יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

הר אדוני סיכום דה לוקה רומן מתורגם סיפור יצירה ספרותית בגרות בספרות

דמותו של רפניילו
שמו האמיתי הוא רב דניאל. בנפולי נתנו לו את הכינוי דון רפניילו (צנונית באיטלקית) מפני שהוא קטן, ובגלל השיער האדום והגיבנת המחודדת. הוא יהודי ניצול שואה. רפניילו רצה להגיע להגיע לירושלים, איך כשהגיע לנפולי הוא ראה המון ילדים רזים שהזכירו לו את הילדים בעיירה שלו, ילדים שנהרגו בשואה. כולם הלכו יחפים, והוא סנדלר - מתקן נעליים. הוא מחליט להישאר. בעיירה נזהרו לא לנגוע בו מפני שהיה גיבן, אבל בנפולי הוא נהנה מהקרבה של האנשים, אנשים נוגעים בגיבנת מפני שהם מאמינים שזה מביא מזל.

הוא אדם טוב מאוד, מתואר כצדיק: מתקן את הנעליים של העניים ללא תשלום ועובד ללא הפסקה. הוא סנדלר מומחה, הנעליים שהוא מכין מתאימות יותר מכפפות, מפני שהוא עושה אותן מתוך אהבה לאנשים. הילד אומר ש"העור של הסנדלים קם לתחייה בידיים שלו". רפניילו לא סובל מהסירחון של עור נעליים רקוב, או מזה של פצעי רגליים. הנער אומר שכנראה שהאף שלו קדוש. ישנם דברים נוספים שיוצרים רושם שהוא קדוש: רפניילו מספר שרבי יוחנן הסנדלר מהתלמוד היה מתגלה אליו בחלום ומלמד אותו את מלאכת הסנדלרות. 
העניים גומלים לו על עבודתו בברכות. רפניילו אומר שהברכות שוות יותר מכסף כי מאזינים להן בשמיים.
הוא גר בחדר קטן שהיה פעם מחסן ואין בו אור חשמל. מזונו דל: יין ולחם עם בצל. אולם הוא מרוצה מחלקו. הוא מאיר את החד באור נר ומתפעל מאורו, וגם הבצל והיין נראים יפים באור הנר.
חייו של רפניילו היו ועדיין קשים, אך הוא אינו ממורמר ואינו שונא את הבריות. להיפך, הוא עוזר לאנשים.
הוא שולט בדברים על ידי כך שהוא משתדל לראות את הדברים בצורה חיובית. לדוגמא, רפניילו אינו מרגיש סחרון של העיירה שלו, הוא רואה בגעגועים נוכחות, כאילו האנשים שבהם הוא נזכר באים לבקר אותו. הנער אומר שהוא מתקן את המחשבות כמו שהוא מתקן את הנעליים.
הוא מאמין שכוחות הנפש שלו יעזרו לו להגיע לירושלים. בזמן המחלה הוא סבל מאד ורצה למות, אך הוא ניצל. הוא היה מסורב מוות.
הוא היה קורא תהילים ושם כתוב: "מי יעלה בהר אדוני... נקי כפיים ובר לבב" פרק כ"ד. רפניילו מרגיש שהיסורים שעברו עליו במלחמה ניקו את לבו ורחצו את ידיו בסיד לכן הוא מוכל לעלות בהר ה'. הוא מאמין בכך שבנפולי אמר לו המלאך שהוא יעוף לירושלים עם כנפיים, ושהכנפיים נמצאים בתוך הגיבנת שלו... הוא הסתמך גם על כוחות הנפש והאמונה ואומר שתנועת התנופה היא התפילה. "מרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נהיית לו אוזן".

בהמשך הסיפור הוא מכין את עצמו למעוף לירושלים: הגיבנת גדולה והוא מפסיק לקחת נעליים לתיקון.


הקשר בין הנער ורפניילו
הקשר בין הנער ורפניילו מתהדק ורנפיילו משמש לו אב רוחני ותומך בו בתקופה שאביו רחוק ממנו, מפני שהוא נמצא ליד אמו החולה בבית חולים.
הנער סומך עליו ומשאיר לידו את הבומראן שיקר לליבו.

בעזרת רפניילו, הנער לומד להכיר את חשיבותם של כוחות הנפש ושל הדמיון. הוא מקשיב מוקסם לסיפורים של רפניילו ואמר שסיפוריו מחדירים בו "עליצות של מעופף".
מאסט אריקו מלמד אותו להתמודד עם המציאות, ואילו רפניילו מלמד אותו לא לשקוע בתוך הקשיים והכיעור של המציאות, אלא להתרומם ולהמריא מעליה.

בתמונת הסיום של הרומאן הנער מעיף את הבומרנג ודון רפניילו עולה על הגג ועף ממנו לכיוון ירושלים
מתוארות ההכנות של דון רפניילו: הוא מפסיק לקבל נעליים לתיקון, ומסיים לתקן את כל הנעליים שהיו אצלו. הוא נפרד לשלום ממאסט אריקו. מאסט אירקו אומר שהוא קנה כרטיב באוניה שמפליגה לארץ הקודש. אולם הנער מאמין שדון רפניילו מתכוון להשתמש בכנפיים שצמחו לו בתוך הגיבנת כדי לעוף לירשולים. גם הנער מתוכנן, הוא מרגיש בומרנג שצמוד לגופו כבר רוצה לעוף ומשמיע קולות כמו הכנפיים שבתוך הגיבנת של רפניילו. הוא מרגיש כאילו שהבומרנג כאילו שהוא פועם בתוך ליבו.

הנער עולה לגג בערב האחרון של השנה, ב-31 בדצמבק, לפני שנכנסת השנה החדשה. 
בנפולי נהוג לירות זיקוקים ולזרוק חפצים ישנים. 
האב החליט לעבוד בערב ראש השנה מפני שהוא לא מסוגל להישאר בבית בלי האימא.
הוא עולה עם מריה להעיף את הבומרנג ודון רפניילו מצטרף. מסביב אורות וקלות נפץ של זיקוקים וחפצים מושלכים לרחוב. ישנה תחושה שכל נפולי היא "שחרור של כוח שרוצה לזרוק באוויר". 
הבומרנג בוער בידו ועף, והוא רואה את כנפיו של רפניילו נפרשות והוא עף לכיוון הבומרנג. 
על הרצפה נשארות השמיכה וזוג הנעליים של רפניילו ושתי נוצות.
פתאום מופיע בעל הבית ומנפל על מריה הנער חש עוצמה בזרועותיו, הוא מנתק אותו ממריה ומעיך אותו מהגג. בעל הבית נזרק יחד עם החפצים הישנים שזורקים אנשים אחרים.
מריה והנער מתחברים מתחת לשמיכה של פרניילו, ואז הקול של הנער משתחרר, והוא משמיע צעקה גדולה, צעקה שאין עבורה מקום על גליל הנייר.

משמעות הסיום
הנער עולה אל הגג בערב ראש השנה האזרחית החדשה, בערב בו אנשי נפולי זורקים את החפצים הישנים. רגע זה מסמל את תום תהליך ההתגברות של הנער, הוא נפרד מהילדות. האב לא נמצא איתו, הוא נשאר ללא חסות ההורים, רק מריה שתרמה להתבגרותו נמצאת עמו והיא תמשיך עמו לחייו הבוגרים. הנער נפרד גם מהבומרנג שתרם להתבגרותו, וגם מדון רפניילו. דון רפניילו תמך בו ותרם לעיצוב אישיותו. הוא עוזב פיזית, אבל תמיכתו הרוחנית נשארת.
לאחר שהוא נפרד מהבורנג ומדון רפניילו, הנער מצליח לנצח את בעל הבית. רפניילו הטוב עולה לשמיים, ואילו בעל הבית הרע נזרק עם החפצים הישנים. הנער כבר בוגר ומסוגל להגן על עצמו ועל מריה. נפתח הפתח לעתיד חדש עבורם. אולם שמיכתו של דון רפניילו מכסה אותם - המשמעת היא שדמותו תמשיך לספק להם הגנה.


האם דון רפניילו עף או מת?
לפי המספר, שהוא הנער, דון רפניילו עף. הנער מאמין שדון רפניילו הצמיח כנפיים, ובסוף הוא אמר שהוא חש את משק הכנפיים של בגבו, ומדגיש שאלה לא היו סדינים. אחר כך הוא מוצא על הרצפה שתי נוצות.
רב הדברים מתוארים בצורה ריאליסטית, אולי בדמותו של דון רפניילו יש מאפיינים פנטסטיים.
לפי הרומן דון רפניילו אכן עף לירשולים, להר ה'. הוא מצטייר כקדוש והוא זכה בכך מפני שהיה "נקי כפיים ובר לבב".
כמובן שדבר זה אינו עמוד במבחן המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. במציאות אנשים אינם עפים.
אם ננסהל התאים את הדברים למציאות, ניתן להניח שלדון רפניילו היה גידול ממאיר בגבו ושהוא בחר לשים קץ לייסוריו באמצעות קפיצה מהגג. אך אם נראה את הדברים כך, מה המסר של היצירה? רפניילו הצדיק לא נגאל מייסוריו ולא זכה לגמול אלא מת מוות נורא? רפניילו התאבד, דבר שאסור על פי הדת היהודית? ואם כך, מה ירגיש הנער כאשר ימצא למחרת את גופתו המרוסקת למרגלות הבניין בין החפצים הישנים? נראה שעדיף לקבל את הדברים כפי שהם מתוארים ביצירה, אחרת אנו מרוקנים אותה ממשמעותה.

התיקון:
במידה מסויימת גם המספר עובר תיקון למרות שהוא מאבד את התמיכה של הוריו, הוא זוכה בקרבתם של אנשים אחרים שאוהבים אותו ועוזרים לו להתבגר. הוא מתבגר ולומד להסתכל על המציאות בעיני אדם מבוגר, להכיר גם את הצדדים המכוערים שבה גם בלי להיפגע. הוא לומד להתמודד ולהגן על עצמו ועל אהובתו ומצליח לשמרגם את התמימות והיכולת לאהוב.
מריה עוברת תיקון באמצעות הנער. היא חווה אהבה עם נער בגילה, וחוה עמו גם חוויה מתקנת - חוויה מינית שמטהרת אותה מהמין הנצלני והמכוער שהיה לה עם בעל הבית. הנער מכבד אותה והיא מרגישה שהיא חשובה לו.


הבומרנג כסמל: הבומרנג הוא כל כך ממשי, הוא גם מטאפורה למה שקורה בהתבגרות. הוא מסמל את ההתבגרות של הנער.
בתרבויות רבות נהוג לתת לנער או לנערה חפץ המשמש להשתלבות בעולם המבוגרים. הנער מקבל את הבומרנג ליום הולדתו ה-13, סמוך ליצאתו לעולם המבוגרים. "עכשיו אתה גבר, מביא משכורת הביתה" - אומר לו אביו ביום הולדתו.
לאורך העלילה הוא מתאמן בזריקת הבוראנג והדבר תורם להתפתחותו הפיזית: שריריו מתפתחים והוא נעשה חזק וחסון. דבר זה גורם למריה להתעניין בו, ולמריה יש חלק חשוב בהתבגרותו.
הבומרנג מעניק לו כוח וביטחון, הוא מטפח טכניקה של מיומנות ההטלה ומשתמש בו גם כאמצעי המלמד אותו איפוק (היכולת להימנע מהעפת הבומרנג). הפחד מפני העפת הבומרנג, שמא לא יחזור, מסמלת את הפחד מההתבגרות שמשמעותה אובדן הילדות שלא תחזור.

בסוף הרומאן הנער נפרד מהבומרנג - מעשה העפת הבומרנג מסמל את סיום הנעורים והמעבר לבגרות. תום תהליך התבגרותו והוא יוצא לחיים עצמאיים. זוהי פעולה סמלית המתלכדת עם תעופתו המצמררת של דון רפנילו, וחותמת את תקופת הילדות של הנער עם הגיעו להבנה הכואבת כי כעת הוא בוגר. כפי שהוא אומר בתחילת הרומן, במונטדידיו הילדים מתבגרים בריצה.
יש קשר בין העפת הבומרנג לבין מעופו של דון רפנילו. נשמתו הטהורה של דון רפניילו משתחררת מתוך גופו המיוסר והכואב וגם הבומרנג משחרר ו"בורח לדרכו בזנב להבות ובקריעת עצמות". הבומרנג ודון רפניילו כאילו מתמזגים. עם הבגרות באה המועדות הבלתי - נמנעת לסופיות החיים.

רעיונות מרכזיים ברומן ומשמעותם:
תיקון ונתינה - דון רפנילו, המבוגר הרוחני המשמעותי שבחייו של הנערף מלמדו אץ ערכי התיקון והנתינה.
אחת הסיבות שבגללן עצר במונטידיו ולא המשיך לירושלים הייתה הרגליים היחפות של אנשי העיר. הם הולכים יחפים, הוא סנדלר ובכלותו לתקן להם את נעליהם. הוא ניצול שואה, הם לא יהודים, ובכל זאת הוא נשאר שם כדי לתקן. לתקן את נעליהם ולתקן לעצמו את החוויה הקשה שעבר בעיירתו. הוא נשאר במונטדידיו עד שתיקן את כל הנעליים של כל אנשי העיירה ובחינם. ועשה מעשה אומנות, הוא נתן מכל הלב.
כמו שהוא מתקן את הנעליים, כך מתקן דון רפניילו את המחשבות. הוא הופך אותך ומתקן אותן. למשל: געגוע הופך לנוכחות. כשאתה מתגעגע אל תתעצב, אלא עלייך להתייחס למחשבה כאל ביקור.

זוגיות - לאורך כל הרומן כולו מוסר ארי דה לוקה מסרים תומכים בזוגיות. ראשית מתוארת הזוגיות של הורי הנער, היא מתוארת כברית. הם מתמודדים יחד עם מחלתה של האם, והנער לא לוקח חלק בהתמודדות הזו. אם יקרה לה משהו, אומר האב על אשתו, אשאר ידית בלי דלת. מטאפורה זו מדגיש את החיבור הטבעי שבין השניים. הזוגיות של הנער עם מריה גם היא מקבלת תמיכה ועידוד מהסביבה. הסובבים אותם אינן מגנים אותם אלא מחזקים אותם, מעודדים ומלמדים כיצד להמשיך הלאה. דון ציצ'ינו השוער, מחמיא להם על ה"ביחד" שלהם, ומזהיר אותם מהרצון להינשא: טוב עשיתם שנהייתם יחד. אבל תעשו את הדברים נכון..." הוא אמר להם, "אל תרוצו, אתם לא יכולים להתחתן... תתחילו להיות מאורסים, תראו מה הכוונות שלכם... כשיתחילו האנשים לדבר, הם (ההורים) יהיו נגדכם".
"כמה חשוב בעיר הזו להיות בשניים, אומר להם ג'ג'נו המסריח מהפיצה...:"מי שלבד הוא פחות מאחד".

הר אדוני נמצא בירושלים והוא מקום קדוש גם ליהודים וגם לנצורים.
בספר תהילים כתוב: "מי יעלה בהר אדוני.. נקי כפיים ובר לבב" תהילים כ"ד. הצדיקים יעלו בהר ה'.
ובברית החדשה כתוב: "אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האלוהים" מתי פרק ה'. בדרשה על ההר ישו מדבר על בני העניים, ברי הלבב ונקיי הכפתיים, שמהם תבוא הגאולה.

הצדיק ברומן הוא דון רפניילו.
דון רפניילו עומד במחנים קשים, כמו איוב: הוא היה בשואה וראה איך רוב בני העיירה שלו נספים. הוא ביקש למות, אך המשיך לחיות והקדיש את חייו לעזרה לזולת ללא תמורה. הייסורים טיהרו את רפניילו ולכן הוא נקי כפיים, בזכות הדרך שבה עמד בייסורים ובזכות העזרה לזולת הוא זכאי לעלות להר ה'.


סיכום
"הר אדוני" הוא סיפור התבגרות עדין ומרגש על הצער, הכאב, החסד והאושר. דה לוקה מיטיב לתאר את תהליך ההתבגרות על הקונפליקט הבסיסי בין אגואיזם ותפיסת ה´עצמי´ כמרכז הקיום לבין נטיות להתמסרות והקרבה עצמית. הנער, גיבור היצירה עסוק בהתבוננות הפנימית ובניסיון להבין את שמתרחש בגופו ובנפשו, אך יחד עם זאת, הוא מתגייס בכל מאודו למען האנשים היקרים לו בסביבתו.
שתי גישות עיקריות מנסות להסביר את תקופת ההתבגרות הסוערת, על הפרת האיזון הדרמטית בין ה´אני´ לבין ה´חוץ´: הגישה הפסיכואנליטית, שעוסקת בשינויים תוך-נפשיים אצל הפרט, והגישה הפסיכו-חברתית, העוסקת בפעולותיו ושאיפותיו של הפרט, בעקבות התהליכים החברתיים. עקב עליית עוצמתם של הדחפים, מופר האיזון בגיל זה, ומתחולל מאבק בין הדחפים המחפשים פורקן, לבין ה´אני´ שמנסה להתגבש ולשמור על איזון, כשלנגד עיניו עומדים המוסר והחברה.
אפשר שהפרת האיזון תתבטא בתוקפנות ואף עבריינות, התנהגות מינית בלתי-מבוקרת, נטייה לשימוש בסמים ואלכוהול, נסיגה בלימודים, אי-סדר ולכלוך, חלימה בהקיץ, פנטזיות ופחדים – זאת במקרה שהדחפים יכריעו את מנגנוני ה´אני´ האחראים לבקרה ואיזון; ואפשר שהפרת האיזון תתבטא דווקא בנטיות נזיריות, עכבות, ביישנות, הסתגרות חברתית ועצבנות – זאת במקרה שה´אני´ יגבר על הדחפים וידכאם ב"יד חזקה".
צורת התמודדות מוצלחת עם הפרת האיזון של גיל ההתבגרות באה לידי ביטוי בספר "הר אדוני", בדמותו של הנער, הפועל באמצעות עיקרון האינטלקטואליזציה. זוהי צורת התמודדות, שבה יש לחשוב על נושאים מופשטים שברומו של עולם. רבות מהידידויות מבוססות על שיחות פילוסופיות בנושאים כמו משמעות הקיום, צדק ואי-צדק בעולם, משמעויות המוסר וההגינות וכד´. כך נחשף הנער למערכות יחסים מיוחדות במיוחד עם מריה ועם דון רפנילו, ובאמצעות שיחותיו העמוקות עמם, הוא זוכה בתובנות המאפשרות לו התמודדות בריאה עם מורכבות תהליך ההתבגרות.
בתקופת ההתבגרות שואף הנער להשיג עצמאות, ודרישה דומה מופנית אליו מצד החברה. זוהי דרישה לא פשוטה שכן קיים גם לחץ נגדי לתלות. לגדול, פירושו לתפוס את מקום ההורה, ובכך באופן סמלי, יש בגדילה מעין מעשה סילוק תוקפני של מישהו.
סכנה ממשית בגיל ההתבגרות, שבאה בעקבות ההתנכרות לדמויות ההורים, היא בחירת זהות עצמית שלילית. לכאן נכנסת קבוצת הגיל שתפקידה הגדרת זהות, מרד ומקלט לחרדה. קבוצה זו משמשת תחליף ליחסים המנותקים בבית, פתרון לבדידות ופורקן לדחפים. גיבור "הר אדוני" נע בין החרדה שבגילוי החדש, לבין געגועיו לביטחון ולחוסר האחריות של הילדות. הוא מפלס את דרכו בניסיון לגבש את זהותו. התבגרותו שונה מן המקובל עקב מחלת אמו ומותה ודעיכת אביו באבלו. דמויות ההורים חדלות לשמש עבורו גורם מכוון בהתלבטויות הבחירה בדרך הנכונה. גם עזיבתו את הלימודים בבית-הספר, מותירה אותו מחוץ לחברת בני-גילו. כך יוצא שהתאהבותו במריה וחברותו לדון רפנילו הם הכלים המשמעותיים ביותר עבורו בגיבוש עצמי יציב, בוגר ומוסרי. אלו הדמויות המתווכות, המשמשות לו מורי-דרך במעברו המוצלח מעולם הילדות אל עולם הבגרות.



שאלה:
לעיתים קרובות הרומן מאתר מערכת יחסים בין דמויות מעולמות שונים (מוצא שונה, דורות שונים, מעמדות חברתיים שונים וכדומה) תאר מערכת יחסים בין דמויות ברומן הר אדוני והסבר מה לומדת אחת הדמויות על עצמה או על זולתה באמצעות מערכת יחסים זו.

תשובה:
כשמלאו לנער המספר שלוש עשרה שנים, שלחו אביו לעבוד בנגרייה אשר בבעלותו של מאסט אריקו. שם התוודע הנער לרפנילו הסנדלר אשר הגיע לנפולי אחרי מלחמת העולם השנייה, מקצה אירופה. כינויו בפיהם של הנפוליטנים הוא רפנילו, כיוון ששערו אדום כצנון. רפנילו מעיד על עצמו כי אלוהים עשה אותו כמו אוּד מאש, בשל שיערו האדמוני ועיניו הירוקות. (עמוד 16) גופו קטן ממדים ובפסגת גבו, גיבנת. לפי מראה פניו גילו הוא מאה, לפי זריזות ידיו ומראיתן גילו הוא כבן ארבעים, ולפי סמיכות שערותיו נדמה כי הוא כבן עשרים. רפנילו הוא אדם יקר נפש, המתקן את נעילהם של הדלפונים ולא גובה שכר עבור עמלו.
המספר, מודה לו על תיקון נעליו המרופטות ופונה אליו בכינוי דון. לשמע הדברים אומר רפנילו בלי דון. הנער מתעקש ואומר אתה נוצרי טוב, עושה צדקה מגיע לך דון. ורפנילו משיב בצניעות הדון בסדר בשביל האחרים, וחוץ מזה אני, אני אפילו לא נוצרי (עמוד 19).
רפנילו שם פעמיו לירושלים, אך מצא עצמו בנפולי. הוא הגיע מעייריה מוכה אשר איבדה את כל ילדיה. ההמון של נפולי מזכיר לו אותם. רפנילו עובד בבית המלאכה של מאסט אריקו החל משנת 45. הנער שומע את עלילותיו והוא מוקסם מהן. רפנילו מלמדו כי לכל אחד יש מלאך, ומלאכים לא, אם אתה נוסע אתה מאבד אותו וצריך לפגוש מלאך אחר. המלאך של רפנילו פונה אליו בשמו המקורי רב דניאל ומבטיח לו כי יעוף עד לכותל המערבי עם זוג כנפיים חזקות כמו של פרס.
המילים, אמר אפנילו, הן משאלה לכך שיבנה בית מקדש המקדש (עמוד 34).
העיניים מסביר רפנילו, זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים (עמוד 35).
רפנילו מלמד את הנער שניתן לבטא צער, כאב, כמו גם תפילה ותקווה. בערב בחדרו הוא מדליק נר, מעמיד אותו על כיסא, ודורש כי יש למקמו במקום נמוך, כי האור רוצה לעלות. האור הוא אומר, מאיר את החושך, אך לא מגרש אותו. בחורף, מתחמם רפנילו לאור הנר (עמוד 44).
האור מבטא תקווה לישועה. אדם שפוף רוח שואף לגאולה ולהצלה.
האור, התקווה יכול לשפר את ההרגשה הרעה אך לא לבטלה כליל. הנער שם לב לכך שעוד לא ראה את הדברים המוכרים (לחם, בצל, מלח, צלחת) לאורו של הנר. נדמה לו שטעמם משובח יותר. דרך הסתכלות אופטימית על העולם, מיטיבה עם מצבו של הנער, אשר אמו גוססת. 
עוד מלמד רפנילו את הנער שברכות שוות יותר מכסף, כי מאזינם להם בשמיים. אך גם לקללות מאזינים (עמוד 53).
 לשום נסיך אין ברכות כמו אלה שיש בעצמות של אנשים עניים. יש בדלפונים אסירות תודה ששום מלך לא חש אף פעם (עמוד 54). הנער מאמין לו.  
רפנילו אמר שמרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חיייב להיות קיים, ומרוב תפילות נהיית לו אוזן, ומרוב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזות נובט החיוך שלו (עמוד 57). רפנילו מחנך את הנער להאמין בממשות אלוהית. הנער מהרהר בדבריו של רנפילו במונחים מעולמו: כמו הבומראן, מתוך תרגול מוכנה הזריקה, אבל האם האמונה יכולה לצאת מתוך אימון? (עמוד 57).
בעיירה שלי, מספר רפנילו, הייתי קורא תהילים, היכן שכתובה השורה: מי יעלה בהר אדוני, ואומרת התשובה נקי כפיים ובר לבב. אחר כך המלחמה הכתה באזור שלי, שרפה חיים, שרפה את האדמה ואת האנשים. התחבאתי מתחת לפרש של בעלי חיים, במחצבת יד נטושה, החזקתי מעמד בלי לדעת למה אני רוצה לחיות כשכולם מתים. התמרדתי על שגם לא אני מתי. אשתו של איוב אומרת לו: קלל אלוהים ומות, לא קיללתי וגם איוב לא קילל. המלחמה ניקתה לי את הלב ורחצה את הכפיים שלי בסיד. כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני (עמוד 64), רפנילו משנן לנער שגם ברגעי השפל, בהן רוצה אדם לדון את אלוהיו ואת יצירי כפיו, לכף חובה, אל לו לאבד את האמונה ו/או את הצלם האנוש. רפנילו ביקש להפליג אל הארץ המובטחת, אך הבריטים מנעו ממנו את הכניסה לגבולות הארץ. רפנילו מצא עצמו במונטדידיו, הלוא הוא השחזור של הר אדוני המוקרי. צריך לקבל גם את העונשים ההיתוליים של אלוהים, הוא אמר בהקשר זה (עמוד 64).

רפנילו מנחיל לנער את סיפורם של בני העיירה שלו ואומר שבקרב היהודים נהוג שמי שמת מוריש את הסיפור לבנים, לקרובים. (עמוד 67). בכך רומז רנפילו על פרידתם בליל ה-31, דצמבר ועל כך שעל הנער לשמר את מורשתו שלו ומורשתה של אמו. הפרידה מהחונכים, רפנילו, והאם, מרמזת על התבגרותו של הנער. כשיש לך געגועים, אומר רפנילו, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות ואורחים לך קצת לחברה. אם כך, שואל הנער, בפעמים שצצה לי מחשבה על חיסרון אני צריך לקרוא זה נוכחות? נכון, משיב רפנילו (עמוד 104). רפנילו מכין את הנער לפרידה הכפויה, עוזר לו להתגבר על החלל שיפער בלבו עם מותם של יקיריו. הכנפיים טובות למלאכים, אומר רנפילו, לבנאדם הם כבדות. למי שרוצה לעוף מספיקה תפילה. תנועת התעופה שלנו היא תפילה (עמוד 108). מניסיונו האישי, יודע רפנילו, כי הצער יכול להביא לאדם לסף ייאוש. לפיכך הוא מכין אותו לבל יאבד את שפיותו, אלא ישא תפילה המפיחה תקווה.
רפנילו מקדש את ערך החיים ונוסך בנער אופטימיות. טוב שיש כנפיים, אומר רפנילו לנער, אבל יותר יפה להיות בעל ידיים טובות לעבודה. מדבריו, שוב ניתן ללמוד על מותו הקרב ועל כך שיש לקדש את החיים ולהעריך עבודת כפיים (עמוד 80). הנער מבחין בנוצה מתחת לדלפק של רפנילו, מרים אותה ואומר: אני מחזיק מזכרת ממך. יפה שאמרת שאתה מחזיק ולא שתהיה לך. "יש לי" זה יומרני ואילו להחזיק - אתה יודע שהיום זה אצלך ומחר מי יודע (עמוד 89). רפנילו מלמד את הנער צניעות מהי. ועוד, כי החיים פתלתלים ואין לדעת מה ילד יום.
לסיכום, רפנילו מחנך את הנער לשמור על היגיינה וניקיון, הן של הגוף והן של הנפש. הוא מורה לו לקדש את החיים, לנהוג בשפלות רוח (צניעות), בנדיבות הלב, בחריצות - והכל מתוך אמונה ויראת אלוה. הוא מסייע בידיו לבטא  תחושות של תסלכול, צער וכאב עמוק, אך במקביל נוסף בו תקווה ואופטימיות.


מאסט אריקו הוא מעסיקו של הנער. הוא מורה לו את מלאכת הנגרות. הוא כבן שישים, חי בגפו, אוהב לדוג דגים ואף מכונה בפני הנער נגר אומן הדגים (עמוד 21). הוא מבטיח לנער אני יור אותך (עמוד 22). הוא בעל מזג חם ושכניו אף טוענים כי למאסט אריקו יש אופי של קאמוריסט (הפשע המאורגן בנפולי). מאסט אריקו מספר כי בזמן המלחמה הגרמנים הרסו אותנו, בכללם ירד עלינו גשם של פצצות בבית, ובסוף עוד רצו לקחת את כל הצעירים לעבוד בשבילם בגרמניה, ומי שלא התייצב נוטרה. ברחובות נראו רק הזקנים והנשים. רצינו לסלק אותם, לא רצינו להתחבא. האמריקאים לא נכנסו לנפולי, הם חיכו, ולנו נמאס לחכות (עמוד 82). מכאן אנחנו למדים שהוא איש מעשה.



הצג בעיה מרכזית (בעיה מוסרית, דתית, חברתית לאומית וכו') הבאה לידי ביטוי ברומן מתורגם שלמדתה. הסבר והדגם כיצד מוצגת בעיה זו (למשל באמעות הדמויות, התפתחות העלילה או מוטיבים מרכזיים)

עלילת הרומן הר אדוני מתרחשת בשנות השישים של המאה עשרים בין סמטאותיו של רובע מונטדידו שבנפולי, איטליה. השנה היא 1960 אך ישנה התייחסות למאורעות מלחמת העולם השניה בהם הדיקטטורה של בניטו מוסוליני, שעלה לשילטון בשנת 1922, הביאה לברית הרסנית עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית ולבסוף אף למפלת איטליה במלחמה. בעיה לאומית זו מוצגת באמצעות דמותו של מאסט אריקו הנגר אשר בזמן המלחמה נקט יוזמה וסחף בעקבותיו את אנשי הסמטה להילחם בגרמנים אשר הפציצו את נפולי ולקחו עמם את הצעירים לעבוד בגרמניה (עמוד 82).
ברומן אף מוצגת בעיה חברתית. גיבור הרומן מתאר את האפליה שבין ילדים למשפחות אמידות ובין ילדים למשפחות קשות יום "בהפסקת האוכל ילדים מסוימים הוציאו מהילקוט את העוגיות שלהם, ולנו, הרשומים לעוני, היה השרת נותן לחם עם ריבת חבושים. כבא החום היו הילדים העניים באים לבית ספר עם שיער גזוז אפס, כמו מלון, בגלל הכינים, והילדים האחרים נשארו מסורקים. יותר מדי צדדים של הבדלים, הם היו ממשיכים אחר כך ללמוד, ואנחנו לא" (עמוד 12).
הבעיה המוסרית טומנת בחובה גם ביקורת על הכנסייה כממסד. הבעיה המוסרית מוצגת באמצעות מספר דמויות משנה ברומן. העיקרי שבהם הוא בעל הבית המנצל את מעמדו והונו לעשיית מעשים מגונים בקטינות. דון צ'י'צ'ו שוער הבין מספר ברגע של גילוי לב למריה על אחותו הקטנה שבזמן המלחמה הייתה עולה לדירתו של בעל הבית וחוזרת הביתה עם כיכר לחם. הוריו כהוריה של מריה לא הגנו על בתם אלא שדלו אותה לזנות כדי שיוכלו להתקיים. "מרי אם בבית שלך אין מי שיגן עלייך, להפך, מכניסים אותך לצרות, אף אחד לא יכול לעזור לך. במשפחה שלי קרה אותו הדבר, היה זמן מלחמה, אנשים אכלו מעט, האחות הכי קטנה שלי היית עולה אל אותה דירה שבבניין הזה ומביאה לחם הביתה (עמוד 110, 115). בדבריו של שוער הבניין טמונה ביקורת כפולה המופנית אל בעל הבית אשר מנצל את ממונו לעשיית מעשיי נבלה ושנית אל ההורים אשר מודעים לנעשה ושומרים על קשר של שתיקה. הוריה של מריה איבדו את כל הונם בהימורים כושלים. כאשר הנושים מגיעים לביתם על מנת לגבות את חובם האב נוטש והאם לא פותחת את דלת הבית. באחד הימים שני ההורים של מריה עוזבים ומותרים אותה לבד, לא לפני שהם משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית יפטור אותם מדמי השכירות. "בעל הבית הלך ודפק בדלת של מריה, היא פתחה והוא התחנן שתבוא אליו, התחנן עד כדי כך שנפל על הברכיים. מריה עשתו לו "טצ" עם הראש אחורה, יריקה של לא. מהמטבח שאלה האם מי זה, ואז התחיל בעל הבית לעשות הצגה שישלח את ההוצאה לפועל לעקל את הרהיטים, והאם התחננה שלא, וגם  היא רצתה להפיל את עצמה על הברכיים, ורק מריה לא נפלה על הברכיים וידעה שאין תועלת בכל הברכיים שלהם, כי ממילא היא לא חוזרת יותר אל הזקן. אני אושאל אם אמא שלה יודעת משהו על הביקורים, היא לא עונה, פותחת את הידיים ונותנת לי נשיקה מתחת לאף". (עמוד 48).
מריה בת השלוש עשרה צריכה ללמוד להגן על עצמה. הוריה הפקירו אותה וכמוהם גם הכומר שוודאי שומע את וידוייו של בעל הבית ומחריש. מריה הקורבן "לא הולכת לכנסייה ביום ראשון. היא אומרת שהיא לא יכולה להגיד לכומר המוודה את הדברים האלה של הביקורים, לא יכולה לבקש את לחם הקודש".
ואילו בעל הביתה התוקפן הולך גם הולך לכנסיה: "בעל הבית הולך לכנסייה, מתוודה ואוכל את לחם הקודש". בעל הבית מאמין שאם יבקר בכנסיה באופן תדיר ייסלח לו. בדת הנוצרית בניגוד לזו היהודית כומר המוודה שהוא בן אנוש משמש כשולחו של אלוהים עלי אדמות ובסמכותו למחול על עוונות. "הכומר בגיל שלו, הם מסתדרים. בשבילי צריך מוודה בן שלוש עשרה, שמבין את הגועל, מישהו בגיל שלנו, כי אנחנו בובות בידיים של הגדולים, לא נחשבים לכלום". באותו מעמד מגדפת מריה את אלוהים שעומד מן הצד רואה את העוול שנגרם לה ושותק: "איבנו שבשמיים רואה הכל, מריה, אני אומר לה."  "כן, רואה הכל, אבל אם אני לא דואגת לסדר את העניינים, הוא יושב לו בנחת ומסתכל במופע" (עמוד חמישים).
דמות משנה נוספת הנוהגת לפי אמות מידה לא מוסריות הינה דמותו של דון ליבוריו המדפיס.
בדמותו אומנם גם אורות לא רק צללים אך עדיין לא ידוע כי הוא עובד בגפו, כיוון שאין נער המעוניין לעבוד במחיצתו וזאת בשל הרגליו המגונים. אפילו מאסט אריקו בשולחו את הנער לבית המלאכה של דון ליבוריו מזהיר אותו לבל יתעכב יתר על המידה. "תחזור מהר, אל תבזבז זמן עם דון ליבוריו". הביקורת מופנית כלפי אנשים מבוגרים אשר יודעים אל הנעשה לנערים ולנערות הרכים אך מחרישים: "אנשים יודעים, אבל מתעסקים בעיינים שלהם" (עמוד 36).
ביקורת חברתית נוספת עולה מתוך דבריו של מאסט אריקו אודות הכומר, בעל הבית והגנרל שהם מעמודי התווך בחברה. הללו בזמן המלחמה היו הראשונים להיכנס למקלט במקום להגן בגופם על אנשי מונטדידיו (עמוד 83).
הרומן הר אדוני מציג מפר בעיות בחברה הנפוליטנית של שנות הארבעים והשישים של המאה העשרים וזאת באמצעות הדמויות הססגוניות המעטרות את הרומן.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה