יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

מדינה יהודית הגישות למדינות יהודית חמש גישות שסע השסע היהודי הגורמים לשסע חומר לבגרות אזרחות

מדינה יהודית

השקפות וגישות לאופייה של מדינת ישראל.
בהכרזת העצמאות נקבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל לא נקבע באופן מפורט מהי מדינה יהודית.
כבר ב - 1948 היה ויכוח על האופי של המדינה היהודית שתקום.
בהכרזה עצמה יש ערפול שמטרתו למנוע ויכוחים
כיום החברה בישראל היא חברה שיש בה קבוצות בעלות תרבויות וזיקות שונות לדת כמו: חרדים, דתיים, שומרי מסורת, בעלי זיקה למסורת, חילוניים, אתאיסטיים ועוד.
לכל קבוצה יש השקפת עולם משלה כיצד היהדות צריכה להתבטא במדינה. יש הרבה מאוד דעות והשקפות, אנחנו נלמד רק על חמש.
כל דעה היא לגיטימית כיוון שהמדינה שלנו היא מדינה פלורליסטית, יש בה ריבוי ומגוון של דעות ואין אמת אחת.


גישת מדינת היהודית: גישה חילונית, ציונית ודמוקרטית: דרישת המינימום היא רוב יהודי. גישה זו תתמוך כמובן בחוק השבות כי הוא מבטיח רוב יהודי. לדעתם הדת היא עניין אישי של כל אחד ולא נושא ציבורי. הרוב יחליט מה יהיה הצביון של המדינה.

גישת מדינת העם היהודי: זוהי גישה חילונית, ציונית, דמוקרטית שתומכת ברוב יהודי. לדעת גישה זו מדינת ישראל היא מדינתם של כל היהודים בעולם כולל יהודי התפוצות, כלומר תפקידה של המדינה הוא להיות בקשר עם העם היהודי בתפוצות (בעזרת שליחים, רשת חינוך ועוד) לעזור להם בשעת צרה, במצבי חירום. הגישה תתמוך בחוק השבות ובכל חוק שעוסק בקשר בין הארץ ליהודים בתפוצות.

גישת מדינת לאום יהודית תרבותית: זוהי גישה חילונית, ציונית ודמוקרטית שתומכת ברוב יהודי, בחוק השבות ובקשר עם התפוצות. גיזה זו רואה ביהדות תרבות ולא דת, כלומר היא מדגישה את המורשת וההיסטוריה היהודית - היא רוצה להנחיל את ערכי היהדות במובן התרבותי ולא במובן הדתי.
על פי גישה זו המאמינה בפלורליזם, ריבוי ומגוון של דעות, כל אדם יבחר לעצמו מה שמתאים לו מ"ארון הספרים היהודי", כלומר גישה זו שמה דגש רב על עיקרון הבחירה החופשית, אדם יבחר לא מתוך מחויבות לקיים מצוות, אלא בערכים יהודיים שמקורן במורשת.
התוכן היהודי לא יהיה בכפייה או בחקיקה בדתית, אלא על ידי חינוך ובחירה מרצון. הדת היא עניינו של הפרטי של כל אדם, גישה זו לא תתמוך בשילוב המשפט העברי בחקיקה בכנסת..


גישה מדינת יהודית דתית לאומית: זוהי גישה ציונית, דמוקרטית ודתית. תומכת ברוב יהודי, בקשר עם התפוצות. המיוחד בגישה זו: רואה בהקמת מדינה את ראשית הגאולה, כלומר לדעתם הקמת המדינה היא חלק מנס, מעשה משיחי. לדעתם המדינה צריכה להיות מדינה דתית שפועלת על פי ההלכה היהודית, אבל הם יודעים שכרגע אין אפשרות להקים מדינת הלכה כי אין לכך רוב, לכן הם מתפשרים על המציאות ומקבלים בינתיים את הדמוקרטיה. לדעתם יש להלכה מקום מרכזי בחיים הציבוריים במדינה, כלומר חוקי המדינה יושפעו מההלכה, יש שימוש במשפט עברי, כל מוסדות הציבור יתנהגו על פי ההלכה, אבל בחיים הפרט יכול לנהוג כרצונו בסביבתו הפרטית.  (לשמור על כשרות, נישואין וגירושין רק על פי ההלכה...), תומכים בשיתוף פעולה עם מפלגות חילוניות ציוניות (פשרה בדו קיום), הם לוקחים חלק בחברה הישראלית: לומדים, משרתים בצבא, עובדים, חיים יחד עם חילוניים, יש להם חינוך ממלכתי דתי.


גישת מדינת הלכה / מדינת תורה: לא ציונית, לא דמוקרטית, תומכת במדינה דתית גם במישור הפוליטי וגם במישור הציבורי. כל מודרות השלטון יפעלו על פי חוקי ההלכה. כולם ישמרו מצוות ויחיו על פי הדת. כל המנהיגים יהיו אנשי דת, אין בחירות, אין תהליך חקיקה. הרבנים יכתיבו את הכל, זוהי תפיסת עולמם של החרדים.

בקרב החרדים יש מספר סוגים שיש ביניהם ויכוח ביחס למדינת ישראל ולחילוניים:
ישנם חרדים שאינם מכירים במדינת ישראל (נטורי קרתא) אין להם ייצוג בכנסת, לא משתתפים בבחירות, מניפים דגל שחור ביום העצמאות, לא חלק מהחברה בארץ, חיים בשכונה סגורה ונפרדת, לא מדברים עברית, לא משלמים מיסים, אבל לא לוקחים כסף מהמדינה, זה נובע מתפיסת עולמם שאת המדינה הקימה התנועה הציונית חילונית וזה לא חלק מהגאולה. יהודי דתי צריך לחכות למשיח ולא להתערב בפעולות השם. המדינה הציונית חיה שלא על פי חוקי ההלכה והיא למעשה בניגוד לרצונו של השם.
הם מתפרנסים מתרומות שהם מקבלים מחו"ל, תמורת הכסף שהם מקבלים הם יושבים ולומדים תורה ולטענתם בזכותם העם היהודי קיים.

חרדים שכן מכירים במדינה (ש"ס ויהדות התורה): משתתפים בפעילות הפוליטית, כן משתתפים בנעשה בחברה, לפעמים גרים בשכונות נפרדות ולפעמים לא, יש להם חברי כנסת, ראשי עיריות, הם משתתפים בבחירות. זה נובע מסיבה מעשית, מטרתם לקבל תקציבים וכוח להשפיע על החקיקה ברוח ההכלה, כלומר אותם חרדים מכירים במדינה, למעשה הם משלימים עם קיומה. יש להם רשת חינוך עצמאית.

גישה למדינה ישראל (גישה לא יהודית) מדינת כלל אזרחיה: על פי הגישה הזאת המדינה היא דמוקרטית, אין יתרון לאף לאום, כלומר לכל התרבויות, הדתות קיים שוויון. זוהי מדינה רב תרבותית, והמדינה אינה מזוהה עם דת מסוימת או מוצא מסוים.
כל האזרחים כפופים לערכי הדמוקרטיה, לחוקים, ולמערכת משפט שוויונית אחת.
כל קבוצה תקבל אנטומיה תרבותית שאותה אי תבטא בתוך הקהילה.
המדינה שוללת את הרעיון הציוני ורוצה לבטל את כל הסימנים היהודים במדינה.
(סמל, דגל, המנון, מוסדות וחקיקה - גם שם לא יהיה יתרון לאף אחד)
 יתמכו בגישה הזאת המיעוטים בישראל והשמאל הקיצוני.



השסע הדתי
החברה הישראלית מחולקת לקבוצות שיש ביניהם מחלוקות, ויכוח, מתח, איבה...
כל קבוצה מתחלת לתת קבוצת והתוצא היא שסע.
החברה מחולקת ל: חרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים:

החברה הדתית:
1. אורתודוקסים: הזרם האורתודוקסי: רוב היהודים בארץ הינם אורתודוקסים, המדינה מכירה אך ורק באורתודוקסים. הם מאמינים בשם, בתורה מסיני, עול תורה ומצוות. הם מאמינים בהלכה, במסורת, בלימוד תורה, ובאורח חיים דתי.
האורתודוקסים כוללים חרדים ודתיים לאומיים.

דתיים לאומיים: מכירים במדינת ישראל, ציוניים, מעוניינים במדינה הלכה אבל מתפשרים בינתיים בדמוקרטיה, הם תומכים בשמירה על ההלכה בפרהסיה (מוסדות הציבור)

חרדים: מעוניינים במדינת הלכה, במדינה שבה השליטים, החוקים, אורח החיים הם לפי ההלכה. לדעתם הציונית היא אידאולוגיה חילונית כופרת, משום שיא לא מקבלת את רעיון המשיחיות. זאת אומרת צריך לחכות למשיח ורק אז תקום המדינה היהודית. הם גרים בשכונות נפרדות, הם שונים בלבוש, באורח החיים, במערכת החינוך, בתקשורת - הם לא צורכים את התרבות הכללית של המדינה. רוב החרדים רואים בלימוד התורה ערך עליון. הלומדים לא משתלבים במעגל העבודה, לא מתגייסים לצבא, לא משתתפים בחיי החברה בישראל, לא תורמים לחברה.

הזרם הקונסרביטי: היהדות המסורתית, זרם זה מקבל את ההלכה, תומך בקיום מצוות, קיום התורה, אבל לדעתם צריך לשנות את הפסיקה ולהתאים אותה לחיים המודרניים. כלומר ההלכה היא דינמית, מתפתחת ומשתנה. הם מתייחסים לאישה בצורה שווה לגבר, כלומר האישה יכולה להיות שליחת הציבור בתפילה, האישה יכולה להיות מוסמכת לרבנות בעצמה.ישנם בתי כנסת קונסרבטיבים שבהם נשים וגברים יושבים ביחד. הקונסרבטיבים מתנגדים לנישואי תערובת והם מחייבים נישואין וגירושין על פי ההלכה. ישנם גם רבנים קונסרבטיבים שמוכנים לחתן פסולי חיתון (כהן וגרושה, כהן וגיורת) מחייבים גיור על פי ההלכה, אבל הם שוללים כפייה של מצוות. הם רוצים שביצוע המצווה יהיה מרצון ולכן הם יתמכו בחופש דת. הם יתנגדו לחוקים שכופים כפייה דתית.

הזרם הרפורמי: לא מכירים את ההלכה כמסגרת מחייבת, הם בוחרים מתוך הדת רק מה שמתאים להשקפת עולמם. כל אדם יכל לבחור אילו מצוות הוא יקיים. הם שמים דגש על מצוות של בין אדם לחברו, צדק חברתי, מוסר אישי ופחות על החס בין האדם לשם, לפולחן. גם ביהדות הרפורמית האישה שווה לגבר: יכולה להיות רבנית, שליחת ציבור, מנהיגת קהילה. אצל הרפורמיים האישה מקדשת את הגבר בטקס הנישואין כפי שהוא מקדש אותה.
תהליך הגיור של הרפורמיים שונה משל האורתודוקסים והקונסרבטיבים כי הם לא מגיירים על פי ההלכה, הם לא דורשים לקיים מצוות ולכן הגיור שלהם נחשב קל יותר.
הרפורמיים מתנגדים לכפייה דתית, לחקיקה דתית, נאבקים על חופש דת, פלורליזם והכרה של המדינה בכל הזרמים הדתיים.


מסורתיים: חברה מסורתית: רוב היהודית בישראל מגירים את עצמם כמסורתיים, זו אינה קבוצה אחידה, רובם מאמינים בשם, מקיימים מצוות בעיקר כאלה הקשורות בטקסים וחגים כמו: ברית מילה, בר מצווה, נישואין, יום כיפור, כשרות, טקסט אבלות.. שמירת המצוות של המסורתיים נובעת מהזיקה לעם היהודי, למורשת היהודית ותחושת מחויבות למנהגים ולהיסטוריה.
הציבור המודרני מעוניין בשמירה על אופי יהודי למדינה במיוחד בכל הנוגע לנישואין וגירושין.
ישנם מסורתיים אשר מתנגדים לחקיקה דתית משום שהיא נראית להם כפייה.


החברה החילונית:
חילוניים: קבוצה שמגדירה את הזהות היהודית שלה על בסיס של מוצא משותף, היסטוריה משותפת, תרבות, גורל משותף, כלומר היהדות שלהם היא לאום ולא דת. הקבוצה איננה אחידה, יש מתוכה מגוון.
רוב החילוניים מתייחסים ליהדות כאל תרבות ולא דת, הם מעוניינים במדינה חילונית, דמוקרטית וליברלית. זכותו של כל אדם לקבוע לעצמו את אורח החיים שלו כרצונו, ולכן הם מתנגדים לחקיקה דתית, תומכים בהפרדת הדת מהמדינה ורוצים שהתרבות תהיה חילונית.

מיפוי מבנה החברה הישראלית




מיפוי מבנה החברה הישראלית


הגורמים לשסע הסיבות לשסע
1. שילוב חקיקה דתית בחוקי המדינה
הדתיים טוענים שההלכה היהודית והמשפט העברי צריכים להיות חוקי המדינה ולכן צריך לשלב את המשפט העברי בחוקי המדינה, לעומת זאת החילוניים טוענים שהמדינה צריכה להיות דמוקרטית וחילונית, ההלכה רק למי שמעוניים לחיות לפיה, כלומר אין כפייה. הציבור החילוני רואה בחוקים הדתיים כפייה דתית, פגיעה בחופש דת ובחופש מדת, בחופש הבחירה, הם מתלוננים שהחוקים הדתיים (כמו: חוק בתי דין רבניים, חוק חמץ, חוק חזיר...) הם כפייה.
החרדים טוענים שאם הם רוצים שהם ישתלבו בחברה הישראלית צריך להתחשב בהם.

פקודת מאכל כשר בצה"ל אמורה לאפשר לצעירים דתיים לשרת בצבא, הוויכוח על החקיקה הדתית גורם לקרע בין חילונים לדתיים.

2. צביונה של השבת ברשות הרבים: הדתיים טוענים שהשבת היא סמל של העם היהודי, ולכן צריך ביום הזה לשבות מכל מלאכה ולהקדיש את השבת למשפחה, לתפילה וללימוד תורה, כמו כן לדעתם בשבת לא צריכה להיות תחבורה, כל החנויות והעסקים והמוסדות - הכל צריך להיות סגור,
לעומת זאת חילונים רואים בשבת יום מנוחה לאחור שבוע של עבודה קשה ולכם את מקדישים את היום הזה לבילוי, לבידור, לקניות, לשם כך יש צורך בתחבורה ציבורית שפועלת בשבת ופתיחת מקומות בילוי וקנייה לציבור.

בין שתי הקבוצות יש מאבק על אופי השבת במספר נושאים למשל: תחבורה ציבורית, פתיחת בתי קולנוע, חנויות, נסיעה ברחוב שיש בו אוכלוסייה דתית.


3. הכרה של הרפורמיים בישראל: בישראל המדינה מכירה אך ורק בזרם האורתודוקסי, כלומר הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי לא מוכרים כלומר: הם לא מוסמכים לבצע טקסיי נישואין, לא מוכרים כרבנים, לא יכולים להיות דיינים, לא יכולים להיות רב של עיר

הדתיים לא מוכנים לקבל אותם על פי ההלכה וכי הם מתחרים איתם על תפקידים, תקציבים, כוח, לעומת זאת החילונים רוצים שוויון, פלורליזם, חופש בחירה וכתוצאה מכך יש מאבק בין חרדים לחילונים בנושא הכרה במי שאיננו אורתודוקסי.

4. שירות בחורי ישיבות בצה"ל: בחרה החרדית בחורי ישיבות המצהירים "תורתם אומנותם", כלומר שמקדישים את חייהם ללימוד תורה בלבד ולא עובדים, מקבלים דחיית שירות צבא מידי שנה, החרדים חושבים שלימוד התורה מגן על עם ישראל בדיוק כמו שירות בצה"ל, כל ניסיון לכפות עליהם גיוס שלא מרצונם נחשב עיניהם פגישה בחופש הדת שלהם, באורח החיים שלהם וזלול בערך העליון של לימוד התורה, לעומת זאת החילונים והדתיים הלאומים רואים בחוסר הרצון של החרדים להתגייס ניכור כלפי המדינה, פגיה בשוויון כי לדעתם החרדים לא משתתפים בנטל.

כיום יש מאבק וניסיון לשנות את החוק כדי לגייס חרדים לצה"ל, בגלל ההתנגדות תהליך הגיוס שלהם יהיה בהדרגה ובהתחלה מרצון.

כיום נעשה ניסיון פשרה, הוקמה יחידה מיוחדת לחרדים שבה יש רק בנים, אושר כשר בכשרות מיוחדת ומקיימים בה את כל המצוות.

5. התערבות הממסד הרבני בפוליטיקה:
ישנם רבנים שפוסקים בנושאים שהם במחלוקת פוליטית במדינה, למשל בנושא החזרת שטחים, מעמד ירושלים.. פסקי ההלכה הללו גרמו להתנגשות בין שלטון החוק לבין ההלכה.
(למשל דתי, למי הוא צריך לציית, למפקד או לרב?)
החילונים רואים במצב כזה איום על הדמוקרטיה וכמובן שזה מחריף את המחלוקת בין דתיים לחילונים.


ביטויי השסע: עוינות וחשדנות בין דתיים לחילונים שבאה לידי ביטוי בסטריאוטיפים שלילים אחד כלפי השני. לפעמים העימות בין דתיים לחילונים גולש לאלימות מילולית או לאלימות פיזית. לדוגמה: זריקת אבנים על מכוניות בשבת, מכות לשוטרים בהפגנות, שריפת פחי זבל ותחנות אוטובוס.

ישנו שימוש נפוץ בבתי משפט ובמיוחד לבג"צ בכל מקרה של מחלוקת.
ישנם מקרים ששני הצדדים מצייתים להחלטה של בג"צ ופעולים בניגוד לחוק.
.
כיצד ניתן להתמודד עם השסע הדתי:
1. משא ומתן/ פשרה / הסכמיות - לדוגמה הסכם הסטטוס קוו.
2. חינוך - ניסיון לחינוך לסובלנות בשני הצדדים.
3. כל יישב קובע לעצמו את דרך החיים הנוחה לו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה