יום שני, 30 בספטמבר 2013

אנטיגונה / סופוקלס סיכום לבחינת הבגרות קליט בחינם מכין היטב כל מה שצריך לדעת

                                                                                                                          מירה שטרית
                                                                                                                           "הולץ"
אנטיגונה / סופוקלס 406 - 497 לפנה"ס
מאפייני הדרמה
אריסטו חילק את הספרות לשלושה ענפים עיקריים:
אפיקה, ליריקה ודרמה.
1 . שם כולל לכל היצירות שנכתבו להצגה בפני קהל.
2 . הגיבורים מדברים ופועלים, כשהפעולות מהוות ביטוי לרצונות ולרגשות האדם.
3 . במרכז הדרמה: מונולוג= נאום יחיד המלווה בתנועות.
                               דיאלוג= שתי דמויות, או יותר, דמות אחת מהווה הד לשנייה, מציגה תגובה
                               או גירוי לשחקן הבודד.
4 . חלוקה למערכות, והמערכות מחולקות לתמונות.
5 . העלילה מתפתחת בהווה, מול עיני הצופה וללא התערבות המספר.
6 . שתי דרכי עיצוב הדמויות: א . דרך האפיון הישיר - ע"י הדמויות האחרות, המשניות.
     ב . דרך האפיון העקיף - הדמויות מאפיינות את עצמן ע"י דיבור, התנהגותן.
7 . שני הז'אנרים הבולטים בדרמה: טרגדיה וקומדיה.

משמעות המילה טרגדיה
בשפת היום יום השימוש במושג טרגדיה, או טרגי פירושו אירוע, או מקרה שסופו אסון וכו'.
מקור המילה ביון במאה השישית לפנה"ס, אז נולד התיאטרון היווני סביב חגיגות ופולחן דתי, שערכו היוונים לכבוד האל דיוניסוס.
ל"טרגדיה" שני מקורות משוערים:
1 . מהמילה טראגוס - תיש: א . השירים נקראו "מזמורי תיש".
                                              ב . הגברים היו מחופשים לתיישים ולסאטירים (חצי תיש חצי אדם).
                                              ג . תיש הועלה כקורבן במזבח, לכבוד האל.
                                              ד . תיש ניתן כפרס בתחרויות בין המחזאים.
2 . מהמילה טריגונה - עונת הבציר, אז נערכו החגיגות.

מאפייני הטרגדיה על פי אריסטו
1 . דמויות  מציגות את עצמן דרך דיאלוגים ושיח ישיר.
בעולם הקלאסי היה מאוד חשוב להבליט את הקונפליקט כברור וחד. גם הדיאלוג הפנימי של הדמויות מוחצן וכל דמות מייצגת עולם שונה מאוד, ובכך הקונפליקט מתחדד.
2 . עלילה: ללא עלילה לא תיתכן טרגדיה. תוכן היצירה הוא חיקוי של החיים המלווה בסבל רב.
3 . אופי: תכונותיהן של הדמויות. הדמויות צריכות להיות מתוארות בדרך של דרמה כשהן עושות מעשים ולא דרך סיפור. הדמות הראשית צריכה להיות דמות של גיבור טראגי.
4 . לשון: המילים שבהן הדמויות משתמשות. ניסוח משפטים האופייני לדמויות.
5 . מחשבה: הרעיונות המובעים ע"י הדמויות. על הדמיויות לבטא רעיונות אוניברסליים.
6 . חיזיון: מבחינה תיאטרונית, כל מה ששייך לתפאורה ולהופעה הבימתית.
7 . נגינה: ליווי מוזיקלי ליצירה ע"י זימרת המקהלה.
8 . אריסטו טען שעל כל מחזה להקפיד על שלוש אחדויות:
   זמן: אורך המחזה הוא מספר שעות, לכל היותר יממה אחת.
   מקום: המקום הוא תמיד אותו מקום בגלל קשיי תפאורה. במקרה של אנטיגונה העלילה
      מתרחשת בארמון. ההתרחשויות שמחוץ לארמון מסופרות ע"י הדמויות.
   עלילה: אירועים שמשתלשלים זה בעקבות זה. עלילה = עילה. הכל פועל תחת סיבות ותוצאות. העלילה היא אחת ללא סטיות לסיפורים שלא חלק מהעניין. אחדות בעלת רציפות בעלת קשרים הגיוניים של סיבה ותוצאה.
9 . לפי אריסטו, מטרתה של הטרגדיה היא להביא את האדם לקתרזיס: זיכוך והיטהרות מרגשות החלמה והפחד שהצטברו בו במהלך הצפייה בטרגדיה. לא דכאון, אלא השלמה ושמחה שהעניינים חזרנו לסדרם.
10 . בטרגדיה קיים עיקרון של שכר ועונש "המשגה הגורלי" מפגיעה בכבוד האל, במוסר בחברה
     ובחוק. במיוחד בולט "חטא ההיבריס", חטא הגאווה, והביטחון המופרז.
11 . בטרגדיה קיים כוח על טבעי הגורל "המוירא" - האמונה היא שהגורל קבוע מראש והאדם
      הוא רק כלי משחק ביד הגורל. כוחות הגורל כבדים וקשה ללחום בהם.

הסכימה של הטרגדיה/ דורותיאה קרוג
בטרגדיה ארבעה אלמנטים יסודיים ואוניברסליים:
1 . מעשה מביש, מעשה זוועה   - THE ACT OF SHAME OR HORROR
חטא חמור ושובר טאבו. החטא הזה הוא מעשה קיצוני ומקומם שקדם לו תכנון מפורט.
מעשה זוועה שהקהל נחרד מביצועו. המעשה המביש יהיה מעשה אוניברסלי, שכל אדם עלול לבצע, גורם לסבל המרכזי ביצירה. 
לא תמיד הגיבור מבצע את המעשה ברצון, אלא נדחף לעשייה כתגובה לגירוי (קריאון עשה מעשה מביש וגרם לתגובת אנטיגונה).
סוג המעשה מזוויע ביותר: רצח, בגידה, ניאוף במיוחד בתוך המשפחה וכו'.
ב"אנטיגונה" המעשה המביש הוא כפול:
¨      המעשה המביש של קראון, שמצווה שגופת פולינקס (הבודג בעירו) לא תיקבר. חילול כבוד המת הוא מעשה מביש, שובר טאבו ומנוגד לצו האלים. בגלל המעשה המביש הזה יסבול קראון: הוא יעצבן את אנטיגונה (כלתו לעתיד), את בנו היימון, את טרסטיאס הנביא ואת אנשי העיר. בגלל עקשנותו, יוהרתו וגאוותו הוא יסרב לשמוע עצות מאנשי העיר ולשנות את החלטתו הראשונית. לכן, יאבד את בנו שמתאבד כשהוא שומע על מותה של אהובתו, ואת אשתו, שמתאבדת גם היא אחרי שהיא שומעת על מות בנה האהוב. הגרוע מכל הוא שקראון ידע שהוא זה שגרם למותצם.רק אז יגיע קראון לידיעה של חטאו הנורא, והמקהלה תאשר מחדש את הערכים שקראון הפר: חשיבות הישמעות לצו האלים והענווה האנושית.
¨      המעשה המביש של אנטיגונה הוא כאישה ונתינה שמפירה את צו המלך, הגבר והשליט. היא מפירה את הצו המלכותי פעמיים ומתווכחת עם המלך בטון גאווה ובוז. לכן, אנטיגונה נשלחת להיקבר בחיים. רק בדרכה למערת הקבורה שלה היא מבינה שהיא אוהבת את החיים ולא רוצה למות ובוכה. היא סובלת ומודעת לכך. כל זאת למרות שטענה בכל תוקף שלא אכפת לה למות. היא נהיית מודעת לאנושיותה, לצער על מותה ולכך שהיא גזרה על עצמה את הגורל הזה בעצמה. אם היא לא הייתה כל כך אימפולסיבית ונחפזת היא הייתה נשארת בחיים, כי אף אחד לא ממש הוציא אותה להורג: קריאון היה בדרכו לשחרר אותה, בהשפעת נבואתו של טריסיאס. אבל אנטיגונה העקשנית והגאה התאבדה, ומותה מאשר מחדש את ערך ההכרה של האדם במגבלת כוחו.
2 . אלמנט הסבל מביא לידיעה  -   SUFFERING AND KNOULEDGE
הסבל והיסורים יהיו בעקבות המעשה המביש, הסבל שיופיע יהיה חזק, עז, כן ואמיתי - בעל השפעה ממוטטת והרסנית, שיוביל את הגיבור לאבדן ולמוות.
הסבל חייב להיות מובע במילים וחייבת להיות לו השפעה הרסנית על האדם. האדם גם חייב להיות מודע לסבל שלו, עד שבשלב מסוים יתברר לו מדוע הוא סובל.
סבל טראגי יתגשם רק כאשר הוא מביא לידיעה וגורם להבין את טבעו היסודי של הגיבור,  שופך אור על אישיות הגיבור ועל אופיו.
3 . הידיעה  -   KNOULEDGE
הגיבור מגיע להבנה ולידיעה ומבין את חומרת חטאו וטעותו. הידיעה הנובעת מן הסבל הטרגי, תציג ותמחיש את גורל האדם "הבנת טבעו היסודי של האדם, או הגורל האנושי היסודי".
הידיעה היא טראגית, רק כאשר היא מובילה לאישור מחודש של ערכים, בעיקר על ידי הצופים.
באנטיגונה שני הגיבורים המרכזיים סובלים ומגיעים למודעות עצמית של הסבל.
אנטיגונה - מודעת למעשה שלה, אינה מתחרטת ויודעת שעליה לשאת את הסבל הזה בגלל הקללה על בית אדיפוס, ולמען כבוד משפחתה.
קריאון - סובל ומודע לסבל, אם כי באיחור. כל עוד ניהל ויכוחים עיקשים הוא לא סבל, אך באכסודוס (בסיום) הוא מגיע לסבל ולמודעות בעת ובעונה אחת.
4 . אישור מחודש של ערכים
עם המעשה המביש התערערו יסודות ומוסכמות בחברה. האישור מחדש בא כדי לאשר את המוסכמות שהתערערו ולהודיע שהם נשארו במקומם, ומי שעבר עליהם נענש. האישור מחדש יגיע ישירות מהגיבור, יתנסח ע"י דמות אחרת או דרך המקהלה, או שיהיה מוסק ע"י הקורא\צופה עצמו. הוא תוצאת תהליך ה"קתארזיס"  - טיהור רגשות החמלה והאימה, על פי אריסטו.
הסדר חוזר למסלולו, אישור מחדש של ערכים והצופה משוחרר מכאב ומפחד אמונתו בערך חיי האדם מתחזקת.
האישור הוא בדרך כלל למערכת ערכים מוסרית - אוניברסלית
החוק והסדר האנושיים הושבו על כנם על ידי יכולתו של האדם לסבול ייסורים מכפרים ולהגיע לידיעה הגואלת.
הסבל מחזיר את הסדר המוסרי והנצחי על כנו. ברור לצופה שסבלם של האנשים אינו לחינם, ויש אישור מחדש של הערכים שעליהם נלחמו וסבלו הדמויות. העונש והסבל נועדים ללמד את אלו החוטאים ואשר מחדש להם ולצופים בעזרת העונשים את הערכים המקודשים ואת החוקים.
באנטיגונה האישור המחודש של הערכים בא לידי ביטוי בתחושת הקהל שהסדר שב אל כנו.
למרות הקונפליקטים העזים, למרות מותה של אנטיגונה וכשלונו של קריאון, הצופים חשים שחוק הרגש, החוק הדתי נעלה מכל שאר החוקים שב אל כנו.
סבלה של אנטיגונה לא היה לשוא, במאבקה השיגה אישור מחודש לחוק זה.
הסדר שב על כנו גם כאשר  מקבל את עונשו ומבין שעליו להיכנע ושהצו שהוציא אינו צודק, הוא מוכן לתקן את המעוות, אולם התיקון נעשה מאוחר מידי.
בהודאה באשמתו של קריאון יש אלמנט דידקטי: הטרגדיה מחנכת לכך שהגאווה עלולה להמיט אסון על בני האדם, מאחר והחוקים האמיתיים הם אלו שניתנו על ידי האלים.

מבנה הטרגדיה
את הטרגדיות היווניות מאפיין מהלך די ברור:
ההתחלה -  ממקום בו הסדר הקיים מופר, בגלל הטעות הגורלית או המעשה הנורא.
העלילה מסתבכת והולכת בשלב זה הסבל של הדמויות הולך ומתעצם והקהל מרגיש בזאת.
עד שלב הידיעה וההבנה שנעשתה טעות גורלית, נעשה משגה חמור.
מיד לאחריו, סוף הטרגדיה נרמז שהסדר ישוב אל כנו.
מבחינה גרפית מהלך הטרגדיה נראה כך:
                                                                                                  היפוך, ידיעה
 סיבוך                                                                                  סבל                                                 
                                                                                                                   

                                      התחלה, הפרת הסדר
                                                                                        השבת הסדר   
טרילוגיית "אגדת בית קדמוס"
העיר תבי היא עירו של דיוניסוס אל הפריון, היא העיר היחידה בה הנשים יכולות היו ללדת אלים.
בית קדמוס הוא השולט בתבי, המלך הוא לאיוס ואשתו איאוקסטי, ילדים לא היו להם.
לכן התפלל לאיוס לאפולון, שיתן לו בנים. האל ענה לו כי ינתן לו בן, אולם זה ימיתו.
כאשר נולד הבן ציוה לאיוס לקשור את רגלי התינוק, ונתנו בידי רועה צאן שישליכו במדבר שממה, בין הרי קיתירון.
הרועה חמל על הילד ומסרו לרועה אחר מהעיר קורינת. פוליביוס מלך קורינת שהיה עקר וקחו אליו ואימץ אותו לבן, קרא לו אדיפוס, שפירושו "נפוח רגלים".
אדיפוס גדל והיה לנער, פעם בעת משתה רמז מישהו שתוי כי אביו של אדיפוס אינו אביו.
אדיפוס פנה אל הנביאה אשר בדלפי לשאול על דבר מוצאו האמיתי, שם קיבל תשובה: "הישמר לך מהרוג את אביך, ומשאת לאשה את אמך".
כדי להישמר מפשע זה, לא להרוג את אביו פוליביוס התרחק אדיפוס מעירו קורינת.
פעם אחת בעת שנדד אדיפוס בין ההרים, פגש במעבר צר מאד כרכרה הבאה לקראתו, ובה אדון אחד בלויית משרתיו. פרצה תיגרת ידיים על דבר זכות המעבר ותו כדי הגנה על עצמו, הרג אדיפוס את כל אנשי הכירכרה, מלבד עבד אחד שהצליח להמלט לתבי.
אדיפוס לא ידע כי האדון שנהרג על ידיו, הוא לאיוס, אבין מולידו, שהלך אל הנביאה בדלפי לבקש עיצה, כיצד להפטר מהמפלצת "הספינקס", חיה נוראה שהיתה טורפת כל אדם שלא ידע לפתור  את חידתה.
הספינקס הוא חיה בעלת ראש וחזה של אשה, גוף אריה וכנפי נשר, והחידה שחד לעוברים בשערי תבי היא: "איזהו היצור שבבוקר הולך על 4, בצהריים על 2 ובערב על 3"?
בבוא לתבי השמועה על מותו של לאיוס, הכריז קריאון אחי איאוקסטי המלכה, כי מי שיפתור את חידת הספינכס ויהרוג אותו יהיה למלך תבי וישא לאשה את המלכה.
אדיפוס הגיע לשערי תבי, פגש בספינכס, פתר את החידה: "היצור הוא האדם".
ברגע ששמעה המפלצת את פתרון החידה עלתה בלהבות ונעלמה.
הנבואה התגשמה אדיפוס בלא ידיעתו  הרג את אביו ונשא את אמו לאשה. שנים רבות מלך אדיפוס בתבי בשלום ובצדק, אמו-אשתו ילדה לו שני בנים ושתי בנות, הוא היה מושל אהוב ונערץ בעירו.
יום אחד פרצה מגפת דבר בתבי, העם בא אל מלכו לבקש ממנו עזרה והצלה. אדיפוס פונה אל עמו ומוסר להם כי שלח את קריאון, גיסו, אל דלפי לשאול את הנביאה כיצד ניתן להציל את העיר ממגפה ומרעב, עוד הבטיח לנתיניו כי יקיים את כל אשר יצווה האל.
קריאון שב והודיע את דבר האל: "הסר הנגע מן העיר", והנגע הוא דמו השפוך של לאיוס, שטרם נוקה מידי שופכיו. קריאון מוסיף כי האל גילה שעקבות הרוצח נמצאים בתבי.
אדיפוס מבטיח להעניש את רוצח לאיוס בנידוי ובגירוש, לעשות הכל על מנת למצוא את האיש, הוא מזרז את העם לשתף פעולה בחיפוש אחר האשם ומקלל אותו, מבלי לדעת כי הוא מקלל את עצמו. המקהלה מייעצת לאדיפוס לשאול את פי טרסיאס הנביא, הזקן העיוור, וזה אינו רוצה לגלות לו את האמת, שידועה לו מתוך רחמיו על אדיפוס.
אך אדיפוס מאלצו לדבר, לבסוף אומר טרסיאס: "אתה האיש אשר תבקש".
אדיפוס אינו מבין מה פשר הדברים, הוא חושד בקריאון גיסו שמנסה לגרשו מן העיר ולרשת את המלוכה, לכן שתל דברים אלה בפי טרסיאס.
אדיפוס מאשים את קריאון בבגידה, ומאיים עליו במשפט מות, אולם קריאון דוחה בכל תוקף את האשמה החמורה ונשבע כי אין בו כל עוולה.
אז מופיעה איאוקסטי ושומעת את דבריהם, מתוך דבריה שלה מתחיל אדיפוס להבין כי הוא רצח את לאיוס, וכי הוא חרץ את משפטו.
האמת מתגלה צעד אחר צעד: אפרבוס, השליח מקורינת, שבא לבשר לאדיפוס על מותו הטבעי של פוליביוס, מגלה לו שפוליביוס רק אימץ אותו לבן.
חקירה נוספת של רועה צאן לאיוס מעלה את האמת כולה.
אדיפוס ואיאוקסטי רואים את מצבם האומלל, מכירים באמת האומללה ובחייהם הטמאים.
אדיפוס נופל ממעמדו המצליח כמלך נערץ למעמד של פושע מקולל ומנודה, שהרג את אביו ושכב עם אמו.   הייסורים הנפשיים של שניהם רבים וקשים, איאוקסטי מתאבדת ואדיפוס מנקר במו ידיו את עיניו, הוא יוצא לנדודים בהרים ובקשתו היחידה היא שקריאון ידאג לשתי בנותיו: אנטיגונה ואיסמנה.
אנטיגונה היא הבת המלווה את אביה ומטפלת בו בגלותו עד ליום מותו, אחר כך שבה לתבי.
פולינקס בנו של אדיפוס נשא לאשה את בת מלך ארגוס, ועלה למלחמה עם צבא ארגוס על עיר הולדתו תבי.
אתיאוקלס בנו השני של אדיפוס, מלך תבי לאחר שאדיפוס יצא לגלות, נלחם נגד אחיו פולינקס ושני האחים נהרגו זה בידי זה בדו קרב.
קריאון אחי איאוקסטי הופך למלך תבי, ומוציא צו האוסר את קבורת פולינקס הבוגד.


                                בית קדמוס השולט בעיר תבי

לאיוס     +    איאוקסטי                             קריאון (אחי איאוקסטי)
       
           אדיפוס    +         איאוקסטי

  פולינקס     אתאוקלס    אנטיגונה     איסמנה

הפרולוגוס - האקספוזיציה
מערכה ראשונה - האקספוזיציה: רקע, מקום וזמן, דמויות, הצגת הבעיה.
תמונת הפתיחה מהווה אקספוזיציה של המחזה כולו.
אקספוזיציה - רקע להתרחשות, מקום, זמן, הצגת הדמויות והצגת הבעיה המרכזית.
מקום - ארמון המלך, אנטיגונה ואיסמנה נפגשות בפתח הארמון.
רקע להתרחשות - הרקע נעוץ בעבר המשפחתי של הדמויות, הן מתייחסות לקורות אביהן (אדיפוס) לאימן (איאוקסטה) ולאחיהן.
בעיה מרכזית – קריאון הוציא צו האוסר לקבור את אחיה של אנטיגונה – המורד במלך. אנטיגונה נסערת. מחליטה למרוד בצו ולקבור את אחיה. בכך מתחילה הטרגדיה.

כדי להבין את הבעיה המרכזית, יש להבין את יחס אזרחי אתונה למשפחה מצד אחד, ולחוקי המדינה מצד שני:
חוק המלך. (פוליס)
החוק הוא יסוד החברה. על האזרחים להתייחס לחוק בחרדת קודש כי הוא המבטיח את קיומה התקין. לדעת היוונים החוק ייצג את רצון האלים והמפר את החוק חותר תחת סמכות האלים. קריאון מייצג את חוק המלך, המדינה
חוק המשפחה – (פיליה)
ערך חיי המשפחה והנאמנות לבני המשפחה הוא בעל חשיבות עצומה ביוון. אנטיגונה מחויבת לאחיה יותר ממה שהיא מחויבת כלפי המלך.
הקונפליקט המרכזי ביצירה על רקע ההתנגשות בין שני חוקים אלה.
פרולוגוס
בפרולוגוס מוצג דיאלוג בין אנטיגונה לבין איסמנה אחותה:
אנטיגונה מספרת לאחותה על צו המלך קריאון,  מתקוממת נגדו  ומחליטה להפר אותו ולקבור את אחיה פולינקס. היא מבקשת מאיסמנה שתצטרף אליה לקבורת האח. מתפתח ביניהן ויכוח, בשלב זה מתברר כי אנטיגונה מתכוננת לקבור את אחיה לבדה.
פה מדובר בקונפליקט הראשון שמקדם את העלילה - הקונפליקט בין האחיות מכין לקראת הקונפליקט שיתפתח בין קריאון לאנטיגונה בהמשך.

אנטיגונה- כועסת על איסמנה מוכיחה אותה על פחדנותה, וברגשות עזים ומלאי גאוה היא אומרת לאיסמנה שעכשיו, אפילו אם זו תרצה להצטרף היא לא תצרף אותה.
אנטיגונה נותנת לאיסמנה הסבר לנעשיה: לטענתה ימי המות רבים מימי החיים, לכן אינה פוחדת. היא מפחדת רק מפני "מיתת נבל".
תכונות אנטיגונה מהמפגש עם איסמנה:
1 . סופוקלס אוהד את אנטיגונה מההתחלה, משפיע על הקורא.
2 . תיאור נפשה ומחשבותיה - אנו מבינים את מניעה וחשים כלפיה: רחמים, אהדה, חרדה
     לגורלה.
3 . בעלת מעלות וחסרונות.
4 . אצילת נפש - אמיצה וייחודית.
5 . אמוציונאלית - בעלת רגשות עמוקים וסוערים, פעולתה מונעת על ידי הרגש.
6 . נאמנה למשפחתה - לא יכולה לשאת בזיון גופת אחיה, מוכנה לסכן את חייה בקבורתו ולהשיג
     בכך את הצדק שלה.
7 . דינאמית ואימפולסיבית - מהירה במעשיה, קלת דעת ולא חושבת לפני העשייה.
8 . לא מראה צד ראציונאלי מציאותי.
9 . אכזרית וחמת מזג - כשאיסמנה מסרבת מפנה כלפיה דברי שנאה ולעג.
10 . אין בה קונפליקט פנימי - בטוחה ברצונה לקבור את פולינקס, אינה מתלבטת.
11 . יש קונפליקט בינה לבין אחותה - הוכחה שאין קונפליקט בנפשה, היא שלמה עם עצמה ועם
      החלטתה, הקונפליקט קיים כלפי חוץ בינה לבין הסובבים אותה.

איסמנה - איסמנה, אחותה של אנטיגונה, היא דמות משנית בטרגדיה ותפקידה הוא להאיר את אנטיגונה:
דמות משנית:
א . מופיעה לזמן קצר.
ב .  מספקת רקע אחורי -שיחתה עם אנטיגונה מהווה רקע למחזה ותורמת להבנת הבעיה המרכזית. בפרולוג היא מתארת את תולדות משפחתן כדי לשכנע את אנטיגונה שהן הנצר האחרון למשפחת אדיפוס ולכן אסור לה לצאת למשימה.
ג .  דמות בת השוואה לראשית, ניגודית לאמטיגונה - שתי האחיות מייצגות גישות מנוגדות: גישה שכלית, פשרנית שפועלת ע"פ חוק המדינה, לעומת גישה רגשית, קיצונית שפועלת ע"פ חוק האלים.
ד . מאפיינת את הראשית בדרך האיפיון הישיר - מספקת פרטים.
ה . שומרת על שלוש האחדויות.
איסמנה שומרת חוק, ומנמקת שלוש סיבות מדוע אסור לעבור על צו המלך:
* אנחנו נשים, איסמנה רואה בנשיותה חולשה .
* גורלנו הוא להיכנע לפני גדולים מאיתנו, מסוכן להמרות את פי המלך החזק יותר.
*ראציונאלית, שקולה והגיונית, לעומת אנטיגונה הרגשנית והאימפולסיבית, איסמנה מודעת
    לעובדה שעברה זו תגרור אותן אל מותן, אז לא יישאר שריד וזכר לבית אדיפוס.
לדעת איסמנה יש להקשיב לחוקי האדם שאיתם הן חיות והאלים יבינו, לכן אוהבת את אחותה  אך לא מוכנה לשתף פעולה עמה.
בזמן אמת היא מסורה לאנטיגונה, אבל אנטיגונה לא מעוניינת במסירות שלה, שכן לא היה בה מספיק אומץ לצאת למשימה החשובה.
אנטיגונה ואיסמנה, נמצאות במעמד שווה, אך בכל זאת ישנה אנלוגיה ניגודית (מבליטה קשר של ניגוד) ביניהן בשאלת קבורת פוליניקס, מטרתה של האנלוגיה הניגודית כאן היא להדגיש את ההבדלים שבין הדמויות, להראות שחור-לבן, וכך לתת לכל צד משמעות נוספת ולהדגיש את חוזקה של אנטיגונה ועמידתה האיתנה בדעתה.

איסמנה
אנטיגונה
- פחדנית וריאליסטית – יודעת שזה יגמר לא טוב.
- הגיונית.
- מייצגת את "שביל הזהב".
- נאמנה למשפחתה.
- מביעה אמירה מאוד אידיאליסטית ורגשית.
- מציגה פתרון קיצוני.

המקהלה - בכל הטרגדיות היווניות, מלבד הגיבורים הראשיים ומלבד הדמויות המשניות, ישנו גיבור נוסף שיופיע תמיד – המקהלה. למקהלה יש תפקיד חשוב בדרמה היוונית, בראשית דרכה, המקהלה הייתה ה"דמות" המרכזית בכל הטקסים הדתיים של האלים. היא שרה מזמורי הודיה והלל
לאלילים מהמיתולוגיה היוונית, בעיקר לאל "דִיוֹנַיְיסוֹס" (או בשמו הרומי, בַּכְּחוֹס אל היין,
הפריון והמלחמה הטקסים לכבודו היו הפופולאריים ביותר, ומטקסים אלו נהפכו ברבות הימים לחזיונות וסיפורי- מעשה, למחזות. בתחילה בשירה, ולאחר מכן בתחרויות של סיפורי טרגדיות.
אט, אט שורת המקהלה הצטמצמה ודמויות נוספו לחזיון ולטקסים. וככל שנוספו דמויות
לסיפורי המעשה של החזיונות, כך הצטמצמה שורת המקהלה. בתחילה הייתה ממוקמת מלפנים
ובחזות לבמה בעיגול שנקרא; "אורקסטרה" ולאחר מכן, כשהפכה לחלק מהחיזיון עלתה על
הבמה "סקינה"  והשתתפה באופן פעיל במחזה.
תפקידי המקהלה:
1 . תפקיד אסתטי תיאטרלי - המקהלה מבצעת קטעי מעבר ביצירה וכמו כן מבצעת גם את האודות שעליהן ידובר בהמשך הסיכום. המקהלה מתארת את המתרחש על הבמה, מעשירה את ההצגה בזמרה, שרה שירים פיוטיים,משתמשת במטאפורות ובדימויים.
2 . 12-15 איש אבל נחשבת כדמות וכאישיות אחת – המקהלה מייצגת דמויות משניות שאין צורך בשחקנים נוספים בשבילן, כמו למשל זקני העם בתמונה הראשונה.
3 . מקשרת בין חלקי העלילה, בזמן קטעי המקהלה מחליפים השחקנים תלבושות.
4 . מקדמת את העלילה – מציגה "רקע אחורי" מספקת איפורמציה על ארועי העבר.
     ומקדמת את העלילה בהצגת שאלות המעוררות את ציפיות הקהל, תוך מתן הסברים.
5 . תפקיד של מספר - מביעה את דעת המחבר-מספר על הגיבורים ועל מעשיהם.
6 . הפגת המתח - כשעימות בין שתי דמויות מגיע לשיאו, המקהלה מתערבת ומרככת את חריפות
     הניגודים בהצגת שיריה, מעין "השהייה במתח" ומשלימה פערים על ידי מתן הסברים.
7 . מעבירה מהאישי לכללי הרחב - הופכת בעיות הגיבור לבעייה אוניברסלית, אנושית ונצחית.
8 . מדברת בשם התבונה - מורכבת מזקני העם, מציגה את חכמתם ונסיונם ומעבירה את המסר
    הדידקטי של היצירה.
9 . תפקיד דידקטי חינוכי - בסוף המחזה מציגה המקהלה את מוסר ההשכל, שהוא הלקח
    הלימודי בנושאים שונים, כמו: האדם, כוחו של האדם, מגבלותיו, האהבה, הגאווה.
10 . המקהלה עוזרת לנו לשמור על אחדות המקום ביצירה. פעמים רבות מגיע ראש המקהלה ומדבר עם המלך קריאון ומספר לו על המתרחש במקום אחר. כך נשמרת אחדות המקום.
11 . שירי המקהלה ה"אודה"  - שירי תהילה. המקהלה מבצעת את האודה בכדי לעשות קטע מעבר בין דמויות וכו'. האודות לא מהללות את הדמויות אלא את האלים, הטבע והאדם. הקטע יוצר חיץ – הפוגה. האודה תדבר על נושאים ניטרליים שכולם מסכימים עליהם.

במחזה אנטיגונה ישנו מבנה קבוע – תמונה ואחריה אודה. בתמונה רואים את המתרחש ואילו האודה (שמבוצעת ע"י המקהלה) מסכמת את המתרחש בתמונה ומשליכה אותו על דברים יותר כלליים ופילוסופיים. בתחילה המקהלה נייטראלית, אך בהמשך היא נוטה להצדיק את אנטיגונה, אבל יחד עם זאת היא מוכיחה את אנטיגונה על גאוותה.
בסיום הטרגדיה המקהלה מסכמת ומבהירה שחוקי האלים קודמים לכל חוק והאדם חייב להמנע מגאווה יתרה המכשילה אותו, המסר הוא האדם יחיה בשכל ובחכמה ויתרחק מחטא הגאווה (ההיבריס).

פרודוס (שיר הכניסה של המקהלה)
(סטרופה - קטע משירת ההלל שזימרה המקהלה.
סיסטמה - פני המקהלה מופנים למרכז.
אנטיסטרופה - הפנים לימין.)
שיר הפתיחה של המקהלה, הופעתה הראשונה במהלך המחזה.
המקהלה מהללת את ניצחון העיר תבי על אויביה ומתארת את תולדות המלחמה האחרונה.
המקהלה מוסרת רקע אחורי, מסירת אינפורמציה מן העבר.
מצב הרוח של המקהלה מרומם מאד, היא מברכת בשירה את קרן השמש שהאירה את הניצחון ואת שיחרורה של העיר תבי.
המקהלה מתארת את הקרב, בו נפל פולינקס שאסף את צבא ארגוס וביקש להחריב את העיר תבי.
המקהלה מציינת שפולינקס נכשל בקרב משום שבז לרצון האלים.
שיר הפתיחה מסתיים בהצגת שאלות על ידי המקהלה.
הצגת השאלות מעוררת ציפייה ובונה מתח.
ראש המקהלה מקדם את פניו של קריאון, שליטה החדש של תבי והשאלות הן:
מה צפון בלביבו של קריאון? מהי תוכניתו? מדוע הוא מכנס את זקני העם?

מערכה ראשונה - אפיסודיון ראשון
במערכה זו מוצגת הבעיה המרכזית, בדברי קריאון מתחילה העלילה, הפעולה הדרמטית.
במערכה זו מתחילה ההסתבכות הראשונה: קריאון הוציא את הצו והשומר מגיע לארמון ומודיע שהצו הופר.
המערכה נפתחת בנאום קריאון, המציג את השקפת עולמו. מטרתו של קריאון באסיפת העם לרכוש את לב זקני העם, ודרכם לזכות בתמיכת העם כולו.
בנאומו הוא מציין שהשלטון עבר אליו ביושר בגלל קירבה משפחתית.
קריאון אומר לזקני העם שהוא דואג לשלום החוק והעיר ומסביר עד כמה חשוב לקיים את חוקי המלך.
כך, לאחר הקדמה ארוכה, הוא מציג בפני זקני העם את הצו, ומסביר את ההגיון שעומד מאחורי הצו. הוא מנמק את הגזירה : אתיאוקלס שהגן על העיר זכה לקבורה מכובדת.
פולינקס שמת מות גיבורים בדו קרב ולכן לפי תפיסת היונים צריך לזכות במוות מפואר ומכובד, לפי קריאון הוא נחשב לבוגד ואם יקבר כיאות לא יקבל עונש על בגידתו בעיר תבי, לפיכך לפי קריאון עונש חינוכי ינתן לכל אזרח שבגד בעיר.
קריאון מסכם את דבריו ומבטיח שיפעל לטובת העם.
קריאון מעוניין שזקני העיר יאשרו את הצו, אך המקהלה אינה מאשרת את הצו , אלא מתחמקת ועונה בשאלה: מי הטיפש "שיכרה לו בור במו ידיו?" מי הטיפש שיעז "להתעסק" עם המלך.
לקריאון נדמה, שהמקהלה עונה לו בחיוב, משום שכך הוא רוצה להאמין, ומחזק את דברי המקהלה, כאילו קיבל אישור לצו.

השומר -השומר מגיע אל הארמון, נפחד וחושש מפני המות.
השומר מבשר לקריאון כי הצו הופר, וחושש מאד לחייו.
ראש המקהלה שחשש קודם להביע את דעתו על הצו, מתערב, ומעלה את האפשרות שאולי יד האלים בדבר. קריאון מתרגז ואל מקבל את האפשרות של המקהלה. קריאון משוכנע בצדקתו הוא אינו מעלה כלל  על דעתו שתתכן סיבה אידיאולוגית לקבורת המת.
קריאון חושב שהקבורה נעשתה מתוך בצע כסף, נדמה לו כי מעוניינים לערער על סמכותו כמנהיג העיר.
קריאון בעצמו קובע את העונש לאיש אשר הפר את הצו, הוא מתגלה כמהיר חימה, כועס גם על השומר וגם על ראש המקהלה, את אנשי המקהלה מכנה "שוטים" משוכנע שמדובר בהתארגנות, כוח ציבורי מורד שמתנגד לשלטונו, יש מתקוממים שרוצים להכשילו.
ולשומר הוא מבטיח מוות בתלייה אם לא ימצא את קובר המת, מאחר ומשוכנע כי שילמו לשומרים שוחד שיעלימו עין בעת הקבורה.

קריאון - 1 . מופיע כשליט המעוניין בטובת העיר - הצו לא לקבור לא ניתן ממניעים אישיים.
2 . ביסוס שלטונו - חוק אחד לכל (לעני, ולבת המלך).
3 . טירן עריץ - דיקטטור ושליט שרשאי לעשות כחפצו, בלא להתחשב באחרים.
4 . השליט שבו גובר על האב והדוד - יקריב אושר משפחתו למען הצו שחוקק.
5 . שני צדדים: א . אכזר ועיקש, גאה וחשדן (ביחס לבנו).
                         ב . מעשיו הרעים נובעים מרצון טוב, להקים ממלכה ובה יסודות חוק ומשטר.
מנסה לשמור על החוק ולא לסטות ממנו, אפילו לא למען בנו.
תכלית מעשיו טובה אבל הדרך בה הוא פועל מוטעית.
 הקיצוניות, ההפרזה, חוסר הגמישות והיעדר הרמוניה באופיו יחד עם אי היכולת לוותר ולסגת מהחלטה, הביאו עליו חורבן.
6 . בסוף נשבר, אז מתגלה האנושי שבו, פוחד מאיומי טרסיאס, נכנע ומתחרט רוצה לתקן את
     העוול, אך מאוחר מידי.
7 . מעריץ גאה הפוך קריאון לאדם אומלל ומסכן, מבקש שיגרשוהו מן העיר ויעשו בו שפטים.
8 . דמות טראגית - אופיו גרם להרס חייו והרס משפחתו, נשלט בידי גורל גבוה.
    הטרגדיה שלו נובעת מאופיו (בד"כ בטרגדיה היוונית - מוצגת טרגדיה של אדם הנובעת מגורל
     עליון, עליו אין שליטה) .
     קריאון יכול היה לשנות דעתו ולחזור בו מביצוע הצו מספר פעמים, אך הוא לא עשה כן.

סטסימון ראשון – אודה 1 של המקהלה
האודה הראשונה – האודה על האדם!  - בשיר זה מהללת המקהלה את חוכמת האדם ורומזת לנקודת חולשתו. האדם הצליח במשך שנות קיומו לנצח ולהדביר את איתני הטבע, הצליח לשלוט בבעלי החיים ולנצלם לטובתו, שעובד אדמה ומוציא ממנה לחם, שלמד לבנות בית, לרפא מחלות, יצר חוקים ומשפטים, האדם שלמד את מלאכת מחשבת החכמה.
אך למרות גדולתו, כוחותיו מוגבלים ואין לאדם שליטה על המוות, הוא הנשלט ע"י חוקי האלים וע"י חוקי הטבע.

לכן השגיו של האדם טובים ויפים, אבל מביאים אותו לגאוה יתרה ולמרידה.
חוק ההיבריס  - בשיר הראשון, המקהלה אמנם מהללת את האדם, אך רומזת על חטאי "ההיבריס", אותו חטא הגאווה היתרה וההתנשאות (ההיבריס הוא אחת התכונות של בגיבור הטראגי).
היוונים סברו, שתכונת ההתנשאות נובעת מחוסר שליטה עצמית ומחוסר מתינות, הם ציינו לרעה את ההתנשאות,מאחר וגאווה יתרה של האדם עלולה לגרום לכשלון.
ההיבריס מסוגל לעוור את עיני האדם ולגרום לו לעשות מעשים שיפילו אותו מרום מעמדו, יש כאן רמז לאחת מתכונות הגיבור הטראגי המובילה אותו אל הקטסטרופה.
גם קריאון וגם אנטיגונה חוטאים בחטא ההיבריס, בשתי הדמויות בא לידי ביטוי שילוב של גורל ואופי, היוונים האמינו כי הגורל קבוע מראש, האדם נתון לחסדי האלים ולרצונם.
המקהלה רומזת לכך שהחכמה האמיתית היא כאשר האדם מוצא פשרה בין אופיו לביו גורלו.
קריאון - בטוח בצדקתו, שהצו שהוציא מקובל על האלים. הוא משוכנע שמישהו רוצה להפילו מהשלטון, ואם המת נקבר זה רק למען בצע כסף.
חטא ההיבריס של קריאון בכך שהוא מחליט מה טוב עבור האלים, ומוציא צו שאין לקבור את המת, חטא ההיבריס קשור גם באופי הגיבור.
אנטיגונה  - אנטיגונה היא גיבורה טראגית שמייצגת את האנושות כולה ע"י תכונות יסודיות קבועות המשותפות לה ולשאר בני האדם. בנוסף, הסיטואציה שבה היא נמצאת גם כן היא מצב אנושי שכל אדם יכול למצוא את עצמו בה: קבורת אח, מאבקו של אדם בודד מול השלטון.
למרות זאת היא אינה ממוצעת ונעלה: בת מלך בעלת תכונות אופי מיוחדות.
למעשה, אופיה המיוחד הוא זה שמוביל אותה לאובדנה: אומץ הלב הנדיר שלה מתבטא כבר בפתיחה כשהיא מתעמתת עם איסמנה וכשהיא מתמודדת מול קראון. אנטיגונה מוארת ע"י איסמנה. התכונות הפשרניות, ההגיוניות והשקולות של איסמנה עומדות כנגד לתכונות הקיצוניות, הרגזניות ותכונות האומץ שיש לאנטיגונה.
חוזק נפשה של אנטיגונה הוא מוסרי: היא לא מוכנה להתיר את חילול כבוד אחיה ומוכנה לשם כך לצאת כנגד חוק המדינה. זעמה האימפולסיבי של אנטיגונה מתבטא ביחסה לאיסמנה כשאיסמנה מסרבת לשתף פעולה עם אנטיגונה בפעולתה לעמן אחיה.
אנטיגונה מוסרית ורודפת אמת ולא מוכנה שאיסמנה תשקר עבורה על מנת להצילה מעונש מפני קראון. לכן, אין היא מכחישה את קבורת אחיה.
לאנטיגונה יש יכולת לסבול, והיא יודעת שהיא צועדת למותה. למרות זאת, היא כואבת על המוות שעתיד להיות עליה.
אנטיגונה אינה אצילית בלבד ורחוקה מלהיות קדושה. היא עקשנית, יהירה וקיצונית. היא יוצאת כנגד חוק המלך וכאילו מנסה למרות יותר ממה שצריך בקבורתו הכפולה של אחיה. יחסה לאחותה והאמירה שלה שלא הייתה עושה את מה שעשתה למען אחיה לבעלה או לילדיה היא טענה שרק מגנה את דמותה.
גם היא משוכנעת שהיא פועלת מתוך רצון האלים, אם תאבק על כבוד המת תזכה בחיי נצח. אנטיגונה מודעת לגורלה כבתו של אדיפוס (הקללה), לכן מעדיפה לקבור את אחיה פולינקס, ובלבד שחיי הנצח שלה יהיו טובים יותר מחייה בעולם הזה.
חטא ההיבריס של אנטיגונה בכך שהיא מחליטה על דעת עצמה שהמוות עדיף על החיים, מאוחר יותר היא אף מתאבדת.
המקהלה מסיימת את שירתה ומבשרת על בוא אנטיגונה. המקהלה שואלת שאלות המכינות את הצופים לקראת ההמשך, משאלות אלה מבינים שאנטיגונה נתפסה בעת מעשה.

אפיסודיון שני - מערכה שנייה
מערכה שנייה - הקונפליקט המרכזי, המניע את הטרגדיה (בין קריאון לאנטיגונה, חוק האלים לעומת  חוק המלך=מדינה).
כאן מוצג הקונפליקט המרכזי במלוא עוצמתו, עימות גלוי בין אנט גונה לקיראון.
המערכה נפתחת בהובלת אנטיגונה על ידי השומר, השמח כי נחלץ מהאשמה, הוא מפרט את פרטי המעשה, מדבריו ניתן להבחין באהדה קלה כלפי אנטיגונה, בכך שהוא מדמה אותה לציפור ששכלה את גוזליה וחוזרת אל קינה.
התיאור המפורט של השומר את טקס הקבורה החלקי שמבצעת אנטיגונה, מדגיש את ההיבט הדתי של הקבורה :"שלוש תנופות על פני המת כדת". תאור זה רומז לכך שאנטיגונה נחשבת כחוטאת בעיני קריאון, אך לא בעיני האלים.
תפקיד השומר במערכה ובמחזה כדמות משנית:
1 .  מופיעה לזמן קצר - תפקידו כדמות מישנית להופיע ולהודיע שהסדר הופר, חוק המלך לא
       נשמר והמת נקבר.
2 .  מבהיר פרטים שנעלמו מהצופה - רקע אחורי.
3.   בת השוואה לדמות הראשית - מנוגד, מושווה לקריאון המוצג כמהיר חימה.
4.  מאפיין את הדמות הראשית בדרך האפיון הישיר: מספק פרטים.
5.   שומר על 3 האחדויות - שמירה על שלושת האחדויות - זמן, מקום עלילה.
       עלילה - השומר מביא ידיעות וחדשות מהחוץ, אל רחבת הארמון.
       מקום - השומר מביא את אנטיגונה אל רחבת הארמון.
     הוא מודיע על קבורת המת בשדה וכך אנו יודעים מה מתרחש מחוץ לארמון.
6 . אדם פשוט (עבד) - בכך יוצא דופן בין גיבורי היצירה, דמות נמוכה ועממית.
    חושש שקריאון יעניש אותו. בדבריו נשמעת הצדקה למעשה, הוא מפרט את שלבי הטקס של
    כיסוי המת כדת וכדין, מייציג דיעה של פשוטי העם, מייצג דיעה דתית בשילוב גישה אנושית
    כלפי אנטיגונה, נותן אספקט חיובי למעשה שלה.  
7 . מדבר הרבה עם כניסתו אל הבמה - מוכן להישבע שלא ראה את עושה המעשה ומוכן לעמוד
     בנסיון עינויים, לאחר שנתפסת אנטיגונה מביע שמחה כלפי חוץ, מוכיח לקריאון את חפותו.
     א . כדי לצאת בשלום משיחתו עם קריאון.
     ב . מביע בעקיפין את אהדתו לאדם שקבר את המת.
8 . חושף את דמות קריאון - חושף את הצד הממהר לכעוס, מתרגז בקלות ומדבר בצורה בוטה,
     אכזרי ולא פשרן.
9 . בפשטותו מציג חכמת חיים ישירה - רומז לקריאון שאולי מיהר לחרוץ עונש מוות, כי אנטיגונה
     היא קרובתו והיא החוטאת, הוא הראשון שרומז לקריאון לחזור בו מעונש המות.
10 . הופעתו עממית וגורמת להשהייה קומית - מנסה להתחמק מעונש בזכות פיקחותו.
11 . הופעתו והעימות שבינו לבין קריאון - מכין לקונפליקט המרכזי ומחדד את עמדתו בקיצונית
       של קריאון.

במערכה זו מוצג הקונפליקט המרכזי המניע את הטרגדיה, הקונפליקט בין אנטיגונה לקריאון.
הקונפליקט
המניע העיקרי של הדרמה, בלעדיו אין הדרמה קיימת.
מהווה את שיא המתח הדרמטי.
יהיה בניגוד בין : 2 השקפות עולם.
                            2 גיבורים עיקשים, קיצוניים שהתנהגותם אימפולסיבית.
                           בדמות עצמה - גיבור הטרגדיה ניצב מול צורך להכריע, לבחור הוא מונע על ידי
                                                    כוחות פנימיים וחיצוניים לעשות מעשה וקשה לו להחליט.
את הקונפליקט יוצרים:
1 . כוחות מנוגדים חזקים, אידיאולוגיות מנוגדות של דת מול מדינה.
2 . גיבורים עקשניים שאינם מתפשרים.

ב"אנטיגונה" מערכת קונפליקטים וכולם מהווים גיוון לקונפליקט מרכזי אחד:

הקונפליקט המרכזי ושני הקונפליקטים המישניים המובילים אליו:

איסמנה ----------- אנטיגונה                          קריאון -----------השומר
 




אנטיגונה וקריאון - הקונפליקט המרכזי

הקונפליקט שבין הדמויות מציג את הקונפליקט שבין חוק האלים לבין חוק המשפחה והמוסר.
החוק המוסרי                            בלב באדם החולף
החוק האלוהי                הנצחי                          חזק מכל פקודת שליט.

אנטיגונה זאת הפעם הראשונה שפוגשים באנטיגונה, כעת כפושעת ושבויה.
בפיה של אנטיגונה דברים נעלים: מורגשת אהדה מצד סופוקלס כלפיה
- מייצגת מוסריות, קול המצפון, חוקי הדת ניצחיים, התגברות ריגשית על סכנת המות.
קריאון שואל את אנטיגונה שלוש שאלות:
1 . האם עשתה את המעשה? אנטיגונה מודה בעשיית המעשה ומנמקת:
היא לוחמת הדת - חוקי האלים, הדת נצחיים וחזקים מכל חוק אנושי, מדיני.
היא יוצאת נגד עריצות ושיעבוד.
היא לוחמת נגד השפלת כבוד האדם.
היא מוכנה להקריב חייה במאבק המוסרי, משום שקברה את אחיה היא הופכת לאישיות מוסרית גדולה.
2 . האם ידעה שהיא עוברת על החוק? אנטיגונה משיבה בחיוב.
3 . כיצד היא מצדיקה את מעשיה?

טיעוני אנטיגונה במישור האידיאולוגי :
1 . צו האלים קודם לצו המלך, האלים הם נצחיים - משפטי האל חזקים ונצחיים ממשפט בן תמותה וחוק האלים ממורה לקבור את המת, הוא חזק מחוק בן אנוש.
2 . המוות מזומן לכל אדם בסוף חייו - אין היא יראה מפני המות, מוכנה לסכן חייה ובלבד לקיים מצוות הדת, ומצוות לבה בקבורת אחיה.
3 . יש לכבד את המת, ואין לאדם זכות לקבוע את מי לקבור ואת מי לא.

טיעוני אנטיגונה במישור האישי:
1 . רק שוטה יחשוב את מעשיה לשטות.
2 . כולם חושבים כמוה אך שותקים מפאת הפחד מפני המלך.
3 . "אני נוצרתי לאהוב ולא לשנוא".
תומכים בה ועומדים לצידה: איסמנה, היימון, שומר, טרסיאס.
המקהלה - מאפיינת את אנטיגונה, אומרת עליה שהיא "בת גאה לאב גאה שאינה מכופפת את ראשה בפני אסון".

קריאון מגן על מעמדו כשליט - מקפיד על פורמליות המלוכה, על אף שמיצג טירן עריץ נותן לאנטיגונה הזדמנות להתחמק, אולם היא מקניטה אותו בכך שמודה בכל מעשיה ומכריזה שבעיניה חוק האלים הוא החוק העליון ומלוכת האדם היא מלוכה זמנית.
קריאון מתגאה בגבריותו, מתקשה לקבל הפרת הצו שלו והעמדת שלטונו בסכנה, במיוחד כשהדבר נעשה ע"י אשה, לא מוכן לשמוע אשה חצופה, הוא חושש שאם יוותר לה יתפרש הדבר כחולשה. הוא גם אומר: "אך בי, כל עוד רוחי בי- לא תשלוט אשה!"
מאשים בחטא כפול:
א . אנטיגונה עברה על מצוות איסור הקבורה.
ב . דיבורה גאה ולא נאה לאשה, היא בזה בדבריה לגברי העיר.
לפיכך מפתח קונפליקטים עם: איסמנה, היימון, שומר, טרסיאס.

איסמנה - ההיפוך בדמותה
מגלה אהבת אחות נאמנה, מזועזעת מן האסון - נראית כמטורפת.
למרות שבתחילה לא הסכימה לשתף פעולה בקבורת פולינקס מודיעה שלא היתה נגד הרעיון עצמו, אלא נגד אפשרות מימושו.
כעת לא פועלת כראציונאלית - רגש האהבה גובר על השכל, כשנתפסת אנטיגונה, מוכנה לקבל את המות על עצמה, ומודיעה כי יש לה חלק בפשע ורוצה להיענש עם אחותה.
מתגלה באנושיותה - מגלה שוב את הפן הנוקשה באנטיגונה שדוחה את קורבנה בבוז.
מציגה בפני קריאון אפשרות והזדמנות לחזור בו, ומזכירה לו כי אנטיגונה היא אהובת היימון בנו וארוסתו וכי כל פגיעה בה תהיה אסון לבנו.

סטסימון שני - אודה 2 של  המקהלה
האודה השנייה – מדברת על הקללה שרודפת את בית אדיפוס לדורותיו. ישנה כאן שאלה פילוסופית – האם אופיינו קובע את גורלנו או להיפך? האודה מסתיימת בשיר תהילה לאלים על כך שאסור להתחרות בזאוס ובשאר האלים. (בהקשר ליצירה – מדובר על חטאיו של אדיפוס שבגללו כל בני משפחתו נענשים. אנטיגונה נענשת על חטא הגאווה שלה)
בשיר זה הנושא הוא הגורל . המקהלה מתארת את כוחם של האלים בזמן כעסם על האדם.
בשיר מתואר כי כאשר האלים כועסים על האדם, ומחליטים לנקום, הנקמה עוברת מדור לדור. בית אדיפוס קולל ואין מנוס מן הקללה.
המקהלה מוסיפה שלקללה הזו מצטרף גם חטא ההיבריס.
שירת המקהלה מרמזת על כי גורלה של אנטיגונה נחרץ. לאחר העימות בין קריאון ואנטיגונה, גורלן העצוב של אנטיגונה ואיסמנה, אשר נידונו למוות. המקהלה מייחסת גורל זה לאסונות שהן מנת חלקו של בית לבדקוס, בית משפחתן של אנטיגונה ואיסמנה. לבדקוס הוא סבו של אדיפוס, אותו אדיפוס אשר הרג את אביו ונשא את אמו לאשה, ואשר שני בניו, פולינייקס ואטאוקלס הרגו זה את זה במאבק על הירושה.
המקהלה מסיימת דבריה בשאילת שאלות שהן למעשה פתיחה למערכה השלישית, המקהלה מבשרת על בואו של היימון ושואלת האם בא היימון לבכות את גורל ארוסתו?

אפיסודיון שלישי - מערכה שלישית
מערכה שלישית - הסתבכות, הקונפליקט חודר למערכת המשפחתית, עימות בין קריאון להימון.
קריאון נמצא בתהליך שבסופו ימצא עצמו בודד עם החוק שחוקק, ושאותו הוא מבקש למלא בקפדנות.
במערכה זו מתעצם הקונפליקט. הוויכוח הוא בין קריאון ובין היימון בנו, על מעשה אנטיגונה.
הויכוח ביניהם מתנהל בכמה שלבים:
בשלב הראשון - בתחילת השיחה מהלל היימון את אביו, משבח את חכמתו וצדקתו.
היימון מתגלה כדיפלומט, פוליטיקאי מוכשר שמסכים עם דעת הצד השני. השיחה מתנהלת לפי ציפיותיו של קריאון השמח על שהיימון לא התפתה לדברי אישה, וכי אין חשש לקרע בינו לבין בנו. קריאון מציין באזני היימון, שאנטיגונה היא היחידה שהמרתה את פיו, הוא מבהיר לבנו שעליו לחזק את מעמדו בעיר ולכן אסור לו לחוס על מפירי חוק גם אם הם קרובי משפחה.
הוא מביע את דעתו שמי שלא מסוגל לשלוט על בני משפחתו לא יוכל לשלוט על עמו – בבוא העת.
קריאון מציין את חשיבות המשמעת, ללא משמעת אין חוק וסדר, צו השליט הוא מקודש. אי אפשר להתפשר – וכי כדי לציית לצו השליט לפעמים נאלצים לוותר על בני משפחה.

בשלב השני  -היימון פונה אל אביו בכבוד רב, נוקט בדרך דיפלומטית ומנסה לשכנע את אביו בטעותו הוא מפרט באזניו מהו שלטון נבון בעיניו, אולם דבריו גוררים את קריאון לכעס.
היימון מבטא מרד כלפי האב – מעשה שלא ייעשה ביוון. הוא מאשים את אביו שהוא שליט המרוחק מהעם ואינו מבין לרחשי לבו. הוא מתחנן לאביו שיגלה גמישות, בדמותו - חכמה, תבונה ואצילות מגלה רגשות עמוקים - כבוד ואהבה לאנטיגונה.
טענותיו:
היימון טוען כי אביו מרוחק מן העם ולא מכיר את הלך הרוח העממי.
היימון מדגיש שהעם פוחד לומר את דעתו, ושאנשי העיר כולם בעד אנטיגונה.
היימון שואל את אביו: "האם זה באמת פשע לקבור גופה של אח?" מנסה להסביר בצורה הגיונית וריאלית את מעשיה של אנטיגונה.
היימון מבקש מאביו לגלות גמישות, מבקש שיאמין לו שהוא היימון מבקש רק בטובת אביו, ושויתור לאנטיגונה, בסופו של דבר, יהיה לטובת קריאון.
היימון אומר לאביו, שגם אדם חכם עלול לטעות, אבל החכם האמיתי הוא זה שאינו מתבייש להכיר בטעותו ולכופף ראש בפני החכמה בפעם השנייה ניתנת לקריאון ההזדמנות לסגת מעמדתו וממילוי הצו, לוותר.
על מנת לחזק עמדתו מספק לקריאון תוך כדי שיחה דוגמאות לדרכים להודות בטעות, מציג משלים שני משלים:
1 . משל האילן - האילן שורד בזמן סופה רק בזכות היותו מסוגל לכופף ענפיו ולהגמישם.
2 . משל הספן  - הספן יודע שבזמן סופה עליו לאסוף את המפרשים ולנצל את זרמי המים.

היימון נכשל עם אביו מצד אחד הוא מעוניין לכבד את אביו ולא רוצה להשפילו, אולם מצד שני אוהב את אנטיגונה ורוצה להצילה. כאן מתגלה היימון כניגוד לאביו ובפגישה ביניהם מתגבר הקונפליקט, מאב ובן הם הופכים לשני אויבים הניצבים זה מול זה.
היימון מתפרץ, לא שולט בלשונו ואומר: כי עובדת היותו בחור צעיר אינה מונעת ממנו להציג טענות הגיוניות:
1 . נציג הרעיונות הדמוקרטיים - "עיר שלטון איש אחד, לא מדינה תיקרא" עדיף שלטון גמיש שמוכן לויתורים
2 . העם לא רוצה שאנטיגונה תמות, כולם מכבדים את המעשה שעשתה והמלך טועה בחושבו שהעם יכעס על ביטול הצו.
3 . אין בושה להודות בחנינה ובויתור העקשנות מזיקה ואינה מועילה.

קריאון מסרב לקבל עצות מהיימון ומחליט להוציא לאור את הצו שקבע למרות שמדובר בבת אחיו ובארוסת בנו, בעיניו אין אפלייה או יחס מועדף לקרובי המלך.
קריאון מןדיע כי הוא השליט היחיד, המדינה קניינו וברצונו לשמור על כבוד החוק וכבוד השלטון, בכך עונה למאפייני הגיבור הטראגי - אדם  שכתוצאה מגורל או אופי מביא על עצמו אסון.
הגיבור הטראגי נסחף ולא יכול לעצור, אין לו שליטה על מעשיו ועל החלטותיו הוא פועל בניגוד לכל הגיון, מובל על ידי רגשות ובדרך כלל על ידי שיקול לא נכון.

היימון מבליט את דמות קריאון. הוא מייצג את המצפון האנושי, את דעת העם ואהבתו ואנטיגונה. הוא גם מאיר הבט ביחסי הורים וילדים. יחסי משפחה שקריאון גורם לחורבנם ושאנטיגונה מנסה להישאר נאמנה להם.

קריאון – תפיסה שמרנית
הימון – תפיסה ליברלית
- נאמנות בן לאביו.
- צו המלך קדוש – משמעת היא ערך עליון.
- חובה לשמור על החוק והסדר.
- אסור לוותר לבני משפחה.
- שליטה ביצרים וברגשות.
- עליונות הגבר על האישה.
- שליט צריך להקשיב לעמו.
- אנטיגונה פעלה למען ערך נעלה יותר מערך השלטון.
- אדם צריך להבין ולהכיר בטעויותיו. כולם טועים ומותר לטעות.
- אהבת בן לאביו.
- צעיר, אך רואה את המציאות.

המקהלה - בשלב זה מנסה לשמור על ניטראליות: "דברי שניכם טובים".
קריאון מתרגז מדברי המקהלה, לא נראה לו הגיוני שבחור צעיר יטיף לו מוסר.
בשלב זה העימות בין קריאון להיימון מגיע לשיא: הם מטיחים האשמות ועלבונות האחד בשני , הויכוח ביניהם גורם לקריאון לזרז את ביצוע גזר הדין של אנטיגונה. למעשה קריאון מפחד מפני זעם האלים כי אנטיגונה פעלה לפי צו האלים הוא קורא לשומרים להוציאה מן הארמון ולהגלותה אל המדבר, שם יכלאו אותה במערה ויתנו לה מעט לחם ומים.
קריאון עושה זאת (מתן לחם ומים) כדי שאשמת מותה לא תיפול על תושבי העיר, אנטיגונה
תמות ללא מעשה הריגה ישיר.
בשלב זה, בסוף המערכה השלישית, ניתן לשאול מספר שאלות:
- האם קריאון מבין בשלב זה שאין צדק מוסרי בצו שלו?
- האם קריאון מוצג כחלש או כחזק?
- האם קריאון מנסה להתחמק מאחריות?

חטא ההיבריס לא מאפשר לקריאון להודות בטעותו, מבחינת מבנה הטרגדיה, הגיבור, קריאון, עדיין מחליט במערכה השלישית, לשמור על עקרונותיו הנוקשים על מנת לאפשר את הקטסטרופה שתהיה בסיום.

סטסימון שלישי - אודה 3 של המקהלה
המקהלה מלווה את אנטיגונה אל המערה - קברה.
שירים על כוחה של האהבה, המקהלה מציינת בשיר זה שהאהבה קשה כשאול, ומושלת בכולם גם באלים וגם באדם.
המקהלה מציינת את אפרודיטה, אלת האהבה, המשחקת ברגשותיהם של האוהבים. לאדם אין אפשרות לשנות את גורלו לכן הטרגדיה של האדם היא לא משום תוצאות מעשיו, אלא טרגדיה של גורל.
האל הוא הנצחי ומביא על האדם רעות ופורענויות, ללא סיבה מוסרית.
המקהלה שרה שיר מאד רגשי שמכין אותנו לקראת המערכה הרביעית שהיא שיא מבחינה רגשית.

אפוסידיון רביעי - מערכה רביעית
מערכה רביעית - שיא ריגשי, אנטיגונה פוסעת לקראת מותה ומבכה את מר גורלה.
המערכה מציגה שיא רגשי (במערכה זו אין חידוש מבחינת הקונפליקט).
אנטיגונה מובלת אל מערת הקבר ומבכה את עצמה, דבריה נאמרים עדיין בארמון (שמירה על 3 האחדויות), במערה זו מתגלה מימד נוסף בדמותה של אנטיגונה, המימד האנושי.
עד עתה התגלתה אנטיגונה כדמות עקשנית, המוכנה למות למען ערכים החשובים לה יותר מהחיים עצמם.
אנטיגונה, מאישה נחושה וחזקה, הופכת לאישה חלשה המבכה את מה שלא תספיק לעשות בחייה, היא מספידה את עצמה, בכך מעוררת רחמים וחמלה, חושפת ומגלה את סבלה העמוק, מודעת למקום אליו היא מובלת, והשמש לא מאירה אותו, אנטיגונה יודעת שלא תזכה להינשא לאהוב ליבה, יום כלולותיה הופך ליום מותה, היא אמורה להינשא לאל השאול ולא להיימון.
מתגלה פן אחר באישיותה – רך, נוגע ללב ואנושי. היא מדברת על משפחתה – בית אדיפוס ומסבירה מדוע קברה את אחיה, לטענתה אין תחליף לאח, בניגוד לבעל או לילדים שניתן להחליפם.
לסיכום  אנטיגונה מדברת במשפטים קטועים, קשה לה פתאום לדבר למרות שהייתה נחושה ובעלת כושר דיבור. קינתה של אנטיגונה מדגישה את היותה מודעת לסבל המות, הקינה מוכיחה שכמו כל בן אנוש, גם היא חוששת מפני המות. יש כאן זעקה אנושית אמיתית, שיוצרת לכאורה סתירה באופיה של אנטיגונה ובהצהרותיה, אך למעשה קינתה משלימה את דמותה המורדת. המרד בא לידי ביטוי בכך שאנטיגונה משווה עצמה לאלים וחוטאת בחטא ההיבריס.

המקהלה, מעודדת אותה ואומרת לה, שאמנם היא הולכת אל מותה אך שלמה היא, ללא כל פגיעה של חרב או מחלה. היא בת אדם, עליה להצניע לכת גם כשהיא מספידה את עצמה ולא לחטוא בחטא ההיבריס, היא בחרה במות בכך שיצאה נגד חוק המלך תוך ידיעה שזה יהיה עונשה במידה ותיתפס.

בתמונה הזו מגיעים אל שיא המעשה המביש (פגיעה משמעותית בעקרון מוסר) – תסביך משפחת אדיפוס שהוא גם אחיה וגם אביה של אנטיגונה. האחות - בת משלמת את המחיר הנורא של אותה קללה שלא נסתיימה. המעשה המביש מוליד מעשים מבישים נוספים. רק לאחר שכל הדמויות תשלמנה את המחיר הנורא של המעשה המביש – המוסר יחזור ותסתיים הטרגדיה.
המפגש בין אנטיגונה לקריאון – שיא היצירה
קריאון מופיע בעמידה מאוד נחרצת. כמו כן, הוא גם חסר סבלנות כנגד אנטיגונה – אישה צעירה שעומדת לקראת עונש מאוד כבד. ישנה הרגשה שאולי המהירות שבה קריאון רוצה לסיים את האירוע מעידה על חוסר ביטחון שלו, אולי הוא מפחד שהיא תגרום לו לא להוציא לפועל את גזר הדין שגזר לה.

מבחינה מעשית:
קריאון המלך – לא לקבור
אנטיגונה - לקבור
הערכים מאחורי הרצון (מביאים לדילמה):
- כבוד למדינה.
- מתן עונש לבוגד למען יראו וירַאו (יזהרו בעתיד).
- לא יתכן שגורלו של הבוגד יהיה זהה לגורלו של הנאמן.
- שלטון החוק: מי שיפר את צו המלך ויקבור אותו – מות יומת.
- ביסוס השלטון: צו ראשון של מלך חדש. המלך עולה לשלטון באופן בלתי צפוי (הוא גיסו ודודה של אדיפוס ולא היה אמור לעלות לשלטון) וזה מצדיק את ביסוס השלטון. הוא חייב לדבוק בצו שהוא הוציא כדי לבסס את שלטונו.
- קשר משפחתי.
- כבוד למת.
- היא אומרת שבעל או בן היא לא הייתה קוברת אם היה נאסר עליה (מכיוון שיכול להיות לה בעל חדש או בן אחר), אך אחד מאביה ואמה שמתו – לא יהיה לה אחר.

סטסימון רביעי – אודה 4 של המקהלה
כדרכן של אודות, כך גם אודה זו מסכמת את האירוע כולו בצורה פילוסופית יותר.
המקהלה מבקשת לנחם את אנטיגונה ומזכירה דמויות אחרות שהגורל התנכל אליהן והן "זכו" לעונשים כבדים (מאסר, גלות – אך לא מוות).
המשותף לסיפורים אלה ולאנטיגונה שגם הדמויות בסיפורים חטאו בחטא ההיבריס, חטא הגאווה ועל כך נענשו, משום שגם הם חשבו שיכולים יהיו לשנות את גזירת גורל האלים.
המסר של המקהלה בשיר זה הוא: שאין אפשרות לשנות את הגורל, לפיכך אנטיגונה מוענשת ע"י האדם. אנטיגונה לא יכולה לצאת נגד גורל בית אדיפוס – זה גורלה ואין מה לעשות בנדון. הטרגיות נובעת מבחירה, לא מגורל – אם אין בחירה, אין טרגיות ואין גיבור טרגי.

אפיסודיון חמישי-מערכה חמישית - קליימכס
מערכה חמישית - שיא העימות בא לידי ביטוי בהתנגשות בין קריאון לבין טרסיאס הנביא.
מטרתה של ההשהיה בטרגדיה היוונית היא מתן תחושת תקווה – שקיים סיכוי לפתרון ומצד שני העצמת הטרגיות והאסון שעתידים לבוא.
במערכה מוצגת דמותו של טירסיאס, הנביא הזקן והעיוור, נציג הדת. דמותו של טיריסיאס עוברת לאורך המיתולוגיה היוונית. כעיוור הוא אינו מושפע מדברים שעלולים לשנות את שיפוטו, ראייתו העל אנושית מציגה אמת מוחלטת, לכן מודע לכל מה שאחרים נוטים להתעלם ממנו.
ראיית העתיד במשלים מן הטבע ובהתנהגות בעלי חיים.

טרסיאס מגיע ומוסר לקריאון נבואה נוראה הוא מסביר שניסה להעלות קרבן על המזבח אך הקרבן לא התקבל, האלים מסרבים לקבל קורבנות על המזבחות, שטומאו על ידי העופות הניזונים מגופת פולינקס, שוב עולה העימות בין חוק האלים וחוק המלך.
משהו נורא עומד לקרות לכן קורא לקריאון להביא את המת לקבורה.
מבהיר לקריאון את מה שהיימון בנו אמר לו במערכה השלישית.
מנסה לשכנע את קריאון לחזור בו מגאוותו, המונעת ממנו להודות בטעותו.
קריאון מסרב לקבור את פולינקס, הוא מאשים את הנביא באהבת בצע כסף.
טריסיאס מזהיר את קריאון, שלא רחוק היום וביתו יתמלא במקוננות, והוא עצמו יהיה שנוא על כל האזרחים, שימרדו בו.
בסיום המפגש עם עזיבת טריסיאס, קריאון מתמלא פחד, שואל בעצת המקהלה ומוכן לסגת מעמדתו.
קראון עושה את המעשה המביש בטרגדיה: איסור על קבורת מת ובכך על חוק האלים.
טובת ארצו ניצבת בראש סדר העדיפויות שלו גם כשהיא מתנגשת בטובת משפחתו.
קראון נמצא בראשית מלכותו ועדיין לא בטוח שהעם לחלוטין נאמן לו. הוא רוצה להוכיח שהוא מנהיג חזק.
קראון פזיז ומלא זעם.בפזיזותו הוא מצווה לא לקבור את פולינקס ומאיים עם עונש מוות על כל העובר על הצו.
דמותו מעוררת פחד אצל פשוטי העם, ואת זה ניתן לראות בהתנהגות השומר לידו בעת שבא לבשר לו על קבורת פולינקס.
התנהגותה היהירה של אנטיגונה לא מותירה לו ברירה והוא נאלץ לא לסגת – אם כן, יאבד את שלטונו. לכן, הוא מחליט להרוג את אנטיגונה.
במהלך שיחה עם בנו היימון שמנסה להניא אותו מההחלטה, נגלה שמעמדו בעיני העם מאוד חשוב לו, ואם בני משפחתו לא ישמעו לו, כיצד בני העם כן?
לדעתו, פריצת החוק היא פשע, והמקהלה מסכימה איתו.
קראון לא מוכן לשמוע "לקח מפי נער". נימוקיו של היימון (אהבתו לאנטיגונה, עמדת האלים ומשפט העם) להצלתה של אנטיגונה לא משכנעים את קראון.
לאחר השיחה עם היימון קראון מחליט לשנות את גזר הדין של אנטיגונה למוות איטי משתי סיבות:
¨      העם יתנגד לסקול אישה ממוצא מלכותי שביצעה את חוק האלים.
¨      מוות איטי יתן לו זמן לשנות את דעתו.
טריסטיאס העיוור שרואה יותר טוב את האמת ואת הדרך הנכונה מנסה להניא את קראון מהחלטתו. טריסטיאס מייצג את רצון האלים. הוא מזהיר אותו שחטא הגאווה זה הפשע האמיתי, אבל קראון לא מוכן להקשיב ומאשים אותו ברדיפת בצע. בגלל שקראון מתנהג בעיוורות טריסטיאס מחליט לספר לו את נבואת הפורענות שלו על תשלום על המוות שהוא גורם לאנטיגונה ועל חוסר הציות לחוק האלים בנוגע לקבורת פולינקס.

המקהלה  אומרת לקריאון שכל זקני העם, בעלי הנסיון הרב יודעים כי הנביא טירסיאס דובר אמת, קריאון מסכים עימם ומודה בפחדיו:"ידעתי גם אני - על כן אפחד מאד!".
המקהלה - מייעצת לקריאון שני דברים על פי הסדר הבא:
להוציא את אנטיגונה מכלא הצינוק.
לקבור את פולינקס.
המקהלה לא עומדת לצידו של קראון ומייעצת לקראון לשחרר את אנטיגונה ולקבור את פולינקס בצורה מסודרת בסדר הזה.
זה שלב ההשהיה  - קריאון מקבל את הנבואה ויוצא לקבור את פוליניקס ולשחרר את אנטיגונה ונראה כאילו המחזה עומד להיפתר בדרך טובה. אך קריאון טועה והופך את סדר הדברים, תחילה קובר  את פוליניקס והדבר כמובן יוביל לסוף הקטסטרופאלי.
שליח שמבשר על התאבדות אנטיגונה והיימון ומאוחר יותר על מות אשתו של קראון.
קראון מגיע לידיעה הגדולה.הוא בעצם גרם למותם של האהובים שלו בגלל חטא ההיבריס שלו.
ראש המקהלה - "מהר, מלכי, מהר! כי חיש יבוא אסון/מאת אלים שוכני מרום על ראש אויל!".
קריאון - מתוודה שקשה לו לוותר על הצו, אך הוא בוחר להתגבר על הקושי ולא לצאת למלחמה בגורל. 
המפגש בין טירסיאס וקריאון מהווה שיא בעלילה – קליימכס:
  1. הקטע המותח ביותר ביצירה.
  2. אין לו מקום קבוע במחזה, אך בד"כ בסיום.
  3. הקטסטרופה  באה אחריו - השיא הוא המפנה החד, אחריו תבוא התרה קצרה ומהירה.
ב"אנטיגונה" שני שיאים:
השיא  1 - בנאום אנטיגונה בבבור כלאה.
השיא  2 - בקונפליקט שבין טרסיאס לבין קריאון - קריאון מאשים את טרסיאס באהבת בצע ומשלחו מעל פניו. לאחר צאת הנביא מחליט קריאון בהשפעת המקהלה  לקבור את המת.
החלטתו מתבררת כמאוחרת מאחר וביתו נחרב עליו.

אורכסטיקון - פתרון, התרה
התרה - אורכסטיקון - אנטיגונה, הימון ואורידיקה - מתאבדים.
עם יציאת קריאון, המקהלה פותחת בשיר אופטימי לכבוד דיוניסוס - אל היין והפריון.
המקהלה מאמינה שהסדר ישוב אל כנו, בשיר זה קיימת אירוניה משום שהמקהלה לא חוזה את המשך הטרגדיה. אופטימיות השיר תדגיש עוד יותר את גודל הקטסטרופה העומדת להתחולל באכסודוס (בסיום).

דמות נוספת נכנסת אל פתח הארמון, המלאך.
המלאך - מודיע לאורידיקה (אשת קריאון)על נסיונו של קריאון לקבור את פולינקס המת ואחר כך לשחרר את אנטיגונה, מושם דגש על האיחור בביצוע.
המלאך מפרט בפרטי פרטים כיצד נעשתה קבורת פולינקס, הקבורה נעשתה כדת וכדין.
מאופן הקבורה שנעשתה כדת וכדין ניתן ללמוד על קריאון, שחשוב לו להתפס בעיני העם כמי שפועל כשורה.
בהמשך מתאר המלאך באון מפורט את התאבדותה של אנטיגונה ואת עובדת מותו של היימון, שהתאבד לצד אהובתו.
היימון
היימון אינו מוכן לחיות ללא אנטיגונה - ממית עצמו ליד גופתה, דמות האוהב הגדול שאהבתו עזה ממוות ואין לו חיים ללא אהובתו. קיימת הרמוניה בין איטיגונה להיימון, מדובר בשתי דמויות:
א . מוסריות אידיאליות.
ב . שופעי אהבה ואצילות.
ג . מוכנים לסכנת המות.
ד . מלחמה למען הצדק והחסד.
ה . מלחמה למען הדמוקרטיה וכבוד האדם.


אכסודוס – סיום
סיום - אכסודוס - קריאון נותר בודד, כנוע ומודע לטעותו הטרגית, המקהלה מסיימת את הטרגדיה במוסר השכל, לפיו: "הכל צפוי מראש ואין אדם אשר ינוס מגורלו".
סדר הושב על כנו ובאמצעות אסון נורא' הקטסטרופה שלמה, התפכחותו של קריאון באה מאוחר מדי:
קריאון מצווה לקבור את פולינקס
השליח מודיע על מותם של אנטיגונה והיימון - אנטיגונה התאבדה, היימון בטרופו על מות אהובתו, תקף את אביו בחרב, ונפל עליה בעצמו.

העבד דמות חדשה נוספת, המבשרת על אסון נוסף, מותה של אורידיקה.
לדבריו אורידיקה קיללה את קריאון במותה (בנוסף להיימון שקילל אותו במותו), קללות אלה מעצימות את סבלו של קריאון ובשלב הוא מבקש למות, הוא מודע לכך שיהיה בודד.
העבד מזכיר שוב לקריאון שאורידיקה האשימה אותו במות ילדה ובמותה שלה. 
קריאון שואל את העבד בשנית כיצד מתה אשתו, אף על פי שקיבל את הפרטים קודם לכן. הוא עושה זאת כדי להגביר את מידת העינוי.
בסוף המחזה קריאון מקונן על מות בנו ומודע למחיר ששילם על חטא גאותו - חטא ההיבריס.
קריאון ממשיך לבכות ולהאשים את האלים ואת עצמו, סובל כגיבור טראגי.
יש נפילה ממקום גבוה למקום נמוך. קראון מודע למעשה ולחטא שלו והמקהלה מודעת למצבו הטרגי של קריאון. רק המוות ישחרר אותו. הוא מבקש למות, אבל הוא חי וזה עונש נורא. המקהלה מרגיעה אותו ואומרת לו שזהו גורלו ואין מנוסה ממנו. תפיסת הגורל מוצגת ע"י המקהלה. הוא מודע לכך שהוא אחראי למות משפחתו, והוא בהרס טוטאלי.
ע"פ התרבות היוונית הקבורה היא טקס דתי מאוד חשוב, זהו חוק האלים, חוק חד משמעי שאין להפרו.

המחזה מסתיים במוסר השכל של המקהלה, הקשור בנושא הגורל שקבוע מראש.
הסדר הושב על כנו. ישנו אישור מחודש של הערכים (קטארזיס - ההרגשה שמרגיש הצופה, רגש הרחמים מביא לזיכוך  רגשות, מעין ניקיון לרגשות).
האדם מבין שהוא האחראי לכל המתרחש בחייו, הגאווה עלולה להמיט אסון, כמו קריאון שהבין ובא על עונשו.
אנטיגונה מצאה את מותה משום שלא נתנה לאלים לפעול בדרכם ורצתה לבצע את הצדק במו ידיה.
המקהלה מסכמת שעל האדם לנהוג בתבונה ולשמור על חוקי האלים.

הסיבות לקטסטרופה
1 . גזירת האלים: "הכל צפוי מראש/ואין אדם אשר ינוס מגורלו".
2 . אופי הדמויות: חטא ההיבריס של קריאון ושל אנטיגונה - הקהל חש חמלה ורחמים על
     אנטיגונה שמתה למען כבוד משפחתה.
3 . ההחמצה של קריאון - חמלה גם על קריאון שהגיע להבנה שסוף הגאווה לקטסטרופה , ואף
     שניסה לתקן שגה ובמקום לשחרר קודם את אנטיגונה (כהמלצת המקהלה) ורק אחר כך לקבור
     את פולינקס, נוהג קריאון להיפך.

אנטיגונה – מחזה של ניגודים.
הקונפליקט במחזה מבוסס על ניגודים בין דמויות ובין רעיונות, שבהיעדר פשרה מגיעים לקטסטרופה:
1 . הניגוד בין חוק המלך וחוק האלים
חוק האלים: החוק הוא נצחי, בלתי משתנה, אל זמני, קבוע מראש, קוסמי, אוניברסלי, מסודר והרמוני. המדינה היא מיקרו קוסמוס ליד חוק האלים. זוהי מסגרת קטנה שהיא חלק מהעולם הגדול: עולם האלים. עולם האלים הוא המקרוקוסמוס: אוניברסלי, שולט בעולם הגדול ועל הכל.
בעולם היווני יש חוקים מאוד נוקשים של הענשה. חוק האלים זהו חוק שנשאר תקף לנצח\ והעולם הזה מאורגן. יש בו את המוירה: הגורל, שהוא בעצם המנגנון ששומר על הסדר של חוקי האלים. הגורל הוא מעל האלים ומעל לבני האדם, ועיוור לכוונות האדם. זהו סדר שצריך להיות בדיוק אותו דבר כל הזמן. שקט, שאם הוא מופר הוא חייב לבוא על כנו, והמפר צריך לבוא על עונשו. באותה מידה שהחוק הופר, באותה עוצמה החוטא יקבל עונש. העונש יצא לפועל ואין חזרה בתשובה וסליחה. אנטיגונה דבקה בחוק האלים, יש לקבור את המת. האלים מחשיבים את חוקי המשפחה לפני חוקי הממלכה. לכן גם אם פולינייקס חטא – הוא זכאי לקבורה הולמת. לדעתה - קבורת המת היא אקט דתי. מעשה דתי עומד מעל לחוקי המלך.
חוק המלך:  חוק כתוב, שומר על הסדר במדינה. מעצם הכשרת האזרחים לחיות במדינתם היה צריך לחנך אותם לציית לחוקים ולכבדם, כי החוק הוא מעל לתכסיסי פוליטיקאים ומעל לתועלת אישית. החוק הוא יסוד החברה. על האזרחים להתייחס לחוק בחרדת קודש כי הוא המבטיח את קיומה התקין. קריאון פועל מתוך האמונה שהחוק שלו תואם את רצון האלים. כאשר קריאון מכריז שאין לקבוא את גופת הבוגד פולינייקיס – הוא משוכנע שהוא מבטא את עמדת האלים. ברור לו שכשליט – הריהו נציג האלים. לכן חוקי המלך נגזרים מחוקי האלים. אבל - חוק האלים הוא חוק בלתי כתוב.
חטא ההיבריס: ההיבריס, ע"פ התרבות היוונית, הוא נסיונו של האדם להתגרות באלים בכך שהוא חושב שהוא שווה להם ומסוגל להתערב בהחלטותיהם ומעשיהם. החוטא יענש.

מי מפרש נכון את חוקי האלים? מסתבר שהיתה זאת אנטיגונה – אך למרות צדקתה, היא נענשת. היא לא השכילה להבין שאל לה להלחם עבור האלים את מלחמותיהם. היא חטאה בחטא הגאווה!

2 . חוק הלב וחוק השכל - הרגש מול ההגיון.
הגישה השכלתנית - מיוצגת על ידי חוקי המדינה, חוקים בעלי שיקול דעת, שמטרתם לשמור על הסדר, על הפרט, על החוקים גם כאשר זה על חשבון הקשרים האישיים והמשפחתיים.
חוקי המדינה מיוצגים ע"י קריאון, וגם איסמנה זה החוק הנותן תוקף לשליט ועליו מיוסדים חוקי הממלכה. בלי שלטון השכל לא תיכון ממלכה.
חוק הלב - מיוצג ע"י אנטיגונה: המצפון האמונה הדתית מכתיבים את התנהגותה הרגשית. למענם היא מוכנה למות. גם זאת היא קיצוניות. החיים דורשים פשרה בין עקרונות של לב ועקרונות של רגש. הקיצוניות ללא פשרות, הגאווה, הם שהביאו לאסון – במקום להיות כלה לחיים הפכה אנטיגונה בגלל קיצוניותה, לכלה למוות. בכך חטאה כלפי חוק הלב..
 גישה זאת מיוצגת גם על ידי : היימון, העם, המקהלה, סופוקלס.
3 . הניגוד בין חיי הפרט וחיי הכלל
הפרט, חייב לעיתים לוותר על חלק מזכויותיו למען הכלל – המדינה.
יחד עם זאת הוא מבקש לשמור על זכויותיו גם בהיותו חלק מן הכלל, המדינה. טובת הכלל אינה עולה תמיד בקנה אחד עם טובת הפרט. הצו של קריאון שנבע מעוורונו הנפשי, בא, לדעתו, לטובת הכלל – יש להשמיד ולהעניש את המורדים במלכות. הצו נבע מרצונו לשמור על שלמות המדינה. אך הצו שלו פגע בערכיו הפרטיים של האדם – בערך הדת והמשפחה. והצו פגע במשפחתו ובחייו הפרטיים של קריאון.

מיהו הגיבור הטרגי באנטיגונה?
הטרגדיה מעמידה במרכזה את הגיבור הטרגי שלו מערכת מאפיינים משלו.
הגיבור הטרגי עושה מעשה למרות שהוא יודע את הסכנה שתקרה לו, הוא תמיד גיבור שבוחר במעשה, הוא גיבור מודע שמבין את משמעות הבחירה שלו.
הדמות הטרגית תהיה גם דמות נעלה מבחינת מעמד חברתי וגם מכל בחינה אחרת.
מאפייני הגיבור הטראגי:
1 . הגיבור הטראגי כריזמטי - מופיע כאשר הסדר מופר, ונפרדים ממנו בשלב ה"קטסטרופה" (שיא האסון) עם חזרת הסדר.
2 . שייך למעמד חברתי גבוה - הגיבור הטראגי הוא מהאריסטוקרטיה ומהמלוכה, ניתן לראות עדות לכך בשפה הגבוהה שבה השימוש נעשה. מה שעל הבמה צריך להיות יפה ונעלה, ולכן מה שעל הבמה מייצג את העלילה של המלוכה והעולם החברתי הגבוה. אנשים שהם משכמם ומעלה, שמקבלים לא רק חינוך אינטלקטואלי טוב ביותר, אלא גם חינוך לתכונות אופי נעלות. בשל מעמדו הגבוה נפילתו תהיה קיצונית, כמו "מראש ההר" ישירות אל מותו.
3. מייצג את האנושות הוא נציגה של האנושות. בסבלו ובידיעתו יש משהו משותף עם כל בני האדם, אך למרות זאת הוא שונה. הוא נעלה על האנושות בתכונה או במספר תכונות הבאות לידי הקצנה (אומץ לב וכו').
4.  בעל תכונה אנושית בסיסית - חוש חד לצדק, אהבה, רדיפה אחר כבוד, נאמנות
5 . הגיבור חכם ומוסרי - הבחירות שלו מוסריות ומצפוניות, הוא דורש לגלות את האמת.
6 .דבקות במטרה ואומץ לב - הוא דבק במטרתו בעקשנות ובעיוורון, אינו גמיש ולא מוכן להקשיב לצד של האחר.
7 . עושה מעשה מביש - הוא מביא על עצמו את אסונו, ויש לו יכולת לסבול.בכך הוא מוכיח שיש המשותף בינו לבין האדם. הוא מביא על עצמו את אסונו ואחראי לסבלו מפגם באופיו (ההיבריס באנטיגונה) המביא אותו לבצע את המעשה המביש.
8 . בעל יכול לסבול - הגיבור מתפייס עם הסבל, מתוך אומץ ליבו, הסבל מאשר עליונות הסדר
     האוניברסלי שהופר ע"י המעשה המביש.
9 . הסבל מוביל לידיעה (הכרה) – הגיבור מודע לסבלו ומשלים עם גורלו.
10 . "קתארזיס" ואישור ערכים מחודש - בעת שהגיבור סובל, הקורא (צופה) עובר תהליך של
     היטהרות, הצופה משוחרר מפחד וכאב.
11. בעל "פגם טראגי" - הוא חוטא מתוך סערת נפש, יוהרה, וגאווה. כל זה יחד עם אומץ לב ואצילות. הוא יודע שהוא עלול למות במאבקו ובכל זאת ממשיך.

בטרגדיה "אנטיגונה" שני גיבורים טרגיים – אנטיגונה וקריאון.
לאנטיגונה ולקראון אופי דומה: שניהם בעלי עקרונות, קיצוניים, ולא מרפים מהעמדה שלהם. קראון עושה את זה בעיניים עצומות ואנטיגונה עושה זאת בהכרה מלאה, שניהם לוקים בחטא הגאווה (היבריס) ומשלמים על זה.
הגיבור הוא אדם משכמו ומעלה מבחינת תכונות האופי שלו, שראויות להציג גבורה.
אנטיגונה כדמות טראגית
שם היצירה על שמה.
שייכת לבית המלוכה ולכן זוכה לחינוך האינטלקטואלי והאופייני הטוב ביותר.
כבר בתחילת המחזה בולטת במצוקתה - עומדת בפני הברירה לציית או למרוד - היא יודעת שאם תציית לצו קריאון תהיה בקונפליקט עם הדת המקודשת. ואם תציית לחוק האלים תהיה בקונפליקט עם המלך. אנטיגונה בוחרת להיות בקונפליקט ובעימות עם  קריאון.
בחירתה זו נובעת מחוש הצדק המפותח שלה, שאינו מאפשר לה להתפשר עם חוקי החיים, המיוצגים על ידי חוקי המלך.
גיבור בוחר – אנטיגונה יכלה לבחור בין להקשיב לצו המלך ולחוק ולא לקבור את אחיה לבין להמרות את צו המלך ולקבור את אחיה. היא בחרה להמרות את צו המלך ולקבור את אחיה. המרידה שלה במלכות נובעת מתחושה של "עד כאן". המרד שלה נובע משיקול דעת ונחישות.
גיבור מודע – אנטיגונה מודעת לכך שמשמעות הבחירה שלה היא מוות בשבילה כיוון שזהו העונש על הפרת צו המלך.
גיבור חכם – אנטיגונה חכמה כיוון שהיא לא הגיעה לבחירתה סתם כך אלא בחירתה נבעה משיקולים שונים שהביאו אותה לעצם החלטה זו.
גיבור מוסרי – אנטיגונה פועלת לפי ערכי המוסר שלה שאומרים כי כבוד המת והקשר המשפחתי קודמים לשלטון החוק.
דמות נעלה – אנטיגונה היא נצר למשפחת המלוכה וגיסה הוא המלך.
אנטיגונה בעלת  אומץ לב, קיצונית בדעותיה, בתגובותיה ו נחרצת במעשיה. כל מה שנאמר על קריאון מבחינה זו, נכון גם על אנטיגונה. שניהם עקשנים ושניהם עשו מעשה מביש. קריאון מפר צו-אלים ואנטיגונה מפרה צו-המלך. שניהם סובלים ומודעים לסבלם: אנטיגונה מאבדת את כלולותיה, לא תינשא לעולם ולא תחווה את חוויות האישות והאימהות והיא כלואה במערה לרעוב למוות.
נחישות דעתה והקיצוניות שבה היא אומרת את הדברים גם מאפיינים אותה כגיבורה. היא חדורת אמונה בצדקתה ומוכנה למות למען אמונתה. היא עקבית עד הסוף המר ולא מביעה חשש מלומר את דעתה. אנטיגונה מתאפיינת באומץ וכאחוזת דיבוק, מלאת זעם ומרדנית. כל אלה מובילים אותה למרד ולתוצאות הכרוכות בכך. היא לא וכנה לפשרה ושופעת מרץ.  
היא אנושית - אנשי תבי חושבים כמוה, ולכן היא דומה להם, אבל גם שונה: היא היחידה שפועלת בנושא.
עקרון הצדק הוא זה שמוביל אותה ללא פשרות.
היא סובלת ומודעת לסבלה.
היא חוטאת בהיבריס, חטא הגאווה, בכך שהיא יוצאת כנגד חוקי המלך והמדינה. מדברת ומתחצפת ללא חשש אל מול השליט ומשווה את עצמה לבת אלים עד התאבדותה: מתערבת במעשה השמור לאלים. היא בטוחה שמעשה שלה הוא הנכון ביותר ושזהו רצון האלים. למרות ההיבריס שלה היא חביבת הקהל כי היא נושאת את עולם הערכיים היווני ואת מצפונם של הקהל.
אנטיגונה מביאה על עצמה את אסונה, אבל כך היא מזכה את הקהל בקתרזיס. בסיום המחזה הקהל מרחם עליה אבל יודע שמאבקה היה צודק, והוא משתהה למראה אומץ ליבה ומעריץ אותה על כך.
המרד שלה הצליח ובך לכאורה אין טרגדיה, אבל הטרגי הוא מותו של המורד. התשלום בחייה הוא מה שמונע ממנה ליהנות מפרי ניצחונה.
בתחילת דרכה היא מאוד עקשנית ומוכנה למות למען עקרונותיה, אבל בהמשך היא בוכה על מר גורלה, כשבסוף, באותה עקשנות אופיינית היא שמה קץ לחייה. היא מקוננת לפני מותה על אובדן החיים, אבל בוחרת בהתאבדות, אלו שני יסודות מנוגדים.

קראון כדמות טרגית
קראון שייך למעמד הגבוה והוא חלק ממשפחת המלוכה.
הוא מייצג את העקרון שדוגל באזרח המכבד את חוק המדינה. הוא מונחה ע"י דעה אחת ומשוכנע שהוא צודק, ולא מצליח לראות את מניעיה הנעלים של אנטיגונה.
קראון עקשן ועיוור, מה שהופך אותו לדמות טראגית. הוא חרד למעמדו החדש כמלך ורוצה להיות מניג חזק למדינה חזקה. לכן הוא רואה במעשיה של אנטיגונה סכנה למדינותו.
קראון מאמין שכדי להיות מלך טוב עליו להשתמש בשכל ולא ברגש, ולכן הוא מוכן להקריב את קשרי משפחתו במחיר שמירה על הסדר המדיני.
קראון מוביל את עצמו לקטסטרופה, והטראגיות שלו נובעת מהחמצה, עיוורון, היבריס ועקשנות, וכמובן, בגלל שהוא הבין את טעותו מאוחר מדי.
קראון חוטא בהיבריס כשהוא מוציא חוק המנוגד לחוק האלים וכשהוא מזלזל בטריסיאס שנחשב לשליח האלים.
ניתן לראות בדמותו סבל, מודעות לסבל ואישור מחדש של ערכים. הכל מופיע ביחד ומאוחר מדי.
ללא ספק, קראון הוא זה שמשלם את המחיר הכבד ביותר. הוא צועד מהצלחה לכישלון והוא מודע לטעותו רק כשמאוחר מדי.
אבל, תכונות האופי שלו לא הרואיות, ומה שמניע אותו זה להחזיק בכתר. הוא רומס ערכים של העולם היווני.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה