יום שני, 30 בספטמבר 2013

אנטיגונה – סופוקלס סיכום מצוין לבגרות

אנטיגונה – סופוקלס

יסודות הטרגדיה:
דורותיאה קרוק מבחינה בארבעה יסודות עיקריים החייבים להימצא בכל טרגדיה.
ארבעת היסודות קשורים זה בזה והם יוצרים את העלילה הטראגית שעובר הגיבור.

1.       המעשה המביש:
זהו מעשה (או סדרת מעשים) אשר משפיע ישירות וגורם לסבל המרכזי ביצירה. המעשה המביש חייב להיות "מעש יציג, שאדם עלול לעשות, מעשה המביע את הטבע האנושי היסודי".
המעשה המביש פוגע בנורמות המקובלות, פגיעה מוסרית, דתית, חברתית וכו'. המעשה המביש נעשה לעתים ע"י הגיבור הטראגי, אך אין הכרח בכך. די שהמעשה גרם את הסבל לגיבור הטראגי.

2.       הסבל:
המעשה המביש גורם לגיבור עונש וסבל.
הסבל חייב להיות הקשה ביותר שאדם יכול להרגיש ולסבול.
לסבל צריכה להיות השפעה הרסנית, והוא כרוך באובדנו הגמור של האדם הסובל, ולכן לעיתים הוא מסתיים במוות.
הסבל חייב להביא את הגיבור לידיעה.

3.       הידיעה:
בעקבות הסבל מגיע הגיבור לידיעה הטראגית שהוא טעה. הגיבור מבין שהוא טעה במעשהו וגרם להרס של הנורמות המקובלות ולהפרת האיזון והסדר.
חשוב שלא רק הגיבור יגיע לידיעה זו אלא גם הצופים.

4.       אישור מחודש של הערכים:
כאשר הגיבור מבטא בקול את הידיעה שטעה, מתקבל אישור מחודש לנורמות שבהן הוא פגע ולמערכת הערכים האוניברסאלית.
כאן מתרחש הקטארזיס (עפ"י אריסטו) – כלומר, הצופה אינו יוצא מדוכא מן ההצגה. הסבל והקטסטרופה אינם גורמים לו תחושה של מועקה, כעס או ייאוש, אלא להפך, הצופה משוחרר מכאב ומפחד מאחר שהוא חש כי הסדר המוסרי אושר והושב לקדמותו. כלומר, הקטארזיס הוא טיהור של רגשות הרחמים והפחד.

"המעשה המביש אשר גורם לסבל מביא לכלל ידיעה אשר תוצאתה היא האישור"
הגיבור הטראגי:

v     שייך למשפחת המלוכה או במעמד גבוה מאוד, ובכך שונה משאר האנושות.
v     למרות שהוא שונה משאר האנושות הוא מייצג את האנושות כולה, מעצם היותו אדם ולא אל – ובכך מאפשר לקהל להזדהות אתו.
v     תכונותיו: אמיץ, דבק במטרתו, עקשן, בעל אופי חזק, מוכן להלחם עבור הערכים שאותם הוא מייצג ואף להסתכן למענם.
v     בדמותו מתקיימת גאוות יתר (היבריס).
v     בעל יכולת סבל עצומה (ככל שהחטא גדול כך גם גדל העונש שלו)
v     גורם בעצמו לאסונו.
v     אינו מסוגל להתפשר.

הקטארזיס – זיכרון הנפש:
הקהל מגיע בסוף המחשה לקטארזיס כשלביו מתמלא רגשות חמלה, פחד והזדהות למראה סבלו של הגיבור הטראגי. ההזדהות עם הגיבור הטראגי מובילה לתחושה של אישור מחדש של ערכים. סוף הצדק לנצח למרות הכל (הצדק-אלים).

מימזיס – חיקוי:
הטרגדיה היא חיקוי אמיתי של החיים, אנו קוראים לתופעת החיקוי מימזיס. באמצעות המימזיס מבקשת הטרגדיה להעביר מסרים לצופים. תפקידה חינוכי דידקטי, כלומר לחנך את הצופים להיות אזרחים טובים יותר למדינה.
תיאוריית שלוש האחדויות על פי אריסטו:
הטרגדיה  מבוססת על שלוש אחדויות: במטרה לקרבה עד כמה שניתן למציאות, שתהיה ריאלית, שיהיה בה מימזיס.
*      אחדות הזמן  המחזאי שומר על רצף זמן אחיד וקצר, רצוי לא יותר מעשרים וארבע שעות. זמן ההתרחשות במציאות חופף לזמן שאנו רואים על הבמה.
*      אחדות המקום  העלילה מתרחשת במקום אחד, בדרך כלל הארמון המלוכה. אירועים שמתרחשים מחוץ לארמון, אינן מוצגים על הבמה אלא מספרים עליהם.
*      אחדות העלילה  תתמקד עלילה אחת, מגובשת וללא עלילות משנה.
נקודות נוספות של אריסטו:
*      הסיבות לכישלון בטרגדיה היא אינה רשעות של הגיבור או של אחת הדומיות האחרות, אלא היא כתוצאה מחטא שגיבור חטא.
*      בטרגדיה אין דמויות שליליות או חיוביות ואין דמויות משלימות.
*      בטרגדיה מתרחשת תמיד קטסטרופה, היא מתרחשת בין נפשות קרובות המובילות את עצמן אל הקטסטרופה.


הרקע להתרחשות:

אדיפוס נולד לליוס מלך תבי. אפולון, באמצעות האורקל, מנבא לליוס שבנו יהרגו, ולכן שלושה ימים לאחר הלידה מוסרת אותו אמו, יוקסטה, לרועה של ליוס, קשור ברגליו, על-מנת שישליכו על פסגת הר קיתירון. הרועה של ליוס ריחם על התינוק והעבירו לרועה של פוליבוס מלך קורינתוס. פוליבוס חשוך-הבנים אימץ אותו ואדיפוס גדל כבן-מלך.
 בשעת משתה שמע אדיפוס שאין הוא בנו של פוליבוס, ולכן הוא יוצא לדלפי לשמוע בעצת האורקל. אפולון רומז לו שנגזר עליו להרוג את אביו ולשכב עם אימו, ואדיפוס ממהר להתרחק מקורינטוס לכיוון תבי (עדיין מאמין שפוליבוס ומרופה הם הוריו).
 באותה עת נוסע ליוס מתבי לדלפי, ובצומת שלוש-דרכים פוגש באדיפוס הצועד לכיוון תבי. פורצת מריבה ואדיפוס הורג את ליוס ואת מלוויו. רק אחד שורד - הרועה שלליוס. הרועה מספר מאוחר יותר ששודדים רצחו את ליוס.
 לתבי מגיעה מפלצת הספינקס (חצי אישה חצי אריה) וחדה את חידתה: מי הולך על ארבע בבוקר, על שתים - בצהרים ועל שלוש – בערב? את אלה שלא פתרו את החידה היא הורגת, עד בואו של אדיפוס. אדיפוס פותר את החידה, הספינכס מתה, העיר ניצלת ואדיפוס מקבל כתגמול את המלוכה ואת אלמנת המלך, אימו - יוקסטה. לזוג נולדים שתי בנות ושני בנים: אנטיגונה ואיסמנה, פולינקס ואטאוקלס.
בשלב מסוים מגלה יוקסטה כי אדיפוס הוא בנה והיא מתאבדת ואדיפוס מנקר את שתי עיניו.

הקונפליקטים בדרמה:

1.       בין אנטיגונה לאסימנה – שתי אחיות (פרולוג).
2.       בין קריאון לאנטיגונה – המלך לבת משפחתו (אפוסידיון 2)
3.       בין היימון לקריאון – אב ובנו (אפוסידיון 3).


פרולוג:
המקום  לפני ארמון המלך.
הזמן  עם שחר, לאחר הדיפת צבא ארגוס שתקף את תביי.
הדמויות  אנטיגונה, אחותה איסמנה, קריאון - דודן, שליט תביי.
הרקע  משיחת הבנות אנו מסיקים על תולדות משפחתן  קורות אביהן אדיפוס, אימן ואחיהן.
הבעיה המרכזית  קריאון המלך הוציא צו האוסר לקבור את אחיה של אנטיגונה שמרד בו עם מלך ארגוס כנגדו. הוא נהרג בקרב וכעת המלך הוציא צו האוסר על קבורתו. אנטיגונה נסערת. הצו הזה פוגע, בעיניה, בחוקי האלים ובחוקי המשפחה. מחליטה למרוד בצו ולקבור את אחיה.  בכך מתחילה הטרגדיה.
חשיבות החוק (פוליס):
היוונים רואים את החוק כיסוד החברה. על האזרחים להתייחס לחוק בחרדת קודש כי הוא המבטיח את קיומה התקין של החברה והעיר. על פי התפיסה הזאת החוק האנושי, החוק של השליט, מייצג את חוק האלים והמפר אותו חותר תחת סמכות האלים.
חשיבות המשפחה  (פיליה):
ערך חיי המשפחה והנאמנות לבני המשפחה הוא בעל חשיבות עצומה ביוון.  אנטיגונה מחויבת לאחיה המת יותר ממה שהיא מחויבת כלפי המלך. גם חוק המשפחה נובע מחוקי האלים ובמצב תקין אין סתירה בין חוק המלך וחוק המשפחה.
תפקידי המקהלה:

  • הצגת הדמויות- תפקיד של כרוז ו"תכניה". המקהלה מספרת בסוף כל מערכה מי מתקרב לבמה לקראת המערכה הבאה.
  • תפקיד של מספר- מביאה עובדות מן העבר, מספרת על אירועים שקרו לפני העלילה.
  • זקני העם (ראש המקהלה מופיע כראש מועצת הזקנים)- דעתם מקובלת על המוני העם. הצופה במחזה היווני מתייחס לדברי המקהלה בכבוד, משום שהיא מביעה את חכמת הזקנים המקובלת עליו ומשקפת את דעת הקהל.
  • תפקיד אסתטי - המקהלה מופיעה בשירה ובמחולות.
  • תפקיד דידקטי- המקהלה מביעה דעה. את דעתה היא מביעה באמצעות שירים ובאמצעות שיחות עם גיבורי המחזה. בשיחותיה עם הגיבורים היא גם מביעה דעה על מעשיהם ועל דעותיהם.

אפיסודיון ראשון – הופעת קריאון:
קריאון השליט החדש מופיע. בפתיחת נאומו מכריז כי השלטון עבר אליו, ביושר, על סמך זכות משפחתית. הוא מכריז כי אך טובת העיר עומדת לנגד עיניו וכי הוא שומע לעצת הזקנים. חשוב לו בטחון העיר ותושביה ולכן מכריז על פולינקס בוגד. הוא מאיים כי מי שימרה את פיו לא ינחל כבוד ומי שיפעל לטובת העם יזכה לחסד.
הופעת השומר:
בעוד נושא קריאון את דבריו, מגיע שומר המספר שמישהו קבר את גופת פולינקס. קריאון, שהציג עצמו נאור ודמוקרטי, מגלה קוצר רוח וכעס.
המקהלה מעלה השערה שאולי האלים הם שקברו אותו. בדבריה מרמזת המקהלה  על האפשרות שצו המלך לא היה מוסרי, לא היה לרוחם של האלים  אולי בכך מרמזת על דעתם של אנשי העיר. קריאון חושד שבצע כסף הינחה את הפושעים. קריאון בטוח שמי ששילם עבור הקבורה עזה זאת משום שרצה לערער את סמכותו כמלך חדש, כלומר הוא לא מעלה בדעתו סיבה אידיאולוגית לקבורה.
סטסימון  ראשון:
המקהלה שרה שיר הלל לאדם. זהו אחד משירי המקהלה המפורסמים ביותר בתולדות הטרגדיה היוונית. האודה פותחת במילים: ישנם דברים מופלאים רבים בעולם, אך אין מופלא כמו האדם.  ביוונית המילה "מופלא"  משמשת גם כדי לבטא: "נורא". זוהי מילה דו משמעית.  כשהמקהלה משבחת את האדם היא מתכוונת ל"מופלא"  - כאשר היא משבחת את האדם שפיתח מיומנויות תרבותיות וריסן את הטבע.
האדם - השולט באיתני נטבע, בים ועל פני האדמה. בתבונתו צד עופות ודג בים ומרסן בעלי חיים. עליו להתמודד עם חוקי האדם וחוקי הטבע. דבר אחד שלא בשליטת האדם הוא המוות, (האדם לא יכול לשלוט באל המוות – הדס), האדם צריך להתמודד עם חוקי האדם וחוקי האלים ולעיתים חוקים אלה לא מתאימים. המקהלה טוענת שהגאווה עלולה לגרום לכישלון, רמז לחטא הגאווה (חטא ההיבריס).

אפוסידיון שני – ויכוח אנטיגונה וקריאון:
כאן מוצג הקונפליקט המרכזי במלוא עוצמתו. ישנו עימות גלוי בין אנטיגונה וקריאון, שני גיבורי המחזה.  אנטיגונה נתפסת ומובאת לפני המלך קריאון כמי שהפרה את צו המלך וקברה את גופת אחיה –  פולינקס.
המעשה של אנטיגונה  נחשף. היא יצאה כנגד צו המלך ובאישון לילה קברה את אחיה הבוגד. מתפתח ויכוח מילולי חריף בין אנטיגונה וקריאון. המקהלה, השומר ואיסמנה, מצדדים במעשה אנטיגונה ומנסים לדבר אל לב המלך. אין הם שלמים עם צו המלך. גם הם חושבים שחובת אנטיגונה כלפי אחיה הייתה לדאוג לכך שאחרי מותו תמצא נשמתו את מנוחתה. גם הם חושבים שזוהי החובה האלוהית. זהו צו האל. אנטיגונה  מובאת על ידי שומר המספר כיצד לכד אותה והיא זוכה להזדהותם של אנשי המקהלה והשומר. כי פעולת קבורתו של פולינקס היית הפעולה דתית. גם הם לא היו שלמים עם צו המלך אך לא העזו להפר אותו. השומר, כמו גם המקהלה  מייצגים את עמדת העם. את מייצג את עמדתם הדתית והאנושית.
קריאון שואל את אנטיגונה שלוש שאלות:

א.      האם היא עשתה את המעשה?
ב.      האם ידעה, שהיא עוברת על החוק?
ג.        כיצד היא מצדיקה את מעשיה?
שתי  השאלות הראשונות של קריאון מאפשרות לאנטיגונה להתחמק מהעונש.
אנטיגונה יכולה להכחיש את הקשר שלה למעשה הקבורה, או לומר שלא ידעה שעברה על חוק המלך.
אך אנטיגונה העקשנית, דבקה במעשיה, ואינה מחפשת דרך לנסיגה.

ויכוח בין קריאון ואנטיגונה:
הויכוח הוא במישור ערכי ובמישור אישי.
מישור ערכי – אידיאולוגי
מישור אישי – התחצפות לשליט
א.      צו האלים קודם לצו המלך – "לא חשבתי שלציווים שלך יש תוקף שמרשה לבן תמותה לרמוס חוקי אלים בלתי חסינים ומוצקים".
א.      אם אין אני טיפשה, הרי טיפשה אני רק בעיני טיפש – "אם לצידך אני נוהגת בטיפשות אולי טיפש פוסל אותי בתור טיפשה".
ב.      המוות מזומן לכל אדם בסוף דרכו – אם תמות לפני זמנה, היא תראה בכך רק יתרון ותשמח שתעזוב את מלכות הרשע, "ואם אמות קודם שמני אראה בכך רק יתרון".
ב.      כל בני העם חושבים כמו אנטיגונה, אך חוששים להביע את דעתם – "כל אלה בידע היו מצדדים בי, אלא שלשונם דבוקה לחיק מפחד".
ג.        יש לכבד את המת.
ג.        "טבעי אינו לשנוא, נוצרתי לאהוב".

קריאון חש שאנטיגונה מעמידה את שלטונו בסכנה. במיוחד הוא חושש שויתור לחצופה כמוה יהווה סימן של חולשה. אנטיגונה גוררת את קריאון לויכוח אישי, עד כי הוא רותח מזעם ואומר שאישה לא תנצח אותו. "כעת איני גבר אלא היא הגבר אם נצחונה יובטח והיא לא תעשה" הוויכוח בין אנטיגונה לבין קריאון חושף את דמותו חסרת הפשרות והבלתי גמישה של קריאון.
איסמנה וקריאון:

איסמנה מגיעה אל מקום העימות. איסמנה מוכנה להודות במעשה שלא עשתה מושם שלא תוכל לחיות בלי אחותה. הדבר מוכיח שהיא מאוד אוהבת את אחותה, אף על פי שלא הייתה מוכנה לקחת חלק במעשה הקבורה (בשלב זה ניתן להוסיף תפקיד נוסף לדמות המשנית איסמנה, להבהיר את ערך המשפחה בחרה היוונית – איסמנה מוכנה למות למען אנטיגונה).
איסמנה שיצגדה בוויכוחה עם אחותה את ההיגיון , מייצגת את הרגש: איסמנה מנסה לשכנע את קריאון לסגת מהחלטתו הנוקשה באמצעות טיעון רגשי – "תקטול כלה המיועדת לבנך?", איסמנה טוענת שאנטיגונה היא כלתו של קריאון ועל כן כיצד יוכל להרוג.
קיראון אינו משתכנע אך ניתן להבחין באיזושהי "נקדות כניעה" – מתבטאת בכך שמקום לגזור על אנטיגונה מוות מיידי, הוא שולח אותה אל הארמון. קריאון אומר שלא ייקח את אנטיגונה מיד בנו, אלא המוות יבטל את הזיווג. יש כאן שאלה של הצופים, אם קריאון לא יוציא אותה להורג, איך תמות.


סטסימון שני:
המקהלה יודעת שגורלה של אנטיגונה  נחרץ. אחרי העימות בין קריאון ואנטיגונה, המקהלה שרה את שיר גורלן העצוב של אנטיגונה ואיסמנה, אשר נידונו למוות. המקהלה מייחסת גורל זה לאסונות שהן מנת חלקו של בית לבדקוס – מאז ומעולם. לבדקוס הלא הוא סבו של אדיפוס, אשר הרג את אביו ונשא את אמו לאישה, ואשר  שני בניו,פולינקס ואטאוקלס, אחיהן של אנטיגונה ואיסמנה,  הרגו זה את זה במאבק על הירושה.

שרה המקהלה על חטא ההיבריס – חטא הגאווה.
לפי תפיסת היוונים, ההיבריס הנו ניסיונו של האדם להתגרות באלים בכך שהוא חושב שהוא שווה להם ומסוגל  להתערב בהחלטותיהם ומעשיהם. החוטא בחטא זה נענש.
המקהלה מעלה באודה זו את האפשרות שילדיו של אדיפוס משלמים על חטא אביהם: "ארור, ארור אדיפוס עדי עד גם בחייו וגם במותו. זרעו נשחת בזעם האלים...עכשיו, על חטא גבהות לבב וגאוות עפר, שרשו יהיה למק..." כלומר, כעת אנטיגונה ואיסמנה משלמות על חטא אביהן, שכן קללת האל עוברת מדור לדור.
בסיום דבריה מהללת המקהלה את זאוס ומזהירה מפני גאוות יתר: "אשר ירום לבו – בעוונו ישפל".
המקהלה אינה מציינת במפורש האם כוונתה לאנטיגונה העוברת על חוק המלך ובטוחה שהיא מבצעת את חוק האלים, או לקריאון שסבור שהוא בלבד יודע מהי טובת המדינה.
המקהלה מבשרת על בוא היימון ושואלת שאלות:

1.       האם הוא בא כמתאבל על מותה הצפוי של ארוסתו אנטיגונה?
2.       האם בא על מירות שנשואיו נתבדו?


אפוסידיון שלישי:
בתמונה זו מתרחש קונפליקט בין קריאון לבין היימון בנו.
הקונפליקט בין קריאון והיימון אינו מקדם את העלילה אך מרחיב ומעמיק את העימות שנוצר עד כה.
קריאון נמצא בתהליך, שבסופו ימצא את עצמו בודד עם החוק שהוציא ושאותו הוא מבקש לשמור בקפדנות. במערכה זו ממשיך הקונפליקט ועובר למישור המשפחתי המצומצם.


סטסימון שלישי:
המקהלה מציינת כי האהבה ה "קשה כשאול עשה כמוות" היא רגש בעל כוח עז השולט בכל.בשל האהבה הצדיק מועד וסוטה מדרך הישר ובנים קמים על אביהם.
בדבריה רומזת המקהלה על אהבת היימון לאנטיגונה שגרמה לו להתקומם נגד אביו, ועל אהבת אנטיגונה לאחיה שגרמה לה להפר את חוקי הממלכה.
המקהלה מזכירה את אפרודיטה אלת האהבה השולטת על רגש זה ומשחקת בלבם של האוהבים.

הויכוח בין קריאון להיימון עובר מספר שלבים:

שלב א': בתחילת השיחה נדמה לקריארון ולקהל הצופים שהאב והבן בדיעה אחת. היימון מהלל את אביו ומשבח את צדקתו ואת חרמתו. מטרתו של היימון: יצרית אקלים חיובי.
1.       קיראות שמח לשמוע את בנו וחושב שבנו חושב כמוהו, קריאון משבח את התופעה של בנים בכורים ונאמנים. מכאן ניתן להסיק כי קריאון דוגל בכבוד המשפחה.
2.       קריאון אומר שעליו לחזק את מעמדו בעיר ואסור לו לחוס על מפירי חוק כם אן הם קרובי משפחה.
3.       קריאון טען שמי שאינו מסוגל לשלוט על משפחתו לא יוכל לשלוט על עמו. בדבריו אלו הוא מתייחס לעצמו שאינו מוכן להתפשר על אנטיגונה ולבנו שנאלץ לוותר על אנטיגונה, משמע שהוא יורש העצר הרואה את טובת עמו.
4.       קריאון טען עי מי שיודע לציית יודע גם לצוות.
5.       קריאון טוען כי צו השלי הוא מעל הכל, גם יצדק וגם אם לא. בדבריו אלו של קריאון מלמדים על עקשנותו, הוא מצדיק את דבריו גם אם אין בהם צדק ואינו מוכן להרהר בהם: מצד אחד הוא מכבד קשרי משפחה (שמח שבנו חושב כמוהו ונאמן לו, מצד שני, אינו מוכן להין את נאמנות אנטיגונה למשפחה ואינו מוכן לוותר לאנטיגונה עקב קשרי משפחה.
שלב ב': היימון אינו נרתע מדברי אביו. לאחר שהוא שומע את עמדת אביו הוא עובר לדברי התקפה חריפים על אביו. היימון טוען טענות רשות נגד מעשה אביו:
1.       הוא טוען שאביו יושב מרוחק מהעם ואינו יודע שהעם לצידה של אנטיגונה, הוא חושש לומר את דעתו הכנה.
2.       היימון מבקש את אביו לגלות גמישות, הוא מבקש שיאמין לו שהוא בנו ומבקש רק את טובתו. הוא טוען כי גם אדם חכם עלול לטעות ודווקא החכם אינו מתבייש להכיר בטעתו ולכופף את ראשו בפני החכמה. כדי לחזק את רעיונו זה, הוא מציג בפני אביו שני משלים המלמדים כיצב מתמודדים אחרים בזמן משבר:
א.      משל האילן – האילן שורד בעת סופה, רק בזכות היותו מסוגל לכופף את ענפיו.
ב.      משל הספן – הספן יודע שבעת סופה, אם ישארו המפרשים מתוחים, סוף הסירה להתהפך.
3.       היימון טוען שעובדת היותו צעיר אינה מונעת ממנו להציג טענות הגיוניות, ואביא טוען לעומתו שלא ייתכן שבן צעיר ישמיע עצות לאביו המבוגר.
שלב ג':
בשלב זה מגיע העימות לשיאו:

קריאון טוען:
היימון טוען:
רק הוא ישלוט בארצו.
מלכות של איש אחד אינה מלכות.
המדינה היא קניינו ונחלתו.
רק על אי שומם יוכל אביו למשול.
כל דעותיו של היימון מונחות בידי אישה.
הוא אכן מבקש להגן על כבודו, אך כבוד אביו חשוב לו מעל הכל.
מזהיר את בנו שלא יינש לאהובתו בעועו בחיים.
היימון מאיים שמותה יגרור עוד מוות, מותו שלו.

לאחר חילופי דברים קשים אלו, יוצא היימון מעל פני אבין בהבטחה שלא ייראה עוד את אנטיגונה. בשלב זה של המחשה ברור לצופים שקריאון אינו אוהב לשמוע ביקורת, לא מפני זקני העם (אנשי המקהלה)* ולא מפני מתנגדיו ומבנו. בכל הזדמנות עד כה כמישהו ניסה להציג ביקורת זכה לתשובה מוחצת של קריאון כל דעה מנוגדת מרגיזה אותו. קריאון מצווה במקום להוציא את אנטיגונה להורגלהגלות את אנטיגונה אל המדבר שם יכלאו אותה במערה ויתנו לה מעט לחם ומעט מים. הוא עושה זאת כדי שאשמת מותה לא תיפול על תושבי העיר. שם אנטגיונה תוכל להתפלל לאלוהי השאול, האלים ירצו, יצילו אותה.

דמותו של קריאון: קריאון מתגלה כקשוח, כדיקטטור – איש לא יפר את החוק שלו יחד עם זאת, בתגובתו של קריאון אפשר לראות את נקודת החולשה שלו. ככל שהוא מוכן לסגת ולוותר, רק מתגברת אצלו תחושה של חוסר ביטחון. קיראו מבין שאין צדק מוסרי בצו שלו, אבל הוא מבקש להתחמק מאחריות.
תפקידו של היימון  היימון הוא דמות משנית במחזה, כל פעולתו מסתכמת בוויכוח עם אביו. היימון אינו עושה כל דבר משמעותי מלבד הווכיוח עם אביו, מלמד על תפקידו כדמות משנית.

תפקידיו של היימון:

1.       כתפקידה של איסמנה, להדיגש את השקפת העולם של קריאון, לחדד את הניגוד בין מענה אנטגיונה ובין הצו שהוא אביו.
2.       היימון מביא את העמדה הרגשית של המחזה בשיחותיו עם אביו מציג את המצפון האנושי את דעת העם ואת אהבתו לאנטיגונה.
3.       תפקיד בתזת העלילה: היימון מרגיז את אביו, גורם לו להוביל את אנטיגונה למערת הקבר.

בתמונה זו שומרת המקהלה על ניטראליות. היא מציעה לבן לשמוע מוסר אביו  ולאב היא מציעה להקשיב לעצות הבן. בסוף העימות מנסה המקהלה לרכך את תגובותיו הקיצוניות של קריאון  אך ללא הועיל. היא מסיימת את דבריה בשירה על האהבה.
אודה זו מוקדשת לאהבה. המקהלה מציינת כי האהבה ה "קשה כשאול עשה כמוות" היא רגש בעל כוח עז השולט בכל.בשל האהבה הצדיק מועד וסוטה מדרך הישר ובנים קמים על אביהם.
בדבריה רומזת המקהלה על אהבת היימון לאנטיגונה שגרמה לו להתקומם נגד אביו, ועל אהבת אנטיגונה לאחיה שגרמה לה להפר את חוקי הממלכה.
המקהלה מזכירה את אפרודיטה אלת האהבה השולטת על רגש זה ומשחקת בלבם של האוהבים.


אפוסידיון רביעי – אנטיגונה מובלת אל מותה:

בתמונה זו מובלת אנטיגונה אל מערת הקבר. הדברים שהיא נושאת נאמרים עדיין בארמון(אחדות המקום).
אנטיגונה מספידה את עצמה , וזוכה לתגובה מצד המקהלה ומצד קריאון.
בהספדה היא מעוררת רחמים ומגלה את סבלה העמוק.
בתמונה הרביעית נחשף המימד האנושי בדמותה של אנטיגונה- היא אינה משתוקקת למות.
אנטיגונה בוכה על העובדה שלא תוסיף יותר לראות את אור השמש, על כך שבמקום להיות מובלת אל כלולותיה, היא מובלת אל מותה. אנטיגונה מבכה את אובדנה, את ניתוקה מהעיר ואת העובדה שלמרות היותה חפה מפשע, איש לא יבכה את מותה.
המקהלה מנסה לנחם את אנטיגונה בעובדה שהיא צועדת אל מותה שלמה, מבלי שפגעו בה חרב או חולי, בתגובה משווה  אנטיגונה את עצמה לניובה ואומרת שסופה יהיה כסופה של ניובה . בעצם השוואה שאנטיגונה עורכת בינה לבין אלה נראה כי חוטאת בחטא ההיבריס. ( ניובה - דמות מן המיתולוגיה היוונית שהיו לה שבעה ילדים. ניובהלעגה לאלה אחרת על כך שהיו לה שני בנים בלבד. כנקמה, הענישו שני בנים אלו את ניובה והרגו את כל ילדיה, וניובה הפכה  מרב צער לאבן המבכה את צערה עד עצם היום הזה.)
אנטיגונה חדורת הגאווה, מבקשת מהמקהלה ומבני עירה לזכור שדינה עוות ללא רחמים , ומזכירה את הקללה הרובצת על בית אביה . הקללה הובילה אותה עד הנה, וגרמה לה גם בחייה להיות מנוכרת מהחברה.
המקהלה מזכירה לאנטיגונה, שהיא הביאה על עצמה את גורלה בכך שיצאה נגד החוק, תוך ידיעה שזה יהיה עונשה.
המקהלה מציגה בפני אנטיגונה את הניגוד הטראגי בין שני החוקים: חוק המלך וחוק האלים, ואומרת: "צדקה עשית למת, אבל החוק מצדיק רק את שומרי דרכו".
אנטיגונה  מתארת את שמחתה לקראת הפגישה עם אביה, אימה ובמיוחד עם פולינקס, שבגללו בחרה את גורלה.
בעמקי ליבה כואבת אנטיגונה את מותה ההולך וקרב. היא מדגישה שהיא הולכת אל מותה ללא עוול בכפה, בגלל סירובה להפר חוקי שמיים.

ניתן לראות כי קיים ניגוד בין דמותה של אנטיגונה בתחילת המחזה לבין דמותה בתמונה זו.
בתחילת המחזה אנטיגונה בחרה באפשרות המוות, היא פעלה בניגוד לחוקי המלך למרות שידעה שדינו של מפר החוק הוא מוות. היא אמרה כי היא רואה במוות יתרון, אמצעי להגשמת עקרונותיה הדתיים והמוסריים. בתחילת המחזה אנטיגונה איננה מודאגת ממותה. היא אומרת כי אין ערך לחייה אם אחיה לא יקבר כדת וכדין. ואכן, כאשר איסמנה אחותה רוצה להצטרף למרד ולהיענש איתה, אנטיגונה דוחה אותה ואומרת כי איסמנה בחרה בחיים ואילו היא בחרה במוות.

בתמונה הרביעית מוצגת אנטיגונה המובלת אל מותה באור שונה. בדרכה היא נושאת קינה עצמית., קינה הסותרת את הצהרותיה הקודמות בדבר נכונותה להקריב את חייה.
אנטיגונה מקוננת על אובדן רגעי האושר בחייה, היא רואה במוות "קץ איום" – מקום קודר אפל וקר. דברי המקהלה אינם מנחמים אותה, החיים לדעתה עדיפים על פני הכבוד. אנטיגונה בוכה על מותה בטרם עת, קינתה מדגישה את מודעותה לסבל המוות.
כמו כל אדם הניצב אל מול פני המוות, היא חוששת מפניו. זעקתה בתמונה זו היא זעקה אנושית ואמיתית העומדת לכאורה בסתירה לאופייה כפי שהתגלה עד כה.
הפן האנושי המתגלה בדמותה של אנטיגונה בתמונה זו הופך אותה למורכבת יותר ואנושית יותר.


סטסימון רביעי:

באודה זו מזכירה המקהלה דמויות נוספות מן המיתולוגיה היוונית:
דנאה – שנכלאה בכלוב סגור כדי שלא תלד בן, מאחר וניתנה נבואה שהבן שיוולד לה יהרוג את סבו. אולם למרות הכל, זאוס חדר לכלובה באמצעות גשם זהב והיא ילדה לו בן.
ליקרגוס – מלך גבה לבב שאיים על דיוניסוס, אך דיוניסוס הענישו.
פינאוס – חוזה עיוור שגרם לעיוורון בניו.
המקהלה מבקשת לנחם את אנטיגונה. היא מנחמת אותה באמצעות אגדות מן העבר.
המשותף לסיפורי האגדה נעוץ בעונשים  קשים שניתנו לבני אנוש, שחטאו בחטא הגאווה; בני אנוש שחשבו שהם יכולים לשנות את גורלם שנקבע מראש על ידי האלים.
המסר הכללי של שירת המקהלה הוא שאי אפשר לשנות את הגורל, ומה שנקבע בגורלו של אדם ייעשה למרות רצונו. הנחמה של אנטיגונה  היא שגורלה דומה לבני מלכים אחרים.


אפוסידיון חמישי – הסוף:

בתמונה זו מתרחש עימות בין קריאון לבין טריסיאס הנביא, נציג הדת העיוור אשר מיטיב לראות את האמת.
בעימות זה ניתן לראות כי הנביא העיוור (פיזית) הוא זה הרואה ויודע, ואילו קריאון הרואה פיזית מתגלה כמי שלוקה בעיוורון ואינו יודע לקרוא נכון את המציאות שבה הוא חי.
טירסיאס העיוור מובל על ידי נער ומגיע אל קריאון. הוא מספר לו שניסה להעלות קרבן על המזבח, אך הקרבן לא התקבל. האלים מסרבים לקבל קרבנות על המזבחות שטומאו על ידי העופות הניזונים מגופתו של פולינקס.
טריסיאס מאשים באופן גלוי וברור את קריאון שהביא אסון על עמו. הוא פונה אליו בבקשה לשקול שוב את החלטותיו ולחזור בו.
טירסיאס מבהיר לקריאון את מה שבנו כבר אמר לו במערכה השלישית: אין אדם שלא חטא אך הצדיק יודה בטעותו. הוא מנסה לרכך את קריאון ולשכנע אותו לחזור בו מגאוותו  ("גבהות לבב היא ראש כל חטאת") המונעת ממנו להודות בטעותו.הנביא מוסיף שאין טעם להמשיך להעניש את המתים ולכן עליו לקבור את פולינקס.  
קריאון מטיל ספק במהימנותו של הנביא ומאשים גם אותו בבצע כסף "שוחד פוקח גם עיני עיוורים".
בשלב זה מתלהט הויכוח ביניהם ועל כך מעידים המשפטים הקצרים שהם יורים זה לעבר זה.
טירסיאס מזהיר את קריאון  כי קרוב היום בו ישלם "בן תחת בן, מת תחת מת". הנביא אומר לקריאון כי שנים הם חטאיו: " אותה קברת בחייה.. ואת המת מנעת מקבורה.. על אלה יזעמו רוחות השאול ונקמתם כחץ שנון אליך".טירסיאס מנבא לקריאון נבואת זעם   וטוען שהוא מנבא למען העם . הוא אומר שמעשה קריאון ימיט שואה עליו, על משפחתו ועל עמו. הוא מבטח לו שבקרוב בביתו יהיו מתים ושמו יהיה לדיראון(פחד) ולמשטמה(שנאה)- גורלו נחרץ, מוות יהיה בביתו והוא יהיה שנוא על כל האזרחים.
לאחר שהנביא עוזב,אומר ראש המקהלה לקריאון כי דבריו של הנביא תמיד מתקיימים "גם אני זקנתי, ולא אזכור כי חזה כזב".
כאן חלה נקודת מפנה בעלילה - קריאון לראשונה חושש ומכיר בטעותו. קריאון מבין ,שחטא בחטא ההיבריס. הוא מגיע למסקנה שעליו להתגמש ולהתפשר. קריאון שואל את ראש המקהלה מה עליו לעשות.
ראש המקהלה מציע לו לשחרר את אנטיגונה מקברה ולקבור את פולינקס.
קריאון הסכים להצעה וקורא למשרתיו להביא גרזנים ולצאת עמו לתיקון העוול שנגרם.
בשיר זה של המקהלה ניתן למצוא נימה אופטימית הכוללת דברי שבח והלל לדיוניסוס (בכחוס) אל היין.
יתכן שהנימה האופטימית והעליזה מקורם בהחלטתו של קריאון לשחרר את אנטיגונה ולקבור את פולינקס ובכך להשיב את הסדר אל כנו.
שיר זה, המופיע למעשה לפני הקטסטרופה הגדולה שתתרחש בתמונה האחרונה, מעצים את גודל האסון


אקסודוס – סוף המחזה:

בתמונה זו מביא השליח את בשורות האסון והמוות. השליח  מודיע על הקטסטרופה- על מות אנטיגונה והיימון, בניגוד לשירה האופטימית בפיַן, שמחת המקהלה הופכת לצער ועצב.
את המתרחש אין הצופים רואים על הבמה. על מה שקרה אנו שומעים מפי השליח, שמספר על האירועים האחרונים לאמו של היימון- אשתו של קריאון. כתגובה על מה ששמעה מתאבדת אורידיקה. גם את התאבדותה לא רואים, אלא שומעים מפי השליח, שמספר על כך לקריאון.
השליח מספר תחילה על קריאון שהיה בשיא כוחו והצלחתו והגיע לכישלון מוחלט. הוא מספר על מות היימון , בנו של קריאון, ובכך מאשר למעשה את התגשמות נבואתו של טריסיאס הנביא.
מדבריו אנו מבינים שלאחר שקריאון טיהר וקבר את גופת פולינקס, הוא הגיע אל המערה שם הייתה כלואה אנטיגונה. במערה התגלה להם היימון שקילל את אביו וקונן על מות אהובתו אשר תלתה את עצמה באמצעות הינומת הכלה שלה. היימון בכעסו רצה להרוג את קריאון אך החטיא, ובסופו של דבר התאבד כשהוא אוסף במותו את אנטיגונה לזרועותיו.
ניתן לראות כי הייתה כאן החמצה של קריאון. קריאון שכבר הסכים להיכנע, הלך תחילה לקבור את פולינקס ורק לאחר מכן לשחרר את אנטיגונה, שהתאבדה בינתיים.
נשאלת השאלה מדוע קריאון כבר את פולינקס לפני ששחרר את אנטיגונה? כנראה קריאון הושפע יותר מכעסו של הנביא על ביזיון המת. החמצתו עלתה בחיי אנטיגונה,היימון ואורידיקה (אמו של היימון).
כעת קריאון הבין את טעותו ומודה בה בפה מלא "אני אשמתי, לא אתה, דמך בראשי ...אל נקמות הלם בי".
קריאון המכיר בטעותו ובחטאו מבקש למות, אך אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו. הוא רוצה שמשהו אחר יעשה זאת עבורו.
הוא נותר לבדו על הריסות ביתו ונאלץ לשאת את תוצאות מעשיו וסבלו עד אחרון ימיו.

בסיום התמונה אומרת המקהלה "החכמה היא ביראת אלוה" כלומר, המסקנה העולה מהתרחשות האירועים היא שהאדם חייב לקיים את חוקי האלים, כי חוק האלים קודם לחוק האדם והמדינה. החוכמה פירושה שמירת חוקי האלים. הגאווה מביאה לאדם רק אסון וצער, אך האדם מבין זאת רק מאוחר לעת זקנה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה