יום שבת, 8 בפברואר 2014

"חיזו בטטה" / סמי ברדוגו סיכום א. פסקת פתיחה לסיפור: סיפור עברי – מחצית שנייה מאה 20 האמצעים האומנותיים בסיפור

"חיזו בטטה" / סמי ברדוגו

א. פסקת פתיחה לסיפור:

הסיפור "חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו הוא סיפור המסופר מנקודת ראותו של נער מתבגר אדווארד, המתאר את אורח חייה של משפחתו. בני המשפחה הם: האם – אישה קשת יום, המפרנסת את משפחתה בעבודתה בניקיון בקופת חולים, אדווארד בן ה-16, המכונה חיזו, ואחיו – שמעון בן 13, המכונה בטטה. האב לא מוזכר בסיפור, ואין הסבר להעדרו מחיי המשפחה. אורח חייה של המשפחה, מתערער בעקבות המשבר הנפשי של האם. את האם מאשפזים בבית החולים, והילדים נותרים ללא סמכות הורית. לסיפור זה מספר מאפיינים: האחד, סיפור משפחתי - תיאור חיי המשפחה משגרה למשבר. השני, סיפור התבגרות - המתבגרים חווים חוויה קשה, שיש בה שבירת שיגרה וצורך להתמודד עם מציאות אחרת ממה שהורגלו לה. עניינים נוספים שמתקשרים לסיפור התבגרות: שאלת הזהות העצמית, שמעסיקה את אדווארד, כמו גם תובנות שלו על עולם המבוגרים, והקונפליקט של שמעון עם אמו. השלישי, סיפור ביקורת – בסיפור ביקורת חברתית נוקבת על האנשים הסובבים את המשפחה ועל הממסד, שאינם עושים מספיק לשיקום המשפחה. הטיפול הפורמאלי במשפחה אינו עונה על כל צרכיה הנפשיים והכלכליים של המשפחה בעת משבר, ובעיקר של הבנים הנותרים ללא אמם. 




סיפור עברי – מחצית שנייה מאה 20
סוכם ע"י אנדי קליסקי


סמי ברדוגו (נולד ב-1970 במזכרת בתיה), סופר ישראלי. בן להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר שעבדה כמנקה במרפאה ולמרדכי שהיה פועל במפעל לאריזות פרי הדר, כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנת חופש בצרפת. למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת אייוה שבארצות הברית. זכה במספר פרסים ספרותיים.   הסיפור "חיזו בטטה" לקוח מתוך קובץ סיפוריו הראשון שנקרא: "ילדה שחורה" 1999.
הסיפור "חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו [2] מספר את סיפורם של דמויות משולי החברה. סמי ברדוגו נוטל את הדמויות הנזרקות מתוך החברה אל שוליה ומחזיר אותן באמצעות הספרות למרכז הדיון הציבורי. סמי ברדוגו כותב על הפריפריה, על אנשים מבודדים, על שיכונים, על בתים דלים למראה, מסוגרים, על גטאות קטנות בא"י. הסיפור מאפשר להכיר את השונה ממני, לכבדו, לגלות רגישות לעוול שנעשה לו.
הסיפור עוסק במשפחה ובה אם ושני בנים: אדוארד המכונה חיז'ו (גזר במרוקאית)  ושמעון המכונה בטטה (תפו"א). האם היא אישה קשת יום עם נטייה לתגובות זועמות. היא מגדלת את בניה לבדה. אב המשפחה אינו נזכר בסיפור ולא מוזכרת סיבת היעדרותו מחיי המשפחה. אין ציון למקום בו מתגוררת המשפחה,הם מתגוררים בדירת שיכון קטנה שבה לכל אחת מן הנפשות יש פינה קטנה ומצומצמת ועליה כל דמות שומרת וממנה מביטים החוצה אל העולם. האם בגזרת המטבח והשירותים והבנים בחלק הנותר של הדירה הקטנה. הדירה הקטנה היא כל עולמם של בני המשפחה הזו וממנה הם מתבוננים בחרדה אל העולם בחוץ.
אדוארד - חיזו, בן ה – 16 מספר את הסיפור מנקודת מבטו  של נער מתבגר.
כאמור, הסיפור מעמיד במרכזו את האם קשת היום ואת שני בניה. פיטורי האם מעבודתה מסמנים מפנה, לאחר מכן היא כנראה מנסה להתאבד ומוצאת מן הבית לאשפוז. הסיפור מתמקד בחוויית מתבגרים החווים מצב של משבר בתוך המשפחה.
הסיפור עוסק בתופעה של התמודדות של  נער עם מצב משפחתי בו הוא נדרש למלא תפקידים, שלא בהתאם ליכולותיו הנפשיות, והוא הופך לילד הורי. הסיפור עוסק בנער הנלחם לשרוד ומתמודד עם קושי באמצעות הכחשה[3]. חיזו מתקשה להתמודד ועל כן חש צורך לרצות אותה. בסיפור קיימת התייחסות למצבים אוניברסאליים[4] כגון הקושי לחיות במשפחה בה אסור לשאול שאלות, הקושי לחיות במשפחה המסתירה סוד מעיני כול, הבושה של הילד/המתבגר במשפחתו או בהוריו והקושי להתמודד עם הסביבה כאשר חש כך, ציפיות ההורה והתגובות השונות של האחים לציפיות אלה ועוד.
לאורך כל הסיפור מתואר ההבדל בהתייחסות האם לשני האחים וההבדל בין היחס לאם ולנסיבות החיים מצד שני האחים. כל אחד מן האחים מוצא את דרך ההישרדות שלו בתוך המציאות המורכבת בה חיים: האחד נעשה מבוגר אחראי והשני נשאר נער. במהלך ההתמודדות של האחים  עולות שאלות הקשורות לזהות ותובנות על עולם המבוגרים.
 נראה כי הקונפליקט המרכזי בסיפור "חיזו בטטה" הוא מאבק הכוחות הזה בין הרצון לשמר את הסדר הקיים בבית תחת חסותה של האם אל מול הרצון לפרוץ החוצה אל מרחבים אחרים . כמעט לכל אורך הסיפור מתאמץ המספר להציג את משפחתו הגרעינית כישות אחת שלמה (היעדרו המסתורי של האב לא נזכר אף ברמז אולי כדי שלא לפגוע ב'שלמות' זו). הצירוף 'חיזו בטטה' מבנה זהות משפחתית אחידה.  נראה כי האם תופסת את ילדיה כחלק בלתי נפרד ממנה: "אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו. הכוחות ה'פנימיים'  (בתוך המשפחה)  והכוחות ה'חיצוניים' (החברתיים-כלכליים) מאיימים על הסדר בבית.

בסיפור נמתחת ביקורת חברתית נוקבת על התפרקות הסולידריות בחברה הישראלית, נמתחת ביקורת על האנשים הסובבים את המשפחה ועל הממסד, שאינם עושים מספיק לשיקום המשפחה. הסיפור עוסק בחברה שאינה מצליחה לראות את החלשים בקרבה.
בסיפור קיימים ביטויים של תסכול ומחאה אנטי-ממסדית על רקע תחושת הקיפוח העדתי של ה'מזרחיים'. מתוארת משפחה החיה במציאות ישראלית פריפריאלית (פריפריה – מקום יישוב רחוק מהמרכז). דוגמאות לקיפוח העדתי: תיאור "האישה המפחידה בשביל שלושתנו" הלוא היא המפקחת על עבודות הניקיון של האם, פיטוריה הכואבים של האם מעבודתה. לאלו ניתן לצרף את "המילים של הסמכות הלבנה", הלוא הם החובשים, ש"הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים". אלה משפטים שמאפיינים את הרס הבית המזרחי בידי הממסד האשכנזי המודרני. ההתנשאות כלפי המשפחה מתבטאת גם  באמצעות הפנייה האנונימית לאחים כדי להסביר להם היכן יהיה לאמם טוב "לא הבנתי איך כל כך מהר הגיעו אלינו אנשים מבחוץ שיודעים על אימא שלנו ועלינו, שיודעים איך לעשות טוב לכולם למרות שבקול שלהם שמעתי רע". (נשמעת כאן אירוניה של המחבר)
גם המכתב שמגיע על חיוב דמי האמבולנס, הוא דוגמא לאטימותה של החברה. לא היה אף גורם שחשב מי ישלם חיוב זה.

למרות הביקורת נראה כי עיקרו של הסיפור הוא המבט החברתי-הפסיכולוגי על היחסים בתוך המשפחה. זהו סיפור על פער הדורות, שמירה על הבית (לא רק במובן החומרי אלא גם במובן התרבותי), התמודדות עם יחסים בתוך המשפחה וגיבוש זהות בגיל ההתבגרות.

חיזו:
אדוארד-חיזו מספר בגוף ראשון את חוויותיו . אדוארד מכונה חיזו בשל כוח הראיה בו ניחן והגזר הרב שמאכילה אותו אימו לשימור יכולת זו. חיזו פירושו גזר, וגזר מתקשר לראייה הטובה של חיזו. "כשנולדתי קרנו עיני, כך מספרת אמא שלי". הביטוי "קרנו עיני" מזכיר את משה רבינו במעמד הר סיני. אם כן, זהותו הנבחרת של חיזו  מעוצבת באמצעות מוטיב העין (וגם בבחירת שמו "אדואורד" המעלה אסוציאציה למלכי אנגליה).

מתחילת הסיפור מסתמן השוני העמוק בין שני האחים. בולט הניגוד  בין אופיו ה'רוחני' של הבכור שבלידתו קרנו עיניו לבין אופיו הגשמי ה'ארצי' של האח הצעיר: "כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול, הרבה היה מה לתפוס אצלו, אמא תמיד אומרת". את עצמו חיזו מאפיין כרואה וזוכר. יש לו קליטה כזאת של המציאות "שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכול ומקפיאה את הכול" בראשו, אך אסור לו לשאול שאלות. נראה כי חיזו חש אשמה על מה שהוא רואה וזוכר, ועל מה שהוא מרגיש ביחס לדברים. חיזו כפי הנראה חש שאם ישאל, זה יערער משהו מאוד יסודי. הכחשה ואף הדחקה[5] הן מנגנוני ההגנה[6] שלו ודרכי התמודדותו.
האם מייעדת את בנה לפקוח עיניים. העיניים שלא הנידו עפעף מלמדות אולי על רצונה של האם שלא יניד עפעף, כלומר, שיהיה כנוע ופאסיבי. כמו כן, אפשר לפרש זאת כאותה ההתרכזות שהמספר מבקש מאחיו, התרכזות בחייהם שלהם מבלי להביט לצדדים. תיאור העיניים כ"לא הנידו עפעף" ו"כוחי בעיני" מרמז למאבק צפוי:  בין עיניו השומרות מפני חדירת החוץ ובין עינה המתבוננת של החברה.

אדוארד-חיזו הוא בן 16 כשהוא מספר את סיפור משפחתו ונוקט בלשון הווה: " אימא מגדלת אותי ואת אחי כבר שש-עשרה שנים. אחי בן שלוש-עשרה וחודשיים קטן ממני כמעט בשלוש שנים". בתיאורים הנמסרים מנקודת מבטו של מספר בגוף ראשון משתלבים ציטוטים מדברי אמו המאפשרים  הצצה לנבכי נשמתו של המספר: הקושי של חיזו לנתק את הקשר הסימביוטי[7] הקושר בינו לבין אמו ובינו לבין אחיו הצעיר.
 על מנת להתמודד עם המציאות - באופן לא מודע חיזו בוחר שלא לראות הכול. הראיה הסלקטיבית שלו באיזשהו אופן מצילה אותו.
חיזו – אדוארד מנסה באופן לא מודע לקיים שפיות בתוך מציאות בלתי שפויה. במצבים כאלו גם מראית עין של שפיות עוזרת לשמור על שפיות מסוימת. חיזו הבין מה הם הכללים של המסגרת המשפחתית שיגנו עליה מפני התפרקות. חיזו הלך בתלם אותו התוותה האם משום שכנראה הרגיש שיש בתלם זה משהו מגן, משהו שיצר מראית עין של שפיות.
שלבי התהליך הרגשי אותו עובר חיזו בסיפור:
שלב 1:  מתוארת השגרה שהייתה נהוגה במשפחה במשך שנים אחדות
חיזו מקבל על עצמו ללא ביקורתיות את אורח החיים המסתגר [הסתרת סוד?] מפני השכנים ובמיוחד את האחריות שאימו מטילה עליו בניקיון הבית ובמקום עבודתה. מוטיב הניקיון בסיפור מעצב את ההתמודדות המשפחתית עם ה"לכלוך" שבמשפחה, להראות כלפי חוץ שהכול בסדר, מסודר. הניקיון "מכסה" את הסוד, את מצבה הנפשי של האם.
האם מחנכת את בניה ומעבירה מסרים חד משמעיים: עליהם להיות מסורים לבני המשפחה, לשמור על האחדות המשפחתית, למלא חובותיהם, להקפיד על ניקיון וסדר, להיות רציניים בעבודה. כמו כן, היא מצפה מהם להסתגר מן הסביבה ולא לתת סיבות לאנשים לדבר עליהם. חיזו מבין מה הן ציפיות אימו ואכן נוהג כך.  האם מצטיירת בעיניי בנה חיזו כאשת עבודה ועמל הדואגת לילדיה. היא לא רוצה עניינים עם אנשים אחרים ומשדרת חשש מפני דעת הסביבה "' אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו, ככה לא יחשבו עליכם רע'".
האם אינה מסתירה חששותיה ונוצרת התחושה שהיא נשענת על בניה. ניתן לראות דוגמא להתנהלות זו בקטע בו הבנים עוזרים לאם לנקות את המרפאה-"וככה המפקחת של אימא שלנו הפכה להיות האישה המפחידה בשביל שלושתנו". בציטוט זה ניתן לראות כיצד פחדיה עוברים אל בניה וכיצד הם הופכים להיות שותפים לרגשותיה ולחוויותיה.
מנקודת הראות שלו המשפחה מאוד מלוכדת בניקיון שעושים ביחד, בעזרה לאימא בעבודתה. הוא חווה רגשות של כעס במשפחה, האם מתפרצת וגם האח, אך ישנה הכחשה של הקושי, אסור לומר שמשהו לא בסדר, במשפחה זו אסור לדבר על קשיים. "לא הרגשנו שחסר לנו הרבה". חיזו נמנע מלתת מקום לציפיות שלו מהחיים, הוא מאמץ את העמדה של האם לגבי מהות החיים ומה יש לצפות מהחיים: "אוכל ומשחק וישן ויוצא לנקות ועושה ספורט בחצר."
חיזו אוהב את ביתו, הוא חש עטוף בו, הוא אוהב את יסוד הקביעות בו, זה מקנה לו תחושת סדר וביטחון: "ואת הבית אני חושב שאנחנו אוהבים  יותר מכל דבר, אני שמעון ואימא לא יכולים בלעדיו, כל אחד מתחבר לפינה שלו, כל אחד אוהב אותו מהזווית שלו[...]. בתוך התריסים הסגורים למחצה חיזו מרגיש מוגן ולא חשוף בפני אנשי השכונה. זה הדימוי של הבית שנצרב בתודעתו.
אל מול חוויית המשפחה המהודקת מתאר חיזו את הסדקים אליהם מפנה אחיו את הזרקור. שמעון-בטטה מדבר מדי פעם על כך שאולי לאחרים טוב יותר מהם, הוא שואל על אורח חייהם שהוא קשה יום "מה אתה יודע סקייטבורד זה אחלה", "שבת על הים זה הכי טוב" וגם "אמא שלו הולכת כל יום שישי בבוקר לבריכה בבגד-ים משלה מה אתה חושב" ו "עד מתי נחיה ככה" . נקודת המבט של שמעון בטטה  מייצגת את נקודת המבט של החברה השופטת את "האחר" לפי צווי האופנה, לפי תכתיבים מסחריים ותקשורתיים שקובעים מי שייך אל החברה ומי מחוצה לה.[8].

חיזו מתרגז על דברי אחיו מאוד ונבהל . "נבהלתי כאילו דיבר אלי במילים שאסור לדבר בהן, כאילו הראה לי אור שאסור לראות". חיזו נבהל כי הוא לא מרשה לעצמו שאלות, כי התשובות עלולות להיות מדכאות, עצובות או קשות. אצל חיזו הכחשת המציאות יוצרת מציאות נוחה יותר, ואילו עימות עם המציאות רק מחמיר אותה. בטטה ערער לחיזו את קליפת ההגנה הדקה. הרי גם הוא רואה, אך רוצה שבטטה לא ידבר על כך. שמעון-בטטה בעצם מבטא את מה שחיזו מרגיש בתוככי נפשו ומכחיש. בכך הוא מערער את ההגנה של חיזו ועם הכעס עולה גם רגש האשמה כלפי האם אצל חיזו, שכן בכך הוא כביכול בוגד באימו.
שמעון בטטה  מאפשר לעצמו להתפרץ  ולענות לאימו בעצבים ובצעקות. חיזו מסרב להשלים עם התנהגותו הבוטה של אחיו הצעיר, הפוגעת קשות בעיניו בסמכותה המוחלטת של האם ובתמונת העולם ה'תקינה' של הבית: "...כלום אתה לא יודע לעשות, רק צרות יא בטטה" . מצד אחד חיזו לקח תפקיד הורי כדי לשמור על אחדות המשפחה, על הבית ועל השגרה, אבל יש בו עין פנימית שרואה מעבר לזה: הוא שואל את עצמו מה זה נורמטיבי?  להיות כמוהו ולשתף פעולה עם הטרוף או לנהוג כמו שמעון בטטה ולבעוט בו?
חיזו מדבר על אחיו שמעון-בטטה ומשווה עצמו אליו: " לא מדבר הרבה. הוא אוהב לעשות ספורט [...] הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים[...] לי אין, ואני אומר לעצמי, אולי בקיץ הקרוב אתה תעשה ספורט כדי שתהיה קצת יותר גברי". חיזו-אודארד מדגיש את הספורטיביות של שמעון ואת גבריותו והוא מקנא בו על כך. במיוחד מקנא חיזו על תשומת הלב שהאם מדי פעם נותנת לכך (ראה סצנת השיבה מקופת החולים כאשר המספר מנסה להפריד בין אמו לאחיו החבוקים והמחייכים ולא מצליח ).  "תמיד נורמאלי הילד הזה, ואני רוצה לחשוב שגם אני רגיל, אבל כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי". ביטחונו של המספר מופר ומתערער אל מול עיניו המתבוננות של האח הקטן, שמעון-בטטה, המפנים בטבעיות ובפשטות את ערכיה והתנהגויותיה הצבריות-גבריות של סביבתו.
 הצרוף 'בית' - 'אמא' הוא מקור כוחו וזהותו הבלעדיים של המספר והוא אוחז בהם בחוזקה בכל פעם שאחיו הצעיר מנסה לפגוע בו. כאשר שמעון מקניט את אחיו הבכור ומכנה אותו ''בטטה אדוארד" נפגעת מאד תחושת הביטחון שלו והוא נצמד בבהלה לזהותו ה"חיזואית" המוכרת לו: "ולרגע הייתי מרגיש לידו הכי שמן בעולם, ונצמד לחיזו הדק שלי ומנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינויים, שגם הם לא יכולים להשתנות כי הם בתוכנו מרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם." חיזו חש שאין לו סיכוי לפרוץ מזהותו, שהכול כבר נקבע על ידי אימו ואינו ניתן לשינוי, אין לו סיכוי לשבור את ההחלטות של אימא. 

אדוארד  - חיזו
שמעון - בטטה
מראה
נראה כלולב כפוף

ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים  ברגליו ובידיו. מבנה גוף ספורטיבי.

אופי
כוחו בעיניו
מעדיף את השהייה בבית על היציאה החוצה, מבודד מחברים, מופנם ורגיש.
כוחו  בגופו
טיפוס אקטיבי, מעדיף את המשחקים בחוץ.  תמיד מנסה לשבור את השיאים של עצמו.
התנהגות
מנותק מהסביבה ומכונס במציאות  החיים שבבית.
לוקח אחריות על משפחתו.
לאחר אשפוז אמו, הופך להיות ממלא מקומה בניהול הבית ודאגה לאחיו.
מרדן, מערער על הסדר הקיים.  אינו מקבל את המציאות כמו שהיא.  אינו חושש מעימות.
לאחר אשפוז אמו ממשיך לחיות בעולם הילדות כהרגלו.
יחס לאם
מפגין יחס אמפאתי, דואג, חרד למצבה. מבין שבכוחותיה היא מנסה לשמור על המשפחה, והוא מעמיד עצמו כמסייע לה. נאמן למסריה ולדרישותיה ללא עוררין.

אינו חושש להתעמת עם אמו. מגלה דאגה כשהאם מתמוטטת. בוכה. אך מהר חוזר לשגרת חייו.

  • ניתן להוסיף עמודה להשוואה העוסקת בהיבטים פסיכולוגיים: חיזו מתאפיין בהכחשה, בתחושת אשמה, סמביוזה, חרדה. מעין ילד הורי.  בטטה בניגוד לו מתליח להתבגר, להתאפיין כנבדל מאמו וחובר לרגשותיו ומבטא אותם.

ניתן לפרש ("לקרוא") את דמותו של שמעון-בטטה לא רק כניגודו המוחלט של אדוארד הבכור, אלא דווקא  כמעין קול פנימי (מודחק) שלו המבטא את המרדנות הנסתרת של האח הבכור  הצייתן וה'טוב'. חיזו משליך את מרדנותו על אחיו הצעיר מכיוון שאינו מצליח לחוות אותה ולבטא אותה.   שמעון חושף בפני אחיו הבכור, סרבן ההסתכלות, צדדים 'אפלים' בדמותה "המושלמת" של אמו. כך, למשל, הוא מראה לו את נקניק הסלאמי שמסתירה האם מאחורי כתונת הלילה בחדר השינה שלה. הנקניק המוסתר רומז על 'חיים אחרים' של האם שלילדיה אין חלק בהם, והמספר נאלץ להודות לחרדתו ש"אף פעם לא ידענו מה היא עושה שם לבדה כשאנחנו לא שם". גם את ה'תגלית' הזו של שמעון בחדר השינה של אמו הוא פוטר ב"תעזוב את זה שימון, תעזוב"
בליבו חיזו כנראה כועס על בטטה ונמאס לו מהתפקיד שלקח על עצמו, הכעס מוליד רגש אשמה ודאגה רבה ומוגזמת, לדוגמא, כאשר הם נוסעים לחתונה במונית: " [...] ברגעים כאלה אני מרגיש שיש לי אחריות עליו, למרות שאנחנו מוגנים בתוך המונית אני פוחד עליו [...]אני נזהר עליו שלא יקטפו לנו אותו ושלא יפצעו בפרי הטהור." כמו כן, ניתן לראות בנסיעה אל החתונה את ראשיתו של תהליך הפרידה המורכב מן האם ומן הבית. היציאה מן הבית מתרחשת, שלא במקרה, לאחר העימות הקשה בין שמעון לבין אמו. מסיבות לא ברורות אין האם מצטרפת לבניה ביציאתם לחתונות הקרובים והשכנים. "היא לא יכולה ללכת, ואנחנו יודעים את זה", אומר המספר, ואינו מפרש אם מסיבות כלכליות או אחרות האם לא מצטרפת. האם מפקידה את מעטפת הכסף בידי בנה הבכור במילים: "תיתן את זה לאבא כשאתה נכנס" ובכך מאצילה עליו מסמכותה כראש המשפחה. הנסיעה במונית מתוארת כחוויה משמעותית. האמביוולנטיות הרגשית שבתיאור הנסיעה במונית משקפת את הקונפליקט הפנימי בנפש המספר. מצד אחד בולטת בקטע המשיכה אל המציאות האחרת שמחוץ לבית הנשקפת מחלונות המונית (מתוארים הצבעים, האורות...) , מצד שני ניכרת תחושת הנאמנות העצומה של המספר לאמו ולבית אמו, אליהם הוא קשור מאוד. החוויה במונית היא מעין 'בגידה' באם ובבית ולכן מתעוררות אצלו בחרדות והוא חש רגשי אשם חזקים. החרדה שמא לא יחזיר את אחיו מבטאת בעצם  משאלה  לא מודעת של המספר לא לחזור הביתה.
הנסיעה במונית מהווה רמז מטרים להתערערות מעמדו  הבית. נראה כי דווקא משום כך מחזק לעצמו המספר, בבוקר המחרת, את תחושת הקשר והשייכות שלו ושל אחיו אל הבית ואל האם: "רק במונית אני מרגיש ככה, כי כשאנחנו חוזרים הביתה בלילה וקמים בבוקר למחרת ללכת לבית-הספר אני כבר לא מרגיש את זה ורק רואה את השמעון הרגיל, שהוא חלק מאמא שלנו וממני בתוך הבית. ואת הבית אני חושב שאנחנו אוהבים יותר מכל דבר, אני שמעון ואמא לא יכולים בלעדיו...". המספר אינו מודע לכך שהתיאורים שלו בהמשך הפסקה מדגישים את ההבדלים בין שלושתם  יותר משהם משקפים את האחדות ואת השייכות לבית.

 
חלק שני – שבירת חיי השגרה: פטורי האם וניסיון ההתאבדות שלה.

בחלק השני מתרחש השינוי הראשון הפוגע בבית מבחוץ כאשר האם מפוטרת מעבודתה כמנקה בקופת החולים, פיטורים המובילים בהכרח לירידה ברמת החיים של המשפחה ולהידרדרות במצבה של האם. אם כי ייתכן שפיטוריה דווקא נבעו מהידרדרות במצבה הנפשי, כפי שעשוי להשתמע מ "אשה אחת שבאה לבקר אותה כמה פעמים אמרה שהיא מפסיקה לעבוד ושהיא תקבל קצבה בשבילנו".
בתחילה שיגרת החיים במשפחה  נדמית כמו תמיד, אך האם עצמה נעשית חולה ומתעוררת בלילות בשל כאבים גופניים או נפשיים מהם היא סובלת. אדוארד חש שחייו השתנו  אבל הוא לא מדבר על זה עם אף אחד.

השבר הגדול בבית ובמשפחה מתרחש כאשר מתברר למספר שאמו ברחה בריצה אל הפרדסים. נראה כי כשל כוחה של האם לשאת לבדה במעמסת החיים, ובנה הבכור, שעד כה טייח את המציאות המשפחתית הקשה נאלץ לעמוד מול אמת חדשה וכואבת. אך רגע המבחן הקשה של חיזו הוא גם רגע ההתבגרות שלו. ברגע הקריטי מסתבר ששמעון צעיר מכדי לקחת אחריות ולפעול (שמעון מסתובב סביב עצמו, מזיע בכל הגוף ובוכה) דווקא האח הבכור אדוארד (הפסיבי-עד-כה) מתעשת, מתגבר על חולשתו  ומנהל את מבצע ההצלה של האם.  בסופו של דבר נמצאה האם על ידי פרטן השכנה. חיזו מספר שהוא שונא את הקול הדואג של השכנה. נראה כי חיזו חש שזו פריצת הגבול שאימו התוותה בקפדנות בין המשפחה שלהם לבין השכנים. הוא לא רוצה שידעו את הסוד הקשור לאימו ולא שירחמו עליהם, חשוב לו להרגיש וגם לשדר כלפי חוץ שהכול אצלם בסדר. האם מתגלה כאשר ירכיה חשופים לעין כל, והיא מבולבלת מאוד ועל ידיה שריטות. הדבר הראשון שחיזו עושה עם מציאת האם הוא לכסות את רגליה שהיו חשופות משום שהוא מרגיש שהמשפחה חשופה פתאום, הוא רוצה להסתיר, להצניע. ואולי פשוט כדי לשמור על כבודה של אימא. מבחינת התהליך הנפשי חיזו חש בשלב זה את הפחד מחלחל בו והוא מבין שהחיים לא יוכלו לחזור להיות כמו שהיו וכי סודה של המשפחה נחשף לעיני כל.

והמעבר מפסיביות לאקטיביות  של חיזו מתבטא בניגוד בין שני מצבים בסיפור, בין השיבה מהמרפאה בה נאמר לאדוארד ע"י שמעון ואימו המחובקים "בוא מהצד השני" לעומת ההנחיה של חיזו לשמעון בפרדס: "בוא תעזור לי מהצד השני". זוהי  סצנת ראי מהופכת לתמונת החזרה מן המרפאה .

כדאי לשים לב גם למילותיה של האם בסיטואציה: "אדוארד, חיזו שלי, העיניים כואבות לי" וכן: "חיזו בטטה, ילד קטן שלי, לא יכולה יותר" . בדברים אלה האם מצהירה על פרישה מן ה"שלטון" בבית ומכתירה את היורש.  כזכור, כולם קוראים לאם 'חיזו בטטה' וכעת האם מעניקה את כינויה לבנה הבכור חיזו. מי שכוחו בעיניו הוא זה שיתפוס את מקום זו שעיניה כואבות.

מכאן ואילך, הבית כבר איננו כפי שהיה. לאחר שובם אליו משתלטים על הבית ועל האם, לפרק זמן קצר, השכנה פרטן ושני החובשים הצעירים מהאמבולנס שהיא הזעיקה על דעת עצמה. כאשר החובשים בודקים את אימו חיזו מסתכל עליה וחש שהיא התנערה מחובותיה בעולם, הוא מרגיש שכבר לא איכפת לה ממנו ומאחיו:  "משוחררת מכל מי שלידה, מאיתנו ומכל הבית הזה..."
חיזו חוסר אונים מול "הסמכות הלבנה בחלוקים". הוא מרגיש שהם עדים לסוד שהוסתר זמן רב, המחלה של אימו. המבט של החובשים הוא "מקצועי", חיצוני ומנוכר וההבחנה שלהם בדו"ח היא "ניסיון להתאבדות". על כך אומר המספר "ידעתי שהם לא מפרשים נכון את כל מה שקרה" אבל הוא איננו מציע גרסה חלופית לזו של החובשים, והשאלה איננה מי מיטיב להבין את המציאות, אלא מהי האימא עבור כל אחד מהצדדים...
בשבועיים הבאים, בפרק הזמן שלפני אשפוזה, נדמה שהאם ממשיכה לנהל את הבית כביכול כרגיל.: "היה לנו רע להתנהג ככה כי ידענו שזה לא רגיל". 
חלק שלישי- אשפוז האם וקבלת האחריות על הבית והמשפחה על ידי חיזו.

בחלק השלישי, שבועיים לאחר ניסיון ההתאבדות מאושפזת אימו "רעד לי הלב מהמחשבה איך תהיה אימא שלי, איך יהיה איתי ועם שמעון, איך נדבר על זה עם מי שאנחנו מכירים ואיך לא נראה את אימא שלנו. לא הבנתי איך כל כך מהר הגיעו אלינו אנשים מבחוץ שיודעים על אימא שלנו ועלינו."   יש כאן ביטוילפחד, לבהלה,לדאגה מפני העתיד.
חיזו מקבל על עצמו את האחריות לעצמו ולאחיו ולבית בעוד בטטה אחיו משתחרר מכל אחריות. חיזו הופך לילד הורי ומבחינה נפשית הוא מצד אחד מתחיל להתרגל למצב ומסדר את הבית כדי "שיראה כמו תמיד" ובכך הוא מאמץ את מנהגי אימו. הסדר והניקיון הם מצד אחד ניסיון לנקות את הלכלוך, את הסוד, את המחלה, אך בנוסף הם גם אמצעי מסייע ליצור מסגרת של שגרה ושפיות. בית נקי ומסודר עוזר כשהחיים מתהפכים. חיזו החזיר את הבית  למקום השפוי ביותר שהוא מכיר.

בניגוד ל"אור האסור" בדברי האח נמשך כעת חיזו אל אורה של האם המעניק מרגוע לחרדותיו "ראיתי את  האור הכהה שמתחת למיטה והרגשתי את הקרירות הנעימה [...] עוד קצת אמרתי לעצמי, עוד מעט אתפנה לכל מה שסביבי". מ "האור הכהה" המוסתר במעמקי הבית (הירקות והביצים שמתחת למיטת האם), המנוגד כל כך לאורות האשלייתיים הפולשים מבחוץ שואב המספר את כוחו ואמונו בעצמו כדי לצאת מחוזק אל "כל מה שסביבי".

נראה שיש משהו משחרר בזה שהאם לא בבית, עם ההתפרצויות שלה ועם היותה עצורה רגשית.

הסיום בסיפור "חיזו בטטה"



סיום סגור


סיום פתוח


סיום סגור פתוח (שני סוגים של התרה):

הבעיות, הסיבוכים והקונפליקט המרכזי ביצירה נפתרים. בסיום סגור נסגר מעגל חיים (פרק בחיים) אם במוות, בפרידה, בלידה, או נישואים

הבעיות, הסיבוכים והקונפליקט המרכזי ביצירה אינם נפתרים. גורלן של הדמויות אינו נמסר לקורא.



הסיפור מסתיים בכך שחיזו מגייס כוחות התמודדות. חיזו מצא כוחות בעצמו להתמודד עם המצב. ההכחשה שלו היא חלק מהתמודדותו. לעיתים במשברים קשים דווקא מצבים של הכחשה או של הדחקה עוזרים לנו להתמודד (בניגוד למה שנכון בדרך כלל, שחשוב להיות מודע למציאות ולהכיר בה...). יש כאן מעין בחירה מה לראות ומה לא, מתוך צורך לשמור על שפיות. דווקא ההתעלמות ממלוא משמעותה של המציאות היא המקלה והעוזרת להתמודד עימה.



סיום הסיפור שלפנינו סוגר פרק מסוים בחיי המשפחה של חיזו,  בטטה ואמם. במשך 16 שנים האם גידלה את בניה לבד. כעת,  עם הפרידה ממנה, הם פותחים פרק חדש בחייהם בו יצטרכו לחיות לבדם ולהתמודד עם החיים בעצמם. אם נתייחס רק לכך אזי נטעה ונאמר כי סיום הסיפור הינו "סיום סגור". אך על מנת לזהות האם מדובר ב"סיום סגור" או "בסיום פתוח" עלינו תחילה להגדיר מהם הקונפליקטים והבעיות ביצירה, ולבחון האם הם באו לידי פתרון.

1. קונפליקט בין האם (ובהשפעתה חיזו) ובין הסביבה החיצונית: האם מאוימת מאוד מן הסביבה ולכן נמנעת מכל מגע מיותר עם אנשים אחרים. אין לה קשרים חברתיים וכל עולמה מתרכז בביתה ובשני ילדיה. גם בנה אדוארד (חיזו) הפנים את הפחד והרתיעה מן הסביבה. לכל אורך הסיפור אנו נתקלים בביטויים המביעים את פחדיו של חיזו מפני חדירת התרבות החיצונית אל הבית, ורצונו לשמר את הקיים בכל מחיר. הוא מוטרד ומודע למבטי הסביבה עליהם כמשפחה חריגה
כמו כן, דמויות בלתי ידועות, נציגים של הממסד, השתלטו בתוך זמן קצר על חייה של המשפחה. אשפוזה של האם רק מעצים את הכוחניות של נציגי הממסד (המייצגים מעמד חברתי גבוה יותר) ביחס לחוסר האונים של המשפחה.
אם כן, קונפליקט זה לא נפתר. חיזו עדיין מנסה לשמר את הבית כפי שהיה. משפחה זו נותרת חריגה ושולית בתוך אוכלוסייה המצויה בעצמה בתוך שולי החברה הישראלית.

2. קונפליקט נוסף התקיים בין שמעון – בטטה ובין אמו ואחיו: שמעון מתואר כבר מלידתו כילד "בריא וגדול", ומתואר כחזק פיזית, הקורא אכן מרגיש כי אופן התמודדותו של שמעון עם הסביבה הוא אחר, הוא אינו מפחד להתבונן על הסובבים אותו ולהשוות את צורת חייהם עם חייו. הוא קולט את העוני והדלות בו הם חיים ("עד מתי נחיה ככה?" 40), ואת המנהגים המוזרים של האם בהם הוא מתבייש מאוד ("פה היא שמה נקניק אדי? שאל אותי בגיחוך" 44). הוא אינו מפחד מעימות ("דאיי. דאיי. מה את שמה לי ביצים שמה, נמאס לי, איפה, איייפה שמים ביצים מתחת למיטה, תלכי קיבינימט עם הביצים שלך" 42) ומהבעת כעס ("...והוציא גם שני מלונים מתחת למיטה וניפץ אותם על הרצפה ועזב את הבית ויצא." 42). העיסוק בספורט של קפיצה רחוק יותר וגבוה יותר מסמלת את הרצון של שמעון להתקדם, להתרחק, להגיע למעמד חברתי גבוה יותר. כל המאפיינים הללו גורמים לעימות בין שמעון ובין אדוארד ואימו. גם אדוארד וגם האם מנסים לשמר את המציאות הפשוטה בה הם חיים. כאשר שמעון מביע את תסכולו ומורת רוחו מן המצב, אדוארד מנסה להשתיקו ("...ורק הייתי סותם לו את הפה ואומר לו, "שתוק יא חתיכת בטטה""). גם קונפליקט זה לא נפתר עם עזיבתה של האם. שמעון – בטטה אמנם מרגיש כעת משוחרר יותר ("חשבתי שהוא מתחיל להרגיש משוחרר..." 49) ואולי אפילו שמח במידה מסוימת ("הוא זמזם משהו. שמעתי בקול שלו שהוא שמח." 49). אך הרצון שלו לחיות כמו משפחות אחרות לא ניראה כי יתגשם בעתיד הקרוב. הוא ואחיו עדיין נותרים באותו מעמד חברתי בו היו מצויים לפני עזיבתה של האם. נראה כי ימשיכו ויכוחים בין שמעון ואדוארד על אורח החיים הרצוי והנכון להם.


סיום הסיפור הוא אמביוולנטי מאד. מצד אחד, ברור כי השחרור המושלם מכבלי המציאות לא יגיע גם לאחר הוצאתה של האם מן הבית משום שחיזו כבר אימץ את עמדות האם: "חשבתי איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו כדי שייראה כמו תמיד", ומצד שני, ברור שלמספר יש גם כוחות נפש עצמאיים, שהתגלו באופן התנהלותו במשבר האם בפרדס. אלו כוחות השליטה והמנהיגות  המאפשרים לו להמשיך ולתחזק את הבית ולמנוע את התפוררותו האפשרית של התא המשפחתי.  סיום הסיפור 'סוגר מעגל' ומעצים את כוחו ואת זהותו הנפרדת-לא-נפרדת של המספר מאמו ומאחיו. נראה כי הסיפור מסתיים כששמעון מקבל עליו את סמכותו של אחיו הבכור בבית: "חיזו אני יוצא לשחק"  וניכר בחיזו היחס הדאגני-אימהי שהוא מפגין כלפי אחיו הצעיר: "בטטה לא מאוחר ו...להתראות".

מערכת היחסים בין חיזו ובין אימו:
חיזו לא ביקורתי לגבי עמדת האם, אלא מפנים אותה, כי זו הדרך היחידה שלו לשרוד. האם בודדה את המשפחה מאנשי השכונה ומדמויות אחרות. חיזו אינו נותן לעצמו להתחבר לרגשותיו, התוקפנות והכעס שלו מודחקים ואינם באים לידי ביטוי גלוי. כילד הורי הוא אולי מרגיש אחריות לתחזק את המצב המשפחתי התקין. לכן כל כך חשוב לו לשכנע את עצמו שהחיים שלהם בסדר, הקרצוף והסידור מכסים על מה שאינו "נקי" ואינו "בסדר" בחיים שלהם.
שמעון-בטטה:
שמעון מכונה "בטטה" משום שהוא  "בריא וגדול" ולכן אימו מבינה שיש להאכילו בהרבה תפוחי-אדמה (באופן אירוני את הכינוי "בטטה" אפשר כמובן ליחס לבן הבכור, אדוארד, המגושם ומסורבל מאחיו).שמעון-בטטה, שכלל איננו 'בטטה', מצטייר מתוך הסיפור, ובניגוד לאחיו, כנער שהגוף חשוב לו, הוא תחרותי, המנסה לשבור את השיאים של עצמו בריצה ובקפיצה למרחק בחצר הבית, למרות אזהרותיה של אמו. שמעון מנסה להתנער מן הגורל שאמו כופה עליו, הוא מנסה למרוד בפאסיביות ובהכנעה אליהם מחנכת האם. הוא צועק בכעס על המצב שאליו נקלעה המשפחה.
שמעון הוא בבחינת הבן שלא הוגדר בתחילה כמי שרואה ודווקא הוא מנסה להראות כיצד העולם מעוות ולא כפי שהאם מנסה להציג אותו בפניהם. הוא מסתכל על סביבתו הקרובה ובוחן אותה בפיכחון אכזרי. שמעון הוא שפוקח את עיניו של אדוארד פעם אחר פעם. באופן אירוני מי שרואה טוב לא רוצה לראות:: "מה אתה יודע, סקייטבורד זה אחלה," שבת על הים זה הכי טוב", "עוף עם גבינה זה טעים אידיוט"...דווקא האח הצעיר מכונן לעצמו זהות מקומית-עכשווית באמצעותה הוא  מנסה לפרוץ אל מעבר לגבולות עולמה המסורתי-הישן של אמו.

בטטה הוא הקול השפוי בבית: כועס על האם, מצביע על אי הנורמאליות של המצב, צועק, משחק עם חברים ובכך בעצם פורץ את הבידוד בו נתונה המשפחה
. הוא מתקומם נגד החזקת הפירות,  הירקות, והביצים מתחת למיטת האם. נוהג מסורתי זה בדור ההורים, מתקבל כבלתי מובן בעיניי שמעון.
 שמעון-בטטה מחקה את דפוס האלימות המילולית של האם. כאשר האם מתפרצת בחרפות וגידופים כנגד בנה הצעיר על ששבר בטעות את הביצים בעת ששטף את הרצפה עונה לה הבן הצעיר באותה שפה: "...תלכי קיבינימט עם הביצים שלך" , ויוצא בזעם מן הבית. זהו ביטוי למרד באם, וגם ביטוי לפער הדורות בין האם לצעיר בניה המעורה, כאמור, יותר מהבכור בהוויית החיים שמחוץ לבית.
שמעון יוצא החוצה בסיום הסיפור כאשר הבן אדוארד הבכור עדיין בתוך הבית. כלומר השתלבותו של שמעון מובטחת בחברה כיוון שהוא מסוגל לראות ולהבחין בעוד אדוארד לא מסוגל עדיין להיפרד ממחויבותו כבן המזרח.
האם:
מה משמעות העובדה ששמה של האם אינו נזכר כלל בסיפור? האם מופיעה  רק בכינוי השייכות שלה בפי בנה, מספר הסיפור, "אימא שלנו" (או סתם 'אימא'). אולי היעדר שמה מחזק את היותה מייצגת אימא השייכת לשכבה החלשה יותר: בסיפור היא אולי סעידה או זוהרה והיום זוהי העובדת העולה החדשה שמנקה את השירותים בקניון. כמו כן, מוזכרות הקריאות שקוראים לעברה ילדי השכונה, כמו גם פניות המבוגרים אליה. חשוב לשים לב שהכינוי שלה בפי כול זהה לשמות שני בניה, וליתר דיוק לצרוף של שני 'שמות החיבה' שלהם: "חיזו בטטה".

בסיפור האם החד-הורית מתמודדת עם גידול ילדיה לבדה במסירות רבה. לפרנסתם היא עובדת בעבודה פיזית – ניקיון בקופת חולים. היא דואגת בקפידה לצרכיהם החומריים, בעיקר היא מקפידה על האוכל. מדי יום בשובה מהעבודה היא קונה בשר וירקות.
האם מחנכת אותם לסדר וניקיון. הבנים נוטלים חלק בניקיון הבית ואף עוזרים לה בניקיון המרפאה, לפני ביקורת המפקחת. הסדר והניקיון הכפייתיים מסגירים את מצבה הנפשי של האם. (סדר וניקיון כפייתיים מחפים על אי סדר פנימי, נפשי). היא לימדה אותם שצריך לחסוך לא רק באוכל ובבגדים, אלא גם בחיוכים ובמגעים לא הכרחיים עם הסביבה "בדיבורים ובהבעות פנים... אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו...". לכאורה, זהו חינוך לדרך ארץ ולנימוס, אך חינוך קפדני זה מסגיר גם הוא את מצב החרדה בו היא נתונה. היא מקפידה להסתיר מהסביבה את מצוקתה, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שאפשר כדי לא לבלוט בחריגותה ולהיחשף. ניכר שהיא חיה ע"פ דפוסי חיים גלותיים, שהובאו מזמנים ומקומות אחרים[9], בהם לא היה מקרר, היה צורך לשמור על המזון מפני החום ומפני בעלי חיים[10].
כדי להימנע ממבטה של החברה המפחידה אותה היא "לא מדברת עם אף אחד", היא "הולכת מהר", לשאלות השכנות "איך את מרגישה?" - "אימא אינה מגיבה". החברה נתפסת על ידה ככוח מאיים, אלים ומסוכן, שיפוטי ומבקר. כדי להתגונן מהסביבה המאיימת היא נאחזת בהרגלים קבועים ומשונים. האם מנסה להנחיל לבנים את עוצמת הדיכוי שכפי הנראה היא חוותה ומנסה לחנך אותם על פי הדרך שהיא חונכה.
בכל משפחה קיימים גבולות, אשר מפרידים בינה לבין הסביבה. משפחה מאוזנת מצליחה להתאים עצמה לשינויים, גבולותיה גמישים, היא יוצרת קשרי גומלין עם הסביבה ויש לה מקורות תמיכה חיצוניים במידת הצורך. האם בסיפור יצרה תא משפחתי המבודד מן הקהילה ללא קשרים על העולם החיצוני.

כפי הנראה האם מפוטרת מתפקידה ללא הסבר, לא ברור מדוע מפסיקה לעבוד, לא ברור מה היו תנאי העסקתה, מה היו זכויותיה, האִם הגיעה לגיל פרישה? ברור רק שדמות סמכותית "באה לבקר אותה כמה פעמים", כלומר צפתה בה וגזרה את דינה, את אי-נחיצותה לחברה מבלי שעובדת הניקיון תשמיע את קולה.
סמי ברדוגו נוטל את דמות האם החד הורית, האם שכל עולמה מלחמת קיום וממקם אותה על הבמה המרכזית של יצירתו. דמות שכל עולמה וכל מה שחשוב לה הוא מקום עבודה (אשר נתפס כ"עלוב" בעיני החברה) וגידול הילדים. האם, למרות היותה חד הורית ולמרות העבודה הקשה מנסה לשמור על חיי משפחה מכובדים.

מצבה הנפשי של האם בא לידי ביטוי בהתפרצויותיה אותן מכנה אדוארד "עצבים". הבנים למדו שלא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אז הם עומדים "אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש, כדי שהכול יירגע". אדוארד מאמין שאם הם יעשו כדבריה, הם יטיבו עמה.

למרות כל מאמציה לשמור על מקום עבודתה ממומש האיום על חייה, והאדמה נשמטת תחת רגליה. היא העובדת הכי נחותה בהירארכיה החברתית וניתן להיפטר משירותיה.
ברור גם שהדבר פגע בה כלכלית אבל יותר מכך בתחושת הערך העצמי. אותותיו של המשבר מסתמנים בהתעוררות בלילה, בלחץ הנפשי, בתחושת חוסר המוצא. שיאו בהתמוטטות הרגשית ובבריחת האם אל הפרדסים.
כאשר היא בורחת לפרדסים הבנים מוצאים אותה שכובה על האדמה "תחת אחד העצים... שמלתה הייתה מופשלת עד הירכיים והיו לה כמה שריטות בידיים, עיניה היו פקוחות למחצה והיא מלמלה משהו לא ברור". הבריחה לפרדסים היא המלטות של האם מפני עצמה ומפני החברה. היא נמלטת לפרדסים כמו ניסיון לברוח למקום לא מיושב, בלי גבולות וסייגים חברתיים.
הכבוד הוא דבר יקר לאדם ומבחינתה העדר האפשרות לפרנס את בני ביתה והעובדה שאין בה צורך פגעו בכבודה ויצרו משבר. שעת המשבר של האם היא שעת השחרור שהיא כנראה חשה מעול החיים "משוחררת מכל מי שלידה, מאיתנו ומכל הבית הזה".
המספר קולט את ההתנשאות הסמויה של השכנים המשתקפת במהירות שבה הוזמן האמבולנס, מהירות שיש בה גם מן השמחה לאיד של החלש לנפילתו של החלש ממנו , "הם היו נעימים ומבינים וכמו שלטו באימא שלי" ,"קומי, קומי, מסכנה, בואי". מאז אותו משבר האם והבנים חוזרים לכאורה לשגרת החיים הרגילה למשך שבועיים.

אחרי שבועיים האם מאושפזת ומאובחנת כמי שניסתה להתאבד. גם אם פירוש זה נכון, נראה שהוא אינו ממצה "את כל מה שקרה". ייתכן שהאם התמוטטה משום המצוקה, אולי ההתעייפות ממלכוד כלכלי , מחרדת גידול הילדים לבד, נראה כי יש אכן יש כאן התמוטטות נפשית שהיא קריאה לעזרה. המספר מרמז לאשפוז האם בבית חולים לחולי נפש. אשפוזה של האם מותיר את הבנים אחראים לגורלם.
היחס בין המספר בגוף ראשון, חיזו, לבין המחבר המובלע (הסופר).
כאמור, אדוארד - חיזו, בן ה – 16 מספר את הסיפור מנקודת מבטו (נקודת מבט של נער מתבגר). הסיפור כתוב בלשון יומיומית וברורה, אך בגלל השמירה על תודעתו של המספר בגוף ראשון, חלק מן המידע שהוא נותן כמו גם הפירוש שלו למציאות הם חלקיים. נקודת המבט של המספר היא מוגבלת. אדוארד-חיזו המספר לא מצליח להכיל את כל התמונה שהוא מדווח עליה. הוא אמנם מספר על עצמו בתחילת הסיפור שהוא ניחן בחוש ראייה מפותח אולם למעשה הוא מנסה לא לראות את המצוקה ולא לראות עד כמה המצב קשה בתוך דירת השיכון הקטנה עד אשר מגיע רגע הבריחה של האם מן הבית. אי אפשר לסבול בלי סוף ולכן גם אם לא רוצים לראות שרגע השבירה יגיע, הוא מגיע.
בסיפור נוצר פער אירוני בין דברי חיזו המספר בגוף ראשון לבין המחבר המובלע. האירוניה מתחדדת בשני אמצעים עיקריים:
  • באמצעות ציטוטים ישירים של דברי האם בפי חיזו המספר .. ציטוטים אלו לפעמים מובאים בשם האם  "אימא אומרת תמיד" ולפעמים הם מוטמעים בדברי חיזו. שילוב דברי האם בדברי חיזו מרמז על כך שראייתו מוגבלת ועמדתו מעורבת ולכך שיש עוד  שמעבר למה שקולט ורואה  חיזו.
  • מוטיבים – הפער בין מה שקולט ומוסר המספר ובין המידע והרעיונות שהקוראים מסיקים מהמוטיבים בסיפור. לדוגמא  מוטיב הניקיון והסדר - המשפחה מקנה חשיבות עליונה לאופן בו דברים נראים כלפי חוץ- הכול צריך להראות נקי ומסודר. המשפחה מנקה את ה"לכלוך", אך האירוניה היא שהניקיון מכסה רק מלמעלה את הסודות הבית הנקי והמסודר נותן תחושה שלמראית עין הכול כשורה.
אמצעי עיצוב:
-          כותרת הסיפור:כותרת הסיפור מצרפת את כינוייהם של שני האחים למעין שם אחד. תחילה נוצר הרושם שהכותרת מכוונת לדמות המרכזית ביצירה המכונה 'חיזו' (גזר במרוקאית) ואשר לשמה הוצמד כינוי הגנאי 'בטטה' (תפוח-אדמה בערבית). הכינוי 'בטטה' מודבק לאנשים עצלים, כבדי משקל, גמלוניים וכדומה. אך הקריאה בסיפור מגלה שמדובר בשתי דמויות נפרדות זו מזו (ובעצם, שלוש), שני אחים ואם. המנוגדים מאד באופיים ובתכונותיהם. ולמרות זאת, ה"נפרדות" בין הדמויות לא באה לידי ביטוי בכותרת (למשל, פסיק המפריד בין 'חיזו' ל'בטטה' או 'חיזו ובטטה' כמקובל בסיפורים ששני גיבורים במרכזם). כבר בכותרת ניתן לחוש במתח במערכת היחסים בתוך המשפחה ובעיקר במתח בין האחים המנוגדים זה לזה שניתן לראות בהם כמעין מראה האחד של השני. כמו כן, כך מכונה האם בפי כול


מוטיב חוזר
אזכור חוזר ונשנה של רעיון, חפץ, אירוע או צרוף מילים ביצירה. החזרה על המוטיב מצביעה על חשיבותו בעיני המחבר. למוטיב משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית הפשוטה שלו.
תפקידי המוטיב ביצירה:
א. ארגון העלילה וקישור בין חלקיה על ידי הופעה בחלקים שונים של היצירה.
ב. אמצעי לאפיון דמות.
ג. מדגיש רעיון מרכזי, מסר, או מוסר השכל ביצירה.

מוטיב העיניים/המבטים
זהותו של אדוארד-חיזו מעוצבת באמצעות מוטיב העיניים. כבר בסיפור לידתו יוצרת האם סיפור המעצב זהות חיובית ועשירה. "כשנולדתי קרנו עיני, כך מספרת אמא שלי". הביטוי "קרנו עיני" מזכיר את משה רבינו במעמד הר סיני. כמו כן, זהותו הנבחרת מעוצבת בבחירת שמו "אדואורד" המעלה אסוציאציה למלכי אנגליה. האם מייעדת את בנה, כפי שמתברר בהמשך הסיפור, לפקוח עיניים, כלומר להיות הממשיך שלה בשמירה על הבית מפני חדירת המבט הבוחן הזר של החוץ. כמו כן, מוטיב העיניים בא לידי ביטוי בהתרכזות שהמספר מבקש מאחיו, התרכזות בחייהם שלהם מבלי להביט לצדדים. תיאור העיניים כ"לא הנידו עפעף" "כוחי בעיני" מרמז למאבק צפוי בין  עינה המתבוננת של החברה ובין עיניי של המספר, כאילו עולה השאלה מי ימצמץ ראשון . נראה כי התחושה הבלתי מודעת של חיזו היא שאם יסיר את השמירה והעין הביקורתית של החברה תחדור – היא תשפיע על עיצוב זהותו והאופן שבו הוא רואה עצמו. 
בנוסף, יש כאן מעין אירוניה: מוטיב העיניים שמופיע לאורך היצירה מלמד גם על מוגבלותנו, על העובדה שאנו לא באמת מצליחים לראות, לא מצליחים להבין ואולי לא רוצים להבין את בעיותיהם של מי שהחברה הסיטה אותם לשולי החברה.
חיזו מעיד על עצמו כי יש לו זכרון צילומי: "אבל אני רואה שש-שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי. כי כזה אני..." (38). בהמשך הסיפור מתברר כי חיזו בראייתו הצילומית אכן מקפיא אירועים מחייו, אך אינו מנתח את משמעותם, ואינו מתמודד באמת עם מה שעיניו רואות. מבחינה זו הוא צדק באומרו "ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת" – הוא אכן מטשטש את המציאות כדי לא להתמודד עמה.
אדוארד-חיזו מתבונן על אחיו שמעון. אדוארד מרגיש נחות כאשר הוא מתבונן על אחיו הקטן שמעון: "ואני מסתכל עליו דרך החלונות, עוקב אחריו בריצות שלו, בצחוקים שלו עם חברים, ומרגיש איך אני מתכווץ מולו. איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי, ולא מוצא תשובות" (41). הוא מרגיש כי אחיו, בניגוד אליו, מצליח להשתלב. המשפחה עבור חיזו היא כל עולמו  וכל רצונו לשמור על שלמות משפחתו. "... ואני מהחדר שלי משקיף על הכל ואוהב איך שהכל ניראה ... אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו." (43-44) אמירה זאת מותירה תחושה מרירה לאור סיומו של הסיפור. רצונו העז של אדוארד לשמר את חיי משפחתו לא מתממש.
מעבר לעיצוב דמותו של אדוארד-חיזו, המבטים בסיפורנו מסייעים מאוד להבין את המסר והביקורת החברתית של הסיפור: מבטי הסביבה על המשפחה נתנו למשפחתו תחושה של נחיתות, של חריגות, של שונות ומוזרות. תחושה של 'משהו לא בסדר אצלינו'. תחושה ששופטים אותם. למשל נאמר כי חיזו בטטה "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא אישה עצלנית" (37). הם מאוד היו רוצים שאף אחד לא יתבונן עליהם, והיו מאוד מודעים לכך שאנשים דווקא כן מתבוננים. מבינים זאת מתוך הקטע המתאר את שלושתם לאחר נקיון המרפאה, שמחים, מלוכדים ומחובקים. נאמר אז: "שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" (39). באותה סיטואציה הם חשו, מצד אחד, משוחררים מן המבטים המעיקים של הסביבה, אבל מצד שני ברור כי הם כל הזמן מודעים למבטים עליהם.
גם אדוארד ושמעון הביטו על סביבתם, אך באופן אחר. המבט שלהם היה מבט מבט של אדם חלש כלפי חברה חזקה:  "אבל אני חושב שאני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו..." (39). המבטים של שמעון על הסביבה הובילו אותו לחשוב כי "אולי לאחרים יותר טוב" (39). אדוארד, לעומתו, היה מאוים ומפוחד מהתבוננות על הסביבהמפני שהיא  עלולה הייתה להוכיח לו שחייו אינם מושלמים ביחס לאחרים. מצב כזה הינו בלתי נסבל עבורו. לכן הוא אומר ביחס לאחיו שמעון "ואני רציתי לצעוק עליו, מה קורה לך תפסיק להסתכל..." (39).
מתואר בפירוט גם המבט של האחים מתוך חלונות המונית בדרכם לחתונה. בנסיעה הם מגלים חיים אחרים "החיים נראים כל כך אחרים במקום שהוא לא שלנו" (43).  . הם מוקסמים מן האורות של העיר הגדולה. שמעון "פותח את השמשה כדי שתיכנס לו רוח יותר חזקה על הפנים" (43). מתוך משפט זה אנו מבינים כי שמעון מעוניין לשאוף את העולם החדש, המלהיב, השונה אל תוכו ולהתמזג עימו. אדוארד מרגיש ההיפך, הוא חש עצבות ומרגיש חוסר בטחון מחוץ לבית שלו: "דרך חלון המונית הערב שהופך יותר ויותר חשוך עושה אותי לפעמים עצוב, כי אני כמעט לא מכיר לילה עם הרבה אנשים שמסתובבים במקומות שהם לא הבית שלנו" (43).

מוטיבים נוספים:

-         מוטיב הניקיון בסיפור מעצב את ההתמודדות המשפחתית עם ה"לכלוך" שבמשפחה, להראות כלפי חוץ שהכול בסדר, מסודר. הניקיון מכסה את הסוד של מחלת האם.

-         מוטיב האור

-         מוטיב האלם/השתיקה – אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את האם (חיזו בטטה) היא השתיקה שלה, ה"אילמות", חוסר התגובה שלה כלפי אנשים שאינם שני בניה: "אמא לא מגיבה"; "בעבודה שלה היא לא מדברת עם אף אחד" (37) ; "אמא למדה לחסוך בדיבורים ובהבעות פנים, וכמעט לא שמענו אותה מדברת מחוץ לבית" (38); "בעבודה אני שומרת על עצמי, אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר" (38). היא מנסה ללמד את בניה להשתדל להמעיט בדיבור כמוה "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם...ככה לא יחשבו עליכם רע" (38). גם בסיום הסיפור, כאשר החובשים שואלים אותה שאלות היא אינה מסוגלת לענות. כאשר כן מדברת למילותיה יש כוח: "הכוח שלה היה במילים שהיא דיברה איתנו וברגעים של עצבים, שמולם עמדנו אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש כדי שהכל יירגע" (40) אבל הכוח שלה התבטא רק כלפי פנים המשפחה, ולא כלפי החברה החיצונית.  מי הם האנשים בסיפור שכן משמיעים את קולם? ראשית השכנים הלועגים: "צועקים על אמא שלנו בשם הכינוי שלה" (37); המפקחת המודיעה על מועד ביקורת הניקיון במרפאה (37); החובשים השואלים שאלות (47); פרטן (השכנה) שמחליטה להשאיר את פניה של חיזו - בטטה רטובים (47); ואנשים בלתי מזוהים המסבירים לאדוארד היכן טוב יותר שאמו תהיה (48) ולמעשה מפרקים את כל עולמו. האנשים החיצוניים למשפחה, הפונים בדיבור אל המשפחה, נתפסים על ידי אדוארד כאנשים רעים ומאיימים. על השכנה פרטן הוא אומר: "שנאתי את הקול הדואג שלה, את הבעת הפנים המרחמת" (45). על האנשים שהחליטו להוציא את האם מהבית הוא אומר: "...למרות שבקול שלהם שמעתי רע" (48). למוטיב השתיקה יש שני תפקידים מרכזיים.  תפקיד מרכזי ראשון הוא אמצעי לאפיון דמותה של האם. השתיקה מאפיינת אותה ביחסיה עם הסביבה, ומעידה על הפחד העצום שהיא חשה מכל מגע עם אחרים. השתיקה במקרה זה מעידה על נחיתות. רק בתוך ביתה היא מרשה לעצמה לדבר, ואז לדיבור שלה יש גם כוח השפעה. תפקיד מרכזי שני של המוטיב הוא הדגשת המסר של היצירה. האם שותקת כי אינה יכולה לעמוד מול כוחם של הסמכויות המדברות, המודיעות, הקובעות, המחליטות מה יהיה גורלה. השתיקה שלה מול הדיבור של השאר מעצימה את הביקורת החברתית כלפי המעמדות החזקים ויחסם המתנשא כלפי החלשים בחברה. האנשים הנאלצים לשתוק הם החלשים בחברה. האנשים המדברים – הם החזקים – והכוח שלהם הרסני.

-         התבניות האנלוגיות הניגודיות מחדדות את הפער שקיים בין שני העולמות בו חיים שני בניה של עובדת הניקיון: אין להם  סקייטבורד , סוג הבילוי שלהם שונה,האוכל שלהם שונה (למשל, מחוץ לגבולות הבית יש אנשים שאוכלים אוכל לא כשר כמו עוף עם גבינה). העולם בחוץ נתפס על ידי המספר כעולם שאינו שומר על המסורת, כעולם שיש בו חוקים שאינם ברורים לו. אנאלוגיות נוספות: דירת השיכון הקטנה והעלובה מול בית עם חצר ופרגולה, וגם האמהות של ילדים אחרים שהולכות לבריכה עם בגד ים בניגוד לאימא של אדוארד ושמעון לא יודעת מה זאת בריכה ומה זה בגד ים. נראה כי אין רגישות למי שבא מן החברה המבוססת כלפי מי שבא מחברת השוליים.

סוג הסיפור: משפטי הפתיחה של הסיפור אינם ברורים מבחינת ההגיון: "אמי מגדלת אותי ואת אחי כבר שש-עשרה שנים. אחי בן שלש-עשרה וחודשיים, קטן ממני כמעט בשלוש שנים." שני המשפטים סותרים זה את זה ואינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון ה'חישובי' הפשוט. האם אינה יכולה לגדל את שני בניה במשך שש-עשרה שנים, ובה בעת ללדת את בנה הצעיר כשלוש שנים לאחר לידת הבכור, שגילו בעת הסיפור הוא, כאמור, שש-עשרה.
ניתן להמשיך ולהעלות תמיהות שונות ביחס לפרטי עלילת הסיפור, התשובה לכל השאלות והתמיהות נעוצה בפואטיקה ובתמאטיקה של הסיפור. הסיפור הוא לא סיפור ריאליסטי במובן המקובל של המונח. הסיפור מצד אחד משלב פרטים ריאליים (שמות, כינויים, מנהגים, מקומות כמו קופ"ח, שיכון...) ומצד שני הוא רומז לסמליות של הדברים (הפרדס כמקום ללא הגבלות חברתיות, הנסיעה במונית כתחילתו של תהליך פרידה....). יש הרואים בסיפור גם יסודות גרוטסקיים, ונטייה אל ההזוי.







האמצעים האומנותיים בסיפור


האמצעים האומנותיים ביצירה:
1.  אנלוגיה ניגודית בין דמותו של חיזו לבטטה.
2. דמות המספר: חיזו בעל העיניים החזקות שרואה ומצלם הכול ושאינו שוכח דבר, הוא המספר בסיפור.
תכונות שהינן הכרחיות לכל אמן. המספר רואה באימו אישה בעלת אבחנה דקה, עמוקה ואינטליגנטית שהשכילה לראות עם לידתו את תכונותיו המיוחדות, ולחזק אותן באמצעות פיתוח המודעות שלו  כלפי עצמו. הוא קיבל הכרה למיוחדות שלו עם לידתו  ולגיטימציה לפתח  את כוחו מאישה, שעל פניו נתפסת כמנקה כפשוטה בקופת חולים. תפיסת דמותה של האם ע"י הסביבה, שונה בתכלית מתפיסתו של חיזו בנה. מבחינתו הוא חייב לה את ההכרה בחוזקו ופיתוחו של כוח מיוחד זה, עד להפיכתו לאמן (יסוד ארספואטי).
בסיפור נוצר פער אירוני בין דברי חיזו המספר בגוף ראשון לבין המחבר המובלע. האירוניה מתחדדת בשני אמצעים עיקריים:
א. באמצעות ציטוטים ישירים של דברי האם אותם מצטט חיזו המספר בשעת סיפורו. ציטוטים אלו לפעמים מובאים בשם האם  "אימא אומרת תמיד" ופעמים הם מוטמעים בדברי חיזו. שילוב דברי האם בדברי חיזו בדרכים אלו על ידי המחבר המובלע, מאפיין את חיזו כמספר מעורב, בלתי מהימן ויוצר אירוניה כלפי עמדתו. חיזו כמספר בגוף ראשון בלתי מהימן-הוא רואה את המציאות ומבין אותה, אך התמודדותו עם המצב היא על ידי הכחשה ולכן הוא מספר בלתי מהימן שלעיתים מצטייר כתמים וכבעל יכולת חלקית לפרש את המציאות. לכל אורך הסיפור המחבר המובלע רומז למה שמעבר לנראה בעניו של חיזו.
ב. באמצעות מוטיב הסדר והניקיון. הניקיון והסדר הם מוטיב בסיפור הקשור לסוד של המשפחה ולניסיון להסתירו. המשפחה מקנה חשיבות עליונה לאופן בו דברים נראים כלפי חוץ- הכול צריך להראות נקי ומסודר. המשפחה מנקה את ה"לכלוך", אך האירוניה היא שהניקיון מכסה רק מלמעלה את הסוד הנורא של מחלת האם. הבית הנקי והמסודר נותן תחושה שלמראית עין הכול כשורה. הנקי והמסודר עוזר אמנם כשהחיים מתהפכים, אך אין הוא פותר את המצוקה.]

3. מוטיבים:
* מוטיב העיניים - תפקידו של מוטיב העיניים לתאר את הסיפור מנקודת מבטו של חיזו . לתאר את עצמו כבעל תכונות מיוחדות כיאה למלך או לאמן.לתאר את ביתו כמקום אהוב בונה ומרגיע,
וכן לתאר את הסתכלותו על שמעון מזווית הראיה של אח בוגר, הדואג לבריאותו של אחיו עוד לפני המחלה, וכמי שלוקח אחריות על גידול אחיו אחרי פרוץ המחלה.
העיניים בסיפור מקבלות משמעות מטפורית לתובנות שיש לאדווארד על מצבם המשפחתי.
האם העניקה לבן הבכור את הכוח בעיניו. אך הראיה של אדווארד היא מעבר לראיה פיזית. הוא הטיפוס המתבונן ומבין את משמעות חייהם בהווה. הוא גם רואה לעתיד – חושש משבירת השגרה. כל עוד האם מתפקדת ושמעון בסדר הוא רגוע, אך הוא יודע שהמציאות עלולה להשתנות. הוא חזה את משבר אמו, הוא קרא סימנים מוקדים למצבה.
עם זאת לעיתים הוא בוחר לא להסתכל על דברים שיערערו את בטחונו, או שיעוררו בו ספק לגבי שלמות החיים שלהם כמשפחה. זאת בניגוד לאחיו שרואה ובוחר להתייחס באופן גלוי לשוני שיש בינם לבין האחרים.
אדווארד לעומת שמעון רואה ומבין את מצבם מעבר לחוסר הכלכלי. הוא רואה את מצוקת אמו. רואה את יחס החברה כלפיה, רואה את העתיד המעורפל המחכה להם, לאחר התמוטטות האם. הוא למעשה הופך להיות העין הרואה והמבקרת.
מוטיב העיניים מופיע לאורך הסיפור באופן מודגש. העיניים הופכות להיות אמצעי עיצוב לבניית הביקורת בסיפור.

* מוטיב הסמכות -
בסיפור מופיעים שלושה בעלי סמכות:  
האם, שהיא בעלת סמכות בכל הקשור לגידול ילדיה ולעבודתה בקופת חולים.
המפקחת , מפניה פוחדים האם והילדים . לפני הגעתה מתגייסת המשפחה לניקיון יסודי ללא רבב ,כדי שהיא לא תחשוב מחשבות רעות על האם.
האחים בחלוקים הלבנים ,באים לטפל באם לאחר בריחתה לפרדס , מפרשים את התנהגותה כניסיון להתאבדות , ומאשפזים אותה כעבור שבועיים. חיזו אינו שותף לפרשנות שלהם ,אך נאלץ להיכנע .
הסמכות ניתנת לאנשים שונים בסיטואציות שונות במשך הסיפור, אך המסקנה זהה בכל המצבים. אין ולא ניתן לצאת נגד הסמכות .היא קובעת את ההתנהלות האנושית והאדם הבודד אינו יכול לה.

*מוטיב בניקיון והסדר (ראה עמדת המספר).

*מוטיב השתיקה "האין דיבור"
אחת התכונות המאפיינות את האם היא השתיקה,"האילמות",חוסר התגובה שלה כלפי אנשים שאינם שני בניה. "אמא לא מגיבה","בעבודה שלה לא מדברת עם אף אחד","אמא למדה לחסוך בדיבורים ובהבעות פנים,וכמעט לא שמענו אותה מדברת  מחוץ לבית","בעבודה אני שומרת על עצמי,אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר".
היא מנסה ללמד את בניה להשתדל להמעיט בדיבור כמוה "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם..ככה לא יחשבו עליכם רע". גם בסיום הסיפור כשהחובשים שואלים אותה שאלות היא לא מסוגלת לענות.
היות והאם לא נהגה לדבר הרבה,אזי כאשר כן דיברה למילותיה היה כוח חזק ביותר:"הכוח שלה היה במילים שהיא דיברה איתנו וברגעים של עצבים,שמולם עמדנו אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות את מה שנדרש כדי שהכול יירגע",אבל הכוח שלה התבטא רק כלפי פנים המשפחה ולא כלפי החברה החיצונית.

מי הם האנשים בסיפור שכן משמיעים את קולם?
השכנים הלועגים:"צועקים על אמא שלנו בשם הכינוי שלה",המפקחת המודיעה על מועד ביקורת הניקיון במרפאה,פרטן השכנה שמחליטה להשאיר את פני האם רטובים,ואנשים בלתי מזוהים המסבירים לחיזו היכן טוב יותר שאימו תהיה(48)ולמעשה מפרקים את כל עולמו.האנשים החיצונים למשפחה,הפונים בדיבור למשפחה נתפסים ע"י חיזו כאנשים רעים ומאיימים. על השכנה פרטן הוא אומר:"שנאתי את הקול הדואג שלה,את הבעת הפנים המרחמת",על האנשים שהחליטו להוציא את האם מהבית אומר:"..למרות שבקול שלהם שמעתי רע".

תפקיד המוטיב:א. אמצעי לאפיון דמותה של האם. השתיקה מאפיינת אותה ביחסיה עם הסביבה,ומעידה על הפחד העצום שהיא חשה מכל מגע עם אחרים. השתיקה מעידה במקרה זה על נחיתות.רק בתוך ביתה היא מרשה לעצמה לדבר,ואז לדיבור שלה יש גם כוח השפעה.
ב. הדגשת המסר של היצירה-האם שותקת כי אינה יכולה לעמוד מול כוחם של הסמכויות המדברות,המודיעות,הקובעות, המחליטות מה יהיה גורלה. השתיקה שלה מול כל השאר מעצימה את הביקורת החברתית כלפי המעמדות החזקים ויחסם המתנשא כלפי החלשים בחברה. האנשים הנאלצים לשתוק הם החלשים בחברה,האנשים המדברים הם החזקים והכוח שלהם הוא הרסני.
2. מוטיב העיניים- אדוארד,גיבור הסיפור נקרא כך כי אימו החליטה שכוחו בעיניו,ואכן חיזו מעיד על עצמו שיש לו זיכרון צילומי:"אבל אני רואה שש שש,ככה הראייה שלי טובה,ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת,אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכול ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי".בהמשך מתברר כי חיזו בראייתו הצילומית אכן מקפיא אירועים מחייו,אך אינו מנתח את משמעותם ואינו מתמודד באמת עם מה שעיניו רואות.הוא מטשטש את המציאות כדי לא להתמודד עם הדלות,המוזרות והניתוק מן הסביבה בה הוא חי.
כשאדוארד מתבונן על אחיו שמעון מרגיש נחות לעומתו."ואני מסתכל עליו דרך החלונות,עוקב אחריו בריצות שלו,בצחוקים שלו עם חברים,ומרגיש איך אני מתכווץ מולו.איך הוא למד לחיות ככה אני שואל את עצמי ולא מוצא תשובות".הוא מרגיש כי בניגוד אליו,אחיו מצליח להיות "נורמאלי" ולהשתלב בחברה.
אבל כאשר הוא מתבונן על אימו ואחיו הנמצאים ביחד איתו בבית-הוא נרגע. הם כל עולמו,וכל רצונו הוא לשמור על שלמות המשפחה. "ואני מהחדר שלי משקיף על הכול ואוהב איך שהכול נראה..אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו".
מוטיב העיניים משמש באופן מובהק לעיצוב דמותו של הגיבור,אך מעבר לכך המבטים מסייעים להבין את המסר והביקורת החברתית בסיפור:
מבטי הסביבה על המשפחה נתנו לחיזו ,לאחיו ולאימו תחושה של נחיתות,חריגות,ומוזרות.תחושה ששופטים אותם.  האם למשל "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא אישה עצלנית". הם לא רוצים שאף אחד יתבונן עליהם והיו מאוד מודעים לכך שאנשים דווקא כן מתבוננים. "שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" בסיטואציה זו כשחזרו מהמרפאה הם חשו משוחררים מהמבטים המעיקים של הסביבה אך ברור שהם מודעים כל הזמן למבטים עליהם.
חיזו ושמעון מביטים על הסביבה באופן שונה. המבט שלהם היה תמיד מקנא,מבט של אדם חלש כלפי חברה חזקה:" אבל אני חושב שאני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו.." המבטים של שמעון על הסביבה הובילו אותו לחשוב כי "אולי לאחרים יותר טוב",חיזו לעומתו הרגיש מאוים ומפוחד מהתבוננות אובייקטיבית על הסביבה.התבוננות שכזו עלולה להוכיח לו שחייו אינם מושלמים והם דלים ועלובים ביחס לאחרים.מצב כזה בלתי נסבל עבורו ולכן הוא אומר ביחס לאחיו "ואני רציתי לצעוק עליו,מה קורה לך תפסיק להסתכל". נסיעתם המשותפת לחתונה מבליטה את חייהם הדלים בפריפריה,בשולי החברה,בשכונה שאין בה בניינים מפוארים,חנויות מפוארות ועוד. בנסיעה בולט שוב השוני בהתבוננות שלהם: שמעון מעוניין לשאוף את העולם החדש והמלהיב ולהתמזג לתוכו,ואילו חיזו מרגיש חוסר ביטחון מחוץ לביתו:"דרך חלון המונית הערב שהופך יותר ויותר חשוך עושה אותי לפעמים עצוב,כי אני כמעט לא מכיר לילה עם הרבה אנשים שמסתובבים במקומות שהם לא הבית שלנו".


4. הביקורת החברתית בסיפור
האם ובניה לא נוהגים להתלונן או להביע ביקורת על מצבם. האם גזרה על ילדיה שתיקה, בשל החשש שלה לחשוף את קשייה וחולשותיה. השתיקה היא דרך לקבלת המציאות כמו שהיא, להסתרת הקשיים ולהתמודדות ללא עזרה מהאחרים.
האם דרך זו של המשפחה פוטרת את החברה מאחריות לגורל המשפחה?
אין להתעלם מכך שהחברה לא מילאה את תפקידה כראוי באחריות לפרט החלש שבה. החברה מתגלה באטימותה, בכך שאינה מסייעת למשפחה מעבר לטיפול הפורמאלי. כשהאם אינה מצליחה לתפקד כמפרנסת, היא זוכה לתמיכה מביטוח לאומי. במשבר הנפשי היא מקבלת עזרה רפואית ואף מאשפזת בבית החולים. אך טרם המשבר לא מוזכר שהיא וילדיה מקבלים סעד נפשי. בשארית כוחותיה היא ממשיכה לנהל את הבית בעזרת הילדים. לא מוזכר מי מהסובבים שביקר והציע עזרה. התעלמות הסובבים והממסד, בעיקר לאחר שהאם מאושפזת והבנים נותרים לבד, מקוממת. הילדים נותרים באי ודאות. זאת ניתן ללמוד מדבריו של אדווארד: "לא ידעתי אם מישהו יבוא ויציע לנו איך ממשיכים הלאה." משפט זה נאמר, כביכול, כבדרך אגב, אך הוא מבטא את תחושת היתמות של ילדים שנותרו ללא סיוע והכוונה, למרות גילם הצעיר.
המכתב שמגיע על חיוב דמי האמבולנס, הופך להיות דוגמא לאטימותה של החברה. לא היה אף גורם שחשב מי ישלם חיוב זה, לאחר  שהאם מאושפזת. הילדים נזנחים על ידי החברה, שפועלת על פי נוהלים ממסדיים, ללא רגש למצוקות האמתיות.

5. שם הסיפור ומשמעותו: ראה דפים מצורפים.
6. סיום הסיפור: שני נערים בני 13 ו-16 נותרים לבדם ועליהם להתמודד עם חיים שנראים ככישלון. קיימת קואורלציה (הלימה) בין הסיום המעורפל לשאלה – מה קרה לאמא. הסיום המעומעם והלא ברור יוצר אנאלוגיה עם העמעום שבהבנת מקור המחלה,מהותה והסיכוי לריפויה. הסיום הוא סיום פתוח, מכיוון שבסיום העלילה נשארו הבעיות והשאלות בלתי פתורות (לא ברור מי יטפל בילדים, מהו גורלם, מהו גורל האם...).
האימא מתמוטטת נפשית, אך מחלתה אינה נתפסת כחד משמעית בעיני הילדים. הם חושבים שאולי מצבה אינו חמור כפי שמתארים אותו האחים בלבן. אך נגד סמכותם אין מה לעשות. הם קובעים מי חולה ומי בריא, את מי יש לאשפז, ולמעשה חורצים את גורל המשפחה. זהו כוח שחיזו ובטטה אינם יכולים לו. בסיום הסיפור חל היפוך תפקידים .האם שהייתה מקור סמכות יחיד עבור ילדיה, מעבירה את הסמכות אל האחים, היא  נכנעת בקלות ומתוך הקלה לדיאגנוזה שלהם. פרושה של הדיאגנוזה שהאחריות והסמכות מוסרים ממנה ועוברים אל אנשים זרים בהם היא נותנת אמון מלא, וכן שהבנים יצטרכו מכאן והלאה לדאוג לעצמם.
 
בעבר, האם, חיזו ובטטה היו שלושה (ומכן שם הסיפור) שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם. בהווה כניסתם של אנשים זרים רומסת ברגל גסה את האינטימיות הייחודית של המשפחה.
לראייה של האם את ילדיה יש השפעה רבה על התפתחותם כאנשים בוגרים. האם ההבחנה הדקה והרגישה של האם שלחיזו ראייה מיוחדת תעזור לו להפוך לאמן? אומר חיזו: "מנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינוים שגם הם לא יכולים להשתנות, כי הם בתוכנו מרגע שנולדנו ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם" (40). האם במשך כל השנים שומרת על הילדים בכל דרך אפשרית. היא דואגת לתזונה נכונה, לחינוך טוב, לאורחות חיים צנועים ונטולי קונפליקטים עם הסביבה, על עצמה לעומת זאת , היא לא מצליחה להשגיח ומתמוטטת ובסופו של דבר .
שבריריות החיים, הטרגיות וחוסר הוודאות  בחיי האדם, הנם רבדים מרכזיים בסיפור שנראה פשוט ותמים. אמא ושני ילדים שגדלים בשכונה של המעמד הבינוני,  ומתמודדים באופן ראוי עם החיים. כפי שמוסתרות הביצים והעגבניות מתחת למיטה,במקום לא צפוי בעליל ויש צורך לחפש היטב כדי לגלותן, כך מתגלה לפני הקורא סיפור אנושי מיוחד ורגיש,המכיל נושאים רלוונטיים לכל אדם. סיפור לכאורה, לוקאלי, שמתגלה אחרי חיפוש,כבעל משמעויות אוניברסאליות.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה