יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

סיכום אנטיגונה סופוקלס הפרולוג גיבורים תפקידי המקהלה סטסימון פרולוג אודה שירת המקהלה קריאון אנטיגונה היימון איסמנה השומר טראסיס

אנטיגונה - סופוקלס

הפרולוג

מציג את אחת הדמויות המרכזיות, אנטיגונה (זו שנולדה להתנגד), באמצעות הניגוד לאחותה איסמנה.

הדיאלוג בין השתיים חושף את הרגע למחזה - סיפורו של בית לבדקוס - משפחו של אדיפוס.
רקע זה משמעותי ביותר להנמקת עמדתן של הדמויות השונות. אנטיגונה מרמזת כי הטרגדיה של משפחתן הותירה אותה ואת אחותה איסמנה אחראיות לכבוד המשפחה. בשל כך, טוענת אנטיגונה, עליהם לדאוג לקבורת אחיהן. עבורן אין הבדל בין אטיאוקלס לבין פולינקס, אף שזה האחרון יצא בראש צבא ארגוס להחלם בתבי. שניהם היו אחיהן.

איסמנה, אשר בניגוד לאנטיגונה (רגש - אמוציות, אידיאליזם, דבקות בחוקי האלים, דבקות בכבוד המתים ובעולם המתים) מכירה בסמכותו של השליט קראון, מנסה להרתיע את אחותה בנימוקים שונים: עליהן לציית למלך, חוסר האפשרות לפעול כנשים, יתרון הסמכות, אוילות הפעולה כאשר למעשה אין להן כוח, אין להן יתרון או סמכות. איסמנה מייצגת את השכל הישר - רציונלית, הכניעה לסמכות ולשלטון, היא למעשה ביטויו של קריאון.

באמצעות העימות בין האחיות מתגלה הקונפליקט המרכזי: הקונפליקט בין חוק המלך לבין חוקי האלים. בין החוק לטבע. באמצעות אנטיגונה מובלט הניגוד בין ארוס (אל האהבה) לבין הדס (אל השאול).
בעולם בו האדם מתכחש לחיוניותן של האנרגיות הטבעיות של אישיותו ומטיל עליהן עול ורסן, נעשה ארוס בן בריתו של הדס. כך אנטיגונה, שאינה יכולה ללכת אחר צו האלים ולכבד את משפחתה, את המתים, תבחר במוות וכך גם אהובה היימון

אנטיגונה תייצג במחזה אצ הברית עם הדס, אל השאול והאופל. אהבתה נתונה למתים.
קראון מייצג את היסודות התרבותיים המתבצרים בתחומי הפוליס, המתנגדים לדיוניסיוס המייצג את החיוניות - הרגשות והיצרים.

אנטיגונה הינה הבט בדמותו של קראון - היצריות, האינסטינקטיביות של הקיום.

איסמנה מייצגת שלטנות למה שקובע השליט. היא מייצגת את טבע האדם ומביוחד האשה ("אנחנו רק נשים..")

אנטיגונה מזהה את עצמה עם הטבע במובן הרחב. גורלה לטבע מביאה אותה להתמסר לגורלה.

בדיאלוג הפתיחה מודגש הניגוד בין האחיות. בעוד אנטיגונה מכלילה את הצרות שבאו על המשפחה, איסמנה מפרטת את גורל האב, האם והאחים. בעוד שאנטיגונה שקועה בהווה, באקטואליה - מות האחים וגזירת המלך, איסמנה מדברת על העבר הרחוק. בעוד אנטיגונה מדברת על שיתוף ואחריות הדדית, איסמנה מדברת על אחריות אישית לאסון - האסונות שייכים לבעליהם. אנטיגונה מדברת על הסבל כגורל המשפחה. איסמנה מצביעה על כך שהגורל בידן. בעוד שאנטיגונה מדברת בלשון רבים: "אנחנו", איסמנה מדברת על היחיד  ואומרת "אני", "את".


נימוקים של איסמנה, רציונלים:
1. על השתיים מוטלת האחריות בהיותן הנצר האחרון של המשפחה
2. אסור להן לפגוע בצו המלך
3. אישה חלשה מטבעה ואין לה סיכוי בעולם הגברי.
4. השליט יכול לכפות את רצונו על נתיניו
5. כפייה פוטרת מאחריות למחדל.
6. אוילות לחרוג מעבר ליכולת.

לעומת זאת אנטיגונה רואה את הגורל כמשהו שלא ניתן לשליטה, איסמנה לעומתה חושבת כי האדם יכול לשלוט בגורלו.

בעוד שאנטיגונה  רואה באסון בלתי נמנע, איסמנה חושבת כי ציות ימנע פגע

אנטיגונה מזהה עצמה עם הרבדים העמוקים של הקיום האנושי - משפחתי. היא משווה את עצמה לניובה, בתו האגדית של טנטלוס: האם הוולדנית שהתפארה כי ילדה יותר מלאטו (אימם של אפולו וארטמיס) ועל כך נענשת באכזריות. בניה נקטלו והיא בעצמה הפכה לאבן בהר ספולוס. קשר זה קושר את אנטיגונה לעולם הטבעי: אשה/אם אוהבת ובו זמנית יצור אנושי וסלע המאוחד עם גופו של העולם. סמל הסלע המבכה את החיים מבטא את המתח בין מחויבותה הנשית הטבעית לבין שלילת החיים והתמכרות כפייתית לעולמו של הדס, אל השאול. מערת הקבורה מתוארת על ידי אנטיגונה כ"חדר כלולות נצחי" וחתנה הוא "נהר המוות".



נאום קראון (מערכה ראשונה)
נאומו של קראון מציג את דמותו כדמגוג, דמוקרט להלכה ודיקטטור למעשה. עקרונות השלטון המנחים אותו: קו תקיף. כבוד לנאמנים ובוז לבוגדים. שלטון לטובת הכלל ללא משוא פנים. 

בנאומו מודגש ההיבט הגברי - שוביניסטי. הוא פונה אל רגש הנאמנות של נתיניו ("גברים...").
א. מודה על עזרתם בהצלת המדינה. הדימויים השגורים בפיו הם דימויים מוניטריים (מתחום החומר, הממון) ומטריאליסטים, דימויים הלקוחים מהתחום הימי (העיר - האניה, המלחמה - סערה, האלים - הנווט שמוביל אל האניה אל חוף מבטחים), הוא משתמש בלשון צבאית, מדמה את האנשים לבהמות משא.
ב. צידוק השלטון - קראון פונה אל רגש הנאמנות של נתיניו. הם היו נאמנים לאדיפוס, אחר כך לצאצאיו ועתה הוא מבקש את נאמנותם, בתור העוצר לשלטון, בזכותו כקרוב משפחה.
ג. קראון דוחה את ערך המשפחה בפני ערך השלטון ומצדיק החלטותיו כשליט. אין לשפוט אדם על כך שבחר בשיקולים מדיניים.
ד. קראון מתאר את הארועים האחרונות (מלחמת אחים) ומציג את הגזירה: פולינקס לא יזכה לקבורה, אתאוקלס ייקבר כגיבור. הוא מצהיר כל כל היוצא נגדו ייענש. בגזירה למעשה קורא קראון תגר על המשפחה.



השומר (מערכה שניה)
השומר מופיע פעמיים. לשומר מספר תפקידים:
1. הגברת המתח (הוא מודיע כי הגזירה הופרה, לאחר איומי קראון. הוא יופיע בשנית ועימו אנטיגונה העבריינית.
2. יצירת הרפייה קומית. השומר הינו דמות עממית. דאגתו נתונה קודם כל לעצמו, אף שהוא מיצר על גורלה של אנטיגונה, הוא שמח כי ניצל. שמחתו אנושית - לאחר המפגש הראשון עם קראון, מפגש בו הדגיש כי אינו אחראי על האירועים, הוא נמצא שם רק בשל "הגרלה". הוא אף נשבע כי לא ישוב לשם. בכל זאת, הוא ממהר לשוב, הפעם מצהיר כי הוא בלבד אחראי ללכידת האשמה.
ההרפיה הקומית נוצרת אף על ידי הדיאלוג:
א. ריבוי מלל בשפה גבוהה המשקף את נסיונו של השומר ללכת סחור סחור וחששו לומר את הדברים לקראון. רק כאשר קראון מבטיחו כי ישלחו לחפשי מיד כשיבשר את החדשות, הוא פולט את החדשות בבהירות ובמהירות.

במפגש השני מתקיים ביניהם מעין דיאלוג חד - עוקצני:
קריאון: עצם קולך מרגיז אותי, אינך מרגיש?
שומר: היכן הכאב, האם באוזן או בלב?
קריאון: מה זה חשוב לך היכן נעוץ הכאב?
שומר: זה שעשה - מכאיב ללב, אני - לאוזן.

3. השומר מייצגת את העם ואת אהדת ההמון לאנטיגונה. בחירתה של אנטיגונה, אשר נבעה מרחשי הלב משקפת את הרגשות העממיים, ואלה מנוגדים לצו הקר של השליט. 
4. השומר משקף את דמותו של קריאון כדיקטטור, מטיל אימה, חומרני (רואה בכל הנתינים רודפי בצע) וחדשן (חושב כי הכל זוממים נגדו)
5. המפגש עם השומר מנוגד למפגש המכריע עם תרסיאס, הנביא העיוור. בעוד שהשומר שייך לעיר אך נשלח החוצה אל מרחב הפרא בו מוטלת הגופה, תרסיאס יגיע ממרחב הפלא ומצפור הצפרים אל הארמון. שניהם מדברים על כלבים, וחיות וצפרים, אך בעוד שהשומר טוען כי הגופה שלימה, תרסיאס יצהיר כי החיות פיזרו אותה לכל עבר וטימאו את המזבחות. שניהם מתארים את צחנת הפגר ויוצרים בכך הקבלה לשיבוש הסדר החברתי. 
6. דבריו של השומר מהווים ניגוד לדברי המקהלה: האודה (שיר ההלל לאדם). הכיבוש על ידי האדם הופך למנוסה. לכאורה קריאון מנצח - האדם שולט בעצמו במישור האינסטינקטים והדחפים. איך למעשה אין זה לאורך זמן.



קריאון ואנטיגונה
קריאון מופתע בראותו כי אחייניתו, ארוסת בנו, היא העבריינית. פרטים אלה אינם נשמעים כלל בדבריו שכן הוא דוחה את ערך המשפחה בפני ערך המדינה.

עם זאת הוא מנסה לתת לאנטיגונה מספר אפשרויות לחזור בה ממעשיה.

1. האם מודה את שעשית או מכחישה? (אנטיגונה מתריסה וקוראת עליו תגר: "עשיתי את המעשה ולא אכחיש")
2. (קריאון משלח את השומר וחוזר על השאלה) "האם ידעת שצו אסר את הדבר?" (היא מתריסה "ידעתי, בודאי, אין איש שלא ידע").
3. "אף על פי כן העזת לפעול למרות החוק?" - בשלב זה קוראת אנטיגונה תגר על סמכותו של קריאון כמלך: "הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כך". היא מדגישה כי הוא רק אדם. שוב ניכר הקונפליקט בין חוק המלך (הכתוב אך זמני) המיוצג על ידי קיראון לבין חוק האלים הניצחי, הבלתי כתוב.

אנטיגונה מכנה את קריאון טיפש בגלל שהוא מתעלם מצו האלים. היא מדגישה את חובת הקירבה המשפחתית (גוף של אח מרחם אם זהה מוטל בלי קבר).

גאוותו של קריאון כגבר וכמלך נפגעת. הוא רואה אתגבר בהכנעתה של אנטיגונה. קריאות מתאר זאת באמצעות שני דימויים הלקוחים אף הם מהתחום הצבאי:
1.  דווקא ברזל קשיח שמחשלים אותו באש ונשבר בקלות.
2.די ברסן קל לאלף סוסים משתוללים.

הוא טוען כי היא:
א. הוכיחה שחצנותה כשעברה על תקנות מפורשות.
ב. ביצוע הדבר הכפיל את חוצפתה.
ג. העובדה שהיא גאה במעשה ומתלוצצת הגדישה את הסאה (היא הגזימה מעבר לסביר) 
בכך נפגעת גבריותיו של קריאון והוא מכריז: "כעת אינני גבר, אלא היא הגבר אם נצחונה יובטח והיא לא תענש".

אנטיגונה לא זו בלבד שאינה נרתעת, היא אף מדרבנת את קריאון לזרז את גזר הדין. היא מכריזה כי הכל חושבים כמוה, ורק לה עוז הרוח לבצע את הדברים.

עימות זה מציג את שתי הדמויות: הפרוטגוניסט והאנטיגוניסט, כבעלות גאווה. שניהם הופכים שעירים לעזאזאל. קורבנות כפרה שמטרתם להשיב את הסדר על כנו. טקס שילוחו של השעיר לעאזאזל נועד להמריץ את כוחות הפריון שקמלו, לאפשר צמיחה מחודשת. בטקסים אלה הקורבנות היו בדרך כלל פושעים. 

הדיאלוג ביניהם מסתיים בחילופי דברים קצרים ובוטים המדגישים את הניגוד ביניהם. בעוד קריאון מדגיש את השוני בין המתים: האחד בא לכבוש והאחר להגן, האויב נשאר אויב גם לאחר מותו. אנטיגונה מדגישה כי בשאול חוקים אחרים. היא מדגישה כי טבעה אינו לשנוא: "נוצרתי לאהוב".

קריאון מסיים את הויכוח בהצהרה כי "רדי לקבל לאהוב את המתים" - הצהרה צינית, המשקפת את עולמה של אנטיגונה, בו ארוס פינה מקום להדס. אם זאת יש לציין כי השורה התחתונה בתשובתו של קריאון איננה הנימוק הפוליטי - בטחוני, אלא האישי: "כל עוד אחיה אשה לא תשתלט עלי!"




אנטיגונה ואיסמנה: איסמנה וקריאון
תפקידו של דיאלוג קצר זה להדגיש את הניגוד בין השתיים כפי שקובעת אנטיגונה: "לך יש חכמה אחת, לי יש חכמה אחרת". אנטיגונה אינה מאפשרת לאיסמנה להשתתף בגורלה - בין אם מתוך גאוה ובין אם מתוך דאגה. קריאון הצופה בשתיהן מכריז כי שתיהן טיפשות ("שתי הבנות טיפשות אחת מרגע וזה ואחת מרגע שנולדה"). סצנה זו הופכת אף היא להרפיה קומית, כאשר האחיות רבות זו עם זו על הזכות למות.

סצינה זו מדגישה את כישלון עמדתה של איסמנה. כיוון שקריאון אינו סומך אפילו על שכלו ברגע זה ומאשים את שתיהן.

איסמנה מוצגת כדמות אמיצה. לראשונה מוזכר בנו של קריאון והקשר שלו לאנטיגונה - קריאון מעדיף גם עתה את המדינה על הארוס: "יש עוד שדות שהוא יכול לחרוש", ומצדיק זאת בכך שאנטיגונה "אישה רעה".

בשלב זה נעלמת אנטיגונה, שותפתו האידיאולוגית של קריאון (תפיסה של השליט קודם לכל) מן הבמה, ונפתח מעגל שני, בו לומד קריאון מה שלמדה איסמנה קודם לכן.




קריאון והיימון (מערכה שלישית)

לארמון מגיע היימון, בנו הצעיר של קריאון, להלחם על חייה של אהובתו.

הדיאלוג מתנהל בשלבים:

1. תחילה מתוך כבוד הדדי וידידות. קריאון פותח בהכרזת נאמנות לאביו ("אבא, אני שייך לך") הוא מכריז כי סמכותו של האב היא מעל לכל קשר ומעל לנישואין. ואכן קריאון מכריז כי על בנים להתייצב לצד אבותיהם. אין מביך ומביש יותר עבור גבר שבניו לא עומדים לצידו. אב שבניו אינם מועילים לו הופך ללעג בפי שונאיו.
קריאון חוזר ומדגיש את נחיתותה של אנטיגונה כאישה ("לכן, ילדי, לעד אל תשתטה למען מנעמי אישה, ואל תשכח שגם חיבוק צונן אם במטה אישה גרועה"). קריאון מדגיש את חשיבות הנאמנות המשפחתית. 
הוא מדגיש כי אנטיגונה היא היחידה שהעזה לצאת כנגדו. עליו להיות עיקבי ולהעניש אותה, ולא יערער סמכותו בפני העם ("לא אעשה עצמי שקרן לעין העם, עלי לקטול אותה").
הוא מציג נימוקים רציונלים בצד העלבון כגבר וכמלך, מי שסובל מרידה בביתו, ייאלך לסבול מרידה גם מזרים ("באם אסבול מרידה במשפחתי מיד גם יתמרדו זרים").
ההפקרות מבית תביא להפקרות וחורבן במדינה. סיום דבריו הינו שוב, בסימן הגברי: "אין לתת לשום אישה להתגבר. אם אין ברירה, מוטב להכנע לגבר, אך אל נא נחשב רפים כנקבות...".

2.היימון פונה אל ההיגיון. הוא מפציר באביו להיות גמיש. הוא מסתייג בעדינות מדברי אביו ("לומר לומר שבדבריך יש איזה סילוף איני יכול וכמובן אין בי רצון") וממליץ לו להקשיב לדעות אחרות ("אם כי יש עוד דעות שגם בהם יש טעם").
הוא מדגיש כי טובת אביו נגד עיניו ולכן הוא מקשיב לדברים שנאמרים. היימון מדגיש ומחזק את דברי אנטיגונה בכך שהיא אינה יחידה בדעתה "כך אני יכול לקלוט קולות בחושך איך על הנערה מקוננים בעיר". היימון מביא אל קריאון את דעת ההמון, החושש מין הדיקטטור, אך אוהד את אנטיגונה. היימון מסיים את דבריו בכך שהוא חוזר על דברי קריאון ומדגיש כי "מהצלחת האב גדל כבודו של הבן". ואין דבר שיקר לו מאושרו של אביו.

הוא משתמש בשני דימויים לחיזוק דבריו:
א. עץ על שפת הנהר בחורף, אשר מתכופף על מנת שלא ישברו ענפיו.
ב. ספינה שיש להרפות מפרשיה בסופה על מנת שלא תטבע.
דימויים אלה לקוחים מתחום המאבק בטבע. קריאון מייצג את האדם התרבותי המכניע את הטבע ומתעלם מכוחו. המסר של היימון הוא להיות ער לטבע, להיות גמיש ולא נושקה ומדכא.

3. קריאון זועף ומאשים את בנו. הפעם נפגעה גאוותו כאב.
הדיאלוג בין השניים הופך למעין דיאלוג הד ציני:

קריאון: ולמען מי עליי לשלוט, זולת עצמי?
היימון: אין עיר קיימת כקניין של איש אחד
קריאון: האם העיר אינה שייכת לשליט?
היימון: בתור יחיד תמשול היטב רק במדבר.
קיראון: נראה שהוא בעל בריתה של האישה.
היימון: כן, אם אתה אישה, כי לך אני דואג...

העימות בין השניים מדרדר לחילופי דברים בוטים: מנוול, חצוף, נבוב, על אב איני יכול לומר שהוא שוטה.. היימון מאיים כי אם אנטיגונה תומת, לא זה יהיה המוות היחיד. קריאון מכנה את בנו "עבד של אישה" והדיאלוג מסתיים בקרע מוחלט.

כמו בעימות עם אנטיגונה, גם היימון יוצא כנגד השליט. הוא אינו יוצא מתוך עולם המושגים הדתי של אנטיגונה, אלא מתוך עיקרון דמוקרטי של דעת הרוב.

שיחה זו מרככת מעט את קריאון, הוא מורה לשחרר את איסמנה. הוא שולח את אנטיגונה למערה במדבר על מנת שתמות שם, ולא יצטרך להרוג אותה בעצמו.


אנטיגונה בבור הקבר (מערכה רביעית)
סצינה זו מציגה את אנטיגונה בשלב הסבל והידיעה. סבלה נובע מידיעתה כי היא עומדת למות ולא זכתה להינשא "חתני יהיה נער המוות". היא מכנה את כלאה: "חדר כלולות, כלא ניצחי חצוב בסלע".

אנטיגונה קושרת את גורלה עם הקללה המרחפת מעל בית לבדקוס (ביתו של אדיפוס).
היא מתנחמת בכך שתצרף אל אהוביה.
אנטיגונה יודעת כי עליה מוטלת האחריות לסבלה, שכן היא הפרה את צו המלך. היא מודה כי בנסיבות אחרות - "לו היה מדובר בבן הרוג או בעל" לא הייתי עושה זאת "לא הייתי מניחה לגוף להיקרב ולא מתגרה במדינה". הנימוק לכך: לבעל מת ניתן למצוא תחליף, אפשר מאיש אחר ללדת בן, אך למשפחתה (הוריה, אחיה) אין תחליף.
היא אינה חוזרת בה מן המעשה ואיננה מתחננת לאלים להצלתה. משאלתה האחרונה מעידה על תכונת הנקמנות המצויה בה כגיבורה: "... אם שגה אחר, שיענש האיש על פי מידת העול שביצע כלפי". היא מאחלת לאחראי על גורלה להענש מידה כנגד מידה (ואכן קיראון יענש באופן זה. בניגוד לאנטיגונה שנבצר עליה להנשא ולהקים משפחה, קריאון ייאבד את המשפחה אשר הקים).



טראסיס וקריאון (מערכה חמישית)

טראסיס הנביא העיוור, אשר בניגוד לפיקחים, אינה הולך שולל אחרי מראה עיניים, ורואה את האמת.
טראסיס מגיע מתוך עולם החוץ הטבעי. הוא משלים את המעגל בו נעות הדמויות:

השומר: מהפנים - החוצה.
איסמנה: פנים.
היימון: חוץ
טיראסיס: חוץ - פנים.

הוא מציג את הטבע הרחב - הקוסמי, המגי.
בדבריו שני שלבים:
שלב ראשון: הוא נותן לקריאון הזדמנות לשנות את דעתו.
טראסיס משתמש בעולם הדימויים של קריאון ומחמיא לו כי נווט את אוניית העיר למישרין, מכיוון שציית לאלים. הוא מזהיר אותו כי הוא ניצב על חוד המקריות. 
הוא מחזק דבריו באותות מסתוריים: התנהגותן של הציפורים, הקרבות ביניהן, האש שאינה מתלקחת מהמזבח, כאילו האלים מסרבים לקבל את קרבנות בני האדם מכיוון שהמזבחות טומאו בבשר בנו של אדיפוס. קיימת סימטריה בין קרב הציפורים וקרבן הבהמה, להפקרת גופת המת לעופות ולכלבים.
בדבריו משתמש טראסיס בחמישה מתוך ששת הדימויים המרכזיים במחזה: דמוי החיות ואילופן, דמויי כסף ומסחר, דמוי מחלה ורפואה.  טראסיס מייצג את העולם הערכי של הדמויות.

שלב שני: טראסיס מאשים את קריאון בפגישה בטבע. הוא מאשימו בכך שהפך את סדרי הטבע: קבר את החיה ואת המת הפקיר - הוא מחזיק ברכוש השאול. (הפר את סדר הטבע) כמו היימון מזכיר טראסיס כי הבונה עולה על כל רכוש.

גם כאן מאשים קריאון את טראסיס ואת החוזים כולם ברדיפת בצע.
קריאון אינו נכנע למסרים העקרוניים ומפריד בין עולם האלים ועולם בני האדם : "אין לאדם יכולת לטמא אלים".
עם זאת, טראסיס מעלה את פחדיו הסמויים של קריאון. הוא מסיים דבריו באיום כי קריאון חרג בתחומו ובשל כך הוא מביא אסון על המדינה כולה. זמן קצר יעבור ורבים יקוננו מות נשים ובחורים. ריקבון בין המלוכה משפיע על המדינה כולה.

ניתן להבחין בהמשכו של התהליך שהחל לאחר הדיאלוג עם היימון (שחרור איסמנה והמרת גזר דינה של אנטיגונה). קריאון מצווה לקבור את המת ולשחרר את אנטיגונה. גם כאן הדברים מתבצעים בסדר הפוך (קודם כל המת ואחר כך החיה) ולכן מאחר קריאון את המועד.



תפקידי המקהלה:
1. תאור רקע למחזה: הפרודוס - לאחר הפרולוג (הדיאלוג בין אנטיגונה לאיסמנה) מוסיפה המקהלה ומתארת את מלחמת האחים. המקהלה מרחיבה את התמונה לקרב בין האלים, אשר סופו בניצחונו של דיוניסוס.
2. הצגת השחקנים: בסוף הפרדוס מציגה המקהלה את המלך לפני כניסתו הראשונה ולבמה לשאת את נאומו.
3. הצגת שאלות שונות על מנת להגביר את עניינו של הצופה ומעורבתו (לפני כניסת קריאון).
4. תאור מה שלא ניתן לראות על הבמה (תאור הצבא הצועד לבסוף מובס).
5. רמזים לגבי העתיד להתרחש על הבמה: קראון עומד לכנס את זקני העם.
6. ניצבים, ייצוג העם (קראון פונה אליהם). ייצוג תחושותיו של העם (" רק מטורף נושא ראשו למוות").
7.שמירת הרצף בין המערכות.
8. מתן ביטוי למסרים לאומיים, חברתיים ומוסריים. אחרי התמונה הראשונה משמיעה המקהלה שיר הלל לאדם, המהווה הכנה לכניסתו של קריאון. לאחר התמונה השנייה שיר הלל לזאוס.
9. להציג לשחקן שאלות, שיאפשרו לו להבהיר את שיקוליו, מחשבותיו והמניעים למעשיו.
במהלך המערכה השנייה מתברר כי אנטיגונה איננה רק מורדת בצו המלך, היא גם עתידה להיות כלתו של קריאון. המקהלה מבקשת על כך הבהרות מהמלך.
10. ביטוי לאוירה בחלקים הדרמטיים כמו למשל כאשר אנטיגונה מובלת אל מותה.
11. מימד אוניברסלי לבעיותיהם האישיות של הגיבורים. במערכה הראשונה והשנייה מתגלה קריאון כמלך יהיר. באודה השנייה מתעסקת המקהלה בסוגיה זו ואומרת בין היתר על זאוס כי חוק עולם הוא לכל בני האדם: "אשר ירום ליבו - בעוונו יושפל".
12. ביטוי קול התבונה והשפיות בהצגה. מעין יועצים לדמות.
13. הצגת מוסר ההסכל (האישור מחדש) :"התבונה היא התנאי לכל ברכה".

הופעת המקהלה:
סטיסימון 1 - האודה לאדם
אודה זו מתקשרת לנאומו של קריאון מצד אחד, ולמפלתו הנרמזת מהופעת השומר, מצד שני. האודה מבטאת את לבטיה וחששותיה של החברה האתונאית בשיא פריחתה הפוליטית והתרבותית במאה החמישית לפני הספירה. המכונה המשותף להשגיו של האדם - שלטנו של האדם ביקום. השלטון מיוצג על ידי העול והרסן.
האדם מתגרה בטבע, חורש את האדמה באמצעות הסוסים שאילף (שילוב בים הפראי - הסוסי, לתרבותי - המחרשה).
התאור מיני: תנועתו של האדם במרחב - זיכרית, ואילו האדמה - גאה הקדמונית.
האדם כובש את הטבע החי על שלושת ממדיו: השמים (צפרים) הים (דגים) והיבשה (חיות פרא).
הוא למד לדבר ולחשוב מהר כמו הרוח (התרבות). למד לעצב סדרי מדינה והתגבר על איתני הטבע. אך כל אלה מסווה לקוצר ידו, כיוון שטרם מצא תרופה למחלות חשוכות מרפא, השפה, החוק: כל אלה מיישות רבת כוח שגם האדם שייך אליה, אך הוא פועל בתוכה כנגדה תוך כדי כך שהוא מגלה את תכונתו האלימה. תהליך ניוונו של האדם נובע דווקא מכוח הטבע עליו השתלט והסתחרר מכוחו

סטסימון 2 - קינה על בית לבדקוס
הקינה ממוקמת לאחר שאנטיגונה ואיסמנה נשלחות לכלא.
המקהלה קושרת את ההתרחשות עם גורל משפחתו של אדיפוס בדרך של כלל ופרט. אודה זו המופנית לזאוס מתארת את גורל הבית המזועזע מזעם האלים. גורל זה אינו מרפה מן המשפחה אשר הגאווה ויצר ההרס שולטים בה.



סטסימון 3 - אודה לאהבה - הלל לאהבה
האודה ממוקמת לאחר שהיימון פורש מקיראון. הקונפליקט של היימון בין חובתו לאביו לבין אהבתו לאנטיגונה. הוא בוחר באהבה. הארוס כמו הטבע משועבד על ידי האדם. עולם נפשי בלתי ניתן לריסון. לא רק את הטבע החיצוני בלתי אפשרי לדכא עד הסוף, גם את טבעו של האדם לא ניתן לדכא. האהבה יכולה לסכסך בין אב ובנו ולפרק משפחות.


סטסימון 4 - המקהלה מבכה את אנטיגונה ומציגה אותה בין גבורות ואלות מתולוגיות שגורלן הוא מר.
דניאה, ליקורגוס וקליאופטרה, כולם בני מעמד גבוה או אלים. כמו אנטיגונה המדגישה את יחודה הרם. אלה בנע מעלה שנכנעו לגורלם. כך מנסה המקהלה לזרז את אנטיגונה להיכנע.

אלה גיבורים בני מעלה שכליאה מילאה תפקיד חשוב בחייהם. דניאה נכלאה על מנת שלא תהרה בן שיהרוג את אביה אקריזיוס, אך גם שם הופרתה על ידי זאוס (בניגוד לאנטיונה אשר לא תזכה להרות ולהביא חיים). אקריזיוס מקביל לקריאון שמשאביו לא יכולים למנוע את גורלו.

ליקורגוס מרד בשגעונו כנגד דיוניסוס. רמז כי לאנטיגונה מגיע עונש בגלל גאוותה שדפחה אותה לשגעון. ליקורגוס נכלא כמו אנטיגונה בין צוקי סלעים. בעוד שאנטיגונה מרדה נגד סמכות אזרחית טירנית, ליקורגוס יצא כנגד סמכות אלוהית. על שניהם נגזר למות.

קליאופטרה ביתם של בוריאס ואריטאה, נשאה לפינאוס מלך תרקיה לו ילדה שני בנים. לאחר מותה נושא פינאוס  את מדיאה שמנקרת עיניהם של בניה החורגים. פינאוס העיוור מוצא להורג, בני קליאופטרה מתו או שהוחזר מאור עיניהם על ידי בוריאס.

דרגתן של הדמויות הולכות ועולות: נסיכה (דנאה), מלך (ליקורגוס), בת אלים (קליאופטרה). מנגדת יורדת דרגת הדמויות האלוהיות: זאוס, דיוניסוס, ארס (אל המלחמה). ככל שגוברת פעילות בני האדם פוחתת הפעילות האלוהית (דניאה - סבילה, ליקורגוס - זועם, משתגע, מדיאה - פראית מנקרת עיניים).
מנגד: זאוס - האל המושיע, דיוניסוס מצווה על כליאת ליקורגוס, ארס - צופה מנגד, עד אלים לזועה אנושית.

התנועה המרכזית במחזה הינה מארוס (אהבה) לארס (מלחמה). בדיוניסוס יש את שניהם: יין ואהבה, שגעון ומלחמה.

סטסימון 5 - 
לאחר יציאת טראסיס. נושאת המקהלה תפילה להשבת הסדר הקוסמי על כנו... קריאון העמיד מתוך יומרה את ארס (מלחמה) מעל לכל, אנטיגונה בלהט אהבתה (ארוס) נדפחה לזרועותיו של הדס.

בסיום נכשל כל ניסיון לחסום את התנועה מפנים לבחוץ ולהיפך, מן החוץ לפנים. המחזה מסתיים בכאוס בשל קראון שפרץ את הגבול בין העולם התרבותי לבין העולם הטבעי. גורל ביתו מקביל לאדיפוס.
עם מות בנו, עדיין מתיימר קריאון ליצג את הסבל האנושי. תגובתו על מות אשתו כנה יותר: "חי נמל המוות, אי אפשר לרצותך". הוא משתמש בתחום הימי ששימוש אותו עד כה בתיאור חכמת המנהיגות.
קשה לראות בקיראון גיבור. ההכרה רק בסיום. סבלו אינו הרואי. הגיבור הטראגי בדרך כלל אינו נכנע. כניעתו מלמדת על אפיו הלא בשל. עמדתו מבטאת הדחקה או התכחשות להבטים בסיסיים בטבע האנושי (שאנטיגונה מגלמת אחת מהם). כניעתו היא הסיבה לאסונו, המשגה שחושף את טבעו האנושי. לו היה נכנע בשלב מוקדם יותר היה מעמיק את  אנושיותו לעומת אנטיגונה הבודדה ונטושה על ידי הכל (אפילו האלים שנאמנותה להם מביאה עליה את אסונה) תלוי בטחונו העצמי של קריאון בסביבתו (ולכן יורד ממפגש למפגש).

האישור מחדש נעשה בסופו של דבר על ידי הלהקה (ביטוי לחוסר בשלותו של קריאון). זו מצהירה לסיום כי הגאווה מביאה על האדם את אסונו. רק כאשר מתגבר האדם (תום הנעורים) הוא מקבל תבונה. קריאון זכה לתבונה על ידי אובדן גדול.


הגיבורים:
אנטיגונה כגיבורה פותחת את המחזה ומעלה את שאלת ההרואיזם. היא הולכת למותה ללא חרטה ומייצגת את הצדק המוחלט.
לעומת קריאון, שכמעט כל המחזה מתייחס אליו, הינו חסר הרואיות, ילדותי, נשבר.
(הראוי זה מי שמקריב את עצמו למען מטרה נעלה, אמיץ).
קיים במחזה מרכז כופל כפול - גורלה משיג משמעות רק בזיקה לגורלו (האישה שבו). היא הורסת את קריאון באמצעות כוחות הלידה שבביתו: האם והבן.

סבלו הינו השתקפות בלהות לפורענויותיה. שניהם עומדים מול עולם בלתי רציונלי, אפל ומאיים. 
אנטיגונה עושה זאת מתוך הכרה ואילו  קריאון בהכחשה.
דרך השומר מבין קריאון כי מניעיה אינם חומריים. דרך איסמנה הוא לומד על דבקותו מטרה, דרך היימון הוא לומד על אהבת העזה כמוות, ודרך טרסיאס הוא לומד על אמונתה.

המחלק נחלק לשניים. חלק ראשון: גורל בית לבדקוס - אנטיגונה (עד סוף המערכה השנייה). חלק שני הוא גורל ביתו של קריאון.

בחלק הראשון האדם הינו יצור פלאי, הרואי הכובש את הטבע. בחלק השני האדם נתון במנוסה, אימה ופחד. כיבוש הטבע משמעו דלדול ונוון הכוחות הטבעיים שבאדם.

באנטיגונה וקריאון ניתן לקראות שני קטבים מנוגדים בדמות אחת - האדם. הקוטב ההרואי (אנטיגונה) והקוטב הבלתי הרואי (קריאון). עולמו החדש של קריאון קר ומנוכר. רציונלי אך לא נבון בהתכחשותו לטבעי ואלוהי המנתקת אותו ממקורותיו החיוניים. קראון מייצג את ניוונה של היומרנות האתונאית המאבדת דרך המירוץ לקידמה את המגע הבלתי אמצעי עם מקורותיה המוסריים.

תהליך הדרדור מתבטא בסטסימונים. סטסימון 1 - חיי אדם מוסדרים בבטחון יחסי ומותנים בקיום ההתאמה בין הארץ לבין הצדק האלוהי.
סטסימון 3- ערעור בטחון זה מכוחה של האשליה האנושית. מי שהאל חפץ לדכאו ומוביל לאסון בראותו את הרעה כטובה.
קיימת זיקה מבנית בין האודה לארוס לבין האודה לאדם. לעומת האודה לאדם המראה את כוחו המתעצם של האדם, באודה לארוס מסתבר כי ככל שהאדם משעבד יותר את הטבע החיוני והפנימי ומסתגר מפחדים, נעשה הארוס מסוכן יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה