי (אש פרידתך) זו מטאפורה לכאב ולייסורי פרידה. בבית זה יש שיבוץ מקראי. גם איוב סבל והתייסר וקיווה שיבוא יום מותו ויגאל אותו מייסוריו. גם בספר איוב מופיעה המילה "חליפתי" = יום מותי. בעזרת שיבוץ זה ניתן להבין שאולי הדובר מביע משאלת מוות, מחכה ליום מותו, (יום חליפתו) שבו יפסקו הגעגועים הכואבים לאחיו.


  מהם האמצעים האומנותיים בשיר הים ביני ובינך / שמואל הנגיד?

1. מטאפורות - בבית א' יש מטאפורה - הים הוא מטאפורה לתיאור מרחב גדול ואינסופי. בבית 15 יש מטאפורה נוספת, המילה "אש" היא מטאפורה לכאב ולייסורים הנובעים מהפרידה.
2. תקבולת ניגודית - לאורך השיר בולט הניגוד בין ההתנהגות האקטיבית של האח החי לבין העדר המענה של האח המת. למשל - בבית 6 האח אומר "שלום" והאח לא עונה לו. בבית 14 הדובר מתעורר וישן לסירוגים והאח ישן לנצח.
3. משפטי השלילה בשיר - ב-2 הבתים הראשונים משפטי השלילה מתייחסים לדובר ומבטאים את הדחף של הדובר לפקוד את קברו של אחיו. משפטי השלילה מבטאים את שלילת הקשר ביניהם ואת תחושת הריקנות שנותרה בלב הדובר על כך שהקשר ביניהם אינו אפשרי.
4. פנייה - הדובר פונה אל האח המת בלשון נוכח מה שמלמד על כך שנוכחותו של האח היה חיה וחזקה בנפשו ולכן הוא מדבר אליו כמו אל אדם חי.
5. שיבוצים מקראיים - יש בשיר שיבוצים מספר איוב, שם בוכה איוב על מר גורלו. למשל - בבית 15 הדובר אומר "עד יום בוא חליפתי" זהו ציטוטו מספר איוב שם איוב מצפה למותו ובשיר שלנו הדובר אומר שעד יום מותו הוא יתענה בייסורי הפרידה שהם שורפים כמו אש. בבית הראשון מופיעה המילה "ים" וגם בספר איוב שאל איוב האם אני "ים" או "תנין" כלומר האם אני אחד מאיתני הטבע שנגזר עליי לסבול.
6. צימודים בשיר - צימוד שונה אות - תשחק-אשחק בקרבתי-בקרבתך תמונתי-תמונתך.
7. חרוז מבריח - כל הבתים של השיר מסתיימים בחרוז קבוע שסוגר על הבתים כמו מנעול בריח. כינוי השייכות משמעותו פנייה לאח בלשון נוכח. פנייה שמדגישה את הנוכחות של האח המת.


  עבודה על הספר אבא גוריו

שאלה ראשונה: ברומן זה מתאר באלזק את החברה הפריסאית על מעמדותיה וגווניה השונים נתח את החברה הפריסאית על פי הנקודות הבאות: 
א. שתי הקבוצות העיקריות המהוות את החברה מבחינת המעמד, הממון וערכי המוסר -

1. הקבוצה הקרויה "החברה הגבוהה" אשר האנשים המרכיבים אותה הם רובם ככולם אנשים עשירים מאוד ובעלי תפקידים גבוהים מאוד במגזר הציבורי (בנקאים, רוזנים, גנרלים וכד').
2. הקבוצה הקרויה "פשוטי העם" והם כולם אנשים קשי יום רובם אנשים החיים מן היד לפה וליפעמים גם לא זה, קבוצה זו מתחלקת לשתי תתי-קבוצות: האחת שאליה מישתייכים האנשים החולמים לעבור לקבוצה הראשונה אך אינם עושים דבר בנידון אלא מחכים לאיזו שעת כושר לפרוץ לחברה הגבוהה אך הזדמנות זו בפאריז של המאה ה-19 אינה מגיעה. הקבותצה השניה מכילה את האנשים שמנסים בכל כוחם לעבור מקבוצה זו הנחשבת לנחותה אל מרומי החברה, והמפתח שהיה מקובל ביותר באותה תקופה הוא כסף, וחלק מן האנשים משתמשים לפעמים בדרכים לא כשרות להשיג מפתח זה "לעולם הגדול". ההנחה המקובלת ביותר היא שהאדם נולד לחברה מסויימת אז קרוב לוודאי שהוא יישאר בה עד סוף ימיו, אך סיפור זה בא להפריך טענה זו ולהוכיח שגורלו של האדם נתון בידיו, מיכוון שהסיפור מיכיח שיש אפשרות לניידות (שלילית וחיובית) בין שתי הקבוצות.

ב. שיוך הדמויות העיקריות לקבוצות הרשומות מעלה: 
לקבוצה הראשונה שייכות הדמויות הבאות באופן מוצהר, למשך כל הסיפור: בנות גוריו, דודניתו של רסטינאק. ואילו רסטיניאק במשך כל הסיפור מנסה להגיע לחברה הגבוהה ומצליח בזאת לבסוף
אפילו במחיר הקרבת כל ערכיו (לאחר מותו של אבא גוריו ולאחר שהוא רואה ומבין כמה מושחתת היא החברה הגבוהה דרך בנות גוריו הוא ללא כל היסוס חוזר ומתדפק על דלתה של דאלפין כדי להמשיך את
קשריו עימה). ישנו גם אבא גוריו אשר הישתייך בתחילת הסיפור לחברה הגבוהה הרי עם היתפתחות הסיפור וקידומן של בנותיו בחברה הוא יורד ומגיע לפשוטי העם עד שלבסוף הוא מת מות עניים "היה זה
מות עניים מובהק. " (עמ' 250). לקבוצה השניה שייכות במובהק הדמויות הבאות. הסופר מקצין את אומללותם של בני המעמד הנמוך באופן דרתי תוך כדי תיאור מקום חייהם ומראיהם, כמו שהוא מקצין את אורח חייהם של בני המעמד האריסטוקרטי. מדאם ווקאר אשר אינה מנסה לעבור למעמד הגבוה אלא
מנסה למצות את חייה במעמדה הנוכחי לשמוח בשמחות הקטנות של החיים, לשמוח בחלקה. לעומתה ווטראן מנסה בכל כוחו לשנות את
מיקומו במפת החברה שבו הוא נימצא וגם לנסות ולשנות את מיקומו הגיאוגרפי בתוקף היותו אסיר נמלט, אך הוא משתמש גם באמצעים לא כשרים כל כך תוך רצח וניסיון להסיט את רסטיניאק מדרך הישר
(ליפני שהוא מספיק ליגרום זאת לעצמו), ויקטורין טאיפר לעומתו אינה משתדלת לשנות את מעמדה החברתי אך היא משנה אותו בין לילה בלא שתהיה מודעת אפילו לסיבה לכך.

ג. איפיון הקבוצות החברתיות.
הקבוצה הראשונה "החברה הגבוהה" היא קבוצה חברתית אשר מנהגיה מסתכמים במרוץ להפגנת עושרו ואושרו (המזוייף לרוב) של היחיד ולעג לאותו יחיד אשר משמש מושא לשמועות כי ירד מנכסיו או חייו
אינם מושלמים והא אינו מאושר בחיק מישפחתו. מנהג מגונה אחר שהיה "מקובל" בחברה זו הוא סיפוק רגש האושר על ידי שבירת התא המשפחתי אף באופן גלוי ביותר אך מאמץ רב להחזיק למראית עין ובאופן גס מאוד את התא המישפחתי עומד בעינו. בילויהם של בני
המעמד הגבוהה הם בילויים אקסלוסיבים מאוד כגון נסיעה לתיאטרון בכרכרות מפוארות, הימורים על סכומים גבוהים מאוד נשפים מפוארים אשר מלווים בתילבשות מרהיבות ונוקרות עין, ועוד בילויים אשר כל
מטרתם היא הפגנת העושר ורכושו של הפרט. לבושם של בני החברה הגבוהה הוא לבוש אשר מוכתב על ידי העיקרון של גרימת קינאה לזולת ולא יתרה מכך הדוגמא הבולטת לכך היא שבעלה של אנאזסטי
איים על ילדיה באם לא תשלם את חובה על היהלומים שמישכנה כדי שתוכל ללכת לנשף לבושה כיאות כדי שלא ירננו אחריו שחס וחלילה ירד מנכסיו מיכוון שאישתו לבושה לא באותה הרמה שבנות האצילים
שיופיעו בנשף זה לבושות, הוא גם פחד שבעקבות מעשה שטות זה של אישתו יזכירו לו שנישא לבת עניים. יחסם של בני מעמד זה לזולת מתחלק לשתי רמות: יחס לזולת ברמתם הם (של האצילים) שהוא יחס של תככים, קנאה, בגידה, ניאוף, ריבים בין משפחות, ריבים בתוך התא המשפחתי לרוב בענייני כספים ותדמית חיצונית, למעשה אך לכאורה הם אנשים נאורים הנימצאים מעל לכל חולשות אנוש אלו.
יחסם של האצילים לגבי בני המעמד הנמוך הוא יחס של זילזול מופגן אך לא בוטה, בבחינת נורמה חברתית אך כללי הנימוס עדיין קיימים בה, כאות לחנוך הטוב אשר מעמד האצולה מעניק. אורח חייהם של האצילים הוא אורח חיים של פאר וביזבוז על מנת להוכיח שאכן בזכות כספם הרב ראויים הם להיכלל במעמד האצולה כגון כרכרות לשעות שונות של היום, נשפים מפוארים, ביקור בתאטראות שהופך למפגש חברתי יותר מאשר ארוע תרבותי.
לסיכום: החברה הגבוהה הפריסאית היא חברה שהערך העליון בה הוא לא רגשות האדם או כבודו אלא הוא ערך הכסף והמעמד החברתי, הכסף
והרצון להיראות בעיני אחרים יותר טוב מהם גורם לכל השחיתויות המוצגות בסיפור החל מהשלכתו של אבא גוריו מבתי חתניו ובנותיו וכלה באיום על ילדיה של אנאזסטי בשל כסף שהיא חייבת לבעלה. אלו
הם מאפיינים של חברה גבוהה אך מדורדרת מבחינה מוסרית.

ג. מאפייני קבוצת "פשוטי העם": 

הקבוצה השנייה "פשוטי העם" היא קבוצה חברתית אשר מינהגיה
מיסתכמים במינהגים הפשוטים ביותר הנדרשים לקיום מינימלי, אך
ישנו עוד מאפיין למינהגי קבוצה זו והם מינהגים אשר מנסים לחקות
את אשר נפשם יצאה אליהם את בני החברה הגבוהה ולהסתיר עד כמה
שאפשר את דלותם החומרית והאינטלקטואלית )רסטינאק לווה כסף
ממשפחתו ומנסה לילמוד את רזי החברה הגבוהה מדודניתו(. ומנסים
עד כמה שניתן וכל אחד בדרכו הוא "להיתנייד" אל החברה הגבוהה
המסמלת בעינהם את פיסגת ההשגים החומריים והאינטלקטואלים כאחד
מיכוון שזוהי התדמית שאני המעמד הגבוה אכן מציגים למראית עין.
ערכיהם של בני המעמד הנמוך מיתחלקים לשני סוגים: אנשים המנסים
להידמות לאנשי החברה הגבוהה על ידי שחיתות כמוהם )ווטרן מסביר
לרסטינאק שגם אנשי המעמד הגבוה משיגים את כספם על ידי הונאה
ונישואים פיקטיווים( אך ישנם גם אנשים אשר ערכיהם חשובים להם
יותר משינוי המעמד החברתי והם אינם מוכנים "למכור את נשמתם"
בכדי לעלות בסולם החברתי )כמו רסטינאק עד מותו של אבא גוריו(.
בלוייהם של בני המעמד הנמוך מיתמצים בניסיונות עלובים לחקות את
בלוייהם של בני המעמד הגבוה; הם הולכים לתאטראות זולים, הם
אמנם אינם עורכים נשפים מפוארים אך מנסים לשוות לארוחותיהם
ציביון עליז של נשף. לבושם הוא עלוב בדרך כלל אך לעיתים הם
קונים חפצים זולים אשר דומים לחפציהם ולפריטי לבושם של האצילים
דימיון מיקרי לחלוטין. יחסם של בני מעמד זה לזולתם מיתחלק גם
הוא לשתי קטגוריות: יחסם אל בני אותו המעמד הוא יחס של חמימות
של אחוות אחים, אם כן, גם כאן אנו מוצאים ניסיונות לנצל ולעשוק
אחד את השני במטרה לעלות בסולם החברתי כדוגמת ניסיון הניצול של
רסטינאק על ידי ווטרן באלצו את ראסטינאק להינשא לויקטורין
טאיפר. היחס של בני המעמד הנמוך כלפי בני המעמד הגבוה הוא יחס
של זילזול למראית העין אך הערצה פנימית עמוקה. אורח חייהם של
בניהמעמד הנמוך מיתחלק לתי קבוצות של אנשים: אלה שרוצים בכל
כוחם לעלול בסולם החברתי הם מסגלים לעצמם אורח חיים יוקרתי על
חשבון מישפחותיהם )רסטינאק( או על חשבונם של אחרים גם בדרכים
לא כשרות )ווטרן(; ולעומתם אלה שאינם מעוניינים לעת עתה לעלות
לחברה הגבוהה ושלגביהם להגיע לחברת בני המעמד הגבוהה הוא בגדר
חלום מסגלים לעצמם אורח חיים ככל שידם משגת )העליה בקומות
האכסניה שנימצאת ביחס מכונית הפוך לירידה במצב הכלכלי(.
המאפיין המרכזי של הקבוצה המונה את בני המעמד הנמוך "פשוטי
העם", הוא השאיפה בסתר או בגלוי בגדר חלום שניתן או לא ניתן
להגשימו, להגיע וליחיות טוב בקרב בני המעמד המושלם כיביכול
המעמד הגבוה.



שאלה שניה: נתח את דמויות המפתח ברומן: 
אבא גוריו, רסטינאק, ווטרן

א. אבא גוריו: 

דמותו החיצונית של אבא גוריו בתחילתו של הסיפור מתוארת כדמותו
של אדם שהגיע מן החברה הגבוהה, דמותו של אדם מטופח אשר מעסיק
בעלי מיקצוע אשר יסדרו את הופעתו )שערו, פניו(, כלומר תאור של
אדם שהיגיע מרקע כלכלי מבוסס מאוד ועל זה גם יעידו כל כלי הכסף
והחפצים היקרים מאוד שמתוארים כמיטענו האישי של אבא גוריו
ומוערכים על ידי הגברת ווקאר כיכולים להכנים יותר מעשרת אלפים
פרנקים בשנה, כמו כן מספר אבא גוריו לכל החפץ לשמוע שהוא היה
סוחר איטריות מבוסס מאוד והוא חילק את כל הונו בין שתי בנותי
האהובות. כלומר אבא גוריו מעורר רושם של אדם מבוסס מאוד אך די
קמצן כלפי עצמו )הוא בכל אופן מיתגורר באכסניית ווקאר המתוארת
כמקום עלוב ביותר למרות שעל שירותי הספר אינו יכול לוותר. ( אבא
גוריו מיצטייר כדמות מאוד נאיווית ובעלת ריגשי נחיתות בהאמינו
בכל ליבו שבנותיו אוהבות אותו והעובדה שאינן מיתראות איתו
בפומבי היא תוצאה של רישעות בעליהן,)למרות שלפני מותו הוא נחבט
באמת המרה שהן אינן אוהבות אותו כלל( והוא כמובן מאשים את עצמו
)וגם הן מאשימות אותו( שלא הישכיל לחתן אותן עם אנשים ראויים
לטוב ליבן )המדומה(, וגם בהאשימו את עצמו על חינוך לקוי של
בנותיו "במו ידי גרמתי להיתנהגות מגונה זו של בנותי; קילקלתי
אותן בפינוקי" )עמ'. (237 אבא גוריו מאמין עד רגעו האחרון כי
בנותיו הן כליל התמימות והטוב בפרט בטוב ליבה של דאלפין אשר
למעשה גם לאחר שמת לא באה אליו כפי שעשתה אחותה. אך ברגעים
האחרונים של גסיסתו הוא כבר אינו מאמין בזה ומקלל את בנותיו.

ב. רסטניאק: 
ראסטיניאק הוא דמות המישתנה,"המיתחנכת" במשך הרומן: אם
בתחילת הרומן הוא צעיר לבוש בגדים פשוטים סטודנט )מחפש השכלה
מוצהרת - תואר, אך אינו מבין שההשכלה האמיתית היא ברחובות פריז(
אשר היגיע מן הכפר האווירה הפסטורלית הנאיווית משהו הוא, הוא
גדל במישפחה קשת יום שלכסף יש בה רק את הערך הקיומי המינימלי
והוא עדיין מאמין כי יוכל לחזור לכפר הולדתו מצוייד בתואר
במשפטים ולפרנס את מישפחתו בכבוד וברווח. לעומת זאת רסטניאק של
אמצע - סוף הסיפור מבין כי הכסף הוא מכשיר לקידום חברתי ובא
בדרישות ואיומים למישפחתו להלוות לו את הסכום הדרוש לו להתחיל
בקידום ומישפחתו הנאיווית שולחת לו את הסכום באמונה כי הוא
מישתמש בכסף זה כדי לקדם את לימודיו מתוך היסתמכות על אופיו
הבסיסי המוכר להם כטוב. אך רסטניאק כבר "היתקלקל" למעשה אמנם
הוא לא ניגרר "למכור" את ערכיו הבסיסים ביותר )לא נענה בהתחלה
ואף בסוף מיתחרט על הסכמתו להצעתו של ווטראן(. אך הליכתו לביתה
של דאלפין לסעודה )כמעשה ראשון של היתגרות בשחיתויות החברה(
לאחר מותו של אבא גוריו מורה על כך שהוא חזר לאמונותיו
ולאופיו הטוב כבתחילה, ואף ישנו בו הרצון שלא היה בו קודם
לעזור לאנשים אומללים אלה לתקן את חברתם.

ג. ווטראן: 
ווטראן או "מרמה המוות" מיצג את הרוע בטיבו של האדם בין אם
הוא בחברה הנמוכה או בחברה הגבוהה )במעמדו הנוכחי רצח טאיפר
כדי ליזכות בחלק מירושת טאיפר האב ובין בחברה הגבוהה כיביכול
בחלומו לעשוק ולנצל את השחורים באמריקה לשם השגת עושר מהיר(.
ווטרן למעשה הוא אסיר נמלט אשר מעמדו הכלכלי נרכש לו בעזרת
עסקאות שמחוץ לחוק, ומכאן תאורו כמיתהולל אך מן המעמד הנמוך
מיכוון שאין הוא יכול להיתבלט יתר על המידה בשל עברו השחור.
הוא מאמין כי כל האנשים המצליחים הם אנשים מושחתים וכי בלי
הניצול של חלשים ממך אין בידך אפשרות להגשים את שאיפותיך, עליך
להיות חסר ערכים מלבד ערך הממון כדי להצליח בחיים. למעשה מאסרו
של ווטרן בידי העלמה מישנו הוא איתות מן הסופר כי תפיסת עולמו
של ווטרן אינה נכונה אפילו כאשר כולם מיתנהגים כך אין פירושו
כי זהו הדבר הנכון, למרות שמאסרו של וורטן נובע גם מתאוות בצע
של העלמה מישונו )למרות שהיא מנסה להסתיר זאת(, למעשה הסופר
רומז לנו כי היצר הרע קיים באדם ממילא והוא גורס כי יש להפנותו
לאפיקים חיוביים למרות שמעשה זה הוא מוקצה )ולכן מישונו ניזרקת
מן האכסניה(.


שאלה שלישית: הסבר את הקונפליקט בו מצוי רסטינאק לאורך הרומן

רסטינאק מצוי לאורך כל הרומן בקונפליקט בבחירה בדרך חיים. או
להמשיך להישאר נאמן לערכים שעליהם גדל, האומרים כי כל אדם מגיע
למעמדו בחיים על פי מאמציו ואין צורך במעבר למעמד יותר גבוה
מיכווןשגם במעמד הנמוך ביותר האדם יכול ליצוא את אותם שמחות
קטנות ולהגשים את עצמו. לבין הקוטב המנוגד לו, ולדעתי שלילי,
של הישתלבות מאולצת בחברה הגבוהה מאולצת לעיתים לא באמצעים
הכשרים ביותר )כהצעתו של ווטרן( או כניצול של רגשות של הזולת
לשם השגת מטרתו זו )כיחסיו המתוכננים מראש עם אנזאסטי(. כל אחת
ישנה דמותו של ווטרן המנסה להסיטו לדרך השלילית בעוטפו זאת
במעטה של נורמה חברתית משהו בבחינת כולם עושים זאת ולכן אין
דופי בזה. ויש קולו של המצפון שלו שאפילו כאשר הוא משוכנע
בצדקת ובחשיבות מעשהו כאשר הוא לווה כסף ממשפחתו מצפונו מציק
לו ורווח לו רק כאשר הוא קורא שאחיותיו ואימו נותנות את כספם
ברצון. רסטינאק מיתחבט במשך כל הרומן מקוטב לקוטב ולבסוף כאשר
אבא גוריו מת וניראה שרסטינאק מבין עד כמה החברה הגבוהה )דרך
בנות גוריו( מושחתת הוא ליכאורה עומד ליפרוש ממנה, אז הוא הולך
אחרי ליבו לביתה של דאלפין דה נוסיגאן כמעשה ראשון של היתגרות
בחברה ורצון לשנותה ולכן הוא אכן לא היתקלקל לגמרי עד כדי כך
שהוא משלים עם שחיתויות חברה זו.


  עבודה על הספר תרנגול כפרות של אלי עמיר

עבודה בספרות על הספר תרנגול כפרות מאת אלי עמיר

תאר את מערכת היחסים המתפתחת בין חברי הקיבוץ לחברת הנוער,
שים לב כיצד נוהגים חברי הקיבוץ השונים והמוזרים.

מבוא
לאחר שהגיעו לקיבוץ קריית אורנים, נאלצו בני חברת הנוער העירקית להתמודד
עם העולם החדש שנקלעו אליו, ועם החברה המקומית, ה"צברית" שמתקשה לקבל
אותם ואת תרבותם.
את אנשי הקיבוץ ויחסם לילדי חברת הנוער ניתן לחלק לשתי קבוצות-
אלו המנסים לסייע להם, המהווים מיעוט, והם אנשים כגון סוניה, דולק, קובה וישי,
שלא נולדו בארץ ובעצמם נתקלו בקשיי קליטה כשהגיעו,
לעומת הקבוצה השנייה, הכוללת את האזוריים, ודמויות כגון גוטמן, זאביק וחנן,
שהם ילידי הקיבוץ או לפחות וותיקי ם שנקלטו והסתגלו לאורח החיים בארץ.
נורי עושה חלוקה זו, כאשר הוא אומר: 
"... בכך סירבה סוניה להכיר, שבני התחרות שלנו, שאליהם נשאף להעפיל
ולחברתם נרצה להתקבל הם האזוריים, לא סוניה דולק ופייבוש אלא
נחצ'ה ניצה וחנן... "
בעת שחלק קטן מאנשי הקיבוץ מקבלים אותם ומסייעים להם בקליטה, אלה הם בני הקיבוץ הנחשבים כוותיקים, אך הגיעו גם הם מארצות אחרות,
וחוו את קשיי הקליטה בעצמם-חברים כגון סוניה, דולק, פייבוש וישי,
חברי הקיבוץ האחרים כגון נחצה וחנן והאזוריים, מרגישים עליונות עליהם,
בעיני חברי קיבוץ אלה.
בעבודה זו הוטל עלי לכתוב על היחסים בין חברת הנוער לאנשי הקיבוץ.
חילקתי עבודה זו לשניים: 
בחלק הראשון, מדובר על היחסים בין בני חברת הנוער כקבוצה,
לבין אנשי הקיבוץ באופן כללי בלי להתייחס לדמויות ספציפיות,
והסיבות הגורמות לחיכוכים ההדדיים ביניהם.

חלק ראשון
היחסים בין ילדי חברת הנוער לאנשי הקיבוץ באופן כללי

רוב אנשי הקיבוץ (לא כולם), אינם מקבלים טוב את בני חברת הנוער.
לילדי חברת הנוער ניתנות פחות זכויות, ופעמים רבות לא מפגינים אנשי
הקיבוץ סובלנות כלפי התנהגותם של ילדי חברת הנוער,
ולא מתחשבים בכך שהתרגלו לדרך חיים שונה וקשה להם להסתגל לדרך הקיבוצית, אלא להפך, הם מתנכלים להם ומרגישים עליונות על בני חברת הנוער.
הסיבה העיקרית הגורמת לחברי הקיבוץ, המבוגרים והילדים (האזוריים)
להתנכל לבני החברה העירקית ואנשי המעברות (מקור תרבותם של אנשי המעברה) הם השוני בתרבויות, ודעתם שתרבותם של בני החברה היא פרמיטיבית.
הניגודים ודעה זו נובעים מהסיבות הבאות: 

סיבה ראשונה: ההבדלים בין החברה החילונית של הקיבוץ למסורתית של בני
חברת הנוער
* בני הקיבוץ אינם דתיים. אנשי החברה הם בנים למשפחות דתיות, ומסורתיות.
כבר עם הגעתם לקיבוץ, העלו בוזגלו ואבנר את הבעיה, שבקיבוץ אין בית כנסת: 
("מה? יהודים בלי בית כנסת? אוי ריבון העולמים איפה נפלנו"-אמר אבנר-ע"מ )14
בקיבוץ, אין שמירה על כשרות, דבר המפריע למשפחתו של נורי כאשר בסוף הספר
הוא מביא את התרנגול והם מסרבים לקבלו כי אינו שחוט באופן כשר, למרות
שהם זקוקים לו מאוד.
בעיה רצינית נוספת הנובעת מההבדלים בשמירה על המסורת בין בני חברת הנוער
לאנשי הקיבוץ, היא המתירנות המינית של ה"אזוריים"
לעומת שמרנותם של חברת הנוער ואנשי המעברות.
חברת הנוער העירקית הגיעה מהמעברות, אנשי המעברות הם יהודים מאמינים,
ומטעמים דתיים ומוסריים, מתנגדים לצורת הלבוש המתירנית של בנות
הקיבוץ. כאשר ילדי הקיבוץ וחברת הנוער באים למעברה,
מתלוננים אנשי המעברה על הלבוש המתירני של הבנות
("בנות במכנסים קצרים, פחם עליהם!. . . יקלקלו את הבנות שלנו... . "-עמוד )751
* ההבדלים בין התרבות השמרנית במעברה לבין התרבות החילונית
בקיבוץ גורמת לקונפליקטים אצל נערי החברה העירקית,
ולחיכוכים בין אנשי הקיבוץ לאנשי המעברה, כאשר נורי מנסה לגשר בין שתי
חברות אלו ולהביא למפגש ביניהן.
ניתן לראות את התנגדותם של אנשי המעברה לחילוניות הקיבוץ,
בפגישתו של נורי עם הרב של המעברה, בה הוא קורא לאנשי הקיבוץ "כופרים".
במהלך התאקלמותו של נורי בקיבוץ, הוא וחבריו מאבדים את הקשר עם הדת,
דבר המקומם את הוריהם ואנשי המעברה. הורים כגון הוריהם של פלורנטין

סיבה שניה: התרבות וההתנהגות השונה של ילדי חברת הנוער לעומת אנשי הקיבוץ הוותיקים וה"אזוריים"
לדעתי, הסופר העביר לקוראים נקודה זו באמצעות המוסיקה והמסיבות.
למוסיקה חלק גדול בעלילה. היא מראה את הבדלי התרבויות בין חברת הנוער
לאנשי הקיבוץ הוותיקים. בעוד שאנשי הקיבוץ מקשיבים למוסיקה "מודרנית"
ילדי חברת הנוער מקשיבים למוסיקה שהגיעה משם.
אנשי הקיבוץ מרגישים דחיה כלפי מוסיקה מזרחית זו, ולצורת ההתנהגות
הכרוכה בה (החפלות), וטוענים שבני חברת הנוער הם פראים ופרמיטיביים.
בעזרת המוסיקה, מראה הסופר את תהליך "התאקלמותו" של נורי לסביבה
החדשה, ואת נסיונותיו להיות כמו "האזוריים"-הוא מנסה להכיר את המוסיקה
המערבית, כדי להשתתף בחידון המוסיקלי ולזכות בהערכתם של בני הקיבוץ.
ההבדלים בין המסיבות של האזוריים לאלה של בני חברת הנוער גם הם
ניכרים-בעוד שה"אזוריים" עושים מסיבות עם מוסיקה קלסית או עממית,
עם ריקודים סלוניים וריקודי עם,
ילדי חברת הנוער עושים מסיבות רועשות, עם מוסיקה מזרחית (שבני הקיבוץ
מקבלים כ"ברברית"), וריקודי בטן, תוך נסיון לקיים את דרך החיים בבגדד בארץ,
דבר המביא להם איבה מצד חברי הקיבוץ: 
בעת אחת מהחפלות, טוען גוטמן הלולן: "רצינו לעשות מהם בני אדם,
ותראי מה הם עושים: מיללים... "-עמוד, 111או דבריו של זאביק הג'ינגי: 
"מה זה פה! בית קפה ערבי? תפסיקו את היללות אחרת נעביר את המועדון
שלכם ליער, שם המקום שלכם... "-עמוד. 111

הערה: סיכום היחסים באופן כללי מופיע בסוף העבודה.

חלק שני-יחסה של כל דמות מאנשי הקיבוץ
לילדי חברת הנוער

אנשי הקיבוץ המסייעים לילדי חברת הנוער
אנשי הקיבוץ הותיקים, שלא נולדו בארץ, ושחוו בעצמם את קשיי הקליטה,
מסייעים לילדי חברת הנוער. אלו הם המדריכים, ואנשים כמו דולק,
ומסיבה זו מרגישים הזדהות עם מצבם, ומפגינים סובלנות כלפי ההבדלים
התרבותיים ביניהם (בניגוד לשאר אנשי הקיבוץ).
הם שונים בעצמם משאר חברי הקיבוץ בכך שלא הסתגלו
לחלוטין לתרבות הישראלית,
ניתן לראות זאת בכך שבעוד שלחברי הקיבוץ יש שמות עבריים
כמו זאביק, צביקה וחגי, לאלה יש שמות אירופיים כמו סוניה ודולק.

סוניה
סוניה היא המדריכה של ילדי חברת הנוער.
היא מסייעת להם בהיקלטותם בקיבוץ, ומעונינת אף לגרום להם לאהוב
מסגרת זו, ולאחר שתסתיים תקופת שהייתם שם, להקים קיבוץ משלהם.
סוניה היא זאת הדוברת בעד ילדי חברת הנוער באסיפות, מייצגת אותם
ומגינה עליהם בפני אנשי הקיבוץ שאינם מרוצים מנוכחות הנערים בקיבוץ,
היא "בת-בריתם" של ילדי החברה, והם יכולים להיעזר בה בעת צרה,
למשל, היא סייעה לנילי להודיע למשפחתה על הריונה.
סוניה אינה ילידת הקיבוץ, ולכן היא מזדהה עם קשייהם של הנערים,
היא מספרת בעצמה על קשיי ההיקלטות שלה, בפרק בו היא מדברת על ההגשמה.
היא מגלמת דמות של "אמא הטובה", המסייעת לילדיה.

ישי
ישי הוא המדריך של ילדי חברת הנוער. גם הוא, כמו סוניה,
מנסה לעזור להם. הוא מנסה לעזור לנורי להסתגל לתרבות המערבית והקיבוצית,
ומסייע לו בלמידת המוסיקה המערבית ובהיקלטות בקיבוץ.
אף על פי שהוא וסוניה מתנגדים לחפלות של ילדי חברת הנוער,
הם מפגינים כלפי התנהגותם סובלנות, בניגוד לדמויות כמו זאביק וגוטמן,
ומבינים את פער התרבויות.

דולק
דולק הוא אחד ממייסדי הקיבוץ. הוא אדם מבוגר, שעוד לפני השואה
עזב את אירופה ועלה לארץ, כדי לסייע בבניין הארץ, וויתר לשם כך על
החיים עם אישתו והקמת משפחה, וויתר על עבודה טובה באירופה כדי להיות
פועל קשה יום בארץ.
הוא נתקל בקשיים רבים בארץ והשתתף בייסוד הקיבוץ.
הוא חסיד גדול של הרעיון הקיבוצי.
בקיבוץ הוא עובד בזבל, ומעמדו בין חברי הקיבוץ אינו גבוה, ואנשים
מתרחקים מקרבתו.
הוא רגיש מאוד ונפגע מכך שאנשים מתחמקים מהעבודה
בזבל. הוא מאושר מכך שנורי הסכים לעבוד אצלו, ובין השניים
נוצרת ידידות חזקה.
גם הוא, בדומה לנחצ'ה מנסה לסייע בקליטתם של הנערים ולגרום להם להאמין
ברעיון הקיבוצי, אבל בניגוד אליו, הוא עושה זאת בדרכים נעימות ומתוך אידאלים
ולא בחוסר סובלנות וממניעים פוליטיים.

קובה
קובה הוא בעלה של סוניה. הוא מיודד עם נורי.
ייחודו של קובה הוא בכך שבחברת הנערים הוא מתנהג בצורה התרבותית
המוכרת להם, ואף מדבר ערבית, מתוך רצונו החופשי, וגאה בכך.

אנשי הקיבוץ שאינם מסייעים לחברת הנוער
האזוריים
האזוריים הם ילדיהם של אנשי הקיבוץ. הם נולדו בקיבוץ לתוך התרבות הזאת,
וקיבלו אותה כדרך חיים. בגלל "ייחוסם", הם זוכים לזכויות רבות יותר,
דבר הממרמר את ילדי חברת הנוער. התנהגותם של האזוריים היא סנובית מאוד.
היחסים בין האזוריים לבין ילדי חברת הנוער הוא של שני מחנות יריבים.
כל "מחנה" מרוכז בפני עצמו, ומקיים פעילויות משלו-החפלות של ילדי החברה
לעומת החידונים המוסיקליים של בני הקיבוץ.
נסיונות הקירוב בין שני המחנות, שמנסים המדריכים אינם מצליחים.
ה"מחנות" דוחים זה את זה.
אנשי כל "מחנה" דוחים (כמו שציינתי קודם) את ה"בוגדים" המתרועעים עם בני
המחנה השני.
במהלך כל הספר, לא מתרחשים (חוץ מהמקרה של נילי וצביקה) קשרים
משמעותיים בין שני המחנות.
ניצה וצביקה הם ה"אזוריים" היחידים המתיידדים עם ילדים מחברת הנוער,
צביקה אף סובל מהתנכלות של חבריו האזוריים כאשר סיפור אהבתו לנילי מתגלה.

זאביק הג'ינג'י
כבר עם הגעתם לקיבוץ, יש לילדי חברת הנוער היתקלות לא נעימה עם
זאביק הג'ינג'י. הם מתנפלים על פרי שלא ראו מאז עזבו את בגדד (שזיפים),
והוא, במקום להתחשב בהם ולגלות סובלנות כלפי התנהגותם,
כועס עליהם ומקלל אותם-"חיות". למזלם הגן עליהם עופר.
מבחינת הדמות, זאביק כשמו כן הוא-הזאב הרע: הוא מתנכל לילדי חברת הנוער
מתוך רשעות וחוסר סובלנות.

גוטמן
גוטמן הלולן, כמו זאביק, מתייחס אל ילדי חברת הנוער בחוסר סובלנות כלפי
דרך החיים הקודמת שלהם, וחושב שהם פרמיטיבים ושונא אותם מסיבה זו: 
"רצינו לעשות מהם בני-אדם, ותראי מה הם עושים: מיללים" הוא אומר
לנוכח השירה בחפלות של בני חברת הנוער, שאינן דומות למוסיקה המערבית.

נחצ'ה
נחצ'ה הוא אחד ממנהיגי התנועה. והוא בעצם מסמל את חבר הקיבוץ הישראלי
האידאלי. הוא מעוניין בהרחברת פעילות התנועה, למעברה,
כדי לסגל את ילדי המעברות לתרבות הישראלית.
אולם, למרות שמטרתו טובה, הוא אינו מסוגל להתמודד עם כך
ש"רומא לא נבנתה ביום אחד", ותהליך הסתגלותם של אנשי המעברות לסביבתם החדשה לא יכולה להיות מיידית, זה מכעיס אותו, וגורם לא להתנכל להם ולילדי
חברת הנוער.
חלק מרצונו לסייע בקליטת אנשי המעברות והנערים נובע ממניעים פוליטיים
ולא מאידאלים ורצון טוב.

אטקה המטפלת
אטקה היא המטפלת של נערי חברת הנוער. היא ישי וסוניה הם המדריכים
של הנערים, ואמורים לשמש להם כהורים.
אולם, בעוד שסוניה וישי מסייעים להם ומתחשבים בהם,
מתנהגת אליהם אטקה ברשעות. כבר עם הגעתם לקיבוץ כועסת עליהם אטקה
על כך שהם קוראים לה "גברת" ולא "חברה" כנהוג בקיבוץ.
היא אינה מתחשבת בכל שאינם מכירים את אורח החיים וצורת הדיבור בקיבוץ,
ומתנכלת להם. היא מתייחסת אליהם כאל פרמיטיבים, וגנבים: 
לפני היציאות לחופשה היא בודקת בתרמילים וחודרת לפרטיות שלהם.
מערכת יחסים זאת גורמת להם לשנוא אותה.
אם משווים את הדמויות בסיפור למשפחה, ניתן לייצג אותה
כאם החורגת והמרשעת.

סיכום
היחסים בין ילדי חברת הנוער העירקית לחברי הקיבוץ מורכבים ביותר.
קבוצה קטנה, הכוללת את המדריכים ואת דולק וקובה, אשר חוו גם הם
בזמנו את קשיי הקליטה,
מסייעים לנערים מתוך רגשות הזדהות ואידאלים.
אולם, רוב חברי הקיבוץ וילדיהם ה"אזוריים", מתנכלים להם,
מסיבות שפירטתי.
רוב חברי הקיבוץ כגון זאביק וגוטמן, סבורים שהילדים הם פראים ופרמיטיביים,
בגלל השוני בתרבויות.
לאזוריים, כבניהם של מיסדי הקיבוץ, שנולדו בארץ, התנהגות סנובית
כיון שהקיבוץ "שייך להם". הם (חוץ מניצה וצביקה) אינם מתייחסים לבני
חברת הנוער מתוך רגשי עליונות עליהם, ושוני בתרבויות.
שתי חברות הנוער (העירקית והצברית) מתנהגות כמחנות, ואין קשרים ביניהם.

אולם, אף על פי שחברי הקיבוץ מתנכלים להם לא בצדק,
גם בני חברת הנוער אינם "טלית שכולה תכלת": 
בעוד שנורי ו"נילי-מכנסיים" מנסים להסתגל לסביבתם החדשה,
מסרבים יתר ילדי חברת הנוער העירקית לגלות פתיחות לסביבתם החדשה,
ובמקום זאת מסתגרים בתוך עצמם ומנסים "להחיות" מחדש את דרך חייהם
הישנה שהיתה בבגדד, כמו האזוריים המסרבים לקבל את השונים מהם.
הם מסרבים לקבל את המוסיקה המערבית
("מסוגע-אמר בוזגלו, נותן כבוד לזבל שלהם... סתם חרא של פרות... ",)-711
התנגדותם ללמוד את הריקודים הישראליים,
והעדפת השפה הערבית על פני השפה העברית,
ולאורך כל הספר, בעוד נורי מרגיש שייכות לקיבוץ ולארץ (הוא אומר "הבית שלנו",
האחרים ממשיכים להתייחס אל דברים אלה כזרים-
הם אומרים "הארץ שלכם","הקיבוץ שלכם", וכו'.
האחרים גם נמנעים מחברת האזוריים, ואף טוענים שחברי הקיבוץ הם
לאום שונה (נוגד את הרעיון הקיבוצי שכולם שווים),
כאשר מצול אומר "הם יגיירו אותך ויהפכו אותך לאחד משלהם" לנורי.
פרט מעניין הוא, שבעוד האזוריים "יורדים" על אחד משלהם (צביקה) בגלל התרועותו עם חברת הנוער (עם נילי), גם ילדי חברת הנוער נמנעים מחברתו
של נורי המנסה להתקרב לאזוריים (ולניצה), ואף קוראים לו בוגד! 
כל ילדי חברת הנוער נקרעים בין המציאות הקודם, כמו בבגדד,
לבין המציאות החדשה בארץ.
בעוד נורי וניצה מסתגלים למציאות החדשה, מסרבים לעשות כך יתר ילדי
חברת הנוער, ומנסים להחיות את אורח חייהם הישן מבגדד.


  קרא את השיר ישנה בחיק ילדות וענה על שני הסעיפים שאחריו

שאלה: 
קרא את השיר שלפניך וענה על שני הסעיפים א –ב שאחריו.
יְשֵנָה בְּחֵיק יַלְדּוּת, לְמָתַי תִּשְכְּבִי! / דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ! 
הֲלָעַד יְמֵי הַשַּחֲרוּת. קוּמִי צְאִי,/ רְאִי מַלְאֲכֵי שֵיבָה בְּמוּסָר שִחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן, כַּצִּפֳּרִים/ אֲשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.
דְּאִי כַּדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר מִמַּעֲלֵךְ/ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.
הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד/ נְשָמוֹת אֲשֶר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ.
א. הדובר בשיר פונה לנמענת בפניות בלשון צווי. מיהי הנמענת והסבר את
המשמעות של פניות אלה אליה, בזיקה לנושא מהשיר.
ב. הצג והסבר שני קישוטי שיר ושני מאפיינים של שירה ימה"ב.
תשובה: 
א. השיר מסוּוג כשיר רשות, פיוט המושר ע"י שליח צבור, הנאמרת בתפילת שחרית לפני תפילה
ידועה הנקראת: "נשמת כל חי" על כן הדובר פונה לנשמה ודורש ממנה בלשון צווי
להתנער מתקופת הילדות בה היא נמצאת ולרדוף אחרי מלכָּהּ, שהוא האל בורא עולם.
הדברים נאמרים בלשון צווי כמעט בכל טור (בית) לדוגמא בטור ב': "קוּמִי צְאִי! " בטור ג': 
"הִתְנַעֲרִי מן הזמן"; בטור ד': "דְּאִי כדרור" ובטור האחרון: "הֲיִי אחרי מלכֵּךְ מרדפת".
המשמעות של פניות אלה היא, שהדובר דורש מהנשמה להפסיק את שאננותה, ואת "חוסר
האחריות" שלה. לקחת דוגמא ממלאכי שיבה, כלומר: מהחכמים והצדיקים. ללכת בדרכם,
דרך של קיום מצוות-התורה והמוסר. זאת כדי שלא תסבול מ"הזמן" המצפה לה אם תמשיך
לחיות ולהתנהל כמו בילדות. ה"זמן" כאן מוגדר כדרך המוסכמה (קונבנציה) בשירת ימה"ב,
מילה נרדפת ומקבילה לגורל מר, לאסון וליום הדין – או במילה אחרת; לעונש מגזירת הגורל
למי שאינו בוחר במוסר ובדרכי המצוות. זהו נושא השיר המבטא את הרצון של הדובר
להשתחרר מגיל הנעורים, לקחת אחריות על מעשיו ומעלליו (חטאיו) ולעשות את הבחירה
הנכונה: לרדוף אחרי האל ולהצטרף אל סוד הנשמות הטהורות שנהרו (הלכו בעקבות, בדרכו)
של האל.
ב. בשיר שני קישוטים בולטים: 
1. "תפארת הפתיחה"
2. צימודים.
תפארת הפתיחה בטור הראשון: "יְשֵנָה בְּחֵיק יַלְדּוּת, לְמָתַי תִּשְכְּבִי! / דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת
נִנְעֲרוּ! " לתפארת הפתיחה, יש שלושה פרמטרים: 
א. המסר והנושא של השיר באים לידי ביטוי כבר בפתיחה.
ב. חריזה פנימית בין הדלת והסוגר.
ג. קישוט בולט לפאר את הפתיחה.
2
בשיר מתקיימים רק שני פרמטרים של תפארת הפתיחה: המסר ונושא השיר באים לידי ביטוי
בטור הראשון וכן קישוט בולט. הפרמטר השלישי, של חרוז פנימי בין הדלת והסוגר, אינו מתקיים
בשיר הזה! נושא השיר מעמיד את הנשמה בפני דרישתו של הדובר להשתחרר מהילדות וללכת
בדרכי ה' והקישוט הבולט בפתיחה הוא צימוד משולש של השורש נ. ע. ר – "כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת
נִנְעֲרוּ! " המילה הראשונה מלשון נעורים; נְּעֹרֶת הוא סוג של חבלי פשתן דקים הנקרעים בקלות,
כמו במעשה של שמשון ודלילה (המילה מהווה גם שיבוץ מספר שופטים – פרק ט"ז 9) נִנְעֲרוּ: 
מלשון להתנער, להשתחרר.
הקישוט השני: צימודי לשון בטור הרביעי: "כַּדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר... / יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ. " הראשון
הוא צימוד שונה משמעות, למרות ששתי המילים נכתבות באותן עיצורים ותנועות, משמעותם
שונה: המילה הראשונה – דְּרוֹר במובן של צפור דרור. ואילו במילה השנייה דְּרוֹר – במובן של
חופש, של הקלה מעול ומהעונש הצפוי.
הצימוד השני: "יָמִים כְּיַמִּים" זהו צימוד שונה משמעות ושונה תנועה: המילה הראשונה: יָמִים
במשמעות של יום ברבים ומנוקדת בקמץ. והמילה השנייה: יַמִּים במשמעות של יָם ברבים,
מקווה מים גדול ומנוקדת בפתח.
שני מאפיינים בולטים של שירת ימה"ב יש בשיר: 
האקרוסטיכון: חתימת שמו של המשורר "יהודה" בשיר בכך שבראש כל טור עומדת האות
הראשונה של שמו ובמבט אנכי מלמעלה למטה נכתב שמו: י. ה. ו. ד. ה
מאפיין שני: חרוז קבוע, (חרוז מבריח) לכל אורך השיר בסוף כל טור: ננערו; שחרו; יתנערו; 
יסערו; נהרו.


  סיפור עץ התפוח

מספר הסיפור - מספר עד, מספר סובייקטיבי המתאר בהיותו מבוגר חוויית ילדות. מספר זה שייך לעולמו ולתוכנו של הסיפור והוא מגיש את הסיפור מזווית אישית. המבוגר נזכר באירוע משמעותי מתוך עברו.
סיפור פואנטה - הפואנטה בסיפור היא טעמו המר והיבש של התפוח. הילדים והאב מפתחים צפייה לטעם נפלא של התפוח ומתאכזבים. סיפור פואנטה הוא סיפור שבסופו ישנה הפתעה המשנה ומאירה לקורא באופן חדש את האירועים והדמויות בסיפור. הפואנטה היא נקודת החוד של הסיפור.
אחרי קריאת הפואנטה יכול הקורא לאתר בקלות רבה יותר את כל הרמזים המטרימים המשולבים בסיפור ומכוונים לסוף זה. כמו: שהאבא למעשה אינו יודע לציין את השם של זן התפוחים וגם לא הידיד
מוטיב הגילוי - בסיפור ישנו מוטיב הגילוי - מוטיב מרכזי - רעיון החוזר על עצמו לאורך היצירה. מילה או משפט אן רעיון החוזרים ביצירה יותר מפעם אחת ומכילים משמעות מרכזית להבנת הסיפור. כמו מילה מנחה בתנ"ך.
בסיפור קיימים כמה גילויים: 1. הידיד והאב מגלים את העץ האסור.
2. הילדים והאב מגלים כי טעמם של התפוחים הוא מר.
3. הילדים מגלים שהידיד והאב לא הבינו כלל בזני התפוחים.
4. הילדים מגלים כי" לא כל הנוצץ זהב הוא" – לא כל מה שמבחוץ נראה 
יפה אכן כך.
5. הילדים מגלים את חולשתו של האב ואת רגישותו.
6. לא תמיד אפשר לסמוך על ידידים.
7. הילדים מגלים כי בחיים יש טוב ויש רע. יש שקר ויש אמת.
גילויים אלו הם התפקחות הילדים, גירושם מ" גן העדן" מהתמימות והנאיביות. הילדים מתבגרים ובתהליך התבגרות זה הם חווים גם כאב.
" נפלא שיקרנו" – הילדים מנסים לגונן על האב מפני האכזבה המרה כי הם קולטים את חולשתו וציפייתו מהעץ והרצון להרשימם, ולכן נאמר: " קרבנו אל אבא, כמעט נוגעים בגופו".
הערצת האב הופכת למצב בו הילדים מגוננים על האב מפני האכזבה, ובכך יש היפוך תפקידים. הם הופכים המבוגר. התבגרות הטבע מתוארת בהבשלת עץ התפןח.
תאור הבשלת התפוחים מקבילה ל" הבשלת הילדים" כלומר התבגרותם. התבגרות הילדים מתוארת באמצעות אכזבתם מטעם התפוחים וראייתם את אביהם באופן חדש.
כווץ בזמן - תהליך ארוך בפועל המופיע בקיצור ביצירה. בתיאור התפתחות הפרי ביצירה משתמשת הסופרת בטכניקה של כווץ זמן.
ההיצג מסתיים עם האירוע הראשון ביצירה – גילוי העץ.
נקודת השיא ביצירה - הפולחן סביב העץ הציפייה.
בסיפור בהיצג יש הקבלה בין שני הגנים: גן הפרא והגן השני כדי להבליט את יופיו וייחודו של הגן השני. ההשוואה מבליטה את דמיונו של הגן השני לגן עדן התנכי. ספר בראשית פרק ב' פסוק ד עד פרק ג פס'כד
כמו כן קיימת אלוזיה / קונוטציה מקראית של הגן השני לגן עדן המקראי.
הקריטריונים להשוואה בין גן העדן התנכי והגן השני: האיסור, מטיל האיסור, על מי מוטל האיסור, תיאור הגן, הריחות, הצבעים, התוצאה, האיום, העונש.
למשל הנחש = הידיד, העונש של אדם וחווה הוא גירושם מגן עדן כתוצאה מהתפקחותם והכנסת העצב והקושי לחייהם. כך גם התבגרות הילדים בסיפור מלווה כאב ואכזבה.
ארמז = אלוזיה = הכוונה להתייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת לאדם, מקום, אירוע או ליצירה אחרת. האלוזיה מסתמכת על ידיעות הקורא ועל הכרותו עם מסורת לשונית - תרבותית שעליה היא מרמזת. האלוזיה מעשירה ומעמיקה את היצירה ומחייבת את הקורא לערוך השוואה עם משהו מעבר למילים הרומזות.


  מהו הסיפור העממי?

הסיפור העממי הוא סוג ספרותי הכולל אגדות, מעשיות, בדיחות, ועוד... 
הסיפורים נוצרו על ידי מחברים אלמוניים.
הם לא כתבו את הסיפורים, אלא סיפרו אותם בעל פה.
בצורה כזו הסיפורים עברו מדור לדור, וסופרו בעל פה ללא שם המחבר.


  מהם מטרות הסיפור העממי?

מטרות הסיפור העממי: 

1. להסביר ולתת תשובה לשאלות שאין להם תשובה.
2. לחנך ולהדגיש מידות טובות באדם.
3. להאר ולרומם את גדולי ישראל.
4. לנחם אדם בצרה.
5. לבדר ולשעשע.


  מיהו שרל דה גול?

תאריך לידה: 2 בנובמבר 1890.

תאריך פטירה: 9 בנובמבר 1970.

מקום לידה: דה גול נולד בעיר ליל, אך גדל וחונך בפריז.

נקודות חשובות בחייו: 
דה-גול, שרל 
1890-1970
האישיות הנחשבת לבכירה ביותר בחיים הפוליטיים הצרפתיים, מאז ימי נפוליון 
בונפרטה.
נולד בעיר ליל, בצפון צרפת. החל את דרכו באקדמיה הצבאית הצרפתית ב-1910. הוא סיים את לימודיו שבועות ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), שבמהלכה שירת כקצין בצבא הצרפתי. אחרי המלחמה, היה דה גול בין המפקדים הצרפתיים ששלטו על אדמת צרפת ומילא תפקידים במושבות צרפתיות שמעבר לים, בטרם חזר לצרפת כדי לקבל מינוי במועצת המלחמה העליונה של כוחות ההגנה. ב-1 1930 התבססה האסטרטגיה ההגנתית של צרפת נגד שכנתה גרמניה, אוייבתה המסורתית - על הרעיון של קוו ביצורים חזק וקבוע, שנקרא "קוו מז'ינו". דה גול עורר את זעם מפקדיו הצבאיים כשביקר בחריפות את "קוו מז'ינו" ואת התפיסה הצבאית הבנויה על התגוננות קבועה וחסרת יוזמה. הוא טען בזכות הקמת כוח נייד, מורכב מטנקים וכלי רכב חמושים, דומים לאלה שהגרמנים פיתחו באותה עת. אחרי שמלחמת העולם השניה (1939-1945) פרצה ב-1 בספטמבר 1939, לא העזו הגרמנים לתקוף את "קו מז'ינו". אולם במאי 1940, החלו כוחות גרמניים נעים לעבר צרפת, כשהם עוקפים ומכתרים את הצד הצפוני של "קוו מז'ינו". דה גול הצליח לנהל קרבות מוצלחים אחדים בעזרת הטנקים הספורים שהיו לו, אבל הצרפתים שסמכו על הביצורים, נתפסו בלתי מוכנים ובתאריך 14 ביוני כבשו הגרמנים את פאריס הבירה ולמעשה הביסו את צרפת. דה גול נמלט לבריטניה, משם שידר ברדיו לבני עמו וביקש מהם להמשיך להתנגד לכובש הגרמני. הממשלה הצרפתית בראשות הגנרל פטן, שנקראה ממשלת ווישי, תיפקדה כממשלת בובות בשליטה גרמנית וגינתה את דה גול. בתמיכה של הבריטים ומאוחר יותר גם של האמריקנים, המשיך דה גול להקים ולארגן את "צבא צרפת החופשית". ב: 6 ביוני 1944, כשנחתו בנות הברית בחבל נורמנדי הצרפתי, כדי לשחרר את צרפת ואת אירופה כולה, היו שם דה גול ואנשי צבאו והוא זכה לצעוד בראש שיירת הנצחון לעבר פאריס, כעבור עשרה שבועות. דה גול כונן ממשלה זמנית, כשהוא עומד בראשה כנשיא, אבל מתפקידו זה התפטר ב-1946.
ב-1958, כאשר איימה המלחמה באלג'יריה, שהיתה אז מושבה צרפתית, לגרום למלחמת אזרחים בתוך צרפת עצמה, חזר דה גול מפרישתו הציבורית ונבחר ברוב מוחץ לנשיא צרפת. הוא פתר את הבעיה באלג'יריה בכך שהעניק לה עצמאות ופנה לשיקום מארג החיים הכלכליים והפוליטיים בצרפת. בתקופתו, עידן הרפובליקה הרביעית, חזרה צרפת ותפסה את מקומה כאחד הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים באירופה ובעולם כולו. ב-1968 החלישה ההתקוממות, שבה נטלו חלק סטודנטים ופועלים כאחד, את האמון הציבורי בדה גול וב-28 באפריל 1969, הוא התפטר מתפקידו והעביר את סמכויות השלטון לידי ג'ורג' פומפידו (1911-1974). דה גול מת בביתו ב-9 בנובמבר 1970.


  מיהו רואלד דאל?

רואלד דאל הסופר נולד בשנת 1916 בקארדיף שבווילס.

רואלד דאל בילדותו אהב לקרוא בעיקר סיפורי הרפתקאות, ומגיל שמונה כתב יומן. שאותו היה מחביא בצמרתו של עץ ענקי שגדל בגינת ביתו. בכל יום נהג דאל לטפס על העץ ולכתוב ביומנו. בנעוריו היה דאל טייס קרב במלחמת העולם השנייה, הסיפור הראשון שכתב תיאר את הרפתקאות המלחמה, את ספריו התחיל לכתוב בשנת 1961. בבגרותו היה נישה לשחקנית האמריקאית פטרישה ניל ונולדו להם חמישה ילדים.

רואלד דאל התחיל להתפרסם כאשר כתב ספרים לילדים וגם שספריו יצאו לקולנוע.
סיפורים שכתב ג'יימס והאפרסק הענקי, דני אלוף העולם, מטילדה, צ'רלי בממלכת השוקולד, צ'ארלי ומעופפלית הזכוכית, העי"ג, המכשפות, מר שועל המהולל, שירים עליזים וחרוזים פוחזים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה