יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

הר אדוני סיכום מצוין לבגרות בספרות – ארי דה לוקה

הר אדוני  ארי דה לוקה 
אֶרי דה לוקה נולד בנאפולי בשנת 1950, ובגיל 18 עזב אותה. בין השאר עבד כסבל, פועל במפעל "פיאט", נהג משאית, פועל בניין. בצעירותו היה פעיל פוליטי, קומוניסט בהשקפתו, שהפגין ונעצר לא אחת. הוא למד בעצמו על יהדות, ועסק בתרגום חלקים מהתנ"ך לאיטלקית. הוא סיפר כי בחר בתנ"ך כספר המשקף את המורשת שלו. כיום הוא מצהיר על הזדהותו המלאה עם מדינת ישראל.    ספרו הראשון "לא עכשיו, לא כאן" יצא לאור כשהיה בן 40. מאז הוסיף וכתב כ- 17 ספרים נוספים. גם כשארי דה לוקה כבר זכה לביסוס כלכלי ולמעמד מוערך מאוד כסופר, הוא הקפיד להמשיך ולגעת בנקודות כואבות בחיים. למשל, הוא התנדב לנהוג בשיירות של אספקה הומניטארית לבוסניה, לדבריו: "כי היתה שוב מלחמה קרוב אלינו, באירופה, וזה המעט שיכולתי לעשות." 
תקציר העלילה  הספר כתוב כיומן המספר את תהליך התבגרותו של המספר באמצעות שלושה חונכים. לכן הרומאן הוא סיפור חניכה. 
הרומאן מתרחש ברובע מונטדידיו ("הר אדוני") שבנפולי, 15 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה ומתאר את תהליך התבגרותו של נער בן 13 (הגיבור המספר), המפסיק ללמוד בבית-הספר ויוצא לעבוד על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עובד כשוליה בנגריה, שעובד בה גם הסנדלר היהודי דון רפניֶלו, ניצול שואה טוב לב, גיבן ואדום שיער, "שאפילו הוא לא יודע כמה שנים הוא בעולם". (כלומר לא יודע את גילו)אמו של הנער חולה ומאושפזת חודשים ארוכים בבית-חולים, בשעה שאביו מטפל בה. האם תדעך במחלתה ולא תחזור.(לקראת חלקו האחרון של הסיפור האם מתה) 
   האב מעניק לבנו מתנה לרגל יום-הולדתו 13 , בומרנג עשוי עץ, אשר הנער מתאמן בתנועות ההעפה במשך חודשים, על גג הבית שבו הוא גר, הגבוה ביותר בשכונה. הנער מתרגל את פעולת הטלת הבומרנג, מבלי לשחררו מידו, וכך מפתח את שריריו.    
   באותו בית, גרה נערה בת-גילו, בשם מריה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים". היא נאלצת לשלם בגופה את שכר-הדירה לבעל-הבית, לעשות לו את "התענוג של הגברים", משום שהוריה לא מסוגלים לעמוד בתשלום. למרות שאינה מתלוננת, היא יודעת שהיא מועלית קורבן על מזבח המשפחה.  
   שני הילדים הנטושים נצמדים זה לזה. הם מחליטים שהם "מאורסים". מריה היא היוזמת את הקשר ומשמשת כאם, כאחות וכאהובתו של הנער. הנער נענה לחיזוריה בהשתאות, בהערכה ובהוקרת תודה גדולה. מריה מלמדת את הנער כמה מסודות ההתבגרות ומובילה אותו בעדינות מרגשת להתנסותו המינית הראשונה.  
   במקביל מנהל הנער קשר אנושי וחם עם חברו לעבודה דון רפניֶלו, וממנו הוא לומד כמה  
אמיתות חשובות בנוגע למשמעות החיים. דון רפניֶלו משמש לנער תחליף אב, והנער הופך למיטיבו של פליט השואה, כעין בן. השפעתם ההדדית תסלול את נתיב חייהם.   
   בסיום היצירה, משלים הנער את תהליך התבגרותו באופן סמלי, כאשר הוא נפרד מהבומרנג, אותו הוא מטיל בעוצמה ומדון רפניֶלו ששם קץ לחייו ומתעופף מגג הבניין.  לפתע מופיע "הצל", בעל הבית שמנצל את מריה. הנער מתנפל עליו ומשליכו מהגג.    






אורח החיים של הרובע 
זהו הרובע העני ביותר בנפולי. אין מקום לירוק בין האנשים ההולכים ברחוב. רובע מאד צפוף. הרבה בעלי מלאכה, דייגים, מוכר תמנונים, מדפיס ,נגר כובסת, המון בעלי מקצוע.הרובע עני אך יחד עם זאת יש התחשבות של התושבים זה בזה. מוכר המסרקות שבא לתקן את הנעליים אצל דון רפנייה ואין לו כסף מציע לתת לו מסרק. מוכר התמנונים-אנושי- לא צד אותם אלא מגדל. צד אותם בידיים, פחות אכזריות. האב סוור (פורק סחורה מאוניות) בסוף יום עבודה לובש חולצה לבנה ויוצא מן האוניה נקי. כבוד גדול לעבודה. 
המדפיס ההומו- זוכה לחמלה מאנשי הרובע. אומרים שזה הטבע שלו-עושה המון חסדים. הוא עובד לבד חרוץ, אף אחד לא נפגע מזה. מתייחסים לכך בעדינות. הבוס שולח את הנער לדון ליבוריו לקחת שמן מכונות- והמדפיס נותן לו זנב של נייר מגילה שנגללת ככל שכותב. כל הספר כתיבת יומן במגילה שמסתיימת בהתבגרות-בליל חג המולד כשזוכה בבגרות וצועק- שם נגמרת המגילה כי אינו צריך לתעד את התבגרותו. בתיעוד יש אלמנט של קדושה ומי שנותן לו זה דון ליבוריו. 
יש התחשבות באנשים שחיים בסמטה. אף אחד לא צועק. משתדלים לא להרעיש. כאשר אחד הטייחים מטייח ונופל טיח על המדרכה ודון ליבוריו מזהיר  את דון אריקו שלא יתקוף אותו. מרגיע אותו. יש כאן התחשבות של אחד בשני. 
מתחלקים בקצת האוכל. הבוס קונה עתון ומספר להם. רובע חם. אווירה של קהילה. בתוככי העוני המרוד יש התחשבות. 
יש הסתכלות חיובית על העוני. הלכידות של הרובע התגלתה גם בזמן המלחמה. הארועים מתרחשים בשנת 1960. הילד מעז לשאול  מה קרה בזמן המלחמה. נודע שכל אנשי הרובע דווקא בהנהגת הנגר- החליטו לגרש את הגרמנים. הרובע ניצח. יש ברובע נחישות, לכידות ועמידה על עקרונות וגם בשעות של שלום הנחישות וההתנהלות המוסרית בולטים בו. 

בית ההורים 
המספר הוא בן יחיד להוריו. הברית בין ההורים נרקמה עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים הפציצו את נפולי. האב מספר כי אז נשבעו הם אמונים זה לזו. ההורים לא משתפים את בנם במחלתה של האם (מחלת הצהבת) וחוסר השיתוף מכביד עליו. הנער מעלה זיכרונות מן הזמנים בהם אמו הייתה במיטבה. הוא הרגיש עצמו גאה ללכת לצד הוריו לאורך הטיילת: "אני מתחת לשני הענקים שלי הרגשתי עלי מזל שאין דבר המשתווה לו". בין ההורים שוררים יחסי כבוד והערכה. מהם למד הנער יראת כבוד מהי: "הוא לא רוצה לסתור את אמא, אצלנו לא מרימים את הקול, לא רבים. אם מתנגדים לדבריו הוא שם את היד על הפה ומכסה חצי מהפנים שלו. "  הוריו לימדו אותו עוד "שלא לשאול הרבה שאלות". הם מלמדים אותו לכבד את פרטיות האחר.  
אביו מעניק לו לכבוד יום ההולדת במתנה בומראן (כלי מלחמה של עם עתיק). הבומראן מסמל בין השאר את תהליך התבגרותו הפיזית והנפשית של הנער. אביו הקריב רבות למען בנו. הוא עצמו לא זכה ללמוד קרוא וכתוב אך דאג כי  בנו ילמד. הנער מוקיר לו תודה על כך ומעריך אותו על ניסיונותיו ללמוד בשעות הערב: "מריה ואני יודעים לקרוא טוב ממנו וזה לא צודק. אנחנו, האחרונים שהגענו – רק מפני שהייתה לנו הזדמנות נוחה ללמוד, יודעים יותר מאיש מבוגר, שהיה בעל ערך כל חיו הודות לכוח של זרועותיו, ולא החסיר מאיתנו כל מה שצריך, ולא חדל לכבד את אשתו. אני משתכנע שכבוד הוא לי שיש לי אבא שצריך להקיש שפתיים זו בזו כדי לקרוא ולתפוס קצת השכלה בגיל מתקדם. בשל היעדרותם של הוריו  הילד נקשר למריה ולרפניילו כי הוא בודד לחלוטין. מתגעגע לאם לשאול אותה שאלות על נשים אבל אין לו את מי לשאול. הבית. התא המשפחתי  מתפרק בעל כרחו של הילד. 




הבית של מריה-מזניחים אותה ומשתמשים בה. הוריה מכורים להימורים. נוטשים אותה ואומרים לדון צ'יצ'ו  לשים עליה עין. נותנים לבעל הבית לנצל אותה מינית בעבור תשלום שכר הדירה. דון ציציו אומר שהוא מבין את  סבלה של מריה. שבבית שלה אין מי שיגן עליה אף אחד לא יכול לעזור . ושבמשפחתו קרה אותו הדבר, במלחמה כשלא היה אוכל אחותו הקטנה נאלצה לעלות לאותה דירה שבבניין על מנת להביא לחם הביתה. 
ברומאן יש  דוגמה לבית הטוב ולבית הרע. דון ציציו אומר לילדים כי הבתים שלהם מתפרקים "המשפחות שלכם נהרסות ואתם ביחד" טוב אתם עושים האדם צריך לעזור לעצמו. 

  הרומן כספור חניכה. 
לספרי חניכה והתבגרות יש תבנית קבועה: הסיפור על אדם צעיר שמתנסה בניסיונות קשים , פיזיים ורוחניים, לעיתים אין הורים בסביבה . הוא יוצא מן המסע שונה לחלוטין מאשר מהדרך בה התחיל. הוא עובר מהפך נפשי. אם כן התבגרות משמעה לצמוח, משמעה משבר, מצב חדש הדורש הסתגלות. תקופה רגישה בה חווים בני נוער שינויים פיזיולוגיים ורגשיים ובה גם מתעוררות שאלות מהותיות כמו מי אני ומה אני?  
כל נער מתבגר מעצב את האני שלו מתוך התא המשפחתי שמהווה את המעגל הראשוני  ההורים הם הדמויות המרכזיות לעיצוב האישיות  כלומר הם סוכני החברות הראשונים (פרוייד) אך גם הסביבה והחברה יש להם תפקיד בעיצוב האישיות של המתבגר והם מהווים את המעגל השני - החיצוני.  
ברומן "הר אדוני" הנער מעצב את אישיותו בראש ובראשונה מהתנהגותם של הוריו כלפיו ומתוך יחסם האחד לשני והקשר שביניהם . במעגל החיצוני יש שלושה חונכים לנער: החונך הגשמי -הנגר, הרוחני -הסנדלר והחונכת הנשית-מריה. הם מעצבים את המתבגר בתהליך קצר ומזורז שממנו יוצא הנער שונה מאשר היה קודם לכן(שישה חודשים). הנער בן 13 וזהו גיל אופטימלי לתהליך החניכה. ברומן אף מצויין  מספר פעמים. כי בנפולי גדלים בריצה. 
המעגל ההפנימיהבית  המספר מתייחס בגאווה אל הוריו "כשני ענקים"הוא הולך בטיילת בין שניהם ומרגיש שאין שמחה גדולה מזו. ההורים קשורים אחד לשני. האב אומר לאם כי היא העגלה שלו(מובילה אותו בחיים ונושאת אותו על כפיה) ההורים מכבדים האחד את השני ולא מרימים קול. האב סועד את אשתו  לאורך כל תקופת מחלתה עד ליום מותה. הנער מגלה את הברית החזקה בין ההורים ובכך מעצב את יחסיו עם מריה . 
מגיל צעיר האב מלמד את הבן מהי חשיבות הלמידה, הוא משאיר אותו ללמוד עוד שנתיים בשונה מהילדים האחרים , משדר לו כמה חשוב להצליח ולא לצאת לעבוד כמו הדוד טיטו שעבד כבר מגיל עשר כמצחצח נעליים ובשל  שהייתו בחוץ היה חשוף ואף נפגע ומת. 
אך בשל המחלה של האם בסיפור ההורים נוטשים ולא המתבגר. האב נעדר ולאחר מות האם הופך להיות פסיבי ומי שנותן את הטון זה הבן ובת זוגתו מריה. ישנו היפוך של תפקידים. 
המעגל החיצוני- החונכים של הנער  
החונך הגשמי- מאסט אריקו- הנגר  שאצלו מתלמד הנער. הוא עוזב ברצון את בית הספר. מרגיש בוגר. נשאר כנראה כתה פעמיים. בדרך כלל עוזבים בכתה ג הוא עזב בכתה ה. האב נתן לו להישאר יותר כדי שיהיה משכיל הנער עוזב ברצון את הלימודים וחושב שצריך להביא לחם הביתה. הופך לשוליה של נגרים. החונך מלמדו מקצוע מעשי אך ההוא גם מלמדו להיאבק, לשרוד בחיים הקשים ברובע של העניים המרודים. 
קטע יפה כאשר הגיבור מנסה להלך רכיל על בעל הבית ומאסט אריקו מפסיק אותו ואומר לו אל תלך רכיל מאחורי הגב כי מי שהולך יסבול. בצד מוסר עבודה העבודה מקנה לו ערכים של מוסר חברתי. 
המספר אומר: אתה נגר אומן. מלמד אותו דיוק, עמידה בלוח זמנים. משלם לו בזמן וכאשר מרוצה ממנו מוסיף לו טיפ . מאמץ אותו כאילו הוא בנו. הוא אלמן. לא מזכירים את ילדיו . מתייחס אל המספר כתחליף לבן. כשהנגר ניזכר כי הילד נשאר לבד הוא מזמין אותו לאכול דגים. יש בסיפור הסתכלות יפה על עבודת כפיים. (רובע עני שבו יש בעלי מקצוע רבים) 


  1. החונך הרוחני-האדון רפניילוהסנדלר, יהודי ניצול שואה. סבל מאד בזמן מלחמת העולם השנייה. הצליח  
להינצל. רוב אנשי העיירה שלו נספו. הוא שרד ותכנן לעלות לירושלים. עלה ללרכבתובטעות ירד בנפולי ברובע מונטידידיו. כי שמע את קול הצפירה שהזכירה לו את קול השופר. ושם נתקע כי האוניות מפליגות לאמריקה. לסנדלר יש תפקיד מרכזי בחניכה של הנער. הוא גיבן מלידה. בעיירה שלו שנאו אותו, נידו אותו וכאן יש לו תיקון- כי העניים שבאים אליו נוגעים בגיבנת ומאמינים שזה יעשה להם טוב. מברכים אותו שמהגיבנת יוצא זהב. הוא עני מרוד גם בקרב העניים של מונטידידיו אבל זה לא מפריע לו אף לרגע לתקן את נעלי העניים ולתקן היטב. הוא סנדלר אומן. אינו בוחל בריח העולה מן הנעליים.התיקון מתקשר לתיקון הנפש לפני העליה להר אדוני. בספר תהילים כ"דכתוב: "מי יעלה בהר אדוני... נקי כפיים ובר-לבב" הצדיקים יעלו בהר ה'. 
אף פעם אינו מדבר סרה באיש. מאמץ את הנער אימוץ רוחני. הסנדלר מגלה לנער את סודותיו והנער מגלה את שלו. רפנילו מציב בפני הנער מטרות רוחניות לא גשמיות. הוא מנהל עם הנער שיחות נפש ואומר לו שמי שנעדר ומתגעגעים אליו אז הגעגועים הופכים את הנעדר לנוכח. הוא מפחית את עוצמת המוות- עצם הזיכרון נותן לאדם נוכחות וזה אחד הדברים היפים שמלמד את המספר. מלמד אותו גם לשנוא את האנשים שעושים רע כמו בעל הבית המנצל את מריה , אותו הוא מקלל  אך אומר זאת בצורה מעודנת- הרע יבוא מתוך האדם עצמו. יהיה כמו כלב שמלקק את הפצירה. יש כאן מערכת של שכר ועונש בלי התערבות חיצונית-הרע יביא על עצמו את העונש(הכלב שילקק את דמו עד מוות).  
אם הנגר עוסק בעולם של מטה הסנדלר עוסק בעולם של מעלה. הוא לוקח הנער לעולם של מעלה. דון רפנילו רוצה להגיע להר אדוני לירושלים. בסוף הרומן רואים אותו עולה על הגג הכי גבוה בנפולי ומשם אמור לעוף לירושלים. היה לו גידול סרטני בגיבנת והמעוף הסתיים במעוף למטה. הילד בטוח שדון רפניֶלו יעוף לירושלים  אינו חושב שמשהו לא בסדר. הוא מאמין שרפניילו יפרוש כנפיים מתוך הגיבנת ויעוף. המטרה רוחנית והעלייה לגגות וההסתכלות לשמיים יש בהן מימד רוחני. גם השם שלו באיטלקית פירושו צנונית-מאחר והוא ג'ינג'י "שרוף" אבל למעשה מזכיר את המלאך רפאל. אם כן זהו המלאך ששומר על המספר. 
הקדושה אצלו מתבטאת גם בכך שהוא למד את מקצועו אמנם בפולין אבל הבוס שלו לא התייחס אליו יפה והוא השלים את הלימוד כאשר נרדם על כתבי הקודש המספרים על יוחנן הסנדלר(שהיה אחד מתלמידיו של רבי עקיבא. והיה אחד משלושת החכמים שבקשו לעזוב את ארץ ישראל בכדי ללמוד אצל רבי יהודה בן בתירא  בנציבין, אך נמלכו בדעתם וחזרו, מפני שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה) ותוך כדי החלום ספג  רפניילו את הסנדלרות. לכן גם למקצוע שלו יש אלמנט של  קדושה. 
המשיכה הינה  הדדית. דון רפניילו מוצא נער בעל רגש ואיכויות של משורר ומקיים באמצעותו את מסורת "והגדת לבנך". שמות יג ו ְ ח הִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.  ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.  י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה.הוא בוחר בנער כשופר לקולו שלו, והסיפורים שהוא מספר משמרים את סיפורם של יהודי אירופה בעת החדשה . 
רפניילו מעביר לנער את סודות האמונה, אימון האמונה ומהות התקווה. עם זאת הוא מציאותי ומפוכח. הוא יודע כי לא יזכה לראות את ירושלים בחייו, ולכן הוא יוצר אופציה חדשה לגאולה. מוות לתפארת. רדוף אשמה על שניצל יחידי מהתופת ועל שנעצר בנאפולי ולא המשיך לארץ ישראל יגיע הסנדלר לירושלים עם מותו באמצעות כנפיו הדמיוניות. אדם או מלאך? ומי יעלה בהר אדוני? "נקי כפיים ובר לבב..." דון רפניילו נאמן לדמות הצדיק  הוא מתקן חינם את הנעליים של כל תושבי נאפולי העניים וכשאחרון הנאפוליטנים ילך בנעליים מתוקנות לרגליו, הוא יסיים את מלאכתו . 
בנגריה המלאה נסורת ולכלוך יש אלמנט של משהו שיש לו הילה של אדם דתי  וגם ואלמנט של חסד 
הנגר  מוכן לקבל את דון רפניֶלו כסנדלר. יש במחווה זו אלמנט של חסד. בנצרות-יוסף אביו של ישו היה נגר 
      שני החונכים מובילים את הגיבור בשני מסלולים מקבילים כאשר כל אחד נושק לאלמנט המנוגד. 


  1. החונכת הנשית-מריה -  בת 13, כגילו של המספר. היא החונכת המינית. תהליך החניכה קשור גם בהתבגרות  
מינית. גם אצלה יש שילוב של אלמנט הקודש עם החול- בעל הבית הופך אותה כלי שרת לתאוותיו. "היא מכירה את כל הגועל של החיים". הכפייה של בעל הבית גורמת לכך שבאמצעות המין היא מצילה את משפחתה מתשלום שכר דירה. 
השם מריה מראה על הקדושה שהיא מייצגת(מריה הקדושה אמו של ישו). היא זוכה לזיכוך במהלך היצירה. יש ביצירה תיקון בנוסח הנוצרי. היא מתקנת את עצמה היא יוצרת התבגרות מינית חיובית אצל המספר. 
מריה והמספר נפגשים על הגג. זהו הגג הכי גבוה בנפולי-מסמל את הקרבה לשמיים. הכביסה-סמל לנקיון , זיכוך,טוהר. על הגג היא מתפעלת מהצעירות של המספר. היא נחשפת אל הצעירות ואל  היופי והיא גם מגלה לו את סודות המין. יש קטע שבו הוא מתסכל לה בעיניים כשהיא מתקרבת אליו והוא אומר-השתוינו. היא מביאה את היכולות שלה והא מביא תמימות. הם כל הזמן פועלים ביחד וכאשר היא מרגישה שיש לו רגש כלפיה היא מחליטה החלטה נחושה לא להיענות לרצונות של בעל הבית. היא עומדת בכך בנחישות. אף על פי שבעל הבית עוקב אחריה. הוא מנסה לצוד אותה בעוגיות ומאיים על משפחתה, אך היא חווה אהבת אמת. היא מתפקדת כאשתו של המספר בו בזמן היא גם מנהלת משק בית. מבשלת גם לאביו שנמצא במצב נפשי קשה לאחר מות אשתו. 
לכל חונך תרומה ותיקון לנער. 
הרעיונות המרכזיים ברומאן  ומשמעותם  
1.  "הר אדוני" כסיפור התבגרות וחניכה. היצירה עוקבת אחר תהליך התבגרותו המהיר של הנער  
המספר, כאשר הוא מסתייע בשלוש דמויות חונכות: דון רפינלו, הסנדלר היהודי טוב-הלב ומריה, שכנתו האהובה. 
2.  "הר אדוני" מציג תמונת עולם מציאותית של סובלנות ואהבה לצד ניכור ואכזריות. באמצעות תיאור   
הברית המופלאה שבין הנער לבין מריה ובינו לבין דון רפניֶלו, מעביר דה לוקה מסר מעודד באשר לכוחה של החברות להכריע את הרוע האנושי. טוב-לב ונדיבות אנושית אפשריים גם על רקע של ריקבון מוסרי. בנוסף היצירה מדגישה את כוחה של האהבה בהתמודדות עם צער העולם. הנער חווה מוות טרגי משפחה, מריה חווה ניצול מיני מתועב מצד בעל הבית שלה. אהבתם של השניים צומחת מתוך עצב החיים. דון רפניֶלו אומר ש"גם עם חיים עצובים צריך לעשות דברים", ואכן הנער ומריה באופטימיות המפוכחת שלהם מאירים את החושך שבחיים באור אנושי, מוצאים את הדרך להפוך את הכאב לחסד ולזהות את האושר שהחיים מזמנים.  

3.   הספר מקדם ערכים של כבוד לזולת 
א) כבוד להורים – הנער המשתוקק לצאת מהנגרייה הסגורה להתענג בשמש החורפית, חושב על אביו העובד בתוך מחסני האניות: "מגיע לו יותר מאשר לי, אני רק בעצבות הראשונה". הנער מודע לקושי של אביו לדבר איטלקית ואומר: "הוא רצה לדבר איתי, נתן לי חשיבות. לא אמרתי כלום. הסתכלתי בו ישר בפנים. זה מעט, רק לשבת מולו ולתת לו את כל הקשב שאני יכול, בלי לזוז ועם העיניים".  בכבוד לאישה – למרות הפגיעה האנושה במריה, בולט הספר במחשבה האחרת ביחס לנשים: "לגברים אין הכבוד ללדת", אומר דון רפניֶלו. "כל מה שהיא עושה עשוי טוב", אומר הנער על מריה, מתוך גאווה בה על יופיה וחוכמתה. "מאורסים עושים מהלכים שווים", הוא אומר אחרי אחת הנשיקות הראשונות שלהם. האב המתאר את אשתו החולה: "אם היא הולכת, אני נשאר ידית בלי דלת". כולם ביטויים של כבוד אמיתי לנשים, מתוך זוגיות מופתית והערכה כנה.  ג) כבוד לכל אדם באשר הוא אדם – הנער נוהג בכבוד כלפי מאסט אריקו הבוס, השוער, הכובסת, איש הפיצה ולמעשה כלפי כל אדם.  
  1. כנות ויושר – הנער בדברו רעות על בעל בית המלאכה הידוע לשמצה, ננזף על-ידי מאסט אריקו שאומר לו:  "נער, מי שמדבר מאחורי הגב של אחר, מקבל תשובה מהתחת". הנער מגיב כמי שלקח לתשומת לבו את איסור הוצאת לשון הרע: "צבטתי את עצמי בפרצוף מרוב בושה על שדיברתי מאחורי הגב. או שאומרים בפרצוף או ששותקים." כך הוא מציב את הכנות והישירות כערכים ראויים שיש לשמרם.   
  1. ביקורת חברתית מוסרית ודתית : הביקורת החברתית מתבטאת באפליית הילדים העניים שמקבלים לחם עם ריבת חרובים בהפסקת האוכל בבית הספר. הנער נכלל ברשימת העוני. בנוסף ילדי העניים לומדים מספר שעות קטן מבני העשירים.  הביקורת המוסרית מובעת באמצעות התנהגותם הבילתי מוסרית של בעל הבית וההורים של מריה אשר הפקירו אותה  למעשי הניצול מיני של בעל הבית בעבור מימון  משחקי ההימורים שלהם ולמימון שכר הדירה. לבסוף ההורים ברחו ונטשו אותה. דון ליבוריו המדפיס נוגע במקומות צנועים של הבנים ובכל זאת הנגר שולח אותו איליו וטוען כי אף אחד לא נפגע מנגיעות אלה. יש כאן פגיעה בילדים מצידם של המבוגרים שתפקידם בעצם להגן על חסרי הישע. הביקורת הנוספת המועלת ברומאן היא הביקורת על הממסד הדתי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו של הכומר שהתרגל לומר את המיסה במהירות עוד מימי המלחמה כאן הוא מוצג בצורה נלעגת ובנוסף לא השכיל להגן על מריה מפני התעללותו של בעל הבית שמגיע לכנסיה ומתוודה בפני הכומר. (ראה הרחבה לנושא בשאלה ותשובה 3 שבהמשך) 
תהליך התבגרותו של גיבור הספר – "אצלנו חייבים לגדול בריצה"  
גיבור הסיפור מפסיק ללמוד בבית-הספר בגיל 13 ויוצא לעבודה. זהו גיל צעיר מאוד, שמשמעותו המיידית היא התבגרות מהירה. אמו של הנער חולה ואביו עסוק בטיפול בה. כתוצאה מכך, הנער נטוש ולומד להסתדר בכוחות עצמו, ללא הגנת ההורים החיונית כל-כך בגילו הצעיר. מותה של האם ואבלו הממושך של האב, הופכים את נטישתו של הנער לתמידית. הוא הופך להיות אחראי בלעדי לחייו ומכאן שתהליך התבגרותו מואץ. המצב הכלכלי הירוד בו חיה משפחתו של הנער, מחייב אותו לעבוד קשה כשולייה ולדאוג לפרנסה – אחריות שהיא ללא ספק מבגרת מאוד. לנער יש חונך בוגר בדמותו של דון רפניֶלו- יהודי ניצול שואה, חולה סרטן, אשר בסיפור חייו מעניק לנער את תמונת קיום עולם המבוגרים האמיתי. ממנו לומד הנער כמה מהערכים הנעלים ביותר: יושר, טוב-לב, נדיבות, חריצות ושמחת-חיים. מחלתו של דון רפניֶלו והתמודדותו המיוחדת משמשים לנער מודל לחיים נכונים. הנער מתנדנד בין העולמות: מצד אחד תמימותו הילדותית מקשה עליו להיפרד מהבומראן, שמא לא יחזור, ומצד אחר הוא חווה את האכזבה המרה של הבגרות ומבין ברגישותו כי "לא הכול טוב בגדילה של הגוף, יחד גדל גם הרוע". הוא לומד כי עם הגוף גדל גם כוח מר שמסוגל לתקוף, ומתוודע לעצבות ולייאוש. כדי לחיות אין מנוס ממהלומות. הנער מתפתח מבחינה פיזית – גופו גדל ומתחזק, קולו מתחלף ותשוקה מינית לא ברורה מפעמת בו. כל אלה מסמנים מהלך טבעי של התבגרות. הקשר הרומנטי עם מריה מבגר את הנער. מריה, למרות גילה הצעיר, מנוסה כבר בכיעור של עולם המבוגרים, מעניקה לנער חום ואהבה מהסוג הבוגר. הוא מאבד את בתוליו ומרוגש מגילוי העונג הטמון בגופו המתפתח. התבגרותו מזורזת נוכח חשיפתו לצד האחר המתועב של המין – הוא מתוודע לניצולה המיני של מריה וגם הוא עצמו קורבן לסטיותיו המיניות של דון ליבוריו, בעל בית הדפוס. כשיאו של מהלך ההתבגרות ניתן לציין את גיבוש הזהות האישית. הברית המופלאה הנוצרת בין הנער לבין מריה, מעצימה את עצמיותם של שותפיה, ומתוך האהבה צומחת תחושת ה´אני´: "מריה אומרת שאני ישנואני שואללא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמיכנראה שלאכנראה יש צורך באדם אחר שמודיע".  כך בפשטותמתבגר הנער עוד בטרם רכש את הכלים האינטלקטואליים להבין את פשר השינוי המנטאלי המתחולל בנפשו.  
המספר ביצירה עובר תהליך חניכה התבגרות , אך אין הוא מתבגר אופייני היות שהקונפליקטים והמרידות שמאפיינים את גיל ההתבגרות, אינן קיימות אצלו בעוצמה האופיינית למתבגר טיפוסי. 
תקופת ההתבגרות באופן כללי היא תקופה סוערת, תקופה המאפשרת מגוון של התנסויות ושל חוויות כשהמשימה המרכזית היא גיבוש הזהות. 
במהלך תקופת ההתבגרות מתבגרים נוהגים בדרך כלל באופן לא עקבי ביחסם להוריהם. המספר אינו נוהג כך:  הוא מעריך את הוריו נהנה מהקרבה לאביו ואינו מתבייש בו. המספר מתנהג בצורה בוגרת, אינו מורד במוסכמות, אינו מנסה להתנתק ממשפחתו אלא מנותק בעל כורחו ומבין זאת. "לגדול פירושו לתפוס את מקום ההורה" ומכאן הקושי העצום של המתבגרים. הנער נאלץ לתפוס את מקומם של הוריו בשל מחלת האם ולאחר מותה אף מטפל באביו. ההתבגרות נעשית בריצה.  
רגשותיו מופנים להתאהבות במריה והוא עושה זאת בצורה תמימה עדינה והדרגתית. בתקופה זו נעשית הבשלה מינית ואכן המספר נחשף למיניותו בעזרת מריה.   
המספר ביצירה עובר תהליך חניכה והתבגרות, אך אינו מתבגר אופייני היות שהקונפליקטים והמרידות אינן קיימות בעוצמה המאפיינת את המתבגר. (ראה הרחבה לנושא בשאלה ותשובה 2 שבהמשך) 

סמלים ומוטיבים ביצירה  
  1. מוטיב הבומראן –הבומראן מסמל את ההתבגרות של הנער. בתרבויות רבות נהוג לתת לנער או  
לנערה חפץ (כלי נשק בתרביות עתיקות באפריקה)המשמש להשתלבות בעולם המבוגרים. הוא קיבל את הבומרנג מאביו ביום ההולדת השלוש עשרה, גיל של מעבר לבגרות לפי הדת היהודית. בגיל שלוש עשרה הוא גם החל לעבוד ואביו אמר לו: "עכשיו אתה גבר, מביא משכורת הביתה." 
התפקיד המרכזי אם כן,  הבומראן כתומך בהתבגרות של הגיבור. לאורך העלילה הוא מתאמן  
בזריקת הבומראן והדבר תורם להתפתחותו הפיזית: שריריו  מתפתחים והוא נעשה חזק וחסון.  
דבר זה גורם למריה להתעניין בו, ולמריה יש חלק חשוב בהתבגרותו. הבומראן מעניק לו כח וביטחון. 
הנער מתאמן בתנועות העפה, אך הוא מתאמן גם לעצור את התנופה, כלומר- הוא מתאמן להתאפק, הוא לא מעז לשלחו לחופשי והיכולת להתאפק היא תכונה חשובה מאוד בחיי האדם הבוגר. 
בסוף הרומאן הנער נפרד מהבומראן- תם תהליך התבגרותו והוא יוצא לחיים עצמאיים.  
כפי שהוא אומר בתחילת הרומאןבמונטדידיו הילדים מתבגרים מהר. 
יש קשר בין העפת הבומראן לבין מעופו של דון רפניֶלו. נשמתו הטהורה של דון רפניילו משתחררת מתוך גופו המיוסר והכואב וגם הבומראן משתחרר ו"בורח לדרכו בזנב של להבות ובקריעת עצמות." הבומראן ודון רפניילו כאילו מתמזגים. הבומראן הוא גם סמל פאלי מתקשר להתעוררות המינית של הנער. הבומרנג משמש גם אמצעי בידורי הופך את הבומרנג לפרצוף של חיוך.   
הבומרנג  גם מסמל את ההפרדה בין המציאות לעולם פנימי, בין נאפולי של מטה לנאפולי שעל הגג, שם הוא מתאמן בלי להשליך את הבומרנג ולו פעם אחת. ככל שהוא לומד להחזיק בו יותר, כך הוא מרטיט יותר את לבו. הוא נטמע בלבו. הוא נעשה כשר לארוטיקה. הבומרנג מחבר בין עולמות: אמונה, אהבה (למריה, השכנה בת גילו שעולה איתו אל הגג) וגאולה. בזכות הבומרנג הוא לומד להתאפק, הוא לומד לחלוק סוד, הוא לומד להקשיב. הנער מקשיב לשיחות של דון רפניילו, מאמין לסיפוריו ומדמיין את הכנפיים שמצויות כביכול מתחת לחטוטרת שלו ואשר באמצעותן יעוף בבוא היום לירושלים. 
בשחרור הבומרנג בסוף יש סמל להתבגרות הסופית של המספר. משלח הבומרנג שלא על  מנת לשוב. 
  


2.   מוטיב העץ    העץ הוא צמח או חפץ שמתווך בין השמיים לארץ, נמוך וגבוה. (העולם הרוחני  
      והגשמי) הוא גם מבטא את המקצוע שבו  עוסק המספר. מקצוע המאפשר לו להבחין בין סוגי העץ,       
      מאסט אריקו הנגר אומר לו שזה עשוי מעץ אקציה עץ קשה במיוחד המזכיר עולמות אחרים . את  
      העבר הכואב של רפנילו האקציות בתקופת השואה אותם חווה רפניילו בכפרו.אך גם את עץ  
      השיטה ממנו עשוי היה ארון הקודש ובהקשר לנצרות העץ שמתקשר לצלב עליו נצלב ישו. 

3.   מוטיב התיקון והרצון להגיע ל"הר אדוני" –  דון רפניֶלו הוא סנדלר המתקן נעליים. הוא עושה זאת גם בחינם למען נזקקים. בכך התיקון הופך סמלי. דון רפניֶלו, השואף להגיע ל"הר אדוני" בירושלים, מכיר היטב את זוועות המלחמה. הוא יודע מה חשיבותן של נעליים המאפשרות לרגליים למלא את ייעודן, אפילו להביא לחם. בתקנו נעליים, הוא מתקן באופן סמלי את העוול הנורא שנגרם לעיירתו שאיבדה את כל ילדיה בשואה. כשניצל, הטיח כלפי שמיים שנשאר חי. יחד עם זאת הצהיר: "המלחמה ניקתה לי את הלב ורחצה את הכפיים שלי בסיד, כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני". דון רפניֶלו מאמין באלוהים, קורא בתהלים ומצטט מפרק כ"ד: "מי יעלה בהר אדוני", והתשובה: "נקי כפיים ובר לבב". זהו תיקונו המטאפורי של דון רפניֶלו. בתקנו נעליים, הוא מתקן באופן סמלי מעשים רעים של אחרים. בנתינתו הנדיבה לזולת ובחניכתו האוהבת את הנער, הוא מבצע תיקון מוסרי. "הר אדוני" הופך מקום סמלי בו ישכנו בעלי הערכים של טוב לב ומוסר אנושי. זהו מקומם של אוהבי האדם האמיתיים. 
היבטים נוספים של התיקון מוצאים  ביטוי ביצירה, היצירה עוסקת  בפשוטי העם הרגישים והתמימים: גיבור הספור-שסיים לימודיו בגיל 13 עובר לעולם העבודה. הוא לא מוותר לחלוטין על עולם הלמידה-ומקבל בתמורה ל"נגיעה" גליל נייר שישמש אותו לכתיבת הספר. אפשר לראות בכך תיקון כי אינו מנותק לחלוטין מעולם הרוח. הכתיבה מאפשרת לו להעמיק דעת. הוא מתעניין באנשים סביבו ולא חש לעג או דחייה מצד אנשים אחרים. הגיבור עובר תיקון פנימי אמיתי. הוא קשוב לעצמו. דמויות הוריו נמוגות, הוא מתאים עצמו לסביבה אך באופן מאוזן מבלי לווותר על צרכיו ורצונותיו.    מריה- דמות נוספת שעוברת תיקון אבל היא עושה זאת בעזרת גיבור הספר, שמקנה לה תחושה של   כבוד, מקרב אותה, מתעניין במצבה, מעניק לה תחושת חשיבות. 
    
4.    המעוף – מעוף הבומרנג, כמו מעופו של דון רפניֶלו, מתלכדים עם המנהג הנפוליטני של השלכת כל החפצים הישנים בלילה של ה- 31 בדצמבר, על רקע ירי זיקוקי-דינור. זהו רגע השיא בו מסתיימת באופן רשמי ילדותו של הנער. זה הסמל המרהיב למעבר המתחייב לעולם המבוגרים. המעבר הזה כרוך בתובנה הטרגית שגם המוות הוא אורח קבוע בעולם זה. "הגיבנת המוזהבת" של דון רפניֶלו שהכילה את הכנפיים שאמורות היו להעיפו לירושלים, מתבקעת בדמות אותו גידול סרטני שלא ניתן לשאת עוד את כאבו, עד שרק המוות מסוגל לשים קץ לייסורים הקשים. הוא מתעופף מגג הבניין. במקביל, מופיע "הצל" (בעל הבית המתועב) המאיים על שלומה של מריה. הנער מתנפל עליו, מנתק אותו ממריה ומשליך אותו אל מעבר למרפסת הגג אל מותו. כך נותר הנער להתמודד עם התרכובת המסובכת של ההתבגרות, וכשזה מגלה עד כמה סבוכה היא הנפש, הוא משתחרר מקולו הכלוא בצעקה אדירה וחותם במילים: "ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר..."  
5העיניים והראייה העיניים הן פתח לנשמה. לנער יש שתי עיניים שהן שונות זו מזו: עין אחת חלשה  
אבל רגישה. העין החלשה רואה את השמיים טוב יותר. זו עין רוחנית. 
עין זו היא גם עינו של המספר כאומן, אדם המסוגל להביט על החיים במבט מיוחד ולתאר אותם על הנייר. עין זו מאפשרת לנער לראות את העתיד: את דון רפניילו ואת הבומראן עפים בשמיים.  
העין האחרת היא עין חזקה שעוזרת לו להכיר את המציאות סביבו כדי לשרוד ולהתבגר. היא  "שימושית לרחוב, להביט ישר בפרצוף, לעשות את העבודה בבית המלאכה" הילד משאיל את העיניים לנגר. עין זו זריזה ומבינה מיד, זו עין נפוליטנית.  
באמצעות מבטי העיניים ניתן לראות את ההתפתחות של הקשר שלו עם מריה. בהתחלה, הנער משפיל את העיניים כאשר מריה מדברת אליו, והיא מבקשת ממנו שיביט לה בעיניים. בהמשך, כאשר היא נוגעת בו, הוא מתאמץ מאוד להחזיר לה מבט. היכולת שלו להישיר מבט אל עיניה של מריה מראה את התפתחות הביטחון  העצמי שלו, וגם את התחזקות הקשר והקרבה ביניהם והתחזקות אמונו בה. 
לרפניילו יש עיניים ירוקות וגדולות. הנער אומר שיש בעיניו אור של הדמעות. הסבל העמיק את הירוק בעיניו ומעניק להן את היופי והייחוד. דון רפניילו רגיש ומסוגל להזדהות עם הסבל של הזולת: כאשר  הוא מקשיב לסיפורי מאסט אריקו על המלחמה רפניילו עוצר את הדמעות בתוך עיניו. 

6מוטיב הקול- נעירת החמור-  הילד צרוד. מתחלף לו הקול. יש כאן כמה קולות ברורים. הצעקה של החמור-מספרים לו שפעם  שמעו צעקה של חמור-שהייתה צעקה לחיים. בסוף היצירה משתחרר מהצרידות שלו ומשחרר צעקה שמבטאת  את התבגרותו . קול הילד נעלם במהלך ההתבגרות, והבשלות באה לידי ביטוי בצעקתו של הנער, הנשמעת כנעירת חמור בעת התייחדו עם אהובתו. חמורו של המשיח עומד כצל בתוך הנעירה הזו. הנער, הזוכה לפורקן, נגאל מעונשם של טרדות מיניות ושל בדידות. החמור מסמל גם את פורקנו של רפניילו; שכן רפניילו מספר שהצליח לבכות רק בתום המלחמה לאחר ששמע נעירת חמור בדרך כפרית. 

  1. מוטיב היהדות  ונצרות - הסופר חותר למיזוג בין הנצרות ליהדות. הסיפור מתרחש ברובע  מונטידידיו- הרובע מושווה על דרך הניגוד לעיירת המוצא של דון רפניֶלו-נפולי. יש שם סובלנות  אנושית.  האדם מכבד את האחר  וזאת לעומת עיירת המוצא בה אנשים היו עוינים זה לזה. האלמנט המרכזי- מי יעלה להר אדוני-נקי כפיים ובר לבב-וזהו דון רפניֶלו שסבל בשואה ועכשיו הוא נקי כפיים . המספר מזמין את דון רפניֶלו לאכול  איתו את ארוחת הכריסמס ורפניילו אומר שהוא יהודי. יש כומר שמתפלל אומר את מיסה. אחת הדיירות אומרת לו עליך לבוא כל יום ראשון לכנסיה- שלא תהיה כמו השוליה הקודם שנאסר. יסודות נוצריים ברומאן הם: הנגר (אבא של ישו), מריה, הלחם, פטריציה הקדושה של נפולי, הרצון להגיע לירושלים  כמשאת נפש מטאפיזית. רפניילו אומר שמרוב שאנחנו מתעקשים אלוהים חייב להיות קיים תושבי נפולי מקבלים את דון רפניֶלו קבלה מלאה. העובדה שרוצה לנסוע לירושלים מתקבלת כי היא מרכז כל העולם.  
   יש גם בקורת. הכומר החדש  שברח ראשון למקלט. מריה אומרת-אם יש אלוהים הוא אינו מגן עליה. גם ליל כל  
   הקדושים שחותם את הספר. השיא מתרחש בלילה בו יש זיקוקים שמחה זורקים חפצים וגם דון רפניֶלו ובעל     
  בית שנזרק על ידי המספר. השפה מיוחדת במינה. כתיבה וידויית כמו של יומן. דה לוקה נכנס לראש של בן 13.  
מכאן המחבר אולי רוצה להעביר מסר ולומר, שביאת המשיח ותיקון עולם יגיעו כשתהייה הרמוניה בין הדתות השונות. 
אך יש לציין  גם כי הכותב  יוצר את דון רפניילו כחוליה מחזקת בקשר הזה של חורבן, גלות וגאולה.  
שהרי זמנו ההיסטורי של ספר דניאל(רפניילו נקרא רב דניאל בעיירה היהודית) הוא בין חורבן הבית לבין שיבת ציון. זהו זמן הביוגרפיה האישית של דון רפניילו - שואה ותקומה. לכן אין ספק כי דה לוקה מוביל את הקורא לזהות את האנלוגיה הזו.  

8. מוטיב האלימות האלימות- רבה גם אם היא חבויה. האמא מתה, האח של האב מת בגיל 8 כשצחצח נעליים.  
   נרמזת המלחמה בנפולי ונזכרת השואה. ניצול מיני של ילדים חלשים.  ישנו המוות והזריקה-ההתאבדות של דון רפניֶלו שלא יכול היה לשאת    את הכאבים הנוראיים והזריקה של הילד את בעל הבניין. הסיום פתוח לא יודעים מה יקרה לו עכשו. 
     
שם הרומן "הר אדוני והקשר שלו לדמויות ולעלילה המרכזית ברומאן:  
"|הר אדוני " קיים ניגוד אירוני בין השם לבין השכונה בנאפולי שנקראת הר אדונימונטדידיו שבה העלילה מתרחשת. השכונה שהיא שכונת עוני שחיי האנשים בה קשים, ולא נראה שהם זכו לברכת ה'. 
בנוסף, מתרחשים בה דברים קשים: בעל הבית מתנהג בצורה אכזרית ומנצל מינית את מריה וילדות נוספות, ההורים של מריה מוכנים להקריב אותה כדי שבעל הבית יוותר על שכר הדירה, ומאוחר יותר הם עוזבים ונוטשים אותה. אמו של הנער חולה ומתה. 
למרות כל אלה נראה שבכל זאת יש גם ברכה בשכונה. הברכה היא באהבה ובאכפתיות שביחסים בין אדם לחברו: האהבה שבין מריה לנער, טוב הלב והאכפתיות של מאסט אריקו כלפי הנער, והעיקר, טוב הלב של דון רפניילו שמוצג כקדוש החי בצמצום ומקדיש עצמו לתיקון הנעליים של עניי העיר בחינם. 
לשם הרומאן משמעות בשני רבדים, משמעות ברובד הארצי ומשמעות ברובד הרוחני: 
הרובד הארצי  "הר אדוני"- הר אדוני במקור הוא מקומו של בית המקדש  בירושלים- מקום עלייה לרגל למשכנו של האל.   
בסיפורנו הסופר דה לוקה מנמיך והופך אותו למקום התרחשות הסיפור: רובע עני צפוף ורועש בו חיים אנשים פשוטים. רובע מונטדידיו שבנאפולי, איטליהמונט=הר די=של  דיו=אלוהים 
"הר אדונ"י הופך בהמשך העלילה לגג הבניין בו גרים הילדים.  
על גג זה מתאמן המספר הנער בזריקת בומראנג ושם הוא גם יוצר את הקשר האינטימי שלו עם מרייה 
בסופו של הרומן, זהו המקום ממנו מועף הבומראנג והמקום ממנו בוחר דון רפניילו לעוף אל ירושלים (במישור הפנטסטי) או להתאבד (במישור הריאליסטי).  
כך זוכים הנער ודון רפניילו לשחרר עצמם מהעולם הזה הסנדלר להיגאל מייסורי  והנער יוצא לבגרות ולעצמאות.  
בנוסף , אי אפשר להתעלם מהאירוניה על כך שהעיר מונטדידיו שבסיפור היא רק חיקוי של הר אדוני שבירושלים. חיקוי שמנסה לדמות את העיר הענייה לירושליים הקדושה: " הר אדוני, כן, אבל בנפולי. נכון שהם יודעים לשחזר טיפ טופ רהיטים עתיקים, שעונים יקרים וחפיסות סיגריות אמריקאיות. אבל לשחזר את הר אדוני זה כבר חיקוי מוגזם, ההר ההוא נמצא רק בירושלים. ..כאן.. יכולה לעמוד מרפסת של תצפית נוף ולא הדום רגליו של אלוהים..."על פי דבריו של רפניילו. בקטע זה מועברת ביקורת על התרבות והצביעות. חפצי אומנות ומותרות אפשר לזייף אך הר אדוני (ירושלים) יש רק אחד ויחיד. 
הרובד הרוחני ל"הר אדוני"- מקור השם "הר אדוני" מוזכר בתנ"ך אצל היהודים ואף אצל הנוצרים בברית החדשה כמקומו של בית המקדש בירושלים  משכנו של האל: " מי יעלה בהר אדוני ומי יקום, במקום קדשו" (תהילים כד" ג').  
ארי דה לוקה מצטט מתוך תהילים באמצעותו של דון רפניֶלו הסנדלר היהודי: " בעיירה שלי הייתי קורא תהילים, היכן שכתובה השאלה" " מי יעלה בהר אדוני: התשובה היא : "נקי כפיים ובר לבב" כך נוצרת אילוזיה(ארמז)ברורה למקור שבספר תהילים.  גם השם שלו באיטלקית פירושו צנונית-הוא ג'ינג'י "שרוף" אבל למעשה מזכיר את המלאך רפאל.זהו המלאך ששומר על המספר. 
אך גם הנצרות מתייחסת אל הר אדוני וקושרת אליו ואל האלוהות את ברי הלבב: בברית החדשה כתוב: "אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האלוהים" מתי פרק ה'. בדרשה על ההר ישו מדבר על בני העניים(בדומי לתושבי רובע מונטדידיו), ברי הלבב ונקיי הכפיים, שמהם תבוא הגאולה. 
אם כן, היהדות והנצרות מוצגות כדתות בעלות תפיסות דומות המשלימות זו את זו- בהר אדוני הן נפגשות (וכמובן לא רק בו). זהו מקום משותף לשתי הדתות. ומאחר והעיר מונטדידיו אינה עיר יהודית , הסיפור, מפגיש בין היהדות לנצרות.  
גם על פי היהדות וגם על פי הנצרות  הצדיקים הם אלה שיזכו לעלות להר אדוני שבירושלים.  
בקריאה ראשונה נדמה שאולי הצדיק העיקרי הוא דון רפניֶלו ששמו המקורי הוא רב דניאל. (אילוזיה גם לספר דניאל) ,הוא ניצול שואה, השריד היחידי מהעיירה בה חי . על אף הזוועות שעבר, הוא בוחר לתת מעצמו ע"י תיקון נעליים לעניי העיר ללא כל תמורה.  דון רפניֶלו אומר כי :"המלחמה נקתה לי את הלב ורחצה לי את הכפיים שלי בסיד. כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני ". משאת נפשו היא להגיע להר אדוני שבירושלים.  
בעלילה  מתברר שישנן דמויות נוספות בעלות לב, רגש וחמלה, שהן אכן ברי לבב ונקיי כפיים = צדיקים!  
על פי הרומן שתי הדתות, הנוצרית והיהודית קשורות ומחזקות את הרעיון שנקיי הכפיים (הצדיקים) יעלו להר אדוני.  
וכך יוצא שכל הדמויות שחונכות את הנער : נוצרים ויהודים כאחד, ניחנות בתכונות אלה. : דון רפניֶלומאסט אריקו ומרייה. 
מכאן המחבר אולי רוצה להעביר מסר ולומר, שביאת המשיח ותיקון עולם יגיעו כשתהייה הרמוניה בין הדתות השונות.  

סיום הרומן:  
בסיום היצירה מסיימים מריה, המספר ואביו את ארוחת ערב ראש השנה. המספר ומריה מארגנים את הבית לאחר הארוחה ומביטים החוצה. שם מתחילות חגיגות השנה החדשה(יריות, זיקוקי די נור). קצת לפני חצות המספר ומריה עולים על הגג, כדי שהמספר יוכל להעיף את הבומרנג שלו. המספר מתכנן את פרטי הטלת הבומרנג (לאן יכוון אותו, באיזה יד ישליך אותו) ולבסוף מטיל אותו בעוצמה רבה. רפנילו משליך כנראה את עצמו מהגג לכיוון הבומרנג. מריה, כנראה, באותו זמן מותקפת על ידי בעל הבית וצועקת לעזרה. המספר נחלץ לעזרתה ומשליך את בעל הבית מעבר למעקה. המספר ומריה מחבקים זה את זו. המספר משחרר מגרונו צעקה עזה. בסיום היצירה המספר חווה מס' פרידות: 
הפרידה מרפניילו אשר מחליט "לעוף" להר אדוני האמיתי, לארץ ישראל במישור הפנטסטי, אל מותו במישור הריאלי. קפיצתו של רפניילו שליווה את המספר בפרק החיים שהוא מתעד בספרו, מסיימת אף היא את תקופת הילדות. עכשו המספר נמצא לבד ברשות עצמו. 
פרידה נוספת שחווה הנער היא הפרידה מהבומרנג שלו אשר עליו התאמן במשך תקופה ארוכה.  
ייעודו הראשוני של  הבומרנג אשר אמור לחזור אל המשליך אינו מתממש: "אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה ייתכן שזוהי הספקנות המאופקת של המספר אשר התנסה באכזבות ובפרידות(מות אמו למשל) די והותר על מנת לדעת שהעוזבים אינם חוזרים. והרי הבומרנג מתואר לכל אורך היצירה באמצעות האנשה כ"חבר" של המספר. בשחרור הבומרנג הוא נפרד מעולם הילדות. העימות עם בעל הבית ממחיש את האחריות שהוא מוכן לקחת על עצמו, כדי להגן על אהובתו. באותה הסיטואציה על הגג,  מגיע בעל הבית ולפי תאור ההתרחשות נראה כי המספר נפטר ממנו אחת ולתמיד. כך הוא משחרר את מריה , נוקם את נקמתה ומבסס את הקשר עמה. הם נותרים מחובקים אחרי ה"תעופה" של הסנדלר בעל הבית והבומרנג. 
הצעקה שמשחרר המספר מגרונו בסיום היצירה, צעקה עזה ומטהרת, ממחישה את העובדה שהוא עתה אדם אחר, אדם בוגר יותר, שמוכן לנקוט עמדה ולעשות מעשה בעבור דברים שחשובים לו. 
גם החיבוק של מריה והמספר הוא חיבוק שונה. זהו חיבוק הדדי, שמסמל מערכת יחסים רצינית ובוגרת מזו שהייתה ביניהם עד כה. עד כה מריה הובילה את מערכת היחסים והמספר פשוט נשאב לתוכה. כעת מערכת היחסים הדדית ודו צדדית. 
הרומאן לא מסתיים בנימה אופטימית. עם זאת, העובדה שזוהי שנה חדשה הנפתחת בפרידה מהצל שהעיב על הקשר שלו עם מריה, פותחת אולי פתח לכוחות חדשים כוחותיהם של הזוגיות , הנאמנות האבירות והאהבה. 
למספר אין זמן לחוש ולעכל את כאב הפרידה. מיד עם המעוף של היקרים לו מכל, לא נותר מהם זכר: "שום כוויה על היד, היא קרירה, על הרצפה השמיכה של רפנילו" הוא נאלץ לפקוח את "העין הטובה" ולהתמודד עם הצל הגוחן מעל מרייה. בעל הבית המטיל צל מטאפורי לאורך הספור ומעיב על בלעדיותו ואושרו של המספר עם מרייהלכן אף הוא מועף. "הכל עף ממונטדידיומסכם המספר בסגנונו המאופק.  
עם סיום הרומן נותר על גג הבית רק זוג האוהבים. אפילו מקום על גליל הנייר לא נותר לבטא את צעקת המספר, צעקת ההתבגרות שלו. זוהי פרידה מהילדות הקצרה שלו, פרידה מהיקרים לו (רפנילו והבומראן), עמם טיפח מערכת יחסים אמיצה במשך זמן רב. הם נטלו חלק חשוב בתהליך החניכה שלו, וכעת סיימו את תפקידם. הנער התמים לא לגמרי נאיבי. הוא יודע  "שלא הכל טוב בגדילה של הגוףיחד עם הגוף גדל גם הרוע,  כוח מר שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצבות ולייאוש. 


המספר כיוצר 
הגיבור הוא המספר. הוא כותב את הסיפור על גלילי נייר שלקח מדון ליבריו.לקראת סוף הסיפור מסתיים גליל הנייר האחרון. 
הוא כותב את הדברים ב"איטלקית שותקת", המנוגדת ל"נפוליטנית הצועקת". האיטלקית השותקת מאפיינת את סגנון הכתיבה של הרומן: למרות שמתוארים דברים טעונים מבחינה רגשית, הם כתובים בצורה מאופקת, ללא תאור נרחב של הרגשות. 
הנער מתחיל לכתוב כשהוא מגיע לגיל שלוש עשרה, כשהוא מתחיל לעבוד. מכאן ניתן לראות שהוא מתאר בכתיבתו את תהליך התבגרותו. נייר הכתיבה נגמר לאחר העפת הבומראן, לאחר שתם תהליך ההתבגרות.  
בדרך כלל בתקופת ההתבגרות המתבגר מתעמת עם הוריו ומורד במוסכמות. ברומאן זה הדברים שונים: הוא אוהב ומעריך את הוריו, אולם הם מתרחקים ממנו בגלל מחלת האם. הוא גם לא מורד במוסכמות, אלא מעריך את המבוגרים סביבו ולומד מהם.  כוחה של האהבה בהתמודדות עם העולם. 
ביצירה יש מוטיבים יהודיים ונוצריים. המסר הוא שהרמוניה בין הדתות ובין האנשים תאפשר את תיקון העולם. 

שאלות ותשובות מבחינות בגרות 
[תיבת טקסט] 
הרומן הר אדוני מתאר היבטים שונים בהתבגרותו של הנער המספר, היבטים אילו באים לידי ביטוי באמצעות קשריו עם הדמויות בסביבתו הקרובה.  תאר את קשריו אלו ופרט כיצד הם מבטאים את ההיבטים השונים בהתבגרותו. 

מאסט אריקו  
מאסט אריקו הינו מעסיקו של הנער ומשמש לנער מורה ומדריך. ממנו, לומד הנער את סודות מקצוע הנגרות. מאסט אריקו הוא נגר אוּמן ודייג חובב. הוא כבן שישים, לקוי בראייתו וחי בגפו. חזותו היא של סוס מרכבה והוא אף נוחר בכעס כמו סוס. מכאן, שהוא גדול מימדים וארצי וזאת בניגוד לטהרה שנשקפת מחזותו וממעשיו של רפנילו. המשפט השגור בפיו הינו: "היממה היא טעימה אחת" (עמוד 7) הוא מנצל את שעות היממה עד תומן. בחריצות פותח הוא את הנגרייה כבר בשעה 07:00 בבוקר. בניגוד לבעל הבית בו גר הנער, שהוא בעל נכסים ולא עמל לפרנסתו, עובד מאסט אריקו קשה ועושה את המוטל עליו. הוא רחב לב ונדיב בניגוד לבעל הבית אשר לו "יד בתולה". (עמוד 71) מאסט אריקו קונה עיתון מידי יום. על אף ההוצאה הכספית הכרוכה בדבר חשוב לו להיות מעורה בנעשה בעולם ולהיות נטוע בקרקע המציאות. בזמן המלחמה הוא הנהיג בעקבותיו את כל אנשי הסמטה על מנת לגרש את הגרמנים מעל אדמת נפולי. אישיותו כריזמטית, עשוי הוא ללא חת ואיש מעשה הוא. מאסט אריקו אינו צריך תארים בכדי לסחוף אחריו את ההמון. הוא בז לכומר, לבעל הבית ולגנרל שבזמן הפצצות הגרמנים היו הם הראשונים להיכנס למקלט. הוא ידוע כחם מזג אך גם כנוח להתפייס. כאשר הפיל הפועל שתיקן את כרכוב החלון חתיכות טיח הרעים מאסט אריקו קולו על הפועל. אך דון ליבוריו המדפיס הצליח לפייס את דעתו בקלות. נשות נפולי אומרות שלמאסט אריקו אופי של קאמוריסט (הפשע המאורגן בנפולי). כשהוא בסביבה הפושעים לא מראים את עצמם.  
כאשר הנער מדבר בגנותו של בעל הבית גוער בו מאסט אריקו: "נער, מי שמדבר מאחורי הגב של אחר, מקבל תשובה מהתחת." (עמוד 71) מאסט אריקו מלמד את הנער שיש להיות גלויי לב וישירים ולא ללכת רכיל. עוד אומר מאסט אריקו "'אצלנו לא מוצאים אחד שאומר לאחר "אשריך". תיכף חושדים בו שהוא מביא עין הרע."' (עמוד 78) הוא מלמד את הנער שלא לנהוג בצרות עין ולדעת להרעיף מחמאות. 

דון רפניֶלו  

דון רפניֶלו משמש כתחליף לאב ותפקידו הוא להכשיר את הנער לבגרות. במהלך העלילה אביו של הנער יאלץ להיעדר מן הבית בשל מחלתה של אשתו ודון רפניֶלו ימלא תפקיד חשוב בחינוכו של הנער. פירוש המילה "רפנילו" היא צנונית. רפנילו מכונה כך בשל צבע שיערו האדום והגיבנת שלגבו. שמו המקורי הוא רב דניאל ומוצאו יהודי. הוא הגיע מעיירה במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. אנשי נפולי הזכירו לו את עיירת הולדתו וכך עשה בנפולי כחמש עשרה שנים, אך במהלכן קיווה כי ביום מן הימים יזכה להגיע לירושלים. רפנילו עובד כסנדלר בנגריה של מאסט אריקו. הוא מתואר כבעל מקצוע מעולה את מקצועו למד בחלום מרבי יוחנן הסנדלר. רפנילו מספר לנער כי בתוך הגיבנת שלו גדלות כנפיים ובבוא היום הוא יפרוש כנפיים ויעוף ממונטדידיו אל הר אדוני האמיתי המצוי בירושלים.  

רפנילו כחונך 
רפנילו מכין את הנער לקראת הפרידה ממנו בליל השלושים ואחד בדצמבר. הוא רומז לנער כי אין הוא עתיד לעוף אל הר אדוני אשר בירושלים כי "בכדי לעוף צריך להיוולד מביצה ולא מרחם." (עמוד 108) בינתיים הוא מלמד את הנער כוחה של מילה מהי. המילים הן משאלה לפיכך התפילה מספיקה אך יש להישמר מלשון הרע כי אף היא נשמעת. (עמודים 34, 53) רפנילו מלמד את הנער להיות אסיר תודה ושפל רוח: "לשום נסיך אין ברכות כמו אלה שיש בעצמות של האנשים העניים. יש בדלפונים אסירות תודה ששום מלך לא חש אף פעם". (עמוד 55) כאשר מרים הנער נוצה שנפלה למרגלות הדלפק של רפנילו הוא אומר: "את זאת אני מחזיק לי למזכרת ממך." רפנילו משבחו על דבריו: '"יפה אמרת שאתה מחזיק ולא שתהיה לך. "יש לי" זה יומרני ואילו להחזיק – אתה יודע שהיום זה אצלך ומחר מי יודע."' (עמוד 89) צניעות הינה מידה יפה בייחוד כאשר האדם אינו יודע מה טומן בחובו העתיד. לשאלתו של הנער לאן רצים אנו שנינו, אתה עם הגיבנת ואני עם העבודה, הגוף שגדל והקול שנעשה עמוק? משיב רפנילו בבדיחות: "יש אצלנו בדיחה, היא מספרת על רוכב שלא יודע לרכוב ועובר בדהירה בשדה. איכר שואל אותו לאן הוא רוכב, והוא צועק לו תוך כדי רכיבה: תשאל את הסוס." (עמוד 116) הבדיחה ממחישה עד כמה העתיד הוא לוט בערפל ורק לאלוהים הפתרונים.  
רפנילו מנחיל לנער את קורותיה של עיירת הולדתו שנכחדה על כל יושביה במטרה לשמר את זכרה. (עמוד 67) סיפור נוראות השואה מכין את הנער לקראת ידיעת הסבל הכרוכה בהתבגרות. קולו של הנער מדומה לנעירת חמור. צעקתו של החמור הינה חסרת תועלת ונוגעת רק לו ולאלוהים. עם ההתבגרות יתעצמו הייאוש והעצבות. (עמוד 117) העיניים אומר רפנילו זקוקות לדמעות כדי לראות. הדמעות הן מטונימיות לסבל וראייה פירושה ראיית החיים ככלל. ללא סבל, אין החיים מלאים. (עמוד 35) הנר מלמד רפנילו מאיר את החושך אך לא מכניע אותו. הנר אף יכול לחמם ביום חורף קר. (עמוד 44) החושך והחורף מסמלים את קשיי החיים ואילו הנר מסמל זיק של תקווה. לא ניתן להביס את הקושי, אך ניתן ללמוד לראות את הפן החיובי שבו: כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה." אפילו כלפי המלחמה שהותירה בנפשו של רפנילו צלקות מתייחס הוא מן ההיבט החיובי. המלחמה זיככה את לבו של רפנילו וניקתה את כפיו, כך שבסיומה מוכן היה הוא לעלות בהר אדוני. (עמוד 64) רפנילו לא רק מורה לנער אלא משמש דוגמא ומופת. הוא מתקן את נעליהם של דלפוני העיר ולא גובה תשלום. (עמוד 18) הוא מדריך אותם כיצד עליהם לשמור על היגיינת הגוף. הוא מתקן לא רק את נעלי התושבים אלא גם את אורח חייהם.  

מריה  
חווה הנער את ההתבגרות המינית באמצעות הקשר עם שכנתו מריה. מריה היא נערה כבת שלוש עשרה, מנוסה מבחינה מינית. הוריה משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית ישחרר אותם מתשלום שכר הדירה. מצב המשפחה לא היה רע אך עקב הימורים והפסדים כספיים ירדו הם מנכסיהם. מריה מלמדת את הנער לעשות אהבה ולהרגיש עוררות מינית. מריה מחליטה להפסיק את מערכת היחסים החולנית עם בעל הבית, גם אם משמעה גירושה של המשפחה מהבית. החלטתה לשנות ולתקן את חיה נובעת מכך שהיא טעמה את טעם האהבה עם בן גילה וכעת חשה היא נאמנות כלפיו וסלידה מבעל הבית הזקן. מריה והמספר מכריזים על אירוסין, פירושם מחויבות הדדית. מריה מחליפה את אמו של הנער בטיפולה המסור בנער ובאביו האבלים.  

מערכת היחסים בין מריה לבין הנער 

השניים גרים בבנין משותף אך לא היה ביניהם קשר. לפתע מבחין המספר בגופה הבשל, בשערה ובשפתיה המפתות. הוא אומר "מריה יודעת תנועות של נשים." הוא עומד מולה ומרגיש רעב ללחם, זו היא התעוררות מינית ותשוקה. מריה מתעניינת בבומראן, סמל פאלי (פאלוס – פירושו ביוונית פין) מריה נוגעת באיבריו המוצנעים של הנער והרגשתו היא של מהלומות בתחתית המעיים (ריגוש). מריה מגוללת בפניו מסכת של התעללות מינית וניצול. באמצעותה לומד הנער על עוולות החיים וסבלותיהם. מריה, למרות שמה הטעון בקונוטציות דתיות נוצריות, לא מבקרת בכנסיה. היא מתארת קשר של שתיקה ואחווה בין הכומר ובין בעל הבית. נציג הכנסייה ואחרים יודעים על המתרחש בעולמה ומעלימים עין. מריה המפוכחת מבינה כי רק היא תוכל להיטיב עם חייה. בסיום הרומן בני הזוג נותרים לבדם על מרפסת גג הבניין כשנפולי חוגגת והאיום מצד בעל הבית מוסר. 


[תיבת טקסט] 
תאר תהליך שינוי אותו עובר הגיבור האחד הרומאנים שקראת. 
תשובה: גיבור הסיפור עובר תהליך התבגרות. בגופו חלים שינויים: קולו מתחלף ושריריו מתחזקים.  
אביו נתן לו במתנה לכבוד יום ההולדת בומראן. את הבומראן קיבל אביו ממלח חבר שלו. "ביום ההולדת שלי נתן לי אבא במתנה חתיכת עץ מכופף, קוראים לזה בומראן. אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה. " (עמוד 8) ביום השלושים ואחד בדצמבר ישחרר הנער את הבומראן לחופשי וייפרד ממנו כמו גם מחונכו רפנילו. "מה דרוש כדי לעוף? אני חושב על רפנילו, וכבר רואה את השמיים מורידים את הגשר המתרומם ומאפשרים לשניהם לעבור, לו ולבומראן." (עמוד 119) על המתבגר מופנית הדרישה מצד החברה להשגת עצמאות. בחתימת הרומן נפרד הנער מהבומראן ומחונכיו ההורים ורפנילו. על גג מרפסת הכביסה נותרים רק הוא ומריה המחובקים. בסצנה זו משליך הנער את בעל הבית אשר הטיל צל כבד על מריה לאורכה של העלילה. הבומראן הוא כלי נשק של עם עתיק ומקורו באוסטרליה הרחוקה. כבר בראשית הרומן יש רמז מטרים למותו הקרב של בעל הבית. "הבומראן הוא לא משחק, הוא סוד גדול. הוא יעוף מתנתק מהזרוע, עם ברכת השלום של כל השרירים שגרם להם לצמוח, ויקים רעש ובהלה, ייתכן שיפגע במישהו, יחפשו את האשם, של מי הבומראן?" (עמוד 39) קרש קפיצה לחיים הבוגרים הוא גם היכולת להגנה עצמית. הנער מגונן על אהובתו מריה. כוחו הפיסי של הנער גדל ככל שהוא מתאמן בהטלת הבומראן. "מאז שאני עובד ואני מתאמן עם הבומראן גדל התיאבון שלי. (עמוד 13) "אני נעשה חסון בגלל האימון עם הבומראן. הכתפיים נדחפות כנגד החולצה, מניפה של שרירים דוחקת בבד על הגב, וקו של עור קשה עובר באמצע הידיים, שם אני לוחץ את ידית העץ." (עמוד 24) "יותר מהשאר משתנות הידיים, עכשיו הן מסוגלות להחזיק, הן התרחבו כדי ללחוץ את הבומראן." (עמוד 45) 
מלבד שריריו המתחזקים משתנה גם קולו של הנער. "די היה להגיע לגיל שלוש עשרה ומיד נעשיתי אחד מהגברים, איבדתי את צחנת הילד. גם הקול, יש לי עכשיו נשיפה צרודה, אני מגרד את הקול בגרון, אבל הוא לא יוצא צלול. הוא קבור מתחת לאפר של הקול הקודם. " (עמוד 45) רפנילו אומר לנער "כשהקול שלך יצא, יהיה לו כוח של הקול של החמור" (עמוד 117) רפנילו מתייחס למחאת הכאב של החמור הנוער. ואכן עם השלכת בעל הבית מעל מגג המרפסת צועק הנער צעקה הנוגעת רק לו ולאלוהים. "אני יורק קריש של אוויר חם החוצה מגרוני, זה הקול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותיי, אני צועק, ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונטדידיו. " (עמוד 142) התבגרות משמעה הבנה שהחיים טומנים בחובם לצד אושר גם סבל, ייסורים, כאב ואובדן.  
ראינו אם כן שגיל שלוש עשרה הוא גיל של גדילה, הבשלה מינית ושינוי פרופורציות הגוף.  


[תיבת טקסט]הצג בעיה מרכזית (בעיה מוסרית, דתית, חברתית, לאומית וכו') הבאה לידי ביטוי ברומן מתורגם שלמדת. הסבר והדגם כיצד מוצגת בעיה זו (למשל באמצעות הדמויות, התפתחות העלילה או מוטיבים מרכזיים).  
ברומן מוצגת בעיה חברתית. גיבור הרומן מתאר את האפליה שבין ילדים למשפחות אמידות ובין ילדים למשפחות קשות יום. "בהפסקת האוכל ילדים מסוימים הוציאו מהילקוט את העוגיות שלהם, ולנו, הרשומים לעוני, היה השרת נותן לחם עם ריבת חבושים. כשבא החום היו הילדים העניים באים לבית ספר עם שיער גזוז אפס, כמו מלון, בגלל הכינים, והילדים האחרים נשארו מסורקים. יותר מדי צדדים של הבדלים, הם היו ממשיכים אחר כך ללמוד, אנחנו לא." (עמוד 12)  
הבעיה המוסרית טומנת בחובה גם ביקורת על הכנסייה כממסד. הבעיה המוסרית מוצגת באמצעות מספר דמויות משנה ברומן. העיקרי שבהם הוא בעל הבית המנצל את מעמדו והונו לעשיית מעשים מגונים בקטינות. דון צ'יצ'ו שוער הבניין מספר ברגע של גילוי לב למריה על אחותו הקטנה שבזמן המלחמה הייתה עולה לדירתו של בעל הבית וחוזרת הביתה עם כיכר לחם. הוריו כהוריה של מריה לא הגנו על בתם אלא שדלו אותה לזנות כדי שיוכלו להתקיים. "מרי אם בבית שלך אין מי שיגן עליך, להפך, מכניסים אותך לצרות, אף אחד לא יכול לעזור לך. במשפחה שלי קרה אותו הדבר, היה זמן מלחמה, אנשים אכלו מעט, האחות הכי קטנה שלי הייתה עולה אל אותה דירה שבבנין הזה ומביאה לחם הביתה. " (עמוד 110, 115) בדבריו של שוער הבניין טמונה ביקורת כפולה המופנית ראשית אל בעל הבית אשר מנצל את ממונו לעשיית מעשיי נבלה ושנית אל ההורים אשר מודעים לנעשה ושומרים על קשר של שתיקה. הוריה של מריה איבדו את כל הונם בהימורים כושלים. כאשר הנושים מגיעים לביתם על מנת לגבות את חובם האב נוטש והאם לא פותחת את דלת הבית. באחד הימים שני ההורים של מריה עוזבים ומותירים אותה לבדה, לא לפני שהם משדלים אותה לזנות כדי שבעל הבית יפטור אותם מדמי השכירות. '"בעל הבית הלך ודפק בדלת של מריה, היא פתחה והוא התחנן שתבוא אליו, התחנן עד כדי כך שנפל על הברכיים. מריה עשתה לו "טצ" עם הראש אחורה, ויריקה. מהמטבח שאלה האם מי זה, ואז התחיל בעל הבית לעשות הצגה שישלח את ההוצאה לפועל לעקל את הרהיטים, והאם התחננה שלא, וגם היא רצתה להפיל את עצמה על הברכיים, ורק מריה לא נפלה על הברכיים וידעה שאין תועלת בכל הברכיים שלהם, כי ממילא היא לא חוזרת יותר אל הזקן. אני שואל אם אמא שלה יודעת משהו על הביקורים, היא לא עונה, פותחת את הידיים ונותנת לי נשיקה מתחת לאף. " (עמוד 48)  
מריה בת השלוש עשרה צריכה ללמוד להגן על עצמה. הוריה הפקירו אותה וכמוהם גם הכומר שוודאי שומע את וידוייו של בעל הבית ומחריש. מריה הקורבן "לא הולכת לכנסייה ביום ראשון, היא אומרת שהיא לא יכולה להגיד לכומר המוודה את הדברים ההם על הביקורים, והיא לא יכולה לבקש את לחם הקודש." ואילו בעל הבית התוקפן הולך גם הולך לכנסיה: "בעל הבית הולך לכנסייה, מתוודה ואוכל את לחם הקודש." בעל הבית מאמין שאם יבקר בכנסיה תדיר ייסלח לו. בדת הנוצרית בניגוד לזו היהודית הכומר המוודה שהוא בן אנוש משמש כשולחו של אלוהים עלי אדמות ובסמכותו למחול על עוונות.    "הכומר בגיל שלו, הם מסתדרים. בשבילי צריך מוודה בן שלוש עשרה, שמבין את הגועל, מישהו בגיל שלנו, כי אנחנו בובות בידיים של הגדולים, לא נחשבים לכלום. " באותו מעמד מגדפת מריה את אלוהים שעומד מן הצד רואה את העוול שנגרם לה ושותק: '"אבינו שבשמיים רואה הכל, מריה, אני אומר לה. "כן, רואה הכל, אבל אם אני לא דואגת לסדר את העניינים, הוא יושב לו בנחת ומסתכל במופע." (עמוד 50) 
דמות משנה נוספת הנוהגת לפי אמות מידה לא מוסריות הינה דמותו של דון ליבוריו המדפיס; בדמותו אומנם גם אורות לא רק צללים אך עדיין ידוע כי הוא עובד בגפו, כיוון שאין הנער מעוניין לעבוד במחיצתו וזאת בשל הרגליו המגונים. אפילו מאסט אריקו בשולחו את הנער לבית המלאכה של דון ליבוריו מזהיר אותו לבל יתעכב יתר על המידה: "תחזור מהר, אל תבזבז זמן עם דון ליבוריו." הביקורת מופנית כלפי המבוגרים אשר יודעים על הנעשה לנערים ולנערות הרכים אך מחרישים: "אנשים יודעים, אבל מתעסקים בעניינים שלהם." (עמוד 36)  
ביקורת חברתית נוספת עולה מתוך דבריו של מאסט אריקו אודות הכומר, בעל הבית והגנרל שהם מעמודי התווך בחברה. הללו בזמן המלחמה היו הראשונים להיכנס למקלט במקום להגן בגופם על אנשי מונטדידיו. (עמוד 83)  
הרומן הר אדוני מציג בעיות מספר בחברה הנפוליטנית של שנות הארבעים והשישים של המאה העשרים וזאת באמצעות הדמויות הססגוניות המעטרות את הרומן. אולם עלינו לראות ולבחון האם בעיות אילו הן רק הבעיות של החברה הנפוליטנית או שמה של החברה האוניברסאלית המודרנית.  

[תיבת טקסט]מחבר הרומן משתמש בדרכים מגוונות כדי להציג ולאפיין את הדמויות ביצירתו. ציין שלוש דרכים כאלה, הסבר והדגם אותן על פי דמות או דמויות מן הרומן.  

הרומן הר אדוני מספר על חייהם של אנשי רובע מונטדידיו שבעיר נפולי. מחבר הרומן ארי דה לוקה משתמש בדרכים מגוונות כדי להציג ולאפיין את אנשי המקום.  
ארי דה לוקה עושה שימוש במדרש שמות כדרך לעיצובן ולאפיונן של הדמויות;   
הסנדלר היהודי מכונה רפנילו שפירושו בשפה האיטלקית – צנונית וזאת על שום מראהו: "קוראים לו רפנילו כי השיער שלו אדום, העיניים שלו ירוקות, והוא קטן, ויש לו גיבנת מחודדת בפסגת הגב." (עמוד 16) רפנילו ניצול השואה בעל העיניים הירוקות והשיער האדמוני מעיד על עצמו "אבינו שבשמיים עשה אותי כמו אוּד מאש." (עמוד 88) הדימוי אוד מוצל מאש מתייחס למראהו אך גם להיותו מסורב מוות (ניצול שואה).  
הכומר מכונה בפי אנשי העיר דון פֶרְטֶלָה (אדון חיפזון) וזאת בשל ההרגל שנותר לו עוד מזמן מלחמת העולם השניה לומר את המיסה בחיפזון ולנוס כמו ארנבת אל המקלט. מנהיג דת מצטייר כמנהיגה של הקהילה ודווקא משום כך בריחתו החפוזה מעידה על אופיו הרופס (חלש אופי) ועל אנוכיותו.  על פי עדויות בזמן המלחמה ירד הכומר אל קו האש אך לא בשביל להילחם לצד אחיו אלא כדי להעניק עידוד ללוחמים ומחילה לאיטלקים והגרמנים ההרוגים. התנהגות זו מעידה על היותו מתחסד ונעדר תחושה של אחווה ושותפות גורל.   
מריה קרויה על שמה של מריה הקדושה – אמו של ישו. היא ממלאת את מקומה של אמו האהובה של הגיבור אשר נפטרה בדמי ימיה בשל מחלת הצהבת. היא נוטלת לידיה את מטלות הבית למיניהן. חרף שמה הטעון משמעויות דתיות נוצריות היא מבקרת את הכנסייה כממסד, את הכומר העומד בראשה ואת האל.     




אמצעי נוסף להכרת הדמויות ועיצובן הוא השימוש במוטיבים. 
באמצעות מוטיב הנר מפגיש ארי דה לוקה את הקורא עם הדמות המיוחדת של רפנילו החונך ושל הנער חניכו. רפנילו גר בחדר שהיה בעבר מחסן קטן. בחדרו הדל אין תאורה חשמלית. הוא אוכל לאורו של הנר אוכל פשוט. לפיו יש להעמיד את הנר במקום נמוך כי האור רוצה לעלות מעלה. לדידו הנר מאיר את החושך אך לא מגרש אותו. הצללים המתנועעים אורחים לו לחברה. הנער מודה כי הבצל נראה מפתה לאורו של הנר וכמוהו המלח אותו בוזק רפנילו על האוכל. אף החדר נראה רחב יותר לאורו הדל של הנר. (עמוד 44) מאור הנר מסמל תקווה. רפנילו אשר איבד את יקיריו בזמן המלחמה מכין את הנער לקראת מותה הקרב של אמו. ברצונו לומר כי בכוחה של התקווה ולו הזעירה ביותר לעדן את מהלומותיו של "פטיש צרות" החיים אך לא להרחיקו לגמרי. החריפות והמליחות של הבצל והמלח מסמלים את מכאובי החיים – הללו נראים נסבלים לאורה של התקווה. רפנילו פליט המלחמה מצליח לראות את שפעת החיים ויופיים למרות הסבל הכבד שנגרם לו. הורי הנער בניגוד לרפנילו לא מדליקים נרות כיוון שאלו מזכירים להם את ימות המלחמה בהם נאלצו להשתמש בנרות. על אף המלחמה ונוראותיה ואולי אף בגללה מחזיק רפנילו בתפיסת עולם אופטימית לאורה הוא מחנך את הנער.  

מוטיבים נוספים באמצעותם ניתן לייחד את דמותו של הנער הם: הבומראן והקול המתחלף. לאורך היצירה מתאמן הילד בהטלה אך אינו זורק את הבומראן. ניתן לראות הקבלה בין ההכנות של רפנילו לקפיצה לבין זריקת הבומראן: "הכנפיים שברו את קליפת הגיבנת. היא התבקעה כמו ביצה, בלי דם, הז'קט יותר תפוח. הוא אומר שפתח אותן, הן יותר גדולות מאלו של חסידה. הוא החליט לחכות ללילה של הזיקוקים, בינתיים הוא מתאמן בערב בחדר שלו. אני אומר לו שגם אני החלטתי, אטיל את הבומראן באותו לילה, גם הכנפיים של הבומראן מוכנות." (עמוד 88) אירועים אלו חלים בערב השנה החדשה הנוצרית יחד עם שחרור קולו של הנער – הללו מהווים מעין תקופת התבגרות שהסתיימה. טיבו של הבומראן לחזור לאחר הזריקה אך לא כך קורה. רפנילו כמו הבומראן לא ישוב אך רוחו תמשיך לשרות על הנער. הוא הוריש לו עושר רוחני של חסד ואהבה. רפנילו חינך אותו לחסד, לנתינה, לרחמים ולצדקה – ערכים אלו יישארו גם לאחר עזיבתו של רפנילוהבומראן והקול מסמלים את התבגרותו של הנער: "אני יורק קריש של אוויר חם החוצה מגרוני, זה קול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותיי, אני צועק, ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונטדידיו." (עמוד 142) – לבגרות מתלווה גם מחאת כאב.  
מוטיב נוסף הוא מוטיב האוכל המסמל מעמד, פיתוי, סממן נוצרי ופעולה מנחמת.  הנער "רשום לעוני" – הגדרה זו מזכה אותו בלחם המרוח בריבת חבושים. (עמוד 12) בניגוד ל"רשומים לעוני" היו ילדי העשירים מוציאים מתיק האוכל עוגיות. האוכל מדגיש את ההבדל הבין מעמדי.  
כאשר מריה מנתקת את קשריה עם בעל הבית הוא מביא לביתה כתשורה עוגיות: "מריה מספרת שהזקן עלה עם העוגיות, אמא שלה ירדה לקנות קפה... את העוגיות הוא השאיר ואכלנו אותן". (עמוד 69) אחותו הצעירה של דון צ'יצ'ו "הייתה עולה אל אותה דירה שבבניין הזה ומביאה לחם הביתה." (עמוד 110) הנער העומד מול מריה "היודעת תנועות של נשים" מרגיש "ריקנות בקרביים, רעב ללחם, לנגיסה באותה פרוסה של לחם בחמאה." (עמוד 31) – האוכל הוא סממן לפיתוי ותשוקה. תהליך ההתבגרות של הנער מלווה בגדילה של התיאבון. אמו מזהה את המולדת עם אוכל: "המולדת היא זאתי שנותנת לך אוכל". ואביו עונה לה בצחוק: "אז את המולדת שלי." (עמוד 20) במקרה זה האוכל מדגיש את תחושת השייכות של האם למקום ושל האב אליה. קשר הברית המיוחד שרקמו השניים אף הוא ניכר בסצנה זו. האב לא סותר את דברי אשתו למרות שאינו שותף לדעתה. העיר נפולי מכונה "עיר דמים". האוכל והיין מקושרים לדם. הרוטב של יום ראשון סמיך וכהה כמו הדם. מריה תאמר לנער כי שתיית היין האדום מסייעת לה בעניין הדם שהיא מאבדת עם קבלת הוסת החודשית. '"האנשים תקועים בעניין הזה של הדם, מכניסים אותו לתוך קללות, לתוך עלבונות, אפילו אוכלים אותו מבושל, ואחר כך עוד הולכים וסוגדים לו בתוך כנסיות. במיוחד לנשים יש שיגעון להגיד "דם" על ימין ועל שמאל. וגם הרוטב של יום ראשון הוא כל כך כהה, סמיך דומה לדם."' (עמוד 68) עיקר מזונו של הנער הוא לחם. בטקס המיסה שותים הנוצרים יין המסמל את דמו של ישו ואוכלים לחם המסמל את גופו. הפולחן מאפשר למאמין להתכבד בדמו ובבשרו של ישו ובכך להיות קרוב אליו וביום תחיית המתים לזכות בחיי נצח. באמצעות סממנים נוצריים אלו מדגיש המחבר את שיוכם הדתי של אנשי העיר. האוכל אף נתפס כמעניק נחמה. הנער מעדיף לחם רך טבול ברוטב על פני גבינת המוצרלה שמציע לו מאסט אריקו. אביו "מתעניין רק בצלחת, מנקה אותה עם לחם". (עמוד 126) אוכל זה קרוי אוכל תינוקות הוא רך, מנחם ומשביע. גם בסוף הסיפור מופיע אוכל כמוטיב מנחם. מריה והנער קונים פיצה וחולקים אותה עם אבי הנער. '"חשבתי שאני נמצא על יד המיטה של אמא שלך", מריה לא נותנת לו זמן להשתקע: "הכל מוכן על השולחן"... אני מוריד את הז'קט, מניח את הבומראן על השולחן. "עוד יש לך אותו?" ובעודו חותך את הנגיסה הכי טעימה מכל הפיצות, קודם כל של נפולי ואחר כך של העולם, הוא שואל אותי אם הוא עף. "כמו הפיצה ביד של דון ג'יג'ינו", עונה לו מריה, אבל הוא כבר לועס ושוכח."' (עמוד 136)  
מוטיב האוכל מקטלג את אנשי נפולי לפי שיוכם המעמדי והדתי, מלמד על תאוותם המינית ועל חסכיהן ומצבן הנפשי.  
מוטיב העיניים הנו מוטיב מרכזי נוסף שבאמצעותו מדגים המחבר את האנושיות הנדירה של הנער ושל רפנילו היודע למצוא את האור בדמעה. עינו הימנית של הנער חלשה מזו השמאלית. הנער מוצא שימוש לכל אחת משתי עיניו. "העין הימנית חלשה, אבל היא רואה את השמיים יותר טוב מזאת הטובה, שהיא שימושית לרחוב, להביט ישר בפרצוף, לעשות את העבודה בבית המלאכה." (עמוד 14) את עינו השמאלית הטובה משאיל הנער למאסט אריקו לשם דיוק במדידה ואת עינו הימנית החלשה פוקח בכדי להביט בשמיים. בבחירתו זו הוא יוצר אשליה תמימה לפיה המציאות יפה מכפי שהיא. כך נוהג הוא כאשר אביו מגיע אל הנגרייה על מנת לבשר לו על מות אמו ואין הוא רוצה לפגוע בכבודו. "אבא בוכה, אני עומד ללא ניע עם המטאטא ביד ואוחז בו חזק ועוצם את העין הטובה כך שאני רואה לא ממוקד ולא מסתכל בפנים של אבא שמתבייש לבכות לפני." (עמוד 124) באופן הזה הוא מתבונן במריה ומאפשר לכל חושיו לקחת חלק בחוויית הקרבה. "לא ידעתי שכל כך יפה להסתכל זה בזה קרוב. אני מכווץ את העין הטובה, עם האחרת אני רואה פחות מדויק, אבל האף מתעורר ומושך לנחיריים את הריח המזיע של מריה ואת המרירות של הבומראן." (מעוד 47) הנער בר הלבב יכול (אולי בגלל הערבוב בין ילדות לבגרות) לעצום את העין שרואה ברור ולפקוח את העין החלשה. אך עצימת העין לא הופכת אותו לנאיבי, להפך. הוא יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף. יחד עם הגוף גדלים גם הרוע, גדל גם הכוח שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצב ולייאוש. כדי לחיות, מבין הנער, אין מנוס ממהלומות. (עמוד 132, 138) – לפיכחון ולרגישות מעין אלו מכין אותו רפנילו באמירתו: "שכל עיניים זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים. הדמעות הוא אומר מאפשרות לראות." (עמוד 35)  

אמצעי נוסף לאפיון הדמויות הוא אנלוגיה ניגודית 
הן מריה והן הגיבור נזנחו על ידי הוריהם אך בנסיבות שונות. הוריה של מריה הפקירו אותה לחסדיו של בעל הבית המתעלל משיקולי תועלת ורווח. הורי הנער נאלצים להיעדר מביתם בשל מחלתה הסופנית של האמא. הוריה של מריה בורחים מביתם במטרה להקשות על המלווים הדורשים את כספם מלמצוא אותם. על נסיעתם הכפויה הודיעו למריה באמצעות שליח ולא פנים אל פנים. "ההורים של מריה עברו דרך הבית לקחת את המזוודות, הם לא מצאו אותה, השאירו לה כסף וביקשו מדון צ'יצ'ו בכל לשון של בקשה שישמור עליה קצת לצדו, הם צריכים לצאת לנסיעה דחופה, יחזרו במהרה." (עמוד 125) אבי הנער ממשיך גם בזמן המשבר לפרנס את משפחתו בכבוד, להיפגש עם בנו בזמן ארוחת הבוקר ולטפל במסירות באשתו הגוססת – על כך רוכש לו בנו כבוד. הנער המתבגר חש בחסרון הוריו ואילו מריה חשה הקלה באשר להיעדרות הוריה. "לקחו את אמא לבית חולים. הבית שותק, קופא." (עמוד 45) "הוא הסביר לי שהשנה לא יהיה חג מולד. רק היא חשובה לי, והיא נשענת עלי בכל הכוח שנשאר. אנחנו לא מערבים אותך, זה משהו שבין שנינו, דבר ישן מהזמנים שהלכנו בהפצצות למקלט ונשבענו שאפילו הפצצות לא יפרידו בינינו. אם היא הולכת, אני נשאר ידית בלי דלת. אחר כך הוא סילק את המחשבות: נחזור שלושתנו, כאילו כלום לא קרה, יהיו לנו שוב פעם ימי הראשון שלנו." (עמוד 84)  מתוך ההנגדה ניתן ללמוד על אישיותם הנרקיסיסטית של הורי מריה. ולהבדיל, על ההקרבה האישית, המסירות והאהבה של הורי הנער 

דוגמא נוספת לאנלוגיה ניגודית היא המקרה המצער של טוטו (דודו של הנער). מניין שנותיו של הנער גדול מזה של דודו ביום בו נהרג. דודו של הנער היה חסר השכלה, לפיכך נאלץ לצאת לרחוב ולהתפרנס מעבודת דחק. אביו של הנער מעודד את בנו לרכוש השכלה בכדי שלא יצטרך להימצא ברחוב לשם פרנסה אלא יוכל לעבוד במשרד מוגן. "בשארית היום חשבתי על הדוד טוטו שלא הכרתי. הוא נהרג בצהריים, מול הדואר המרכזי, מפצצה של מטוס. אבא היה אחיו הבכור, הוא היה הולך לפרוק בנמל, ודוד טוטו היה יוצא אתו, עוצר במדרכה של וִיָה מֶדינה לצחצח את הנעליים של האנשים. אבא יצא בריצה אחרי ההפצצה ומצא אותו במקום שלו, הדוכן הקטן לצחצוח נעליים נשאר שלם, דוד טוטו היה חתוך לשניים. היה יולי, על הגופות של המתים היה המון אבק, אבל שום זבוב, גם הם מתו. כל שנה אבא לוקח אותי לשים פרח על קבר האחים, בית קברות הוא גן החיות של המתים. הם כלואים שם בפנים." (עמוד 72) הדוד טוטו היה בור. לפיכך האב העובד כסוור בנמל רוכש השכלה בשעות הערב ומנחיל לבנו את חשיבותה. לנוכח הדברים ניתן ללמוד על ההבדל בין הנער לדודו ועל חשיבותה של ההשכלה בעיני האב.   
דוגמא נוספת מתייחסת לדמותם השנויה במחלוקת של בעל הבית ושל המדפיס דון ליבוריו. בחסות המעמד אותו רכשו בקהילה השניים כופים עצמם על נערות ונערים חסרי ישע. אף על פי כן, בדמותו של בעל הבית ניתן לראות בעיקר צללים מה שלא כן בדמותו של המדפיס המגלה נדיבות, חברות טובה, אומץ לב ומעורבות בקהילה. לפי עדותו של מאסט אריקו היה דון ליבוריו בין המפגינים נגד הגרמנים בזמן המלחמה. (עמוד 82) דון ליבוריו שילם עבור שמלת הכלולות של יתומה בלי נדוניה. (עמוד 36) הוא אף הרגיע את מאסט אריקו אשר זה נמלא חמה על פועל הבניין. (עמוד 81) לכן מאסט אריקו מתייחס בסלחנות למעשיו השליליים: "כשזה הרגל מגונה, זה לא חטא." (עמוד 36) בניגוד לו, בעל הבית מכונה בפי הנער על דרך ההקצנה: "האדם הכי מטריד בין אלה שאני פוגש". בעל הבית נוטה לבייש את דיירי הבניין החייבים תוך שהוא שואל "מתי אתם משלמים לי?" – וזאת כשיש אנשים מסביב. (עמוד 39) ידוע כי הוא כפה עצמו על לפחות שתי נערות: אחותו הצעירה של שוער הבניין דון צ'יצ'ו ועל מריה. הוא מבקש שיימחל לו ולכן פוקד את הכנסייה בכל יום ראשון אך לא משנה מדרכיו הנלוזות.  
אנלוגיה ניגודית מצויה אף בדמות שני החונכים העיקריים של הנער מאסט אריקו ורפנילוהאחד נוצרי האחר יהודי. האחד גשמי האחר רוחני. האחד מחוספס האחר רגיש.  

קיימת אנלוגיה ניגודית בין רפנילו לבין אביו של הנעררפנילו למד לדבר איטלקית בדייקנות ואילו האב מתאמץ ללמוד אך מתקשה. (עמוד 67)   
ראינו כי ארי דה לוקה מתאר את אנשיה הססגוניים של מונטדידיו בדרכים שונות ומגוונות. 
                                           


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה