יום שלישי, 28 בינואר 2014

שירת ימי הביניים

הפיוט:
שיר תפילה עתיק [כבר מתקופת בית שני] שנכנס לסידור.
קישוטים-
1. חריזה
2. שיבוץ- לקיחת מילה או חלק מפסוק בתנ"ך ומשלבים- משבצים בשיר.
3. אקרוסטיכון- א. לפי סדר הא`-ב`
                   ב. שם הפייטן מופיע בראשי הטורים.
 
שירת ימי הביניים:
א. פיוט- שירת קודש. היהודים ממשיכים לכתוב פיוטים [חריזה, שיבוץ, אקרוסטיכון]. הנושאים: אפסותו של האדם מול גדלות האל, גשמי מול רוחני, משמעות הזמן, העולם הזה מול העולם הבא ועוד..
ב. שירת חול- שירה המושפעת מן השירה הערבית.
        -תכנים- נושאים מגוונים.- שירת אהבה, גן, קינה, יין, ידידות, תוכחה, חשק ועוד..
 
 
יצירות:
 
רשב"ג:  "ראה שמש", "כתב סתיו" ו- "שפל רוח":http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=575400
 
 
ר` יהודה הלוי:
 
עבדי הזמן/ ריה"ל
עבדי הזמן עבדי עבדים הם/ עבד ה` הוא לְבד חֹפשי
על כן בְּבַקש כל אֱנוש חֶלקו/ חֶלקִי ה` אמרה נפשי
 
עבדי הזמן- שיר קדש.
 
השיר עבדי הזמן הוא מכתם קצר המביע בדרך לוגית את פילוסופית החיים של המשורר.
  בשירת הקודש בימי הביניים מצוי הדובר השר בהתלבטויות בין הרצון לספק את תאוותיו ולהנות מהבלי העולם הזה לבין רצונו להשתחרר מהם ולחוש את הקרבה לאלוקים.
עפ"י הפילוסופיה הדתית קיימת אמונה ששני יסודות מנוגדים מצויים באדם:
א. החומר- היסוד הארצי, הגשמי, החולף.
ב. הרוח- היסוד הרוחני, האלוקי, הנצחי.
החומר, הגוף הוא משכן הנשמה, היסוד האלוקי.
במשך כל החיים בעולם הזה נתונה הנשמה בכלא בגוף ובמשך כל זמן זה היא שואפת לשוב למקורה האלוקי, העליון בעוד הגוף שואף לחזור אל מקורו- הארצי.
  יעודו של האדם בעולם הזה עפ"י תיאוריה זו הוא להיאבק ביסוד החומר וזאת מתוך אמונה שעם סיום החיים בעולם הזה כָּלָה החומר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".  הנשמה אינה כלה, אלא שבה אל מקורה האלוקי.
  העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא והאדם צריך להכין את נשמתו לקראת העולם הבא.  מכאן ניתן להבין את ההתייחסות השלילית אל הזמן בשירת הקודש.
  הזמן בשירת הקודש מייצג את חיי השעה מול חיי הנצח ולכן אל לו לאדם להשתעבד לזמן.   
-זאת ניתן לראות בשיר שלפנינו:
עבדי הזמן עבדי עבדים הם- האנשים המשועבדים לתאוותיהם בעולם הזה הינם עבדי עבדים. הזמן משעבד אותם אליו ואילו עבדי ה` חפשיים.
   בשיר זה בין שני הבתים בא לידי ביטוי רעיון העבדות מול רעיון החופש
המשורר מבחין בין שתי אפשרויות של האדם לחיות את חייו בעולם הזה, אלה נובעות כמובן מההתלבטות הנצחית בין החומר והרוח.
גם אם נתייחס לשיבוץ_המקראי מספר בראשית ט`,4: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"  נבין שהמשועבדים לתאוות העולם הזה הם כעובדי עבודה זרה הכנעניים, לעומתם עבד ה` העוסק בעבודת ה` הוא לבד חפשי.
**בית ראשון מהווה תקבלת ניגודית הממחישה את הניגוד בין עבדות לחופש. 
   המשועבדים לחומר הם עבדי- עבדים.
   המשועבדים לה` חופשיים למעשה.
הרעיון מנוסח באמצעות הפרדוכס: להיות עבד ובכל זאת- חופשי.
ולכן ברצות המשורר להיות חופשי הוא שולל את הנהיה אחר החומר בעולם הזה ומביע את יעודו בחיים:
"על כן בבקש כל אנוש חלקו / חלקי ה` אמרה נפשי"
תקבלת ניגודית: "עבדי הזמן- עבדי עבדים"
                     "עבד ה`- הוא לבד חופשי"
                  -סטאטוס של עבד, אך האחד מהם חופשי והשני הוא עבד עבדים.
 
     אמצעים אמנותיים
1. חרוז מבריח- שִי
 
**2. תקבלת ניגודית- [אמצעי עיצוב]-
 עבדי הזמן עבדי עבדים הם/ עבד ה` הוא לבד חפשי
תרומת התקבלת לשיר:
באמצעות התקבלת ניתן להבין את רעיון ה"מלחמה" בין החומר לגוף שהוא הנושא המרכזי של השיר.  אלה הנוהים אחר החומר, "עבדי זמן"- נחשבים לעבדי עבדים ואלה הנוהים אחר חיי העולם הבא, הפוסלים את חיי השעה, המחפשים את קרבתו של האל ומחפשים את הרוח ולא את החומר- נחשבים לחופשיים.
 
3. צימודים-     צימוד שלם: עבדי-עבדי
                  *צימוד גזרי: עבדי עבדים- עבד
                   צימוד נוסף אות: עבדי- עבד,
                                        חלקו- חלקי
 
4. שיבוץ- "עבדי עבדים"- בראשית ט`,4: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".
             תרומת האמצעי- להבין שהרדיפה אחר החומר נחשבת כעבודת אלילים.
 
*משמעות הזמן- הזמן נתפס כגורם שלילי בשירת הקודש.
 
 
 
 
לבי במזרח/ ריה"ל
לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב/איך אטעמה את כל אשר אכל ואיך יערב?
איכה אשלם נדרי ואסרי בעוד/ ציון בחבל אדום ואנוכי בכבל ערב?
יקַל בעיני עֲזֹב כל טוב ספרד, כמו/ יִקַר בעיני ראות עַפרות דביר נחֱרב!
 
שיר ציון.
שירי ציון הם סוג של שירי קדש שנושאים געגועים לציון, הבעת צער על חורבן הארץ וגלות העם והבעת תקווה לגאולה ולתקומה. [אין לכלול שירים אלה בקבוצת שירי הקודש].
ריה"ל כתב כ- 35 שירי ציון במספר בהם הוא מביע את האידיאולוגיה הציונית שלו, שירים בהם מתלבט עם הקשיים במימוש שאיפתו לעלות לציון או עם אימת הדרך המצפה לו.
הבעיה העומדת בפני ריה"ל היא מצבה של הארץ.
בשיריו הרבים הוא מתאר את מצבה האידיאלי הרצוי מול מצבה העגום המצוי.
השיר- "לבי במזרח"- שיר כמיהה לציון מנקודת מבט אישית [שיר לירי]. את כמיהתו לציון הוא מתאר בעזרתם של מערכת ניגודים לאורכו.
 
   נתוח השיר
טור א`+ב`-
__ניגוד אישי__
לבי במזרח ואנכי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב
        - - - ניגוד גיאוגרפי- - -
 
_שאלה רטורית_ איכה אשלם נדרי ואסרי בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב
                                                                         ___ניגוד פוליטי___
ניתן לראות מערכת ניגודים בשני הטורים שלפנינו.
ניגוד אישי:        לבי - אנכי
                       |      |
                     נפש - גוף
 
ניגוד גיאוגרפי:   מזרח - מערב
                       |          |
                     ציון       ספרד
 
ניגוד פוליטי:    אדום   -   ערב
                      |           |
              שלטון נוצרי   שלטון מוסלמי
 
_המרחק הגיאוגרפי שבין המשורר לציון גורם לקרע בין נפשו לבין גופו.
קושי נוסף- המגביר את מצוקתו הוא: המצאות ציון תחת שלטון נוצרי בשעה שהמשורר נתון תחת שלטון מוסלמי. באותם ימים התקיים מאבק בין הנוצרים והמוסלמים שמנעו ממנו את מימוש כמיהתו לעלות לציון.
הקשיים המובעים למעלה ותוצאותיהם באים לידי ביטוי באמצעות התצלובת הכיאסטית בשני טורים אלה.
טור א`: לבי במזרח ואנכי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב
                                  /תקבלת כיאסטית
טור ב`: איכה אשלם נדרי ואסרי בעוד / ציון בחבל אדום ואנכי בכבל ערב
 
מערך הניגודים מסביר כביכול את הקושי לשאלתו:
איך אטעמה ואיך יערב? - איכה אשלם נדרי ואסרי?
המצאותו הרחק מציון מקשה עליו את מימוש שאיפתו לעלות לציון.
- החזרה על המילים איך ואיך ואיכה [שאלות רטוריות] באות להדגיש את חוסר האונים של המשורר נוכח הבעיות העומדות בפניו.
במילה "איכה" יש אסוציאציה למגילת איכה העוסקת בקינה על חורבן הבית.
הפתיחה בטור ב` בשאלה רטורית יוצרת טון של קינה.
"ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב" [צימוד שונה אות].
לפנינו משפט המדגיש את משמעות המרחק בין ציון לספרד.
היותו בספרד ולא בציון מדגישה את תחושת האין- אונים שלו שבכבילה פוליטית: כבל מלשון כבלים, אזיקים. הוא אסיר כבול בספרד.
 
טור ג`:
יקל בעיני עזוב    כל טוב ספרד כמו /
____ניגוד___    ____ניגוד_____
יקר בעיני ראות   עפרות דביר נחרב
 
בית זה הוא סיכום ופועל יוצא של שני הבתים הראשונים ובו שוב בעזרת ניגודים והגזמות מבהיר המשורר שהוא מוכן ומזומן לעזוב את כל השפע הכלכלי והמעמד החברתי המזהיר שבספרד כדי לזכות ולראות את המקדש החרב.
מערכת הניגודים:
    יקל                  מול       יקר.
   כל טוב ספרד      מול       עפרות דביר נחרב
   עזוב                 מול       ראות
 
-ההרס והחורבן בעלי חשיבות גדולה בעיניו. הוא מוכן לעזוב את כל טוב ספרד כדי לבוא ולראות את בית המקדש חרב.
 
     אמצעים אמנותיים
1. חרוז מבריח- רב.
 
2. תפארת הפתיחה- מערַב- יערַב [חריזה בין הדלת והסוגר של הבית הראשון].
 
3. צימודים-
 צימוד שונה אות:  1. יֵקַל - יקַר
                          יקל- ראות בית המקדש חשובה לריה"ל כי רק כאן הוא יכול להגיע לדרגה רוחנית גבוהה.
                          יקר- מדגיש את הפער בין הנוחות החומרית לבין הצורך הרוחני להיות בארץ ישראל.
                      2. כבל - חבל-  מטרת הצימוד להדגיש את השיעבוד הכפול של המשורר. הוא נמצא בספרד תחת שלטון מוסלמי ומתקשה להגיע לציון הנתונה בשלטון נוצרי. הוא כעין כבול באזיקים.
צימוד גזרי:  מערב - יערב - ערב  - המשורר אינו מצליח ליהנות מן ההנאות הגשמיות כל זמן שהוא מצוי בספרד.
 
4. מערך ניגודים-
הניגודים:  גוף ונפש      -   אישי
             מזרח-מערב  -   גיאוגרפי
             אדום-ערב     -   פוליטי
פה- יקל עזוב ספרד
שם- יקר עפרות דביר
-הניגוד מדגיש עד כמה המשורר מוכן ומזומן לעזוב הכל בספרד ולעלות לציון.
הניגודים מדגישים את מצוקתו וחוסר האונים שלו משהייתו בספרד ורצונו לעלות לישראל.
 
5. -רעיון זה [רצונו לעלות לישראל] בא לידי ביטוי באמצעות התצלובת הכיאסטית.
לבי במזרח ואנכי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר אכל
                           /תקבלת ניגודית
איכה אשלם נדרי ואסרי בעוד / ציון בחבל אדום ואנכי בכבל ערב
    
6. שאלות רטוריות- איך, איך ואיכה- המילים מדגישות את תחושת המשורר שחייו בספרד אינם אפשריים בגלל געגועיו לארץ ישראל.
 
7. שיבוצים-    יקר בעיני- תהילים.
                  יקל בעיני- בראשית טז`4.
 
סיכום:
ארץ ישראל: רוחני, מזרח, מקום הלב.
ספרד: גשמי, מערב, מקום הגוף.
 
 
 
ישנה בחיק ילדות/ ריה"ל
ישנה בחיק ילדות, למתי תשכבי! / דעי כי נעורים כַּנְעֹרֶת ננערו!
הלעד ימי השחרות? קומי צאי, / ראי מלאכי שיבה במוּסר שִחֲרו,
והתנערי מן הזמן, כציפורים / אשר מרסיסי לילה יתנערו.
דְּאי כדרור למצוא דרור ממעלֵך / ומתולדות ימים כימים יסערו.
הֲיי אחרֵי מלכך מרדפת, בסוד / נשמות אשר אל טוב ה` נָהֲרו!
 
שיר קודש שהוא רשות ל"נשמת".
פיוט קצרצר שנקרא לפני תפילת "נשמת כל חי".
רשות משום שהחזן נוטל רשות מן הציבור לשמש שליחם לפני המקום.
    תפילה זו נאמרת בשחרית של שבת ומועדים. בתפילה מברכים את אלוקים ומודים לו על כל פעליו מעולם ועד עולם.
יש בה הודיה ובקשה שאלוקים לא ייטוש את קהל מאמיניו לנצח.
    השירה האחרונה בפיוט יוצרת את הקשר לתפילה.
בשיר שלפנינו קיים מונולוג פנימי בין המשורר ונשמתו הסוררת אשר מסרבת להתבגר ועסוקה בהבלי העולם הזה. הוא מבקש ממנה להתנער מהם ולעסוק בדברים מהותיים יותר.
מושג הזמן נתפס כגורם שלילי המרמז להבלי העולם הזה [כדוגמת "עבדי הזמן"].
בשיר "ישנה בחיק ילדות" מביע הפייטן את רעיונותיו על פילוסופיית החיים שלו בדרך לירית. המשורר מתאר את חיי השווא העכשוויים ואת המרכיבים שלהם, את יעוד האדם ואת הדרך להגשמת היעוד.
חיי העולם הזה מתוארים כחיים ריקניים וחסרי תועלת אם אין חיים אותם בצורה נכונה.
 
  ניתוח
בית א`-
ישנה בחיק ילדות, למתי תשכבי / דעי כי נעורים כנערת ננערו
***הפעילות בשיר זה מתוארת בעזרת מטאפורת הילדות- חיים חסרי דאגה.
חיי העולם הזה אינם אלא "ימי ילדות"- ימי "נערות" וימי- "שחרות" [עלומים].
המשורר פונה אל נשמתו ומעודדה להתעורר מתקופת ילדות זו כי הרי התבגרה כבר. עליה להכשיר עצמה לקראת חיי העולם הבא.
  השהות בתקופת הילדות כמוהַ כשינה ועל- כן הוא שואל את נפשו עד מתי בכוונתה לשכב? - שהרי "ימי הנעורים כנערת ננערו"
"ימי הנעורים כנערת ננערו"
                    |       |
               נסורת   התפזרו
 
-בעזרת לשון נופל על לשון [צימוד גזרי] הוא מדגיש את חיי השווא שהם נעורים הדומים לנסורת המתפזרת לכל רוח. הנעורים כבר מזמן חלפו.
 
בית ב`-
"הלעד ימי השחרות?"   - שאלה רטורית.
האם ימי השחרות, העלומים, יכולים להמשך לנצח? - כמובן שלא ועל כן הוא מבקש מנשמתו לקום ולצאת לראות "מלאכי שיבה במוסר שחרו[-חפשו]"
מלאכי השיבה הם אותם שיערות שיבה המוכיחות כי התבגר וכי עליו לנהוג בצורה בוגרת, להבדיל בין טוב ורע.  שיערות השיבה הם השליחים המטיפים מוסר לאדם כי הגיע הזמן לנהוג בהתאם לגילו.
 
בית ג`-
"התנערי מן הזמן, כציפורים אשר מרסיסי לילה יתנערו"
                 |         |        
      הבלי העולם הזה   דימוי   
פשט: התנערי מן הזמן, מהבלי העולם הזה כמו אותם ציפורים המנערות מעליהן את הטל בבוקר.
דרש: אפשר לקשר בין דימוי זה לבין הדימוי הראשון "ישנה בחיק ילדות"- נוצר מעין ציור של גוזל המתנער לאט לאט מן הילדות אל הבגרות.
 
בית ד`-
דאי כדרור למצוא דרור ממעלך / ומתולדות ימים כימים נסערו
       |                 |                      |               |
       ציפור                  חופש                        זמן                  ים
-חיי ההווה הם כים סוער, אך על הנשמה להיות כציפור דרור המחפשת דרור [חופש] עליה להשתחרר מתולדות הימים, כלומר- מפגעי הזמן הסוערים כימים.
  הפייטן מדרבן את נשמתו בעזרת רצף של פעלי ציווי: קומי, ראי, התנערי מן הזמן, דאי כדרור, היי אחרי מלכך מרדפת.
אם נתבונן בפעלים נראה שנוסף על העובדה שכולם מצויים בזמן ציווי- משתנה כיוונם, מהכיוון המאוזן הראשוני בו מצוייה הנשמה- מצב של שכיבה, היא נקראת לקום, להתנער ולעלות מעלה מעלה.
ניתן לאמר שמול חווית ההתבטלות והשינה שאליה עשוי האדם להגרר, מצויה חוויה אחרת מופלאה המעניקה משמעות לחיי האדם בעולם הזה ומבטיחה לו גם שבעולם הבא תהיה נשמתו סמוכה לטוב ה`.
 
בית ה`-
היי אחרי מלכך מרדפת, בסוד / נשמות אשר אל טוב ה` נהרו
 
-חפשי את אלוקים בחברת נשמות אשר הלכו אחר אורו.
בית זה מקורו בשיבוץ מספר ירמיהו: "ובאו ורכנו במרום ציון ונהרו אל טוב ה`".
משמעותו של המשפט היא חגיגית.
בית אחרון זה הוא חוליה מקשרת בין השיר לבין התפילה.  בית זה מסכם את המסקנה המתבקשת מארבעת הבתים הראשונים של השיר שמקומה של הנשמה הוא תחת כנפי השכינה.
לסיכום:
האווירה הכללית בשיר היא של התעוררות בעזרת הפעלים הרבים.  הבית האחרון מגלה את תכלית השיר - הנשמה נקראת להסתופף עם נשמות ברדיפה אין סופית אחר טוב ה`.
 
    אמצעים אמנותיים
1. אקרוסטיכון- יהודה
 
2. חרוז מבריח- רוּ
 
3. צימודים-       צימוד גזרי:         נעורים כנעורת ננערו
                                            שחרית- שחרו
                     צימוד שלם:   דרור- כדרור
                                       ימים- כימים
                     צימוד שונה אות:    דעי, דאי,
                                              צאי- ראי
 
4. ניגודים- [חשוב!]- בין עולם החומר לעולם הרוח
                          בין שינה ליקיצה
                          בין נעורים לשיבה
                          בין תולדות ימים סוערים כים לבין רדיפה אחרי ה`.
 
5. דימויים- [חשוב!]- נעורים- כנעורת ננערו      
                          התנערי מן הזמן כציפורים מרסיסי לילה.
                          דאי כדרור.
                          תולדות ימים כימים יסערו.
 
6. מטאפורה- [חשוב ביותר!]- תיאור הנשמה כתינוק הישן בחיק הילדות [ביטוי לאטימות וחיים ללא מודעות רוחנית].
 
7. שאלה רטורית- הלעד ימי השחרות?
 
8. מוטיב התנועה- מן הסביל: ישנה, תשכבי -ועד- הפעיל: קומי, צאי, התנערי-
                         -הריבוי במילות תועה מעשיר את השיר והופך אותו לשיר דינאמי ומלא חיים כאשר מול כל אלה עומדת השינה כניגוד.
 
9. שיבוצים- "ישנה בחיק ילדות" מזכיר את -
"עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך"  [-משלי ו`, ט`.]
"אל טוב ה` נהרו"- "ונהרו אל טוב ה`" [-ירמיהו ל"א, י"א.]
 
 
 
ריה"ל / ייטב בעיניך
ייטב בעיניך נעים / שירִי ומיטב מהלָלִי,
הדוד, אשר הרחיק נדוד / מִנִּי לרֹע מעלָלִי-
ואחזֵק בכנף ידי- / דוּתוֹ והוא נורא ופֶלְאִי.
די לי כבוד שמך, והוא / חלקי לבד מכל עמלִי.
הוסף כאב - אוסיף אהֹב, / כי נפלאה אהבתך לי!
 
שיר קדש.
רשות לברכו- הפיוט משובץ בברכת אהבת- עולם הנאמרת לפני קריאת שמע.
הנושא: אהבת אלוהים ועבודתו.
השיר ייטב בעיניך הוא שיר אישי לירי של הפייטן לכאורה המבטא אהבת אלוקים ועמדתו, אך לאמיתו של דבר השיר הוא שיר כללי המבטא יחסי קרבה- ריחוק בין אלוהים לכנסת- ישראל.
תשתית מקראית- שיר השירים.
השיר מבוסס על מוטיבים וציורי לשון משיר השירים שעניינם אהבה בין אלוהים לכנסת ישראל.
אהבת אלוהים ועבודתו היא נושא מרכזי בשירת ריה"ל.
 
   ניתוח
בית א`-
ייטב בעיניך נעים שירי ומיטב מהללי
        |              /                   |
     פניה לה`                  נימה לירית        ההלל שלי
 
**שיר זה בו הפייטן מביע אהבה לה` נמנה עם שירי השבח הנבחרים שחוברו לכבוד אלוהים.
"נעים שירי ומיטב מהללי"- הפייטן חולק הערכה לשירו בתחילת הפיוט. נעים ומיטב- הכי טוב.
  ריה"ל מקדיש שיר זה לה` כדרך שהיו בני העדה מקריבים קרבן לה`.
[לאחר חורבן בית ראשון הקריבו קרבנות לאל, משחרב בית ראשון הקריבו קרבנות והתפללו, משחרב בית שני בטלו הקורבנות ונשארה התפילה].
שיר זה מהווה כתחליף לקורבן אותו מקריב ריה"ל לאל ומקווה שהשיר ימצא חן בעיני אלוקים.
"ייטב בעיניך" - ימצא חן בעיניך.
  הנושא המרכזי בשיר שלנו הוא תיאור מערכת יחסי קרבה וריחוק של אלוקים מן האדם. מתיחות הנוצרת בגין האהבה הנקלעת בין הקרבה לריחוק.
 
בית ב`-
הדוד אשר הרחיק נדוד / מני לרוע מעללי
 |                     |         |              |
כינוי לקב"ה            התרחק     ממני         בגלל מעשי הרעים. עוונותי, חטאי.
 
-במשמעות האישית הפייטן טוען שהקב"ה התרחק ממנו בגלל מעשיו הרעים, עוונותיו, חטאיו, אך במשמעות הכללית ניתן לראות שמשפט זה מבוסס על שיבוץ משיר השירים ובכך משתנה משמעותו של הבית מן הנימה הלירית אישית לנימה הכללית- לכלל כנסת ישראל.
שיבוץ: "דודי חמק עבר". דודי- כינוי חיבה לאלוהים.
בשיר השירים מתוארת מערכת יחסים בין כנסת ישראל לקב"ה הקשורה בקשר של אהבה, גם אם התרחקו זה מזו- עדיין הם קשורים בקשר של אהבה.
הרע נתפס כאן כמשהו המפריע בין אוהבים.
 -המילה "דודי" מזכירה בצלילה את המילה "נדוד" המבטאת ריחוק, מכאן שבית זה מבטא את ריחוקו של ה` מעם ישראל עקב מעשיהם הרעים ורצון העם שהאל יתקרב אליו בחזרה.
 
בית ג`-
ואחזק בכנף ידי / דותו והוא נורא ופלי
|
ו` הניגוד
-למרות התרחקותו של האל, אוחז הפייטן בכנף ידידותו.  "ואחזק"- אחיזה המבטאה דבקות עזה באל.  הדוד [הקב"ה] הרחיק נדוד בגלל מעלליו של האדם, אך האדם אינו מוותר ונשאר דבק בקב"ה כי ידידות זו חשובה לו מאוד.
למרות הריחוק- - > האדם מתקרב
ולמרות הריחוק- -> האדם אינו כועס ומשמיץ
   אלא להיפך. הוא מתייחס אליו כאל נורא ופלי, כאל משהו גדול ונשגב, כמשהו מעורר הערצה.
פעולת האחיזה כאן נסמכת על השיבוץ מספר שמואל: "ויסב שמואל ללכת ויחזק [שאול] בכנף מעילו ויקרע"- שאול אוחז בכנף מעילו של שמואל כשזה מפנה לו עורף.   בשירנו: המעיל הוחלף בידידות.
החזקת כנף הבגד היא תנועה של מתחנן המבקש לאחוז במושיע הפונה ממנו, זאת כדי לעכבו שלא ילך ממנו או שהוא אוחז בו כדי להתלוות אליו.
האדם אינו מוותר על הקשר עם אלוקים.
"והוא    נורא     ופלי"
  |          |            /
ה`    אדיר, מעורר פחד.    נשגב מבינתו של האדם
***משפט זה הנצב בטבורו של השיר קובע סדר קוסמי שבו האדם האוחז תמיד בכנף ידידותו של אלוקים רואה עצמו נמוך ושפל מול הנשגב ממנו.  [אפסות האדם מול גדלות האל].
 
בית ד`-
די לי כבוד שמך והוא / חלקי לבד מכל עמלי
בסדר הקוסמי מסתפק האדם בכבוד ה` האלוקי המלא עולם, לו הוא מביא את מנחת שירו ותפילתו.
  הפייטן המסתפק בכבוד ה` בלבד מאושר למרות הפרידה הנכפית עליו ע"י אלוקים.
שיבוץ: "זמרו כבוד שמו"- תהילים סו`, ב`.
  רש"י- ספרו כבוד ה` בזמר ושיר.
הפייטן עובד את ה` בזמר ושיר ומאושר מכך עפ"י המשפט הפותח: "ייטב בעיניך נעים שירי ומיטב מהללי".
"והוא חלקי לבד מכל עמלי"
-עבודת הבורא היא ייעוד חיי.
 
בית ה`-
הוסף כאב, אוסיף אהוב  / כי נפלאה אהבתך לי
שיבוץ: קוהלת: "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב"
משמעות אישית: ככל שהאל יוסיף כאב ויסורים- כך הפייטן יאהב אותו יותר. הוא מקבל את הכאב כגורם ממרק. היסורים ממרקין את עוונותיו של האדם ומקרבים אותו אל האלוקים. הוא מציב את הכאב בראש הבית וכנגדו את האהבה.
הכאב נובע מן האהוב. אלוקים מפנה עורף לאדם בגלל רוע מעלליו ובכל זאת- האדם אינו מתרחק ממנו. האהבה נרדפת במבחנים קשים.
***
-המשמעות הכללית- סבל הגלות ממרק את האומה מחטאיה.
"כי נפלאה אהבתך לי"
שיבוץ: קינת דוד ליהונתן: "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים".
"אהבתך לי"
רמז לאהבת האלוקים את האדם. האדם היודע שאלוקים אוהבו מאושר אושר כמוס, ידיעה זו היא נחלתו האישית של האדם.
-משפט זה מסתמך על הכוזרי שם נאמר:
"ואז יגיע האדם למדרגת עובד אלוה מתוך אהבה המוכן למסור נפשו על אהבתו, כי בדבקות באלוה הוא מוצא נעימות עצומה ובהתרחקותו ממנו הוא רואה מקור כל נזק וצער" [כוזרי ד`, טו`].
***
סיכום דברי הכוזרי מהווה סיכום לשיר כולו:
בקרבתו של האלוקים אליו, מרגיש האדם אושר וסיפוק, אך בהתרחקותו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשיר- הוא מרגיש צער ורצון להתקרב. התרחקות האל אינה גורמת לו להתרחק מהאל, אלא דווקא לחפש את קרבתו, לנסות לאחוז בכנף ידידותו- כי גם במצב זה הוא מוצא אושר אינסופי ובלבד שיהיה קרוב לאלוקים.
במובן הכללי,
הדבר נכון גם לגבי כנסת ישראל.
כשהאל מתרחק ממנה היא מרגישה צער וכאב ומנסה להתקרב אליו, אך האל הכועס עליה בגלל חטאיה, מעלליה, גורם לה לנסות להתקרב אליו בכל דרך. חטאיה בגלות גרמו להסתלקות השכינה ממנה.
"הדוד הרחיק נדוד"- ולמרות זאת היא ממשיכה לאהוב אותו ולחפש את קרבתו. דווקא הפרידה מגבירה את אהבתה של כנסת ישראל לאלוקים.
היסורים שם מצרפים ומטהרים את האומה. זו הדרך להתקרבות החוזרת של האל לכנסת ישראל.
 
    אמצעים אמנותיים
1. חרוז מבריח- לִי
 
2. אקרוסטיכון- יהודה, ביטוי לאני של המשורר השר למען הציבור כולו- הזדהות מלאה.  שירו של המשורר= שירת העם כולו.
 
3. מוטיבים מרכזיים- קרבה וריחוק.
   השיר מבוסס על מערכת יחסים זו של קרבה וריחוק. האל מתרחק מהאדם בגלל מעשיו הרעים והאדם מנסה בכל דרך להתקרב אליו.
***המוטיבים מבטאים את יחסי הקרבה- ריחוק בין השניים.
 
4. תשתית מקראית- שיר השירים.
  השיר בנוי על אסוציאציות משיר השירים שהוא ספר אהבה בין כנסת ישראל לאלוקים בתודעת העם.
  האסוציאציה מתבססת על השיבוץ: "דודי חמק עבר" ובכך נותנת לפיוט את המשמעות הכללית שלו המתייחסת ליחסים בין כנסת ישראל לאל ולאו דווקא בין הפייטן לאל.
 
5. ניגוד- שפלות האדם [ואחזק בכנף ידידותו], לעומת נשגבותו של האל- "והוא נורא ופלי"
 
6. שיבוצים-     שמואל: "ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו".
                   קוהלת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
                   שמואל ב`: קינת דוד ויהונתן- "צר לי עליך... נפלאה אהבתך.."
            ****
              תרומת השיבוצים: הם מלמדים על יחסי הקרבה - ריחוק בין הנאהבין ומדגישים שלמרות הריחוק, האהבה מתעצמת, האל מתרחק ויחד עם זה גדל הרצון להתקרב אליו.
 
7. צימודים-     צימוד שונה אות:  מהללי- מעללי
                   צימוד נוסף אות:   דוד- נדוד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה