יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

הר אדוני ארי דה לוקה סיכום לבגרות לספרות הר אדני סיכום לבחינה ספרות

על נוראות מלחמת העולם השנייה בזמנים שעוד היה קרוי רֶבּ דניאל. המלחמה, אשר שרפה חיים את האדמה ואת האנשים, ניקתה לרפנילו את הלב ורחצה את כפיו. בסיומה מוכן היה לעלות בהר אדוני אך "כמו תייר שטעה בהזמנת מקום מראש" שהה בנפולי כחמש עשרה שנים, במהלכן גאל את כפות רגליהם היחפות והחבולות של תושבי השכונה לימדם לרחוץ את רגליהם ולכבד את מנעליהם. (עמוד 64) בדבריו על המלחמה ניכרת נפשו האבלה אך גם הבּרה. הליכותיו מעידות על ענוותנותו. פועלו מצביע על נתינה ועשיית חסד וצדקה. קיומן של הדברות מקנה לרפנילו את הזכות לעלות בהר אדוני ואף להיקרא גדול במלכות השמיים, כיוון שהוא חונך לנער את הדברות כפי שהן מופיעות בברית החדשה. המחבר, המשלב מקורות יהודיים ונוצריים ביצירה, מבקש, אולי, לומר שבהרמוניה שבין הדתות יתאפשר תיקון העולם. האזכורים העולים מתוך הספר אינם אלא דברי מוסר אוניברסאליים המתאימים לכל אדם באשר הוא. בחתימת הרומן מחלץ רפנילו את נשמתו הטהורה מתוך גופו המיוסר והוא והבומרן משתחררים לחופשי. (עמוד 141) המעוף של רפנילו מאיר את התבגרותו של הנער המתוודע לרוע, לעצבות ולייאוש. הנער כמו רפנילו בוחר לעצום את העין שרואה ברור כל מה שקורב ולפקוח את העין החלשה שרואה טוב יותר את השמיים. 

הר אדוני- ארי דה לוקא


מבוא: רומן התבגרות וחניכה

הספר עוסק בתהליך התבגרותו של נער איטלקי בן-13, הנחנך על ידי שתי דמויות מרכזיות: אהובתו מריה, אשר למרות גילה הצעיר עברה כבר לעולם המבוגרים, וחברו לעבודה דון רפניילו המבוגר המשמש לו כחונך מתוך ניסיונו העשיר והטרגי בעולם המבוגרים. שתי הדמויות הללו משקפות עבור הנער המתבגר את הניגודים הקיימים בתקופת ההתבגרות בין תענוג לאימה, העזה לסכנה, הרפתקנות להסתכנות, וודאות לספק, תשוקה לאדישות, זוהי תקופת מעבר שהמשימה המרכזית בה היא גיבוש זהות.

מהו רומן התבגרות וחניכה?

גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר וגיבוש הזהות. בתקופת חיים זו המתבגרים נעים בין אגואיזם ותפיסת עצמם מרכז הקיום לבין נטיות להתמסר ולהקריב את עצמם. בין חיים חברתיים סוערים לבין שאיפה לבדידות. בתקופת מעבר זו מופר האיזון שהיה קיים עד כה. זהו גיל של גדילה, הבשלה מינית ושינוי בפרופורציות בגוף. אצל הבנים בא הדבר לידי ביטוי בכוח האתלטי, בשינוי בקול, בהתפתחות גופנית מואצת. ומנגד, שינויים תוך נפשיים. קיים מאבק בין דחפים המחפשים פורקן לבין האני שמנסה להתגבש ולשמור על איזון. התוצאה היא ניגודים ופיצולים, תוקפנות בלתי נשלטת, אי סדר ולכלוך, צניעות, חלומות בהקיץ, פנטזיות ופחדים. התנהגות מינית בלתי מבוקרת ונסיגה בלימודים. צורת התמודדות אחרת היא אינטלקטואליזציה, שיחות ברומו של עולם על נושאים מופשטים ופילוסופיים כמו משמעות הקיום, המוסר, ההגינות וכו'. דבר מרכזי בהתבגרות הוא התפתחות הזהות העצמית. בתקופה זו הם מתנהגים באופנים שונים ושואלים בחרדה "מי אני" ? מתבגרים רבים שלא מוצאים אוזן קשבת בתוך המשפחה מחפשים תחליף למשפחה בצורת אוזן קשבת אחרת של מבוגר או קבוצות חברתיות אחרות או את חברת הילדים בני גילם.

כיצד נושא ההתבגרות והחניכה בא לידי ביטוי ברומן?

גיבור הסיפור מפסיק ללמוד בבית הספר בגיל- 13 ויוצא לעבודה.
מאסט אריקו הינו מעסיקו של הנער ומשמש לו מורה ומדריך. ממנו הוא לומד את סודות מקצוע הנגרות. מאסט אריקו הוא נגר אומן ודייג חובב. כבן -60, לקוי בראייתו וחי בגפו. הוא גדל מימדים וארצי. נוחר בכעס כמו סוס, המשפט השגור בפיו: "היממה היא טעימה אחת". הוא מנצל את שעות היממה עד תומן. הוא חרוץ, עובד קשה, נדיב לב, מעורה בנעשה בעולם, נטוע בקרקע המציאות. אישיותו כריזמטית, איש מעשה, אינו פוחד מאיש, חם מזג אך נוח להתפייס,הוא מלמד את הנער שיש להיות גלוי לב וישירים ולא ללכת רכיל.

דון רפניילו משמש תחליף לאב, ותפקידו הוא להכשיר את הנער לבגרות. הנער, כשוליה אצל הנגר, נמצא בנגריה שבה יש פינת עבודה המיועדת לדון רפניילו, סנדלר יהודי אדום שיער, פליט שואה שבשנת 1945 היה בדרכו לירושלים, אך הבריטים ששלטו בארץ מנעו ממנו ומאחיו היהודים כניסה לגבולות הארץ. דון רפניילו התריס אז כלפי השמיים: "תשמור לך את ההר שלך, תחזיק לך את האנגלים בירושלים ושהם יהיו העם הנבחר שלך".וכמהתלה הביאו אדוני להר אדוני "מונטדידיו" שבנפולי .
מונטדידיו של מטה שונה מזה של מעלה. היא מזוהמת, צפופה ושטופה באלימות. רפניילו מספר לנער על מלחמת העולם השנייה ועל השואה. שם קראו לו רב דניאל, המלחמה ניקתה לו את ליבו ורחצה את כפיו. עתה הוא מוכן לעלות להר אדוני. בנפולי טיפל בעניי העיר ותיקן את נעליהם חינם. הוא אדם טוב לב, צנוע, עושה חסד וצדקה. הוא חונך לנער את הדיברות כפי שהן מופיעות בברית החדשה.
את מקצוע הסנדלרות למד בחלומו מרבי יוחנן הסנדלר. הוא מספר לנער שבתוך הגיבנת שלו גדלות כנפיים ובבוא היום הוא יפרוש כנפיים ויעוף ממונטדידיו אל הר אדוני האמיתי המצוי בירושלים ויעבוד עם רבי יוחנן הסנדלר. הוא מכין את הנער לקראת פרידה ממנו בליל ה-31 בדצמבר. הוא מלמד את הנער חשיבותה של מילה, תפילה, להיות אסיר תודה ושפל רוח. רפניילו מספר לו על השואה ומכין אותו להתבגרות שכרוכה בסבל. הוא מכין אותו לסבל, כי ללא סבל אין החיים מלאים. הוא מלמדו למצוא את התקווה בחיים כי בעזרתה  אמנם לא ניתן להביס את הצרות והקושי, אך ניתן לראות את הצד החיובי שבהם.


מריה היא החונכת השנייה  החשובה בסיפור. את התבגרותו המינית הוא חווה באמצעות הקשר עם שכנתו מריה. נערה בת-13 שהוריה מקריבים אותה קורבן על מזבח המשפחה. הוריה משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית ישחרר אותם מתשלום שכר הדירה. מצב המשפחה רע עקב הימורים והפסדים כספיים.
היא מלמדת את הנער לעשות אהבה ולהרגיש עוררות מינית. היא מחליטה להפסיק את יחסיה עם בעל הבית גם אם משמעה הוא גירוש מהמשפחה ומהבית. תיקון חייה נובע מהחוויה של היכרות עם האהבה ונאמנות כלפי הנער. מריה והמספר מכריזים על אירוסין והיא מחליפה את אמו של הנער בטיפולה המסור בו ובאביו האבלים לאחר מות האם.
התבגרותו מזורזת עקב התוודעותו לצד הכעור של החיים, ניצולה המיני של מריה, ואף הוא קורבן לסטיותיו המיניות של דון ליבוריו, בעל בית הדפוס. הוא מעצב את ה"אני" שלו דרך מריה ודרך השותפות הנפשית הקיימת ביניהם.

הורי המספר הם סוג של מראה כיצד צריכים להיראות יחסים בין גבר לאישה. המספר הוא בן יחיד להוריו. הוריו מקיימים מערכת יחסים של כבוד והדדיות, הם מלמדים את הנער יראת כבוד מהי, ולכבד את פרטיותו של האחר. האם עומדת למות אך אביו לא משתפו בצערו. הוא מעניק לבנו לכבוד יום ההולדת ה-13 במתנה בומראן [כלי מלחמה של עם עתיק]. הבומראן מסמל את תהליך התבגרותו הפיזית והנפשית. את הבומראן קיבל אביו מחבר מלח, האב מסביר לו שמעיפים את הבומראן רחוק והוא חוזר.
האב, אדם שכל חייו עובד קשה למען משפחתו רוצה שבנו יגשים כל מה שהוא לא עשה ולכן מעודד אותו ללמוד ומקריב רבות למען בנו.הנער מוקיר לו תודה.

תהליך התבגרותו מלווה בעזר אימון בבומראן. הוא מתאמן בהשלכתו ואט אט שריריו מתחזקים, כוחו הפיזי גדל וביום ה-31 בדצמבר הוא משחרר את הבומראן לחופשי ונפרד ממנו כפי שנפרד מחונכו רפניילו. כאשר הוא משליך את הבומראן נשמעת צעקה מגרונו זוהי צעקת כאב שמשמעותה היא שההתבגרות טומנת בתוכה אושר אך גם סבל וייסורים, כאב ואובדן,רפניילו אומר לו כאשר קולו משתנה ונעשה צרוד כי כשהקול שלו ייצא "יהיה לו כוח של הקול של החמור", וכאשר הנער צועק מגג המרפסת צעקתו נשמעת כנערת חמור הקורעת את ריאותיו.


הזמן ברומן:

התרחשויות מרכזיות ברומן חלות בחג המולד 25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו, ועד לסיום השנה האזרחית 31 בדצמבר, זוהי תקופה חשובה בדת הנוצרית ובאמונה במשיח ישו. הנער באופן סמלי נולד בתקופה זו לבגרות, בליל ה-31 בדצמבר עוברת מורשתו של רפניילו הדומה לזו של ישו אל הנער למשמורת.
כמו כן בעלילת הסיפור מתואר זמן עבר מתקופת המלחמה. האב מספר לבנו על מוראות המלחמה ומזכיר את אחיו הצעיר שנהרג מהפצצה, מאסט אריקו מספר לנער על המלחמה, ומנגד רפניילו בסיפוריו מספר על המלחמה ועל השואה אך לא מתוך כעס אלא מתוך השלמה וקבלת הדין. המלחמה היא חלק אינטגרלי של החיים, האדם צריך ללמוד לחיות עם הצער והכאב ולראות את התקווה שלצידן.

המרחב ברומן:

הסיפור המרכזי מתרחש ברחובות נאפולי המזוהמת, הענייה ומלאה פריצות ואלימות. באופן אירוני דווקא היא נבחרת להיות הר אדוני כי בתוכה מתקיימים החיים האמיתיים, צער דר בכפיפה עם תקווה, שמחה מהולה בעצב, אלו החיים האמיתיים כי רק מתוך הסבל ניתן לחוות את השמחה.
רפניילו חולם על מרחב אחר הר אדוני האמיתי ואליו הוא "עף" בתום השנה, בעוד שלמעשה הוא מתאבד בקופצו מן הגג.
מרחב נוסף המופיע בסיפור שייך לתקופת המלחמה, אביו מזכיר מרחב זה, רפניילו מספר על המקום ממנו בא.
אזכור נוסף למרחב קדוש מופיע בברית החדשה בקשר להר אדוני ומרחב זה מהדהד מתוך סיפורו של רפניילו ואליו הוא נכסף להגיע ובסוף השנה קופץ לאותו מרחב מטפיזי.    


דמויות ברומן:

דון רפניילו:

דמותו בחלקה ריאליסטית ובחלקה פנטסטית. בליל ה-31 בדצמבר הוא קופץ אל מותו או אולי עף אל הר אדוני לעבוד עם רבי יוחנן הסנדלר. במישור הריאליסטי יש לראות במעשיו אקט התאבדותי בגלל כאביו הפיזיים והנפשיים בגלל המלחמה. בחלומו מופיע מלאך שמבטיח לו שיעוף לכותל המערבי עם כנפיים של ציפור חזקה ושהן נמצאות בתוך הגיבנת שלו. בליל הקפיצה נותרים על הגג ליד השמיכה זוג נעליים ושתי נוצות. גם אופן לימוד הסנדלרות הוא פנטסטי, רבי יוחנן הסנדלר ניגלה אליו בשנתו ולימדו מלאכה זו. גם גילו הוא תעלומה. דמותו מיתית והוא מעניק ערכים לנער ולתושבי מונטדידיו. דמותו מסמלת את ישו הקדוש לנוצרים. עוד במלחמה נהג לקרוא בספר תהילים מי יעלה להר אדוני "נקי כפיים ובר לבב", והוא לאחר המלחמה הפך להיות נקי בליבו בלי רגש כעס או אשמה, ובסיומה הוא מוכן לעלות להר אדוני. הסלחנות שלו היא אחת מהתכונות אותה הוא מלמד לנער.
רפניילו גר בחדר שאין בו תאורה, בעבר היה מחסן, הוא אוכל לאור נר אוכל פשוט. לדעתו, האור מאיר את החושך אך לא מגרש אותו.הנר מסמל את התקווה. רפניילו מכין את הנער לקראת מותה של אמו. מכאובי החיים נראים נסבלים לאור התקווה.
רפניילו חונך את הנער, הוא מלמדו כוחה של מילה, הישמרות מלשון הרע, להיות אסיר תודה ושפל רוח וצניעות היא מידה חשובה אצל בני אדם. הוא מנחיל לו את קורות עיירת הולדתו במטרה לשמר את זכרה. המספר משמש לו כבן ותפקידו לשאת את מורשת אביו-חונכו. הוא מסביר לו שגעגועים הם לא חיסרון אלא נוכחות. הוא מחנכו לערך החיים,נוסך בו אופטימיות והערכת העבודה והמקצוע לחיים. הוא מחנכו לשמור על היגיינת הגוף והנפש. הוא מסייע לו לבטא תחושות צער ותסכול אך במקביל נוסך בו תקווה ואופטימיות.


מאסט אריקו:

מאסט אריקו הוא מעסיקו של הנער ומשמש לו מורה ומדריך. ממנו לומד הנער את מקצוע הנגרות. הוא נגר אומן ודייג חובב. הוא כבן שישים וחי בגפו. גדל מימדים וארצי, מנצל את שעות היממה עד תומן,בחריצות פותח את הנגרייה מוקדם בבוקר ובניגוד לבעל הבית שהוא בעל נכסים ולא עמל לפרנסתו, עובד מאסט אריקו קשה ועושה את המוטל עליו. הוא רחב לב ונדיב, מעורה בנעשה בעולם ונטוע בקרקע המציאות. בזמן המלחמה הנהיג את אנשי הסמטה על מנת לגרש את הגרמנים מאדמת נאפולי. אישיותו כריזמטית, אינו פוחד מאיש ואינו חושש להביע את דעותיו. הוא בז לכומר, לבעל הבית ולגנרל שבזמן ההפצצות היו הראשונים להיכנס למקלט. הוא ידוע כחם מזג, ושכניו טוענים שיש לו אופי של קאמוריסט [הפשע המאורגן בנפולי], אך הוא נוח לבריות ומתפייס במהירות. מאסט אריקו מלמד את הנער להיות גלוי לב וישיר ולא ללכת רכיל.


אבי הנער:

המספר בן יחיד להוריו מתאר את אביו בהערכה רבה. אביו, אדם שלא זכה ללמוד לקרוא ולכתוב עושה הכל כדי לאפשר זאת לבנו. הבן מעריך אותו על ניסיונותיו ללמוד לקרוא בשעות הערב למרות חוסר הצלחתו בכך. הוא איש עבודה ומשפחה, יוצא דופן במסירותו למשפחה והיחס האוהב והמכבד שהוא מעניק לאשתו. האב מדגיש את שייכותו לאשתו באמצעות האוכל. האם מזהה את המולדת עם האוכל והאב עונה לה בצחוק "אז את המולדת שלי". האב גם בזמן משבר כלכלי ומשפחתי ממשיך לפרנס את משפחתו ומטפל במסירות באשתו החולה והעומדת למות. על כך בנו המספר רוחש לו כבוד.
האב מספר לו שאמו חולה אך אינו מערב את בנו בפרטי המחלה, הוא רק אומר שהם לא מערבים אותו כי זה משהו שבין שניהם. "דבר ישן מהזמנים שהלכנו בהפצצות למקלט ונשבענו שאפילו הפצצות לא יפרידו בינינו. אם היא הולכת אני נשאר ידית בלי דלת". הנער מעלה זיכרונות מהזמנים בהם אמו הייתה במיטבה. הוא הרגיש גאה ללכת לצד הוריו לאורך הטיילת. ההורים מלמדים אותו לכבד את הדעה של האחר ואת פרטיותו. אביו מעניק לו ליום הולדתו בומראן  המסמל את תהליך התבגרותו הפיזית והנפשית.

הכומר-דון פרטלה:

כינויו הוא "אדון חיפזון" באיטלקית-דון פרטלה. שמו בא לו בשל ההרגל שנותר לו מזמן מלחמת העולם השנייה לומר את המיסה בחיפזון ולנוס כמו ארנבת אל המקלט. מנהיג דת מצטייר כמנהיג קהילה, ואילו כאן הכומר בורח והדבר מדגיש את אישיותו הפחדנית וחוסר יכולתו לשמש דוגמה לקהילתו. הוא אנוכי, בזמן המלחמה ירד הכומר אל קו האש אך לא כדי להילחם אלא כדי להעניק עידוד ללוחמים ומחילה לאיטלקים ולגרמנים ההרוגים.התנהגות זו מעידה על היותו מתחסד ונעדר תחושת סולידאריות ושותפות גורל.
באמצעות דמות הכומר הסופר מעביר ביקורת  על הכנסייה כמוסד דתי האמון על המוסר ועל אמות מידה  של יושר והגינות. בעל הבית המנצל את מעמדו והונו לעשיית מעשים מגונים בקטינות. הוא הפך את מריה וילדה נוספת במקום לקורבנות מין שלו ללא נקיפות מצפון, ולאחר מכן הולך לכנסיה, מתוודה, אוכל את לחם הקודש והדבר נסלח לו. הכומר, כמו דמויות מפתח אחרות בעיר יודע מזה אך לא עושה דבר לתקן את המעוות. הכומר המוודה הוא בן אנוש אך מתפקידו לבקר תופעות מסוג זה אך בהסכם של שתיקה הוא נותן לדברים לקרות כי המדובר הוא באנשים משכבה חברתית חלשה שאין ביכולתם להגן על עצמם.
מריה אומרת: "הכומר בגיל שלו, הם מסתדרים, בשבילי צריך מודה בן שלוש עשרה, שמבין את הגועל, מישהו בגיל שלנו, כי אנחנו בובות בידיים של הגדולים, לא נחשבים לכלום".

בעל הבית המתעלל במריה:
בעל הבית של הבניין בו גרה משפחתה של מריה הוא דמות בזויה ונצלנית. בחסות המעמד אותו רכש בקהילה הוא כופה עצמו על נערות חסרות ישע. הנער המספר מכנה אותו על דרך ההקצנה "האדם הכי מטריד בין אלה שאני פוגש". הוא נוטה לבייש את דיירי הבניין החייבים תוך שהוא שואל "מתי אתם משלמים לי?"- וזאת כשיש אנשים מסביב.הוא כפה עצמו לפחות על שתי נערות. אחותו הצעירה של שוער הבניין דון צ'יצ'ו ועל מריה. הוא מבקש שיימחל לו ולכן פוקד את הכנסייה בכל יום ראשון אך לא משנה מדרכיו הנלוזות.
הוריה של מריה משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית ישחרר אותם מתשלום שכר הדירה. בעל הבית כופה עצמו על מריה תוך איום שאם היא תפסיק לספק אותו מינית הוא יגרשם מהדירה. בעל הבית מנצל את הונו ואת מעמדו לעשיית מעשים מגונים בקטינות. דון צ'יצ'ו מספר למריה ברגע של גילוי לב על אחותו הקטנה שבזמן המלחמה הייתה עולה לדירתו של בעל הבית וחוזרת הביתה עם כיכר לחם. הוריה כהוריה של מריה לא הגנו על בתם אלא שידלו אותה לזנות כדי שיוכלו להתקיים. בדברי השוער טמונה ביקורת כפולה כלפי המשפחה וכלפי בעל הבית "מרי, אם בבית שלך אין מי שיגן עליך, להפך, מכניסים אותך לצרות, אף אחד לא יכול לעזור לך. במשפחה שלי קרה אותו דבר, היה זמן מלחמה, אנשים אכלו מעט, האחות הקטנה שלי הייתה עולה אל אותה הדירה שבבניין זה ומביאה לחם הביתה" [עמ' 110,115]
הוריה של מריה עוזבים את הבית ומותירים אותה לבדה כדי לא לשלם לבעל הבית ולנושים אחרים, האם משדלת את מריה בתה לזנות כדי שבעל הבית יפטור אותם מדמי השכירות. מריה בת השלוש עשרה צריכה להגן על עצמה כי הוריה הפקירו אותה וכמוהם הכומר ששומע את וידוי בעל הבית ומחריש.
בסיום הרומן המספר נוקם בבעל הבית המתעלל ובכך משחרר את מריה מעולו ומבסס את הקשר איתה.
כאשר מריה והמספר נמצאים על הגג בליל ה-31 בדצמבר והוא נפרד מדון רפאניילו ומהבומראן בעל הבית גוחן מעל מריה והוא בחמת זעם משליך אותו מהגג אל מותו. כך הוא נוקם בו על ההתעללות במריה אהובתו.


רעיונות מרכזיים ברומן:

  1. סובלנות ואהבה לצד ניכור ואכזריות: הספר מציג תמונה ריאליסטית של חברות ואהבה לצד ניכור ואכזריות, קשר האהבה הנרקם בין המספר לבין מריה שכנתו ובת גילו הוא קשר הצומח מתוך עצב החיים, מתוך כל הרוע, הניצול, חוסר המוסריות וצביעות המבוגרים פורחת לה אהבה תמימה ומופלאה בין המספר לבין מריה הסובלת מהתעללות מצד בעל הבית וחוסר התייחסות וטיפול מצד הוריה. המספר חווה מוות טרגי של אמו והתרסקות מוחלטת של אביו בעקבות המוות, האהבה של שניהם מאירה את החושך שבחייהם באור אנושי וכוח להמשיך להאמין בחיים. הם מגלים אופטימיות ומנציחים כל רגע של חסד שניתן להם.

דמות נוספת שמאירה את חיי המספר היא דמותו של דון רפאניילו הסנדלר היהודי טוב הלב וחונכו המרכזי של המספר. הוא מנחיל לנער את הסלחנות וטוב הלב, הוא מכין אותו לקראת מותה הקרב של אמו ומחזקו מבחינה רוחנית על ידי הדגשת התקווה והאופטימיות למרות צער החיים והסבל שבא איתם. לעומתם, הריקבון החברתי והמוסרי יצרו את הרוע והניכור בין האנשים, פער המעמדות, הצביעות האנושית וניצול החלש על ידי החזק מקבלים ביטוי מרכזי בספר, אך כוחה של החברות, של הנתינה וטוב הלב האנושי מנצחים אפילו חברה רקובה כמו זו של אנשי נאפולי.

  1. כבוד לזולת: הספר מציג יחסים של כבוד לאדם, כבוד להורים לדוגמה מתבטא ביחסיו של המספר אל הוריו, הוא מספר על הקשר בין הוריו, קשר של אהבה ותלות הדדית, עבור האב האם היא המולדת, כשהיא מתה הוא מתמוטט מרוב צער, המספר נזכר בילדותו כאשר היה מתלווה אל הוריו והם נראו לו איתנים ומגוננים, הוא מודע לקושי של אביו ללמוד לקרוא ומעריך את ניסיונותיו ללמוד למרות הקושי שבדבר, הוא מכבד את אביו המעודד אותו ללמוד ולרכוש מקצוע, ובמיוחד הוא כואב את צערו של אביו כאשר האב מגיע לנגרייה ומספר לו על מות האם, למראה האב הבוכה הוא עוצם את עינו החזקה כי אינו יכול לשאת את מראה אביו הסובל.

         דוגמה אחרת של כבוד הוא כבוד לאישה, האב מכבד ומוקיר את אשתו, הוא מתאר את הקשר שלו אליה במטפורה של ידית בלי דלת, אף דון רפאניילו מדגיש את הכבוד לנשים בדבריו, "לגברים אין הכבוד ללדת". והמספר אומר על מריה "כל מה שהיא עושה עשוי טוב".
כבוד לכל אדם באשר הוא אדם הוא ערך נוסף בספר. הנער המספר נוהג בכבוד כלפי דון אריקו הבוס, השוער, הכובסת, איש הפיצה וכלפי כל אדם, דון רפאניילו מלמד את אנשי נאפולי לכבד את עצמם על ידי רחיצת הרגליים, הוא מתקן את נעליהם של עניי העיר ובזכות יחסו המכבד אליהם זוכה בהערצתם.

3. כנות ויושר: דון אריקו מחנך את הנער לכנות וליושר לב. הוא גוער בו כאשר זה מדבר בגנותו של בעל הבית מאחורי גבו, הוא מדגיש את איסור הוצאת לשון הרע. 


 4.כוחה של האהבה: היצירה מדגישה את כוחה של האהבה בהתמודדות עם הצער בחיים. הנער המספר חווה מוות טראגי של אמו, הוא רואה כיצד אביו מתרסק לרסיסים מצער וכאב ומפסיק לתפקד, הוא ומריה מטפלים בו, אך בגלל צער האב למספר אין למי לפנות עם הצער והכאב שהוא חווה, גם מריה חברתו חווה צער ובדידות, הוריה מפקירים אותה לידיו של בעל הבית והיא עוברת מסכת של התעללות מינית מצידו, את רגשות הכאב והצער היא מבטאת באהבה ונאמנות לנער, אף הוא מוצא באהבתה נחמה, כך האהבה שלהם מנחמת אותם אל מול צער החיים. גם דון רפאניילו מדגיש את כוחה המרפא של האהבה ומחנך את הנער לאהבה, רחמים ונדיבות לב. מתוך הכאב הגדול ביותר צומחים רגשות של אהבה ונדיבות לב.

 סמלים ומוטיבים ביצירה:

  1. הבומראן: הבומראן הוא סמל מרכזי ביצירה, הוא מרכיב מרכזי באפיון דמות המספר. הוא מייצג את התבגרותו והמעבר בשלבים מילדות לבגרות. את הבומראן הנער מקבל מאביו ליום הולדתו ה-13, זהו גיל של מעבר מילדות לבגרות, ובאופן סמלי זהו כעין טכס "בר מצווה" הנעשה בחברה היהודית. "אבא נתן לי במתנה חתיכת עץ מכופף קוראים לזה בומראן... אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה" [עמ' 8]. הנער משתמש בו כדי לפתח את שריריו ומטפח טכניקה של מיומנות ההטלה ומשתמש בו כאמצעי המלמד אותו איפוק [היכולת להמנע מהעפת הבומראן]. הפחד מפני העפת הבומראן  שמא לא יחזור מסמלת את הפחד מפני ההתבגרות שמשמעותה אובדן הילדות שלא תחזור. האם מתנגדת למתן הבומראן ושואלת היכן יוכל להשתמש בו, שכן במונטדידיו "אין מקום פנוי לרגליים" [עמ'8]. האם אינה רואה את התועלת המעשית הנובעת ממתן הבומראן. הנער כותב ביומנו כי הבומראן אינו משחק אלא "כלי של עם עתיק...אני רוצה ללמוד אותו, אני רוצה להתאמן להעיף אותו" [עמ'8, 13]. האימונים מחשלים אותו והופכים אותו לנער חסון, הוא אף מספר כי הבומראן חישל גם את השריר להחזקת מריה, הוא מסוגל לשאת אותה בזרועותיו. באותה עת בה מתפתחים שריריו מתפתחת מערכת יחסיו עם מריה, הודות לבומראן המחשל את שריריו הוא ראוי ובוגר דיו לקיים מערכת זוגית אינטימית. לקראת סיום הרומאן חושב הנער מה דרוש כדי לעוף, הוא חושב על רפאניילו שעתיד לעוף, והוא רוצה להטיל את הבומראן כנגד הים.זריקת הבומראן אנלוגית למעוף של רפאניילו העתיד לעוף בסוף השנה האזרחית, העץ נעשה יותר קל וכך גם רפאניילו, כך הוא עושה הקבלה בין שני הדברים. ההקבלה אינה מקרית, זריקת הבומראן שהוא חפץ המלווה את תהליך התבגרותו מלמדת כי הנער השלים את תהליך התבגרותו ולכן אינו זקוק יותר לאותו אובייקט, וגם למורה הרוחני שלו, שהיה תחליף לאב, וחינכו לערכים של נתינה, חסד וענווה, הסתפקות במועט ועוד. רפאניילו מסביר לנער כי גם בהעדרו יכול הנער בכוח מחשבותיו להפוך אותו לנוכח, ובכך מקל עליו את צער הפרידה, ואף מכין אותו מבחינה נפשית לפרידה. בסיום הרומאן הנער השלים את תהליך החניכה וההתבגרות ונעשה עצמאי ומוכן בכוחות עצמו להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לו. יחד עם זריקת הבומראן והפרידה מרפאניילוקולו של הנער שב והוא משמיע קול צעקה, צעקת כאב הנובעת מגופו והמסמלת את השלמת תהליך ההתבגרות ומהווה ביטוי לעוצמה ולחוזק.
  2. הר אדוני: הסיפור מתרחש ברובע מונטדידיו [הר אדוני],שבנאפולי. שם הספר הוא שילוב של ארמז מהתנ''ך ומהברית החדשה, בספר תהילים פרק כ''ד כתוב כי רק "אדם נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשו ולא נשבע למרמה יוכל לעלות בהר אדוני", ואילו בבשורה על פי מתי פרק ה' נאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמים, אשרי האבלים כי הם יינחמו, אשרי הענווים כי הם יירשו את הארץ, אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ישבעו, אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האל. אשרי הנרדפים בגלל צדקה כי להם מלכות שמים. ואשר יעשה וילמד אותן ייקרא גדול במלכות השמים".
         דון רפאניילו, סנדלר יהודי פליט שואה שבשנת 1945 היה בדרכו לירושלים אך הבריטים ששלטו בארץ מנעו ממנו ומאחיו היהודים את הכניסה לגבולותיה של הארץ המובטחת. דון רפאניילו התריס אז כלפי השמיים "תשמור לך את ההר שלך, תחזיק לך את האנגלים בירושלים ושהם יהיו העם הנבחר שלך". וכמהתלה הביאו האל למונטדידיו [הר אדוני] שבנאפולי. מונטדידיו של מטה שונה מזה של מעלה, מונטדידיו הארצית צפופה, מזוהמת, והאלימות שולטת בה. רפאניילו מתקן את נעליהם של עניי נאפולי, הוא בעל גיבנת, הוא מספר לנער כי בתוך הגיבנת חורקות להן כנפיים, וכשתתבקע הגיבנת יעוף הוא לירושלים ויעבוד יחד עם רבי יוחנן הסנדלר שלימד אותו בחלום לתקן נעליים. כל זה יקרה בלילה של ה-31 בדצמבר כשהנפוליטנים משליכים כמנהגם את כל החפצים הישנים מבעד לחלונות ויורים זיקוקי דינור. דון רפאניילו אומר לנער כי לכל אדם יש מלאך ששומר עליו ומתווה את דרכו, המלאך שלו גידל לו כנפיים חזקות כמו של פרס כדי שיוכלו לבקוע ולהעיף אותו עד לירושלים, אך הגיבנת המוזהבת של רפאניילו מכילה גידול סרטני שלא ניתן לשאת את כאבו.בר רפאניילו קופץ אל מותו ומותיר את הנער להתמודד עם התרכובת המסובכת של ההתבגרות.

  1. מוטיב העיניים: עינו הימנית של הנער חלשה מזו השמאלית. הנער מוצא שימוש לכל אחת משתי עיניו. "העין הימנית חלשה, אבל היא רואה את השמיים יותר טוב מזאת הטובה, שהיא שימושית לרחוב, להביט ישר בפרצוף, לעשות את העבודה בבית המלאכה" [עמ' 14]. בעינו השמאלית הטובה הוא נעזר לשם דיוק במדידה, ואילו עינו הימנית החלשה מביטה לשמיים. בבחירתו התמימה הוא יוצר אשליה לפיה המציאות יפה יותר מכפי שהיא. כך הוא נוהג כאשר אביו מגיע אל הנגרייה על מנת לבשר לו על מות אמו ואין הוא רוצה לפגוע בכבודו. "אבא בוכה, אני עומד ללא ניע עם המטאטא ביד ואוחז בו חזק ועוצם את העין הטובהכך שאני רואה לא ממוקד ולא מסתכל בפנים של אבא שמתבייש לבכות לפני". [עמ'124]. באופן זה הוא מתבונן במריה ומאפשר לכל חושיו לקחת חלק בחוויית הקירבה. "אני מכווץ את העין הטובה, עם האחרת אני רואה פחות מדוייק, אבל האף מתעורר ומושך לנחיריים את הריח המזיע של מריה ואת המרירות של הבומראן", [עמ'47]. רפאניילו אומר לו על העיניים ,כל עיניים זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים. הדמעות הוא אומר מאפשרות לראות", [עמ'35].
  2. מוטיב האוכל: האוכל מסמל מעמד, פיתוי, סממן נוצרי ופעולה מנחמת. הנער "רשום לעוני". הבדל בין המעמדות בא לידי בטוי אף בקרב הילדים, ילדי העניים מקבלים לחם המרוח בריבת חבושים בבית הספר, ולעומתם ילדי העשירים מוציאים מתיק האוכל עוגיות, דבר המדגיש את ההבדל הבין מעמדי ביניהם. כמו כן, האוכל הוא אף סממן של פיתוי, כאשר מריה מנתקת את קשריה עם בעל הבית הוא מגיע לביתם ומביא כתשורה עוגיות. מריה מספרת שהאם ירדה לקנות קפה והם נשארו בבית לאכול מהעוגיות. גם אחותו של דון צ'יצ'ו שבעל הבית נטפל אף אליה היתה עולה אל ביתו וחוזרת עם כיכר לחם למשפחה. הנער העומד מול מריה "היודעת תנועות של נשים" מרגיש "ריקנות בקרביים, רעב ללחם, לנגיסה באותה פרוסה של לחם בחמאה".[עמ' 31]. אמו של המספר מזהה את המולדת עם אוכל, והאבא מזהה את אשתו עם האוכל, "המולדת היא זאתי שנותנת לך אוכל"- דברי האם, והאב עונה לה בצחוק "אז את המולדת שלי" [עמ'20]. האוכל כאן מדגיש שייכות. העיר נאפולי נקראת "עיר הדמים" והאוכל והיין מקושרים לדם, הרוטב של יום ראשון סמיך וכהה כמו דם, מריה אומרת לנער כי שתיית יין אדום מסייעת לה באיבוד דם בזמן המחזור החודשי. הנער מספר כי הדם שגור אפילו בדיבור, אנשים מכניסים אותו לתוך הקללות והעלבונות, ואפילו אוכלים אותו מבושל, ואחר כך הולכים וסוגדים לו בכנסיות. בטכס המיסה שותים הנוצרים יין אדום המסמל את דמו של ישו ואוכלים לחם המסמל את גופו, הפולחן מאפשר למאמין להתכבד בדמו ובבשרו של ישו ובכך להיות קרוב אליו, וביום תחיית המתים לזכות בחיי נצח. באמצעות סממנים נוצרים אלו מדגיש המספר את שיוכם הדתי של אנשי העיר. באותו הקשר הוא מתאר אף את צביעותם של אנשים מסוימים המגיעים לטכס המיסה, אוכלים מהלחם אך אינם נוטשים את דרכיהם הנלוזות ובעזרת קיום הטכס סוברים שחטאיהם יסלחו להם . האוכל אף נתפס כאמצעי לנחמה, הנער מעדיף לחם רך טבול ברוטב על פני גבינת מוצרלה שמציע לו מאסט אריקו, אביו מתעניין רק בצלחת ומנקה אותה עם לחם. הלחם הוא רך ומנחם ומשביע. גם בסוף הסיפור מריה והנער קונים פיצה וחולקים אותה עם אבי הנער. האוכל משכיח את הכאב.  


תהליך ההתבגרות בספר:

"אצלנו חייבים לגדול בריצה" אומר המספר, ואכן תהליך התבגרותו החל מרגע בו עזב את בית הספר כדי לסייע להורים בפרנסה. המשמעות היא התבגרות מהירה. האם חולה והאב עסוק בטיפול בה, הנער נטוש ולומד להסתדר בכוחות עצמו ללא הגנת המבוגרים החשובה כל כך בגיל זה, מות האם ואבלו הממושך של האב הופכים אותו לבודד לחלוטין ולכן הוא האחראי באופן בלעדי לחייו. תהליך התבגרותו עקב המצב מואץ, ובנוסף המצב הכלכלי של משפחתו ירוד ביותר והוא חייב לעבוד קשה כשוליה ולדאוג לפרנסה. זוהי אחריות שמבגרת אותו באופן מיידי. במצב זה הנער שעובר את גיל ההתבגרות זקוק לעזרת מבוגר כלשהו שיסייע בידיו לעבור את גיל ההתבגרות. לכאן נכנסת דמותו של דון רפאניילו המשמש כחונך וכתחליף לחבר ולאב. הוא מקנה לנער ערכים מוסריים ואנושיים ומכין אותו לצרות החיים והקיום האנושי, אך יחד עם זאת נוטע בו אופטימיות ותקווה, הוא מלמד אותו מהי מידת הרחמים והאהבה, וממנו הוא לומד על חשיבות התקווה ושמחת החיים. מחלתו של דון רפאניילו והתמודדותו עמה משמשים לנער מודל כיצד לחיות נכון. לצד חניכתו הרוחנית על ידיו נמצאת לצידו חברתו לחיים מריה. אף היא מכירה את הצד הכעור של החיים וביחד עם המספר הם יוצרים לעצמם עולם מלא באופטימיות ואהבה. איתה הוא חווה את חווית האהבה וקיום יחסים אינטימיים, הוא מתפתח וגופו מתחזק בזכות אימוני זריקת הבומראן, קולו מתחלף ומתוך תחושת האהבה והברית הנוצרת בינו לבין מריה הוא מגבש את זהותו "מריה אומרת שאני ישנו. אני שואל, לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה שלא. כנראה שיש צורך באדם אחר שמודיע".  

 שאלות ותשובות מבחינות בגרות (הר אדוני)

הרומן הר אדוני מתאר היבטים שונים בהתבגרותו של הנער המספר, היבטים אילו באים לידי ביטוי באמצעות קשריו עם הדמויות בסביבתו הקרובה. 

מאסט אריקו

מאסט אריקו הינו מעסיקו של הנער ומשמש לנער מורה ומדריך. ממנו, לומד הנער את סודות מקצוע הנגרות. מאסט אריקו הוא נגר אוּמן ודייג חובב. הוא כבן שישים, לקוי בראייתו וחי בגפו. חזותו היא של סוס מרכבה והוא אף נוחר בכעס כמו סוס. מכאן, שהוא גדול מימדים וארצי וזאת בניגוד לטהרה שנשקפת מחזותו וממעשיו של רפנילו. המשפט השגור בפיו הינו: "היממה היא טעימה אחת" (עמוד 7) הוא מנצל את שעות היממה עד תומן. בחריצות פותח הוא את הנגרייה כבר בשעה 07:00 בבוקר. בניגוד לבעל הבית בו גר הנער, שהוא בעל נכסים ולא עמל לפרנסתו, עובד מאסט אריקו קשה ועושה את המוטל עליו. הוא רחב לב ונדיב בניגוד לבעל הבית אשר לו "יד בתולה". (עמוד 71) מאסט אריקו קונה עיתון מידי יום. על אף ההוצאה הכספית הכרוכה בדבר חשוב לו להיות מעורה בנעשה בעולם ולהיות נטוע בקרקע המציאות. בזמן המלחמה הוא הנהיג בעקבותיו את כל אנשי הסמטה על מנת לגרש את הגרמנים מעל אדמת נפולי. אישיותו כריזמטית, עשוי הוא ללא חת ואיש מעשה הוא. מאסט אריקו אינו צריך תארים בכדי לסחוף אחריו את ההמון. הוא בז לכומר, לבעל הבית ולגנרל שבזמן הפצצות הגרמנים היו הם הראשונים להיכנס למקלט. הוא ידוע כחם מזג אך גם כנוח להתפייס. כאשר הפיל הפועל שתיקן את כרכוב החלון חתיכות טיח הרעים מאסט אריקו קולו על הפועל. אך דון ליבוריו המדפיס הצליח לפייס את דעתו בקלות. נשות נפולי אומרות שלמאסט אריקו אופי של קאמוריסט (הפשע המאורגן בנפולי). כשהוא בסביבה הפושעים לא מראים את עצמם.
כאשר הנער מדבר בגנותו של בעל הבית גוער בו מאסט אריקו: "נער, מי שמדבר מאחורי הגב של אחר, מקבל תשובה מהתחת." (עמוד 71) מאסט אריקו מלמד את הנער שיש להיות גלויי לב וישירים ולא ללכת רכיל. עוד אומר מאסט אריקו "'אצלנו לא מוצאים אחד שאומר לאחר "אשריך". תיכף חושדים בו שהוא מביא עין הרע."' (עמוד 78) הוא מלמד את הנער שלא לנהוג בצרות עין ולדעת להרעיף מחמאות.


דון רפנילו

דון רפנילו משמש כתחליף לאב ותפקידו הוא להכשיר את הנער לבגרות. במהלך העלילה אביו של הנער יאלץ להיעדר מן הבית בשל מחלתה של אשתו ודון רפנילו ימלא תפקיד חשוב בחינוכו של הנער. פירוש המילה "רפנילו" היא צנונית. רפנילו מכונה כך בשל צבע שיערו האדום והגיבנת שלגבו. שמו המקורי הוא רב דניאל ומוצאו יהודי. הוא הגיע מעיירה במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. אנשי נפולי הזכירו לו את עיירת הולדתו וכך עשה בנפולי כחמש עשרה שנים, אך במהלכן קיווה כי ביום מן הימים יזכה להגיע לירושלים. רפנילו עובד כסנדלר בנגריה של מאסט אריקו. הוא מתואר כבעל מקצוע מעולה את מקצועו למד בחלום מרבי יוחנן הסנדלר. רפנילו מספר לנער כי בתוך הגיבנת שלו גדלות כנפיים ובבוא היום הוא יפרוש כנפיים ויעוף ממונטדידיו אל הר אדוני האמיתי המצוי בירושלים.

רפנילו כחונך
רפנילו מכין את הנער לקראת הפרידה ממנו בליל השלושים ואחד בדצמבר. הוא רומז לנער כי אין הוא עתיד לעוף אל הר אדוני אשר בירושלים כי "בכדי לעוף צריך להיוולד מביצה ולא מרחם." (עמוד 108) בינתיים הוא מלמד את הנער כוחה של מילה מהי. המילים הן משאלה לפיכך התפילה מספיקה אך יש להישמר מלשון הרע כי אף היא נשמעת. (עמודים 34, 53) רפנילו מלמד את הנער להיות אסיר תודה ושפל רוח: "לשום נסיך אין ברכות כמו אלה שיש בעצמות של האנשים העניים. יש בדלפונים אסירות תודה ששום מלך לא חש אף פעם". (עמוד 55) כאשר מרים הנער נוצה שנפלה למרגלות הדלפק של רפנילו הוא אומר: "את זאת אני מחזיק לי למזכרת ממך." רפנילו משבחו על דבריו: '"יפה אמרת שאתה מחזיק ולא שתהיה לך. "יש לי" זה יומרני ואילו להחזיק – אתה יודע שהיום זה אצלך ומחר מי יודע."' (עמוד 89) צניעות הינה מידה יפה בייחוד כאשר האדם אינו יודע מה טומן בחובו העתיד. לשאלתו של הנער לאן רצים אנו שנינו, אתה עם הגיבנת ואני עם העבודה, הגוף שגדל והקול שנעשה עמוק? משיב רפנילו בבדיחות: "יש אצלנו בדיחה, היא מספרת על רוכב שלא יודע לרכוב ועובר בדהירה בשדה. איכר שואל אותו לאן הוא רוכב, והוא צועק לו תוך כדי רכיבה: תשאל את הסוס." (עמוד 116) הבדיחה ממחישה עד כמה העתיד הוא לוט בערפל ורק לאלוהים הפתרונים.
רפנילו מנחיל לנער את קורותיה של עיירת הולדתו שנכחדה על כל יושביה במטרה לשמר את זכרה. (עמוד 67) סיפור נוראות השואה מכין את הנער לקראת ידיעת הסבל הכרוכה בהתבגרות. קולו של הנער מדומה לנעירת חמור. צעקתו של החמור הינה חסרת תועלת ונוגעת רק לו ולאלוהים. עם ההתבגרות יתעצמו הייאוש והעצבות. (עמוד 117) העיניים אומר רפנילו זקוקות לדמעות כדי לראות. הדמעות הן מטונימיות לסבל וראייה פירושה ראיית החיים ככלל. ללא סבל, אין החיים מלאים. (עמוד 35) הנר מלמד רפנילו מאיר את החושך אך לא מכניע אותו. הנר אף יכול לחמם ביום חורף קר. (עמוד 44) החושך והחורף מסמלים את קשיי החיים ואילו הנר מסמל זיק של תקווה. לא ניתן להביס את הקושי, אך ניתן ללמוד לראות את הפן החיובי שבו: כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה." אפילו כלפי המלחמה שהותירה בנפשו של רפנילו צלקות מתייחס הוא מן ההיבט החיובי. המלחמה זיככה את לבו של רפנילו וניקתה את כפיו, כך שבסיומה מוכן היה הוא לעלות בהר אדוני. (עמוד 64) רפנילו לא רק מורה לנער אלא משמש דוגמא ומופת. הוא מתקן את נעליהם של דלפוני העיר ולא גובה תשלום. (עמוד 18) הוא מדריך אותם כיצד עליהם לשמור על היגיינת הגוף. הוא מתקן לא רק את נעלי התושבים אלא גם את אורח חייהם.

מריה
חווה הנער את ההתבגרות המינית באמצעות הקשר עם שכנתו מריה. מריה היא נערה כבת שלוש עשרה, מנוסה מבחינה מינית. הוריה משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית ישחרר אותם מתשלום שכר הדירה. מצב המשפחה לא היה רע אך עקב הימורים והפסדים כספיים ירדו הם מנכסיהם. מריה מלמדת את הנער לעשות אהבה ולהרגיש עוררות מינית. מריה מחליטה להפסיק את מערכת היחסים החולנית עם בעל הבית, גם אם משמעה גירושה של המשפחה מהבית. החלטתה לשנות ולתקן את חיה נובעת מכך שהיא טעמה את טעם האהבה עם בן גילה וכעת חשה היא נאמנות כלפיו וסלידה מבעל הבית הזקן. מריה והמספר מכריזים על אירוסין, פירושם מחויבות הדדית. מריה מחליפה את אמו של הנער בטיפולה המסור בנער ובאביו האבלים.

מערכת היחסים בין מריה לבין הנער

השניים גרים בבנין משותף אך לא היה ביניהם קשר. לפתע מבחין המספר בגופה הבשל, בשערה ובשפתיה המפתות. הוא אומר "מריה יודעת תנועות של נשים." הוא עומד מולה ומרגיש רעב ללחם, זו היא התעוררות מינית ותשוקה. מריה מתעניינת בבומראן, סמל פאלי (פאלוס – פירושו ביוונית פין) מריה נוגעת באיבריו המוצנעים של הנער והרגשתו היא של מהלומות בתחתית המעיים (ריגוש). מריה מגוללת בפניו מסכת של התעללות מינית וניצול. באמצעותה לומד הנער על עוולות החיים וסבלותיהם. מריה, למרות שמה הטעון בקונוטציות דתיות נוצריות, לא מבקרת בכנסיה. היא מתארת קשר של שתיקה ואחווה בין הכומר ובין בעל הבית. נציג הכנסייה ואחרים יודעים על המתרחש בעולמה ומעלימים עין. מריה המפוכחת מבינה כי רק היא תוכל להיטיב עם חייה. בסיום הרומן בני הזוג נותרים לבדם על מרפסת גג הבניין כשנפולי חוגגת והאיום מצד בעל הבית מוסר.

הורי המספר

המספר הוא בן יחיד להוריו. הברית בין ההורים נרקמה עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים הפציצו את נפולי. האב מספר כי אז נשבעו הם אמונים זה לזו. ההורים לא משתפים את בנם במחלתה של האם (מחלת הצהבת) וחוסר השיתוף מכביד עליו. הנער מעלה זיכרונות מן הזמנים בהם אמו הייתה במיטבה. הוא הרגיש עצמו גאה ללכת לצד הוריו לאורך הטיילת: "אני מתחת לשני הענקים שלי הרגשתי עלי מזל שאין דבר המשתווה לו". בין ההורים ששוררים יחסי כבוד והערכה. מהם למד הנער יראת כבוד מהי: "הוא לא רוצה לסתור את אמא, אצלנו לא מרימים את הקול, לא רבים. אם מתנגדים לדבריו הוא שם את היד על הפה ומכסה חצי מהפנים שלו. " (עמוד 20) הוריו לימדו אותו עוד "שלא לשאול הרבה שאלות". (עמוד 34) הם מלמדים אותו לכבד את פרטיות האחר.
אביו מעניק לו לכבוד יום ההולדת במתנה בומראן (כלי מלחמה של עם עתיק). הבומראן מסמל בין השאר את תהליך התבגרותו הפיזית והנפשית של הנער. אביו הקריב רבות למען בנו. הוא עצמו לא זכה ללמוד קרוא וכתוב אך דאג כי  בנו ילמד. הנער מוקיר לו תודה על כך ומעריך אותו על ניסיונותיו ללמוד בשעות הערב: "מריה ואני יודעים לקרוא טוב ממנו וזה לא צודק. אנחנו, האחרונים שהגענו – רק מפני שהייתה לנו הזדמנות נוחה ללמוד, יודעים יותר מאיש מבוגר, שהיה בעל ערך כל חיו הודות לכוח של זרועותיו, ולא החסיר מאיתנו כל מה שצריך, ולא חדל לכבד את אשתו. אני משתכנע שכבוד הוא לי שיש לי אבא שצריך להקיש שפתיים זו בזו כדי לקרוא ולתפוס קצת השכלה בגיל מתקדם. " (עמוד 133)  

גיבור הסיפור עובר תהליך התבגרות.
בגופו חלים שינויים: קולו מתחלף ושריריו מתחזקים.
אביו נתן לו במתנה לכבוד יום ההולדת בומראן. את הבומראן קיבל אביו ממלח חבר שלו. "ביום ההולדת שלי נתן לי אבא במתנה חתיכת עץ מכופף, קוראים לזה בומראן. אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה. " (עמוד 8) ביום השלושים ואחד בדצמבר ישחרר הנער את הבומראן לחופשי וייפרד ממנו כמו גם מחונכו רפנילו. "מה דרוש כדי לעוף? אני חושב על רפנילו, וכבר רואה את השמיים מורידים את הגשר המתרומם ומאפשרים לשניהם לעבור, לו ולבומראן." (עמוד 119) על המתבגר מופנית הדרישה מצד החברה להשגת עצמאות. בחתימת הרומן נפרד הנער מהבומראן ומחונכיו ההורים ורפנילו. על גג מרפסת הכביסה נותרים רק הוא ומריה המחובקים. בסצנה זו משליך הנער את בעל הבית אשר הטיל צל כבד על מריה לאורכה של העלילה. הבומראן הוא כלי נשק של עם עתיק ומקורו באוסטרליה הרחוקה. כבר בראשית הרומן יש רמז מטרים למותו הקרב של בעל הבית. "הבומראן הוא לא משחק, הוא סוד גדול. הוא יעוף מתנתק מהזרוע, עם ברכת השלום של כל השרירים שגרם להם לצמוח, ויקים רעש ובהלה, ייתכן שיפגע במישהו, יחפשו את האשם, של מי הבומראן?" (עמוד 39) קרש קפיצה לחיים הבוגרים הוא גם היכולת להגנה עצמית. הנער מגונן על אהובתו מריה. כוחו הפיסי של הנער גדל ככל שהוא מתאמן בהטלת הבומראן. "מאז שאני עובד ואני מתאמן עם הבומראן גדל התיאבון שלי. (עמוד 13) "אני נעשה חסון בגלל האימון עם הבומראן. הכתפיים נדחפות כנגד החולצה, מניפה של שרירים דוחקת בבד על הגב, וקו של עור קשה עובר באמצע הידיים, שם אני לוחץ את ידית העץ." (עמוד 24) "יותר מהשאר משתנות הידיים, עכשיו הן מסוגלות להחזיק, הן התרחבו כדי ללחוץ את הבומראן." (עמוד 45)
מלבד שריריו המתחזקים משתנה גם קולו של הנער. "די היה להגיע לגיל שלוש עשרה ומיד נעשיתי אחד מהגברים, איבדתי את צחנת הילד. גם הקול, יש לי עכשיו נשיפה צרודה, אני מגרד את הקול בגרון, אבל הוא לא יוצא צלול. הוא קבור מתחת לאפר של הקול הקודם. " (עמוד 45) רפנילו אומר לנער "כשהקול שלך יצא, יהיה לו כוח של הקול של החמור" (עמוד 117) רפנילו מתייחס למחאת הכאב של החמור הנוער. ואכן עם השלכת בעל הבית מעל מגג המרפסת צועק הנער צעקה הנוגעת רק לו ולאלוהים. "אני יורק קריש של אוויר חם החוצה מגרוני, זה הקול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותיי, אני צועק, ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונטדידיו. " (עמוד 142) התבגרות משמעה הבנה שהחיים טומנים בחובם לצד אושר גם סבל, ייסורים, כאב ואובדן.
ראינו אם כן שגיל שלוש עשרה הוא גיל של גדילה, הבשלה מינית ושינוי פרופורציות הגוף.

הבומראן בהר אדוני
הבומראן מהווה סמל מרכזי באפיון דמותו של הנער וכן בהצגת הנושא המרכזי ברומאן.
הבומראן  מיצג באופן סמלי את תהליך ההתבגרות  שעובר הנער בשלבים, המקבילים לציר הכרונולוגי של העלילה. בתחילת הרומאן הבומראן מוענק לנער ע"י האב,  לרגל יום הולדתו ה 13 של הנער.
בגוף הרומאן  מתואר תהליך התבגרותו הגופנית של הנער באמצעות האימונים המרובים מעל גג הכביסה.
בסיום הרומאן מטיל הנער את הבומראן , ונפרד ממנו, אירוע המסמל את השלמת תהליך ההתבגרות, וסגירת מעגל. הטלת הבומראן מסמלת מספר רעיונות מרכזיים ברומן: ראשית, את פרידתו של הנער מעולם הילדות , ומרפנילו – החונך המרכזי שלו, שהיה מעין אב רוחני לנער.  שנית, הטלת הבומראן מסמלת את ביסוס הקשר האינטימי בינו לבין מריה, המסמל את היותו בוגר הכשיר לקיים מערכת יחסים אינטימית עם בת זוג, ושלישית, את כניסתו לעולם המבוגרים, עולם שיש בו רוע, ניצול ועוולות.
הבומראן ניתן לנער ע"י אביו ביום הולדתו ה 13 "אבא נתן לי במתנה חתיכת עץ מכופף קוראים לזה בומראן....אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחרה" (עמ' 8). הנער מקבל את הבומראן דווקא בהיותו בן 13,בגיל ההתבגרות. ישנה הקבלה לנער בר מצווה, שהיה מקבל פעם שעון , שסימל את כניסתו לעולם המבוגרים, ואת הנשיאה בעול המצוות . האם מתנגדת למתן הבומראן לנער ושואלת היכן יוכל להשתמש בו , שכן בממונטדידיו "אין מקום פנוי לרגליים"(8). האם אינה רואה את התועלת המעשית הנובעת ממתן הבומראן.  בניגוד לאב האם מעניקה לנער מתנה שימושית – מכנסיים מבד חזק. הנער כותב ביומנו כי הבומראן אינו מן משחק אלא "כלי של עם עתיק" (8) אני רוצה ללמוד אותו .אני רוצה להתאמן להעיף אותו"(8). "זה עץ שצמח כדי לעוף" כותב הנער. (13), ומחליט להעיף אותו מגג הכביסה – מהמרפסת הכי גבוהה במונטדדיו. האימונים מחשלים את הנער מבחינה פיזית והופכים אותו לנער חסון. הנער מספר כי הבומראן חישל גם את השריר להחזקת מריה, כלומר היא
הבומראן הוא "סוד גדול" מספר הנער למריה, המבקשת להצטרף אליו כשיעיף אותו. "הטעינה של  הזריקות חיזקה גם את השריר להחזקת מריה" – הבומראן הופך אותו למעין גבר חסון , המסוגל לשאת על כפיו את נערתו, כלומר הנער יוצר קשר, אנלוגיה בין התפתחות שריריו לבין התפתחות מערכת היחסים האינטימית בינו לבין מריה. הודות לבומראן המחשל את שריריו הוא ראוי , ובוגר דיו לקיים מערכת יחסית זוגית - אינטימית. לקראת סיום הרומן חושב הנער "מה דרוש כדי לעוף" (119) , וחושב על רפניילו שגם הוא עתיד לעוףץ(119)"הבומראן מתחת לז'אקט רוטט באוויר רב העוצמה ...הייתי רוצה להטיל אותו כנגד הים" (128). הנער מבין כי יחד עם התפתחות שריריו ושחרור הבומראן "גדל הרוע", שהוא חלק בלתי נפרד מעולם המבוגרים, עולם שעשוי להיות מאופיין בגועל, בניצול מיני ואף חוסר הגינות. עם הגדילה של הגוף מתוודעים גם לעצבות ולייאוש שבחיים (מחלות, עוני מוות , סבל).
זריקת הבומראן במידה רבה מקבילה / אנלוגית  למעוף, לכנפיים של רפניילו , שעתיד ב 31 לדצמבר , בסוף השנה האזרחית לפרוש את כנפיו , החבויות בגיבנת ולעוף להר אדוני בירושלים."העץ (הבומראן) נעשה קל יותר וגם רפניילו" (102), כך חושב הנער ויוצר את ההקבלה בין שני הדברים.
ההקבלה אינה מקרית .זריקת הבומראן, שהוא חפץ המלווה את תהליך ההתבגרות מלמדת כי הנער השלים את תהליך ההתבגרות ולכן אינו זקוק יותר לאותו אובייקט, וגם למורה הרוחני שלו, החונך הרוחני שלו, שהיה לו תחליף לאב, וחינכו לערכים של נתינה, חסד ענווה, הסתפקות במועט ועוד.  רפניילו מסביר לנער כי גם בהעדרו יכול הנער בכוח מחשבותיו להפוך אותו לנוכח, ובכך מקל עליו את צער הפרידה, ואף מכין אותו מבחינה נפשית לפרידה.   בסיום הרומן  הנער כבר השלים את תהליך החניכה / התבגרות ונעשה  עצמאי ומוכן בכוחות עצמו להתמודד על כל מה שהחיים מזמנים לו. הנער כבר נעשה גבר, עובד, חי בגפו ומנהל קשר אינטימי רציני עם מריה, בת גילו. הם מבססים את הקשר בניהם ואפילו הופכים לארוסים.  מריה אף מרחיקה לכת וחושבת על חתונה. בסיום "הבומראן בורח לו בזנב של להבות ובקריעת עצמות ....אני נפנה. זה רפניילו . הכנפיים פרושות במלא הפתיחה...הרגליים היחפות מתרוממות . בקפיצה השלישית רפניילו עולה והולך למקום...אני מרים את זרועותיי להזניק נפנוף שלום אחרון" (141). "הכול עף מממונטדידיו, אנחנו שנינו לא, שנינו מחובקים מתחת לשמיכה של רפניילו " (142). למרות שמונטדידיו רועשת וגועשת, כי הכול זז, הנער ומריה ניצבים כסלע איתן המסמל עצומה, שותפות, שותפות גורל ואהבה. השנים מכוסים בשמיכה שהותיר רפניילו, המהווה, סמל מזכרת מוחשית, לנוכחותו , בחיי הנער גם לאחר מותו.  שמיכתו של רפניילו , תזכיר לנער את החסות, ההגנה והחום שגילה כלפיו רפניילו. כל אלה יסיעו לו להתמודד עם המצוקות והקשיים שייזמנו לו החיים כבוגר בעולם  המבוגרים. יחד עם זריקת הבומראן, והפרידה מרפניילו  קולו של הנער שב לו , והוא "משמיע קול צעקה , שאין לה מקום על גליל הנייר ומעל מונטדדיו. קולו החזק , הוא סממן פיזי המבטא את השלמת תהליך ההתבגרות שעבר הנער, והוא מהווה גם ביטוי לעוצמה,לחוזק.

הצג בעיה מרכזית (בעיה מוסרית, דתית, חברתית, לאומית וכו') הבאה לידי ביטוי ברומן מתורגם שלמדת. הסבר והדגם כיצד מוצגת בעיה זו (למשל באמצעות הדמויות, התפתחות העלילה או מוטיבים מרכזיים).

עלילת הרומן הר אדוני מתרחשת בשנות השישים של המאה העשרים בין סמטאותיו של רובע מונטדידיו שבנפולי, איטליה. השנה היא 1960 אך ישנה התייחסות למאורעות מלחמת העולם השניה בהם הדיקטטורה של בניטו מוסוליני, שעלה לשלטון בשנת 1922, הביאה לברית הרסנית עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית ולבסוף אף למפלת איטליה במלחמה. בעיה לאומית זו מוצגת באמצעות דמותו של מאסט אריקו הנגר אשר בזמן המלחמה נקט יוזמה וסחף בעקבותיו את אנשי הסמטה להילחם בגרמנים אשר הפציצו את נפולי ולקחו עמם את הצעירים לעבוד בגרמניה. (עמוד 82)
ברומן מוצגת אף בעיה חברתית. גיבור הרומן מתאר את האפליה שבין ילדים למשפחות אמידות ובין ילדים למשפחות קשות יום. "בהפסקת האוכל ילדים מסוימים הוציאו מהילקוט את העוגיות שלהם, ולנו, הרשומים לעוני, היה השרת נותן לחם עם ריבת חבושים. כשבא החום היו הילדים העניים באים לבית ספר עם שיער גזוז אפס, כמו מלון, בגלל הכינים, והילדים האחרים נשארו מסורקים. יותר מדי צדדים של הבדלים, הם היו ממשיכים אחר כך ללמוד, אנחנו לא." (עמוד 12)
הבעיה המוסרית טומנת בחובה גם ביקורת על הכנסייה כממסד. הבעיה המוסרית מוצגת באמצעות מספר דמויות משנה ברומן. העיקרי שבהם הוא בעל הבית המנצל את מעמדו והונו לעשיית מעשים מגונים בקטינות. דון צ'יצ'ו שוער הבניין מספר ברגע של גילוי לב למריה על אחותו הקטנה שבזמן המלחמה הייתה עולה לדירתו של בעל הבית וחוזרת הביתה עם כיכר לחם. הוריו כהוריה של מריה לא הגנו על בתם אלא שדלו אותה לזנות כדי שיוכלו להתקיים. "מרי אם בבית שלך אין מי שיגן עליך, להפך, מכניסים אותך לצרות, אף אחד לא יכול לעזור לך. במשפחה שלי קרה אותו הדבר, היה זמן מלחמה, אנשים אכלו מעט, האחות הכי קטנה שלי הייתה עולה אל אותה דירה שבבנין הזה ומביאה לחם הביתה. " (עמוד 110, 115) בדבריו של שוער הבניין טמונה ביקורת כפולה המופנית ראשית אל בעל הבית אשר מנצל את ממונו לעשיית מעשיי נבלה ושנית אל ההורים אשר מודעים לנעשה ושומרים על קשר של שתיקה. הוריה של מריה איבדו את כל הונם בהימורים כושלים. כאשר הנושים מגיעים לביתם על מנת לגבות את חובם האב נוטש והאם לא פותחת את דלת הבית. באחד הימים שני ההורים של מריה עוזבים ומותירים אותה לבדה, לא לפני שהם משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית יפטור אותם מדמי השכירות. '"בעל הבית הלך ודפק בדלת של מריה, היא פתחה והוא התחנן שתבוא אליו, התחנן עד כדי כך שנפל על הברכיים. מריה עשתה לו "טצ" עם הראש אחורה, ויריקה. מהמטבח שאלה האם מי זה, ואז התחיל בעל הבית לעשות הצגה שישלח את ההוצאה לפועל לעקל את הרהיטים, והאם התחננה שלא, וגם היא רצתה להפיל את עצמה על הברכיים, ורק מריה לא נפלה על הברכיים וידעה שאין תועלת בכל הברכיים שלהם, כי ממילא היא לא חוזרת יותר אל הזקן. אני שואל אם אמא שלה יודעת משהו על הביקורים, היא לא עונה, פותחת את הידיים ונותנת לי נשיקה מתחת לאף. " (עמוד 48)
מריה בת השלוש עשרה צריכה ללמוד להגן על עצמה. הוריה הפקירו אותה וכמוהם גם הכומר שוודאי שומע את וידוייו של בעל הבית ומחריש. מריה הקורבן "לא הולכת לכנסייה ביום ראשון, היא אומרת שהיא לא יכולה להגיד לכומר המוודה את הדברים ההם על הביקורים, והיא לא יכולה לבקש את לחם הקודש." ואילו בעל הבית התוקפן הולך גם הולך לכנסיה: "בעל הבית הולך לכנסייה, מתוודה ואוכל את לחם הקודש." בעל הבית מאמין שאם יבקר בכנסיה תדיר ייסלח לו. בדת הנוצרית בניגוד לזו היהודית הכומר המוודה שהוא בן אנוש משמש כשולחו של אלוהים עלי אדמות ובסמכותו למחול על עוונות.    "הכומר בגיל שלו, הם מסתדרים. בשבילי צריך מוודה בן שלוש עשרה, שמבין את הגועל, מישהו בגיל שלנו, כי אנחנו בובות בידיים של הגדולים, לא נחשבים לכלום. " באותו מעמד מגדפת מריה את אלוהים שעומד מן הצד רואה את העוול שנגרם לה ושותק: '"אבינו שבשמיים רואה הכל, מריה, אני אומר לה. "כן, רואה הכל, אבל אם אני לא דואגת לסדר את העניינים, הוא יושב לו בנחת ומסתכל במופע." (עמוד 50)
דמות משנה נוספת הנוהגת לפי אמות מידה לא מוסריות הינה דמותו של דון ליבוריו המדפיס; בדמותו אומנם גם אורות לא רק צללים אך עדיין ידוע כי הוא עובד בגפו, כיוון שאין הנער מעוניין לעבוד במחיצתו וזאת בשל הרגליו המגונים. אפילו מאסט אריקו בשולחו את הנער לבית המלאכה של דון ליבוריו מזהיר אותו לבל יתעכב יתר על המידה: "תחזור מהר, אל תבזבז זמן עם דון ליבוריו." הביקורת מופנית כלפי המבוגרים אשר יודעים על הנעשה לנערים ולנערות הרכים אך מחרישים: "אנשים יודעים, אבל מתעסקים בעניינים שלהם." (עמוד 36)
ביקורת חברתית נוספת עולה מתוך דבריו של מאסט אריקו אודות הכומר, בעל הבית והגנרל שהם מעמודי התווך בחברה. הללו בזמן המלחמה היו הראשונים להיכנס למקלט במקום להגן בגופם על אנשי מונטדידיו. (עמוד 83)
הרומן הר אדוני מציג בעיות מספר בחברה הנפוליטנית של שנות הארבעים והשישים של המאה העשרים וזאת באמצעות הדמויות הססגוניות המעטרות את הרומן. אולם עלינו לראות ולבחון האם בעיות אילו הן רק הבעיות של החברה הנפוליטנית או שמה של החברה האוניברסאלית המודרנית.

תאר את סיום הרומאן, והסבר כיצד הוא מאיר את הסיפור כולו.

בסיום הרומן הר אדוני מאת ארי דה לוקה חווה המספר מספר פרידות: ראשית, מרפנילו אשר החליט לעוף להר אדוני במישור הפנטסטי או אל מותו במישור הריאליסטי. שנית, נפרד הוא מהבומראן המטפורי להתבגרות. באותה סיטואציה המספר נוקם בבעל הבית המתעלל ובכך משחרר את מריה מעולו ומבסס את הקשר עמה. המספר נפרד אם כן, מדון רפנילו הסנדלר, מהבומראן ומבעל הבית. ההתרחשויות בחתימת הרומן הנן חגיגיות ועצובות כאחד. ברקע נשמעים זיקוקי דינור "נפולי עולה באש, יורה, מנפצת, משליכה חפצים לרחוב, אי אפשר לשמוע שום קול והכל הוא שחרור של כוח שרוצה לזרוק באוויר, לארץ, כנגד הקירות." (עמוד 140) התחושה היא של פורקן, יצרים משוחררים ועוצמה. באותו מעמד חווה המספר גם כאב. הבומראן צורב את ידו. הכאב הפיסי מלווה בכאב נפשי של הפרידה "ואני מרים את זרועותיי להזניק נפנוף שלום אחרון." הפרידה היא מהבומראן ודון רפנילו ומתמימות הילדות שבאה עם ההתבגרות. הסיטואציה מלווה ברעש יריות, שריקות מערבולות של רוחות פרצים. המערבולות מטונימיות לתחושותיו של המספר. למספר אין זמן לעכל את כאב הפרידה. עם מעוף היקרים לו מכל נותרה נוצה ושמיכה מרפנילו אך לא נותר זכר מן הכוויה. הוא נאלץ להתמודד עם הצל הגוחן מעל מריה. בעל הבית מטיל צל מטפורי לאורך הסיפור ומעיב על אושרו של המספר עם מריה. בסיום הרומן נותר על גג הבית רק זוג האוהבים. אפילו מקום על גליל הניר לא נותר לבטא את צעקת המספר, צעקת ההתבגרות שלו. זוהי פרידה מהילדות פרידה מהיקרים לו עמם טיפח מערכת יחסים אמיצה במשך זמן מה. הם נטלו חלק חשוב בתהליך החניכה שלו וכעת סיימו את תפקידם. הנער יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף יחד עם הגוף גדלים גם הרוע, העצבות והייאוש. 

מחבר הרומן משתמש בדרכים מגוונות כדי להציג ולאפיין את הדמויות ביצירתו. ציין שלוש דרכים כאלה, הסבר והדגם אותן על פי דמות או דמויות מן הרומן.

הרומן הר אדוני מספר על חייהם של אנשי רובע מונטדידיו שבעיר נפולי. מחבר הרומן ארי דה לוקה משתמש בדרכים מגוונות כדי להציג ולאפיין את אנשי המקום.
ארי דה לוקה עושה שימוש במדרש שמות כדרך לעיצובן ולאפיונן של הדמויות; 
הסנדלר היהודי מכונה רפנילו שפירושו בשפה האיטלקית – צנונית וזאת על שום מראהו: "קוראים לו רפנילו כי השיער שלו אדום, העיניים שלו ירוקות, והוא קטן, ויש לו גיבנת מחודדת בפסגת הגב." (עמוד 16) רפנילו ניצול השואה בעל העיניים הירוקות והשיער האדמוני מעיד על עצמו "אבינו שבשמיים עשה אותי כמו אוּד מאש." (עמוד 88) הדימוי אוד מוצל מאש מתייחס למראהו אך גם להיותו מסורב מוות (ניצול שואה).
הכומר מכונה בפי אנשי העיר דון פֶרְטֶלָה (אדון חיפזון) וזאת בשל ההרגל שנותר לו עוד מזמן מלחמת העולם השניה לומר את המיסה בחיפזון ולנוס כמו ארנבת אל המקלט. מנהיג דת מצטייר כמנהיגה של הקהילה ודווקא משום כך בריחתו החפוזה מעידה על אופיו הרופס (חלש אופי) ועל אנוכיותו.  על פי עדויות בזמן המלחמה ירד הכומר אל קו האש אך לא בשביל להילחם לצד אחיו אלא כדי להעניק עידוד ללוחמים ומחילה לאיטלקים והגרמנים ההרוגים. התנהגות זו מעידה על היותו מתחסד ונעדר תחושה של אחווה ושותפות גורל. 
מריה קרויה על שמה של מריה הקדושה – אמו של ישו. היא ממלאת את מקומה של אמו האהובה של הגיבור אשר נפטרה בדמי ימיה בשל מחלת הצהבת. היא נוטלת לידיה את מטלות הבית למיניהן. חרף שמה הטעון משמעויות דתיות נוצריות היא מבקרת את הכנסייה כממסד, את הכומר העומד בראשה ואת האל.   

אמצעי נוסף להכרת הדמויות ועיצובן הוא השימוש במוטיבים.
באמצעות מוטיב הנר מפגיש ארי דה לוקה את הקורא עם הדמות המיוחדת של רפנילו החונך ושל הנער חניכו. רפנילו גר בחדר שהיה בעבר מחסן קטן. בחדרו הדל אין תאורה חשמלית. הוא אוכל לאורו של הנר אוכל פשוט. לפיו יש להעמיד את הנר במקום נמוך כי האור רוצה לעלות מעלה. לדידו הנר מאיר את החושך אך לא מגרש אותו. הצללים המתנועעים אורחים לו לחברה. הנער מודה כי הבצל נראה מפתה לאורו של הנר וכמוהו המלח אותו בוזק רפנילו על האוכל. אף החדר נראה רחב יותר לאורו הדל של הנר. (עמוד 44) מאור הנר מסמל תקווה. רפנילו אשר איבד את יקיריו בזמן המלחמה מכין את הנער לקראת מותה הקרב של אמו. ברצונו לומר כי בכוחה של התקווה ולו הזעירה ביותר לעדן את מהלומותיו של "פטיש צרות" החיים אך לא להרחיקו לגמרי. החריפות והמליחות של הבצל והמלח מסמלים את מכאובי החיים – הללו נראים נסבלים לאורה של התקווה. רפנילו פליט המלחמה מצליח לראות את שפעת החיים ויופיים למרות הסבל הכבד שנגרם לו. הורי הנער בניגוד לרפנילו לא מדליקים נרות כיוון שאלו מזכירים להם את ימות המלחמה בהם נאלצו להשתמש בנרות. על אף המלחמה ונוראותיה ואולי אף בגללה מחזיק רפנילו בתפיסת עולם אופטימית לאורה הוא מחנך את הנער.

מוטיבים נוספים באמצעותם ניתן לייחד את דמותו של הנער הם: הבומראן והקול המתחלף. לאורך היצירה מתאמן הילד בהטלה אך אינו זורק את הבומראן. ניתן לראות הקבלה בין ההכנות של רפנילו לקפיצה לבין זריקת הבומראן: "הכנפיים שברו את קליפת הגיבנת. היא התבקעה כמו ביצה, בלי דם, הז'קט יותר תפוח. הוא אומר שפתח אותן, הן יותר גדולות מאלו של חסידה. הוא החליט לחכות ללילה של הזיקוקים, בינתיים הוא מתאמן בערב בחדר שלו. אני אומר לו שגם אני החלטתי, אטיל את הבומראן באותו לילה, גם הכנפיים של הבומראן מוכנות." (עמוד 88) אירועים אלו חלים בערב השנה החדשה הנוצרית יחד עם שחרור קולו של הנער – הללו מהווים מעין תקופת התבגרות שהסתיימה. טיבו של הבומראן לחזור לאחר הזריקה אך לא כך קורה. רפנילו כמו הבומראן לא ישוב אך רוחו תמשיך לשרות על הנער. הוא הוריש לו עושר רוחני של חסד ואהבה. רפנילו חינך אותו לחסד, לנתינה, לרחמים ולצדקה – ערכים אלו יישארו גם לאחר עזיבתו של רפנילו. הבומראן והקול מסמלים את התבגרותו של הנער: "אני יורק קריש של אוויר חם החוצה מגרוני, זה קול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותיי, אני צועק, ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונטדידיו." (עמוד 142) – לבגרות מתלווה גם מחאת כאב.
מוטיב נוסף הוא מוטיב האוכל המסמל מעמד, פיתוי, סממן נוצרי ופעולה מנחמת.  הנער "רשום לעוני" – הגדרה זו מזכה אותו בלחם המרוח בריבת חבושים. (עמוד 12) בניגוד ל"רשומים לעוני" היו ילדי העשירים מוציאים מתיק האוכל עוגיות. האוכל מדגיש את ההבדל הבין מעמדי.
כאשר מריה מנתקת את קשריה עם בעל הבית הוא מביא לביתה כתשורה עוגיות: "מריה מספרת שהזקן עלה עם העוגיות, אמא שלה ירדה לקנות קפה... את העוגיות הוא השאיר ואכלנו אותן". (עמוד 69) אחותו הצעירה של דון צ'יצ'ו "הייתה עולה אל אותה דירה שבבניין הזה ומביאה לחם הביתה." (עמוד 110) הנער העומד מול מריה "היודעת תנועות של נשים" מרגיש "ריקנות בקרביים, רעב ללחם, לנגיסה באותה פרוסה של לחם בחמאה." (עמוד 31) – האוכל הוא סממן לפיתוי ותשוקה. תהליך ההתבגרות של הנער מלווה בגדילה של התיאבון. אמו מזהה את המולדת עם אוכל: "המולדת היא זאתי שנותנת לך אוכל". ואביו עונה לה בצחוק: "אז את המולדת שלי." (עמוד 20) במקרה זה האוכל מדגיש את תחושת השייכות של האם למקום ושל האב אליה. קשר הברית המיוחד שרקמו השניים אף הוא ניכר בסצנה זו. האב לא סותר את דברי אשתו למרות שאינו שותף לדעתה. העיר נפולי מכונה "עיר דמים". האוכל והיין מקושרים לדם. הרוטב של יום ראשון סמיך וכהה כמו הדם. מריה תאמר לנער כי שתיית היין האדום מסייעת לה בעניין הדם שהיא מאבדת עם קבלת הוסת החודשית. '"האנשים תקועים בעניין הזה של הדם, מכניסים אותו לתוך קללות, לתוך עלבונות, אפילו אוכלים אותו מבושל, ואחר כך עוד הולכים וסוגדים לו בתוך כנסיות. במיוחד לנשים יש שיגעון להגיד "דם" על ימין ועל שמאל. וגם הרוטב של יום ראשון הוא כל כך כהה, סמיך דומה לדם."' (עמוד 68) עיקר מזונו של הנער הוא לחם. בטקס המיסה שותים הנוצרים יין המסמל את דמו של ישו ואוכלים לחם המסמל את גופו. הפולחן מאפשר למאמין להתכבד בדמו ובבשרו של ישו ובכך להיות קרוב אליו וביום תחיית המתים לזכות בחיי נצח. באמצעות סממנים נוצריים אלו מדגיש המחבר את שיוכם הדתי של אנשי העיר. האוכל אף נתפס כמעניק נחמה. הנער מעדיף לחם רך טבול ברוטב על פני גבינת המוצרלה שמציע לו מאסט אריקו. אביו "מתעניין רק בצלחת, מנקה אותה עם לחם". (עמוד 126) אוכל זה קרוי אוכל תינוקות הוא רך, מנחם ומשביע. גם בסוף הסיפור מופיע אוכל כמוטיב מנחם. מריה והנער קונים פיצה וחולקים אותה עם אבי הנער. '"חשבתי שאני נמצא על יד המיטה של אמא שלך", מריה לא נותנת לו זמן להשתקע: "הכל מוכן על השולחן"... אני מוריד את הז'קט, מניח את הבומראן על השולחן. "עוד יש לך אותו?" ובעודו חותך את הנגיסה הכי טעימה מכל הפיצות, קודם כל של נפולי ואחר כך של העולם, הוא שואל אותי אם הוא עף. "כמו הפיצה ביד של דון ג'יג'ינו", עונה לו מריה, אבל הוא כבר לועס ושוכח."' (עמוד 136)
מוטיב האוכל מקטלג את אנשי נפולי לפי שיוכם המעמדי והדתי, מלמד על תאוותם המינית ועל חסכיהן ומצבן הנפשי.
מוטיב העיניים הנו מוטיב מרכזי נוסף שבאמצעותו מדגים המחבר את האנושיות הנדירה של הנער ושל רפנילו היודע למצוא את האור בדמעה. עינו הימנית של הנער חלשה מזו השמאלית. הנער מוצא שימוש לכל אחת משתי עיניו. "העין הימנית חלשה, אבל היא רואה את השמיים יותר טוב מזאת הטובה, שהיא שימושית לרחוב, להביט ישר בפרצוף, לעשות את העבודה בבית המלאכה." (עמוד 14) את עינו השמאלית הטובה משאיל הנער למאסט אריקו לשם דיוק במדידה ואת עינו הימנית החלשה פוקח בכדי להביט בשמיים. בבחירתו זו הוא יוצר אשליה תמימה לפיה המציאות יפה מכפי שהיא. כך נוהג הוא כאשר אביו מגיע אל הנגרייה על מנת לבשר לו על מות אמו ואין הוא רוצה לפגוע בכבודו. "אבא בוכה, אני עומד ללא ניע עם המטאטא ביד ואוחז בו חזק ועוצם את העין הטובה כך שאני רואה לא ממוקד ולא מסתכל בפנים של אבא שמתבייש לבכות לפני." (עמוד 124) באופן הזה הוא מתבונן במריה ומאפשר לכל חושיו לקחת חלק בחוויית הקרבה. "לא ידעתי שכל כך יפה להסתכל זה בזה קרוב. אני מכווץ את העין הטובה, עם האחרת אני רואה פחות מדויק, אבל האף מתעורר ומושך לנחיריים את הריח המזיע של מריה ואת המרירות של הבומראן." (מעוד 47) הנער בר הלבב יכול (אולי בגלל הערבוב בין ילדות לבגרות) לעצום את העין שרואה ברור ולפקוח את העין החלשה. אך עצימת העין לא הופכת אותו לנאיבי, להפך. הוא יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף. יחד עם הגוף גדלים גם הרוע, גדל גם הכוח שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצב ולייאוש. כדי לחיות, מבין הנער, אין מנוס ממהלומות. (עמוד 132, 138) – לפיכחון ולרגישות מעין אלו מכין אותו רפנילו באמירתו: "שכל עיניים זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים. הדמעות הוא אומר מאפשרות לראות." (עמוד 35)

אמצעי נוסף לאפיון הדמויות הוא אנלוגיה ניגודית.
הן מריה והן הגיבור נזנחו על ידי הוריהם אך בנסיבות שונות. הוריה של מריה הפקירו אותה לחסדיו של בעל הבית המתעלל משיקולי תועלת ורווח. הורי הנער נאלצים להיעדר מביתם בשל מחלתה הסופנית של האמא. הוריה של מריה בורחים מביתם במטרה להקשות על המלווים הדורשים את כספם מלמצוא אותם. על נסיעתם הכפויה הודיעו למריה באמצעות שליח ולא פנים אל פנים. "ההורים של מריה עברו דרך הבית לקחת את המזוודות, הם לא מצאו אותה, השאירו לה כסף וביקשו מדון צ'יצ'ו בכל לשון של בקשה שישמור עליה קצת לצדו, הם צריכים לצאת לנסיעה דחופה, יחזרו במהרה." (עמוד 125) אבי הנער ממשיך גם בזמן המשבר לפרנס את משפחתו בכבוד, להיפגש עם בנו בזמן ארוחת הבוקר ולטפל במסירות באשתו הגוססת – על כך רוכש לו בנו כבוד. הנער המתבגר חש בחסרון הוריו ואילו מריה חשה הקלה באשר להיעדרות הוריה. "לקחו את אמא לבית חולים. הבית שותק, קופא." (עמוד 45) "הוא הסביר לי שהשנה לא יהיה חג מולד. רק היא חשובה לי, והיא נשענת עלי בכל הכוח שנשאר. אנחנו לא מערבים אותך, זה משהו שבין שנינו, דבר ישן מהזמנים שהלכנו בהפצצות למקלט ונשבענו שאפילו הפצצות לא יפרידו בינינו. אם היא הולכת, אני נשאר ידית בלי דלת. אחר כך הוא סילק את המחשבות: נחזור שלושתנו, כאילו כלום לא קרה, יהיו לנו שוב פעם ימי הראשון שלנו." (עמוד 84)  מתוך ההנגדה ניתן ללמוד על אישיותם הנרקיסיסטית של הורי מריה. ולהבדיל, על ההקרבה האישית, המסירות והאהבה של הורי הנער.

דוגמא נוספת לאנלוגיה ניגודית היא המקרה המצער של טוטו (דודו של הנער). מניין שנותיו של הנער גדול מזה של דודו ביום בו נהרג. דודו של הנער היה חסר השכלה, לפיכך נאלץ לצאת לרחוב ולהתפרנס מעבודת דחק. אביו של הנער מעודד את בנו לרכוש השכלה בכדי שלא יצטרך להימצא ברחוב לשם פרנסה אלא יוכל לעבוד במשרד מוגן. "בשארית היום חשבתי על הדוד טוטו שלא הכרתי. הוא נהרג בצהריים, מול הדואר המרכזי, מפצצה של מטוס. אבא היה אחיו הבכור, הוא היה הולך לפרוק בנמל, ודוד טוטו היה יוצא אתו, עוצר במדרכה של וִיָה מֶדינה לצחצח את הנעליים של האנשים. אבא יצא בריצה אחרי ההפצצה ומצא אותו במקום שלו, הדוכן הקטן לצחצוח נעליים נשאר שלם, דוד טוטו היה חתוך לשניים. היה יולי, על הגופות של המתים היה המון אבק, אבל שום זבוב, גם הם מתו. כל שנה אבא לוקח אותי לשים פרח על קבר האחים, בית קברות הוא גן החיות של המתים. הם כלואים שם בפנים." (עמוד 72) הדוד טוטו היה בור. לפיכך האב העובד כסוור בנמל רוכש השכלה בשעות הערב ומנחיל לבנו את חשיבותה. לנוכח הדברים ניתן ללמוד על ההבדל בין הנער לדודו ועל חשיבותה של ההשכלה בעיני האב. 
דוגמא נוספת מתייחסת לדמותם השנויה במחלוקת של בעל הבית ושל המדפיס דון ליבוריו. בחסות המעמד אותו רכשו בקהילה השניים כופים עצמם על נערות ונערים חסרי ישע. אף על פי כן, בדמותו של בעל הבית ניתן לראות בעיקר צללים מה שלא כן בדמותו של המדפיס המגלה נדיבות, חברות טובה, אומץ לב ומעורבות בקהילה. לפי עדותו של מאסט אריקו היה דון ליבוריו בין המפגינים נגד הגרמנים בזמן המלחמה. (עמוד 82) דון ליבוריו שילם עבור שמלת הכלולות של יתומה בלי נדוניה. (עמוד 36) הוא אף הרגיע את מאסט אריקו אשר זה נמלא חמה על פועל הבניין. (עמוד 81) לכן מאסט אריקו מתייחס בסלחנות למעשיו השליליים: "כשזה הרגל מגונה, זה לא חטא." (עמוד 36) בניגוד לו, בעל הבית מכונה בפי הנער על דרך ההקצנה: "האדם הכי מטריד בין אלה שאני פוגש". בעל הבית נוטה לבייש את דיירי הבניין החייבים תוך שהוא שואל "מתי אתם משלמים לי?" – וזאת כשיש אנשים מסביב. (עמוד 39) ידוע כי הוא כפה עצמו על לפחות שתי נערות: אחותו הצעירה של שוער הבניין דון צ'יצ'ו ועל מריה. הוא מבקש שיימחל לו ולכן פוקד את הכנסייה בכל יום ראשון אך לא משנה מדרכיו הנלוזות.
אנלוגיה ניגודית מצויה אף בדמות שני החונכים העיקריים של הנער מאסט אריקו ורפנילו. האחד נוצרי האחר יהודי. האחד גשמי האחר רוחני. האחד מחוספס האחר רגיש.

קיימת אנלוגיה ניגודית בין רפנילו לבין אביו של הנער. רפנילו למד לדבר איטלקית בדייקנות ואילו האב מתאמץ ללמוד אך מתקשה. (עמוד 67) 
ראינו כי ארי דה לוקה מתאר את אנשיה הססגוניים של מונטדידיו בדרכים שונות ומגוונות.

איך מתקשר שם הספר לדמות המרכזית ולעלילה המרכזית של היצירה?


עלילת הרומן הר אדוני מאת ארי דה לוקה מתרחשת לא בירושלים אלא ברובע סמטאות צפוף הקרוי מונטדידיו (הר אדוני) שבנאפולי, איטליה. שם הספר הוא שיבוץ הלקוח מספר תהילים ומהבשורה הקדושה עפ"י מתי. בספר תהילים פרק כ"ד נמסר כי רק אדם נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשו ולא נשבע למרמה יוכל לעלות בהר אדוני. ואילו בבשורה עפ"י מתי פרק ה' נאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמים. אשרי האבלים כי הם יינחמו. אשרי הענווים כי הם יירשו ארץ. אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ישבעו. אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האל. אשרי הנרדפים בגלל צדקה כי להם מלכות שמים. ואשר יעשה וילמד אותן ייקרא גדול במלכות השמים."
גיבור הרומן הר אדוני הנו נער מתבגר אשר החל לעבוד כשוליה אצל נגר. בנגריה ישנה פינת עבודה המיועדת לדון רפניֶלו, סנדלר יהודי אדום שיער, פליט שואה שבשנת 1945 היה בדרכו לירושלים אך הבריטים ששלטו בארץ מנעו ממנו ומאחיו היהודים את הכניסה לגבולותיה של הארץ המובטחת. דון רפנילו התריס אז כלפי מעלה "תשמור לך את ההר שלך, תחזיק לך את האנגלים בירושלים ושהם יהיו העם הנבחר שלך." כמהתלה הביאו הקב"ה למונטדידיו (הר אדוני) שבנפולי.[1] (עמוד 65) מונטדידיו של מטה שונה מזו של  מעלה. מונטדידיו הארצית צפופה, מזוהמת והאלימות פושה בה.
רפנילו זה מפליא לתקן את נעליהם של עניי נפולי. הללו מברכים אותו "הלוואי שיצא זהב מהגיבנת שלך" כגמול על עבודה שאינם יכולים לשלם בעבורה. אבל בתוך הגיבנת חורקות להן כנפיים. לכשתתבקע הגיבנת יעוף רפנילו לירושלים ויעבוד יחד עם רבי יוחנן הסנדלר. כל זה עתיד לקרות בלילה של ה - 31 דצמבר כשהנפוליטנים משליכים כמנהגם את כל החפצים הישנים מבעד לחלונות ויורים זיקוקי דינור.
בינתיים מספר רפנילו לנער



[1] הנפוליטנים נכסו לעצמם את השם התנכי. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה