יום שני, 30 בספטמבר 2013

סיכומים לקראת הבחינה- אנטיגונה שאלות בחינם עם תשובות בחינם הכנה טובה סיכום למבחן לבחינה

סיכומים לקראת הבחינה- אנטיגונה
שאלה
תאר את דמותו של החוזה (הנביא), והסבר את תפקידו בטרגדיה שלמדת .
כיצד החוזה מאיר את הפעולות של הגיבור או הגיבורה?
תשובה
התשובה לשאלה מתבססת על  הטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס.
החוזה טירסיאס מתואר כאיש זקן ולמוד נסיון. הוא עיוור, ומובל ע"י נער המתאר בפניו את המראות, והחוזה מפרש אותם. הוא זוכה להערכה וכבוד מצד העם ומצד המלך. ראש המקהלה מעיד על אמינותו מתוך כך שתמיד בעבר דבריו היו אמת. הוא מתואר כנביא ישר והגון, ודבריו אמת ללא משוא פנים. הוא מתואר כמי שהיה לו קשר עם קריאון לאורך שנים, והוא ליווה בחיוב את עלייתו לשלטון.
החוזה מפרש את רצון האלים באמצעות אותות שהוא קולט מן הטבע ובאמצעות הקרבנות שהוא מקריב על המזבח כדי לרצות את האלים. סופה בטבע, קולות והתנהגות העופות מסמלים עבורו את העתיד להתרחש וכן צורת שריפתו של הקרבן, שהוא מקריב לאלים.
החוזה מתואר כמי שיודע לקרוא את נפש האדם, ורואה לתוך הלב. מתוארת התנהגותו כלפי המלך. הוא פונה אליו תחילה כאב אל בנו. מבקש ממנו לחשוב על דרכו. מסביר לו שאדם יכול לטעות, ושהוא רוצה רק בטובתו, ומתחנן בפניו שיחזור בו מהצו שהוציא. רק כאשר החוזה נוכח בעקשותו של קריאון ובגאוותו וסירובו המוחלט לחזור בו, הוא מנבא את עונשו הנורא ממנו אין עוד דרך חזרה.

לחוזה ישנם כמה תפקידים במחזה.
קודם כל תפקידו להביא את דבר האלים לבני העיר ולעומד בראשם. הוא מתואר כעיוור, אולם הוא יודע את העבר, את המתרחש בהווה ואת העתיד לקרות. בשונה מדמויות אחרות העיוורות למצבן ולתוצאות מעשיהן, תפקידו לראות את הדברים כהוויתם, ולהביא את האמת של האלים לעם ולשליט.
ראייתו מוצגת כראייה פנימית, אינו מסנוור ממראה עיניים חיצוני, והוא ניחן בכוחות מיוחדים, שמאפשרים לו לתווך בין האלים לבני האדם. הקשר אל האלים מקנה לו את תפקיד המתווך ומורה הדרך.
החוזה פועל לטובת העם ומלכו. תפקידו לא רק לנבא את העתיד לקרות, אלא לתקן את טעויות בני האדם. לתת להם הזדמנות לחזרה בתשובה.
לא במקרה החוזה מופיע במערכה החמישית לקראת סיום המחזה. יש לזה קשר לתפקידו. לאחר שתמו כל הויכוחים בין קריאון לסובבים אותו, ולאחר שדחה כל בקשה ועצה של הקרובים אליו- כאן מופיע החוזה, ותפקידו לתת לקריאון הזדמנות אחרונה לתקן את טעותו. בהיותו נציג האלים אין חולקים על דבריו, ויש לפעול על פיהם.
בין תפקידיו החוזה אמור גם לתת תשובה לקונפליקט שהתגלה במחזה בין חוק המלך לחוק האלים. הוא דורש מקריאון ציות מוחלט לדבריו, ומורה לו לשחרר את אנטיגונה ולקבור את המת. דבריו של החוזה הם תשובה הן למלך והן לעם וכמובן גם לנו הצופים/הקוראים. תפקידו להכריע באופן מוחלט את הקונפליקט ולחנך את העם להתנהגות מוסרית מצפונית. הוא אומר במפורש, שהאלים רוצים שהמת ייקבר, כלומר מסכימים עם אנטיגונה.
תפקידו להביא לתפנית אצל קריאון, שיכיר בחטאו. החוזה מוביל את הגיבור לידי היוודעות- הכרה בחטא שעשה, במישגה הגורלי שלו.
הוא מכין את הקוראים לקטסטרופה הצפוייה מהתנהגות, שפוגעת בערכי היסוד של האלים, של האדם ומחטא הגאווה. הוא מכין את הרקע לעונש הנורא ולמוסר ההשכל שיבוא בעקבותיו.

החוזה מאיר את הפעולות של הגיבור- קריאון. מדברי התוכחה שלו אנו מבינים בבירור, שקריאון חטא בחטא הגאווה, וסירובו לחזור בו מהצו כלפי אנטיגונה וכלפי קבורת המת ימיט אסון על העיר, בכך שמזבחות האלים מטומאים בבשר המת.
ההזדמנות שהחוזה נותן לקריאון לתיקון המעוות, יחסו אליו כאב לבנו, הסבריו שכל אדם יכול לטעות, ודרישתו לציית ציות מלא לרצון האלים- כל אלה מאירים את מעשיו של קריאון כאדם קיצוני וחסר פשרות, ששום דרך אינה משכנעת אותו לשנות התנהגותו.  למרות דברי החוזה ואזהרותיו קריאון עיקש, גאוותן וממשיך להתבצר בעמדותיו. הוא אף מתחצף לחוזה, מעליב אותו, ומאשימו בנבואה תמורת שוחד.
במעשיו אלו קריאון מואר כאדם עיוור לחלוטין למתרחש סביבו ולהלכי הרוח בעם. הוא מואר כאדם שמוכן לסכן את עצמו ואת עמו על מזבח הגאווה שלו. כאדם שפועל לא מתוך הגיון, אלא מתוך רגש וגאווה חסרת מעצורים. אינו מכיר במגבלות כוחו כשליט, והוא עוד אומר לחוזה שייזהר ויזכור שהוא עומד בפני מלך. קריאון מוצג כאדם שאינו מוכן לקבל עצה מאיש, וחושד בכולם, שמניעיהם שליליים.
הביקורת של החוזה כלפיו מאירה את יהירותו ועקשנותו. קריאון אינו מבחין בין העימותים עם בני משפחתו והסובבים אותו לבין העימות האחרון שלו עם החוזה, למרות שהפעם מדובר בנציג האלים.
הוא ממשיך להיאחז בדעתו. תיקון שגיאותיו נתפס אצלו כחולשה, ככניעה. הוא מואר כאדם שגאוותו מעבירה אותו על דעתו. הוא מעז להתגרות בנביא ובאלים עצמם. אומר לנביא , שגם אם הנשרים ישאו את בשרו של המת לכסאו של זאוס- לא יחזור בו.
רק לאחר לכתו של טירסיאס ונבואת האסון והמוות שתבוא על משפחתו - קריאון מתוודע לאמת, ומבין כי חטא. הוא מבין את גודל האסון, כשראש המקהלה אומר לו שתמיד הנביא דובר אמת. לראשונה הוא מואר כאדם שמבקש עצה, ושואל את ראש המקהלה מה לעשות.
החוזה מאיר את מעשיו של הגיבור כמעשים שגרמו לו להיות שנוא על העם, כמי ששמו יינשא כקללה על שפגע באלים ובחוק בסיסי מצפוני של האדם.
בסיום הוא מואר כאדם קרוע מדברי הנביא. עדיין מתקשה להיכנע ולהודות בטעותו. בסופו של דבר, כשהחרב מונחת על צווארו, הוא מחליט לכוף ראשו בפני הגורל ולבצע את דברי הנביא- אבל זה מאוחר מידי.
 החוזה מאיר בעקיפין גם את פעולתה של אנטיגונה בנושא קבורת אחיה. רואים זאת מדברי הביקורת שלו כלפי קיראון על שכלא את אנטיגונה בעודה בחיים ועל שמנע קבורה מן המת.
מדברי החוזה הפוקד עליו להציל את אנטיגונה אנו מבינים שהמעשה שלה לקבור את אחיה היה מעשה צודק ונכון התואם את רצון האלים.

לסיכום- ראינו שלחוזה ישנם מספר תפקידים חשובים בטרגדיה. למרות הופעתו הקצרה לקראת סיום המחזה יש לו חשיבות בפתרון הקונפליקטים וביצירת הקטרזיס במחזה.
מי היא המקהלה? מה תפקידיה במחזה?
מונחים הקשורים במקהלה: פארודוס-  כניסת המקהלה.  סטסימון-  שיר מקהלה שנשמע בין המערכות.  פין- שיר סיום המקהלה. אודה- שיר הלל, לטבע, לאדם, לאלים.
המקהלה הינה גוף של  כ- 15 איש, שעמד בצד הבמה, אינו מעורב בעלילה, משקיף על המתרחש מבחוץ באופן אובייקטיבי, ומחווה דעתו כדי לסייע לקהל הצופים לנקוט עמדה. היא מבטאת את קול התבונה, האיזון, ואת דעת המחזאי. דעתה משתנה במהלך המחזה באופן גמיש תוך כדי התהליך ההדרגתי של חשיפת הבעייה מצדדים שונים. היא שומעת את העמדות השונות, ורק אז  נוקטת עמדה שיפוטית באופן סופי ומחייב. לדעת סופוקלס, גיבוש דיעה צריך להיות תוצאת תהליך שבו נבדק העניין מזוויות הסתכלות שונות, ולא ע"פ התרשמות ראשונית וחד צדדית.
תפקידי המקהלה:
א. המקהלה יוצרת את היסוד הדרמטי, משתי בחינות: היא יוצרת דיאלוג, ומסבירה לצופים את המתרחש על הבמה, וכך שומרת על אחדות המקום, מביאה עובדות מהעבר לפני זמן העלילה, ושומרת על אחדות הזמן. חלק מהיסודות הדרמטיים. 
ב. המקהלה מייצגת את החברה, הרקע שעליו נבנית עלילת הטרגדיה.
ג. תפקיד של מספר-  מקשרת בין האירועים ובין הדיאלוגים ומציגה את  הדמות הנכנסת. 
ד. מעניקה אפשרות לצופים לשמור על צלילות דעת  ולשפוט בתבונה את הבעיות והדמויות: חברי המקהלה אינם שותפים בקונפליקט, ולכן הסתכלותם רציונלית. דברי המקהלה נאמרים באופן כללי, לאו דוקא לגיבור מסוים. כוונתה להציג אמירה אוניברסלית.
ה. תפקיד בהפגת המתח- מתערבת בד"כ כשהעימות בין דמויות מגיע לשיאו, היא מעירה הערה קצרה, ובאמצעותה מפרקת את המתח שנוצר.
ו. תפקיד אסתטי- המקהלה מופיעה בשירים ובמחולות ובכך תורמת לחלק הפיוטי של המחזה. הריקודים והשירים נעימים לעיין ולאוזן, ועשירים בדמויים.
ז. תפקיד דידקטי- חנוכי- המקהלה מביעה דיעה. דעתה מלמדת את הקהל מה הדיעה הנכונה במכלול נושאים הקשורים באדם, כוחו, מגבלותיו, אהבה, גאווה וכו'.   








הסבר מהו הקונפליקט המרכזי במחזה
תמונה מרכזית-  אנטיגונה מובאת בפני קראון המלך, לאחר שהשומרים תפסו שהיא זו שקברה את פוליניקס. הקונפליקט שעולה- חוק המלך מול חוק האלים.
חוק המלך-  (מייצג אותו קראון)            חוק האלים (מיצגת אותו אנטיגונה)
במדינה יש לשמור על סדר ומשמעת.     האלים אוסרים להשאיר גופה מחוץ לקבר.
לא יתכן מצב שבו אדם יפתח                 אם גופת המת לא נקברה- נשמתו לא תמצא
במלחמה בגלל מניעים אישיים !            מנוחה!
המלחמה שניהל פוליניקס נגד               קבורת אדם היא נושא ששיך לאלים, ולא
אחיו אטאוקלס הביאה למוות,             לבני אדם !
לפצועים, להרס של המקומות               כאן הערכים הם: מצפון אישי, רגש,
המקודשים בתבי, ובכלל- לחורבן.        נאמנות למשפחה, מוסר אישי, טובת הפרט.
תפקיד המלך- לשמור על הסדר,
הבטחון, השקט במדינה,
לטובת כלל האזרחים !
זה מונע אנרכה ומהומה.
כאן הערכים הם – הגיון,
חוק, סדר ציבורי, טובת
הכלל.

דמויות משנה במחזה מאירות את הדמויות המרכזיות.
הימון הוא בנו של המלך קראון, והוא ארוס של אנטיגונה. הוא דמות משנית. אין הוא  נוקט דרך פעולה כלשהי: אינו מנסה להבריח את אנטיגונה, או להמריד את העם נגד אביו, או לשכנע את המקהלה לעשות דבר מה. עובדה זו שאינו עושה דבר משמעותי מלבד הויכוח עם קריאון, מלמדת על תפקידו במחזה כדמות משנית.  יש לו מספר תפקידים: 1. תפקידו להאיר את דמותו של קריאון. כלומר, להציג בפני הצופים והעם כמה קראון עקשן, גאותן, וחסר רגישות. למרות שהימון אמר לו שהעם עם אנטיגונה, ולא איתו- הוא ממשיך לדבוק בעונש שגזר על אנטיגונה. גם כשהימון  רומז לו שאם יקרה משהו רע לאנטיגונה- יקרה רע לעוד מישהו (הוא מתכוון כמובן לעצמו, להימון)- קראון אינו זז מדעתו! מתוך דו השיח שבין הימון לקראון, מוצג קראון כשליט שאינו קשוב לעם, אינו קשוב לאלים, וגם לא קשוב לבני משפחתו ! אטום !
2.  הימון מביע את העמדה הרגשית של המחזה: מייצג בדיאלוג עם אביו את המצפון האנושי, את חשיבות ההקשבה לעם, את האהבה לאנטיגונה.
3. הימון מהווה צינור מקשר בין קריאון לבין הדיעה הרווחת בעם: מספר לו מה חושב העם על העימות שלו עם אנטיגונה.
4. יש להימון תפקיד בהנעת העלילה: הוא מכעיס את אביו, ומביאו לצוות להוביל את אנטיגונה למערת הקבר. העלילה מתקדמת לעבר סופה הקטסטרופלי.(אסון)
איסמנה- תפקידה במחזה לסייע בעיצוב הדמות הראשית- אנטיגונה. ההבדל ביניהן מדגיש את אופייה הבלתי פשרני, העיקש, המרדן, והיהיר- של אחותה אנטיגונה. איסמנה היה מציאותית יותר, היא מודעת ליכולת המוגבלת של אזרח ביוון להתנגד למלך. מודעת גם לחולשתן כנשים בחברה "גברית" זו. בניגוד לאנטיגונה הקיצונית- איסמנה מתונה, פשרנית יותר, משלימה יותר עם המציאות. 
השומר:מופיע ביצירה פעמיים: בפעם הראשונה כשבשר למלך על קבורת המת בניגוד לרצונו. בהופעתו זו הוא מדבר בלשון חלקה בשל פחדו מהמלך. בפעם השנייה, הוביל את אנטיגונה שנתפשה, אל המלך. תפקידו ביצירה לסייע בחשיפת תכונותיו האמיתיות של קריאון. בחשדנותו של קריאון בשומר, ובכעסו עליו, הוא מתגלה כאדם שפועל באופן אימפולסיבי, חסר סבלנות, תוקפני, אכזרי. לשומר יש גם תפקיד לשמור על אחדות המקום: הוא מספר לצופים על דברים שהתרחשו מחוץ לארמון, ומשמש כקריין.  השומר גם מציג את דעת פשוטי העם, את הגישה

בספרה "יסודות הטרגדיה", מבחינה החוקרת,דורותיאה קרוק, בארבעה אלמנטים עיקריים החייבים להיות בכל טרגדיה. צירוף האלמנטים יוצר את הסכימה של הטרגדיה. ארבעת האלמנטים קשורים זה בזה והם :










1. המעשה המביש- בבסיסה של כל טרגדיה עומד מעשה מביש (או סדרה של מעשים), שיסודו בחטא חמור הפוגם בסדר העולם, בתקינותו, בצדק החברתי ובערכיו. לעיתים נעשה המעשה המביש על-ידי הגיבור הטראגי, אך הוא יכול להיעשות ע"י כל אדם אחר. המעשה המביש גורר אחריו שרשרת של אסונות וסבל, כאשר הסובל העיקרי הוא הגיבור הטראגי. המעשה המביש הוא מעשה שאדם יכול לעשותו בשל היותו בן-אנוש בעל חולשות, רגשות ואופי מסוים. הוא נובע מהטבע האנושי או מגורלו של האדם.
במחזה "אנטיגונה" ישנם שני מעשים מבישים :
א. הראשון-הצו שהוציא המלך קריאון, שהוא צו הנוגד את צו האלים. אמנם הצו ניתן ללא כוונה רעה ובתום לב, אך עקשנותו של המלך וחוסר נכונותו לשמוע את הסובבים אותו, מובילה אל הסוף המר.

ב. השני- בעקבות המעשה המביש של קראון, מגיע המעשה מביש של אנטיגונה היוצאת נגד צו המלך.
2. הסבל - הסבל הנגרם כתוצאה מהמעשה המביש, חייב להיות הסבל העז ביותר שאדם יכול להרגיש. השפעתו של הסבל על הסובל חייבת להיות ממוטטת והרסנית, ולכן לעיתים קרובות מסתיים המחזה במוות.
במחזה "אנטיגונה", קריאון ואנטיגונה סובלים סבל עז: קריאון סובל לאורך כל המחזה החל מחשדותיו לגבי בגידה ושוחד וכן וויכוחיו עם אנטיגונה, היימון וטריסיאס. עיקר סבלו מגיע בסוף המחזה בשל מות יקיריו ובשל היותו האשם במותם. אנטיגונה סובלת עקב הצו של קריאון, האוסר את קבורת אחיה, ממשיכה לסבול בשל חילוקי הדעות עם אחותה והעדר כבוד לאחיה ובעיקר סובלת במערכה הרביעית כמבינה שעומדת למות.

3. הידיעה - הידיעה נובעת מכך שהגיבור הטראגי מבין את טבעו, את תכונותיו וגורלו של האדם. במחזה, לא חשוב כלל שהגיבור הטראגי הסובל ילמד לקח מהידיעה. מה שחשוב יותר הוא שאנו, הקוראים או הצופים במחזה, נבין את הידיעה הזו ונפיק ממנה את הלקח.
במחזה, קריאון מגיע לסבל ולמודעות רק במהלך האקסודוס. אנטיגונה לעומתו, מודעת למעשה שעשתה לכל אורך המחזה. היא אינה מתחרטת על מה שעשתה. היא מבינה שעליה לסבול בגלל הקללה על בית אדיפוס ולמען כבוד משפחתה.

4. אישור מחודש של ערכים - אחד מיסודות הטרגדיה הוא הקתרזיס: לאורך המחזה הקהל מרגיש רחמים וחמלה כלפי הגיבור הטראגי. בסופו של המחזה זוכה הקהל להקלה כאשר הוא רואה, כי הסדר המוסרי, שהופר עקב המעשה המביש הושב אל כנו.
במחזה "אנטיגונה" חש הקהל חמלה ורחמים כלפי אנטיגונה שמתה למען כבוד המשפחה, למען הצדק וחוק האלים. יתכן שגם על קריאון מרחם הקהל בסיום המחזה. בסוף המחזה חש הצופה שחוק הרגש, החוק הדתי הנעלה מכל החוקים, בוצע. הצדק ניצח: פוליניקס זכה לקבורה: אומנם במחיר חייהם של אנטיגונה, היימון ואורידיקה, אך סוף הצדק לנצח. מוסר ההשכל הוא שהחוקים האמיתיים והנצחיים הם חוקי האלים ולהם יש לציית.


הדיאלוג והמונולוג הם המאפיינים הצורניים הראשונים במעלה במחזה.
בחר בדיאלוג חשוב אחד, ונתח אותו.

דיאלוג הוא דו- שיח בין שתי דמויות. מקור הדיאלוג בדרמה, במחזה.
השחקנים הציגו עמדות מנוגדות/ קונפליקטים.
הדיאלוג בין הדמויות ביצירה משווה לה אופי ריאלי, טבעי, דמוי מציאות. באמצעות הדיאלוג ניתן לאפיין את הדמויות באופן מהימן. הדברים הנאמרים משקפים את רגשות הדובר, עמדתו, מחשבותיו, סגנון דיבור, מערכת היחסים עם הצד השני ועוד.
הדיאלוג הוא אמצעי לקדם את העלילה, תוך כדי שיחה מתקבל מידע שעשוי לקדמה.
אך הוא גם אמצעי לעכב את העלילה, לפני נקודת השיא. הוא משמש גורם השהייה.
מונולוג הוא דיבור בהיקף נרחב, מעין נאום, של הדמות הדוברת.  מונולוג מאפשר לדמות להביע את עצמה, להתוודות וידוי פנימי- אישי. מונולוג עשוי להיכתב במכתב, להיאמר בקול או בלחש. במונולוג דמות יכולה לפנות אל עצמה (זהו גם וידוי פנימי) או לפנות בתפילה לאל.
מונולוג הוא אמצעי לאפיון דמות, באמצעותו נחשפים מחשבות, רגשות, עמדות, סגנון דיבור. עושר או דלות לשונית עשויים להעיד לעיתים על השכלת הדובר ועל מעמדו החברתי- כלכלי.
 
בחרתי בדיאלוג בין קריאון והשומר הנמצא באפיסודיון הראשון. דיאלוג זה מתרחש לאחר קבירת גופתו של פוליניקס שנלחם נגד אחיו אטאוקלס ובעצם נלחם (לפי דעתו של קריאון) נגד העיר תבאי,
למרות צו המלך האוסר על קבורת הגופה. פוליניקס נקבר ע"י אחותו אנטיגונה(דבר שיתגלה לאחר מכן) שחושבת שיש לקבור כל אדם ללא כל קשר למעשיו ולכן מחליטה ללכת כנגד צו קריאון שחושב שאדם זכאי לקבורה רק אם הוא נאמן למדינתו בעוד שכאמור, לדעת קריאון פוליניקס לא היה נאמן למדינתו. השומר נבחר מבין כל השומרים ללכת לספר לקריאון על שהתרחש והוא חושש לגורלו.
 מן הדיאלוג עולים מס' מאפיינים לגבי הדמויות :
בדבריו של השומר סימני קריאה רבים – דבר המראה על טון דיבור לחוץ,לא רגוע .ניתן להבין שהוא חושש לגורלו , הוא בלחץ.הדבר הראשון שהוא עושה כאשר הוא מגיע זה להצטדק – להגיד שהוא לא קשור לזה ,שהוא לא עשה כלום וזאת עוד לפני שלנוכחים ידוע על מה מדובר. הוא מצטדק מס' פעמים ("לא אני עשיתי ולא ראיתי מי עשה...") – גם זה מראה על הפחד שלו מן המלך – הוא רוצה להסביר שזה לא הוא ושהדבר יהיה ברור.

בדבריו של קריאון מופיעים סימני קריאה גם כן אך הם מציינים דבר שונה – הם מציינים טון, נימה של כעס ושל רודנות. טון דיבור של דיקטטור.
בנוסף , מופיעים גם סימני ניקוד המביעים פליאה (=?!) דבר המראה על גאוותנות ושחצנות – כאילו אין הוא מבין איך קרה הדבר ואיך יכול להיות שמישהו החליט ללכת כנגדו.
לאחר שקריאון מבין מה התרחש ושצו המלך הופר הוא נכנס לאווירה של היסטריה , של פראנויה.
קראון חלש ופחדן בתוך עצמו – הוא מסתיר  את  פחדיו הפנימיים מאחורי מעטה צעקות ושליטה בכוח.
 ניתן להסיק מכך שקריאון הוא מלך חסר ביטחון , מלך שמתערער בקלות – הוא מיד חושב שכולם בוגדים בו ושכולם רוצים להפיל אותו .
הוא מיד מתחיל בהעלאת השערות בנוגע לדרך ביצוע המעשה – הוא כולו בהיסטריה.
כאשר המקהלה אומרת לקריאון שאולי יד אלים בדבר הוא דוחה את הרעיון.
 אמירה שכזאת היא בעצם עירעור על צו המלך , אמירה שהצו אולי לא נכון ושקריאון עשה את הדבר הלא נכון.קריאון אינו מקשיב לעצות של אחרים .
 לפיכך ניתן להסיק שקראון הוא גאוותן, חוטא בחטא ההיבריס, שחצן ולא חושב שיכול להיתרם מעצה של אחרים.
כמובן שדבר זה מכניס את קריאון ללחץ נוסף ולכן הוא ממהר לדחות את הרעיון ואת דעת המקהלה.
קריאון שנמצא בהיסטריה מרגיש שהוא חייב להאשים מישהו – גם אם הוא לא אשם...ואומר לשומר שאם לא יביא את החוטא האמיתי   - הוא יהרוג אותו! הוא חייב להראות כוח.
אפשר להבין מכך שקריאון מהיר לשפוט . הוא לא חושב- הוא ישר מחפש מישהו להאשים. דבר שמראה כמה הוא חושש.
 מן הפחד העולה מטון דיבורו וצורת דיבורו(גימגומים) של השומר ניתן להבין שקריאון הוא רודן , אדם שצריך לפחד ממנו כאשר באים אליו עם הודעות שלא ישמחו אותו. השומר מפחד כל כך כנראה בגלל שהוא יודע שאדם כמו קריאון יוציא להורג מיד מכיוון שהוא אדם שמתרגז מאוד בקלות.
  דיאלוג זה תורם רבות לקידום העלילה – אנו למדים ממנו על המלך-תכוניותיו ,  התנהגותו כלפי הסביבה , דעותיו והדרך בה הוא פועל. בנוסף , בדיאלוג מוצג חוק המלך.
 אנו גם למדים על פערי המעמדות ומעמדו הבלתי מעורער של המלך.


הגדרה-חטא ההיבריס:
פירוש המושג "היבריס" הוא התנשאות, התגרות באלים, גאווה יתרה. במחזה "אנטיגונה" יש 2 דמויות שחטאו בחטא זה, והן:
·                         קריאון המלך, אשר בטוח בצידקתו ובכך שהצו שהוציא מקובל על רצון האלים, וחטאו הוא בכך שמי שיפר את הצו מורד בו בגלל בצע כסף.
·                         אנטיגונה , שבטוחה גם היא שהמעשה שלה הוא הנכון, היא בטוחה שזהו רצון האלים ושמובטחים לה חיי נצח בעולם הבא אם תיאבק על כבוד המת, אך חטאה הוא בכך שהיא מעדיפה את המוות על פני החיים, כי בעצם מעשיה היא קובעת את גורלה למות.
האלים אינם אוהבים שבני האדם חושבים שהם יכולים לפרשם ולפעול במקומם.

דמויות מרכזיות

אנטיגונה - אנטיגונה שייכת לבית המלוכה. היא בתו של המלך אדיפוס, וארוסתו של היימון, בנו של המלך קריאון. אנטיגונה עומדת בפני בעיה אנושית : המלך הוציא חוק אשר עומד בניגוד למצפונה, ובניגוד לחוק האלים בו היא מאמינה. אנטיגונה אינה מסוגלת להשלים עם הצו האוסר לקבור את אחיה, ומחליטה לקוברו בעצמה.
אנטיגונה נאמנה נאמנות מוחלטת לחוק האלים ולמשפחתה. היא מאמינה שחוק האלים הוא החוק המוסרי היחיד, החוק הנצחי והבלתי משתנה. היא לוחמת למען מערכת חוקים נצחית אותה אין האדם רשאי להפר. נאמנותה לחוקים אלו מניעה אותה להפר במודע את חוק המלך, האוסר לקבור את אחיה פוליניקס, דבר שמנוגד למתחייב מצו האלים ולנאמנותה למשפחתה (חוטאת בהבריס). אנטיגונה חדורת אמונה בצדקת דרכה. היא דוחה כל  רעיון המנוגד לאמת שלה, ומשום כך היא מתייחסת אל איסמנה, שסירבה לעזור לה לקבור את פוליניקס, כאל בוגדת ואף מתייחסת לנימוקיה ההגיוניים כאל תירוצים זולים. אנטיגונה מתבצרת בדעותיה ואינה קשובה לעצותיו של איש.
אנטיגונה מודעת לסכנת המוות שמרחפת מעל ראשו של מי שיפר את גזירתו של קריאון, אך היא אינה נרתעת מכך ומביעה נכונות למות. היא בטוחה שבעולם הבא תפוצה על כך שקברה את אחיה. בהמשך המחזה מתברר, כי אנטיגונה מייצגת את דעתם הכמוסה של אנשי העיר, אולם היא שונה מהם בכך שהיא מביעה בקול את מה שהם חוששים לומר, ואף מבצעת את מה שהיא והם חושבים לנכון ולצודק.
אנטיגונה עקבית בעקשנותה עד סוף דרכה. היא קוברת את פוליניקס פעמיים, ואינה מכחישה את המעשה. היא מתעמתת עם קריאון באומץ. היא אינה מגלה כל פחד או חשש מפניו. להפך, היא מזלזלת בו מעליבה אותו ברבים. עיקרון הצדק מוביל אותה ללא פשרות. באופייה של אנטיגונה בולטות תכונות קיצוניות כגון: אומץ לב, עקשנות, לוחמנות, תקיפות, עקביות ודבקות במטרה, נחישות, נאמנות לעקרונותיה ולאמת שמנחה אותה. אנטיגונה מונעת מתוך שיקולים אמוציונליים מובהקים ומסרבת להתחשב בשיקולים הגיוניים ופרגמטיים (=מעשיים). בהתנהגותה בולטים מאפייניה האמוציונליים: היא כועסת בקלות, נוטרת טינה, נאמנה ליקיריה.
אנטיגונה סובלת ומודעת לסבלה. היא חוטאת בחטא ההיבריס – חטא הגאווה. חטאה מתבטא בכמה דברים :
  1. היא מחליטה ומבצעת מעשה נועז בניגוד לחוקי המדינה.
  2. אנטיגונה משוכנעת שהיא בלבד תוכל להוציא אל הפועל את רצון האלים - לקבור קבורה הולמת את פוליניקס. היא אינה מניחה לאלים לבצע זאת בדרכם ובזמנם. היא ממהרת לבצע זאת בעצמה. יומרה זאת של אנטיגונה היא היבריס לשמו, שכן בסופו של דבר לא אנטיגונה היא זאת שהצליחה לקבור את פוליניקס, אלא האלים הם שגרמו לקריאון (באמצעות הנביא טריסיאס) להבין שהצו שפירסם אינו לרוחם, וכי חובתו לקבור את גופת המת.
  3. במערכה ברביעית מספידה את עצמה ומשווה את גורלה לגורל בת אלים בזמן שהיא בת תמותה.

עד לסוף המחזה אין אנטיגונה מודעת לטעותה, ולכן אינה מביעה חרטה. היא רואה את עצמה כקורבן חף מפשע. אנושיותה מתגלה בתמונה הרביעית כשהיא מספידה את עצמה ומקוננת על מותה בעודה כה צעירה. כאן מתגלה סבלה במלוא עוצמתו. למרות חטא ההיבריס שלה, אנטיגונה היא אהובת הקהל משום שהיא מייצגת את האמת ואת המצפון שלהם ולוחמת בגבורה. אנטיגונה מביאה על עצמה את אסונה. אסונה גורם לקהל לחוש קתרזיס בסוף המחזה – זיכוך נפש שנובע מרחמים וחמלה. הקהל מרחם על אנטיגונה ויודע שמאבק צודק. הקהל מתפעל מאומץ ליבה ומעריץ אותה על כך. אפילו קריאון, השליט מעורר האימה, מודה בסוף המחזה בטעותו ובצדקת מאבקה של אנטיגונה. אנטיגונה צועדת במהלך המחזה מכישלון להצלחה. היא הופכת לדמות נערצת וגיבורה. לפיכך יש המתייחסים אליה כאל המנצחת בטרגדיה.

קריאון - קריאון הוא בן למשפחת מלוכה. קריאון הוא דמות השליט המייצג את העיקרון, שהאזרח צריך להישמע תמיד להוראות השליט. קריאון רומס ערכים חשובים המתנגשים בצדק המדיני שלו.הוא אינו סובל כל התנגדות ועונה בכעס לכל אדם המעז להציג עמדה אשר מנוגדת לעמדתו. הנאום שהוא נושא בפני המקהלה בראשית המחזה, מציג אותו כשליט קשוב ופתוח, אך עד מהרה מתברר שבכוונתו להשליט את חוקיו ללא התייעצות עם זקני העם. קריאון מונחה על-ידי דעה אחת בלבד – דעתו שלו. הוא בטוח בצדקתו ואינו מבין את מניעיה של אנטיגונה. הוא רואה במעשה הקבורה פעולת מרידה. בעקשנותו הוא מגלה עיוורון נפשי – הוא אינו מסוגל להבין את רחשי העם הכמוסים, או את הרמזים שיש בדברי המקהלה והשומר. הוא כועס ומאיים על בנו, היימון, שאומר לו את הדברים בצורה ישירה וברורה.

קריאון מוביל את עצמו לקטסטרופה מבלי משים. אפילו כשטרסיאס אומר לו שהאלים כועסים, הוא מסרב לקבל את דבריו ומאשים אותו בשותפות בקנוניה ובקבלת שוחד. רק לאחר שטרסיאס מאיים עליו באסון ההולך ומתקרב לביתו מתחיל קריאון לחשוש וניאות לסגת מגזירתו. הוא מבקש, לראשונה, את עצת ראש המקהלה כיצד לנהוג, אך אינו ממלא אחר עצתו כלשונה ומחמיץ את ההזדמנות לתקן את העוול שעשה.
הטראגיות בדמותו של קריאון נובעת מאופיו: מעקשנותו וחוסר נכונותו להתפשר, מחרונו (=זעמו הנורא) ומעיוורונו הנפשי. בגלל מאפייניו אלו הכיר בטעותו ובחטא ההיבריס שלו מאוחר מדי. האלמנטים של סבל, מודעות לסבל ואישור מחודש של ערכים מופיעים אצלו כולם ביחד ומאוחר מדי, לאחר שנשאר בודד על הריסות ביתו.
קריאון חולל את "המעשה המביש" ומפר את סדר הערכים. הוא סובל בגלל המעשה שלו עצמו, ובסוף המחזה הוא מגיע לידיעה ולהבנה אודות חטאו ואז גורם לאישור מחודש של ערכים, הדבר קורה רק לאחר מות יקיריו. בסיומו של המחזה קריאון מגיע למספר תובנות: יש לפעול בהתאם לחוקי האלים; יש להקשיב לעצות מאחרים; יש להתחשב ברחשי העם; יש לדעת לוותר ולא להתבייש להודות בטעויות.
קריאון סובל בעצמו, אך הוא גם גרם לסבלה העז של אנטיגונה, וכן גורם לסבלן של דמויות אחרות: איסמנה, הימון, אשתו והעם כולו. קריאון אינו מודע לסבל שהוא גורם, עד שהמוות מגיע לביתו. קריאון לא ניצח במאבקו, ההפך הוא הנכון. הוא צועד מהצלחה לכישלון, ומודעותו לטעותו מגיעה מאוחר. מאוחר מדי. על הריסות ביתו הוא מבכה את משפחתו ומצטער על פזיזותו העיקשת. הוא טראגי מעצם העובדה שהבין והתפכח מאוחר מדי. במהלך המחזה נוטה הצופה להאשים את קריאון במתרחש, אך בסופו של המחזה מתגלה קריאון כדמות טראגית המעוררת רחמים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה