יום רביעי, 26 ביוני 2013

הנסיבות/הגורמים לעליית הנאצים לשלטון

הנסיבות/הגורמים לעליית הנאצים לשלטון
לאחר מלחמת העולם הראשונה, נוצרה מציאות חדשה, הקמת רפובליקה דמוקרטית צעירה אך
בעלת חולשות. הנאצים השכילו לעשות שימוש החולשות רפובליקת ויימאר ולנצלן לצורך עליית
לשלטון. דבר נוסף, המשבר הכלכלי הגדול שפרץ בארה"ב ב-9191 השפיע באופן קשה על הכלכלה
בעולם בכלל ועל גרמניה בפרט.
השפעות המשבר היו במספר תחומים:
1. הגורם הכלכלי: היציבות הכלכלית אחר מלחה"ע ה-9, היתה מדומה. בגרמניה היה מספר
גדול של מובטלים, והמשק הגרמני היה תלוי בעיקר במשק האמריקאי. מיד לאחר המשבר
הכלכלי צמצמה ארה"ב את הסחר עם מדינות אירופה, ופרט הפסיקה את המענקים והמלוות
לגרמניה. גרמניה לא הצליחה לאזן את תקציבה והיא נשארה עם גירעון תקציבי עצום. האשראי
מחו"ל נסגר בפני תעשיינים וכתוצאה מכך נסגרו גם השווקים. כלכלת גרמניה התמוטטה לחלוטין
עם תחילת המשבר הכלכלי בארה"ב ב-9191. התוצאה היתה: התמוטטות מפעלים )יותר ממחצית
תעשיות גרמניה התמוטטו(, סגירת בנקים, פשיטות רגל, ירידה במסחר ו-8 מליון מובטלים בשנת
 .9199
2. הגורם החברתי: "אגדת הסכין בגב" – לעם הגרמני היה קשה עם ההפסד במלחמת העולם
הראשונה. הגרמנים היו מופתעים לדעת שהם הפסידו ולאחר זמן קצר התפשטה השמועה, שלא
בעלות הברית ניצח את גרמניה, אלא היהודים והקומוניסטים הם האויב הגרמני – הם תקעו סכין
בגב הצבא. בוגדים בתוך גרמניה הם האחראים לנפילתה. הימין, שלא השלים עם הפסדם, האמין
כי אם ייתן ידו להרס הרפובליקה בעזרת היטלר – הם יוכלו לחזור למעמדם הקודם בגרמניה.
במצב בו התפצלה התמיכה בין מפלגות הימין והמרכז, אפשר פתח לנאצים לגרוף קולות.
א. "הסכם ורסי" – ב-98.99.9191, חתמה הממשלה הסוציאל-דמוקרטית של רפובליקת
ויימאר על הסכם שלום ורסי. בהסכם גרמניה היתה צריכה לוותר על שטחים בגבולותיה עם צרפת
ופולין, לפרק את צבאה, ונאסר עליה להחזיק נשק כבד )צוללות, מטוסים, טנקים(. גרמניה היתה
צריכה לשלם פיצויים לבעלות הברית ובנוסף נאלצה להכיר בסעיף הקובע שגרמניה אשמה בפרוץ
המלחמה. לממשלה הסוציאל-דמוקרטית לא היתה ברירה, והיא היתה חייבת לחתום על ההסכם
בשביל לשמור על אחדות גרמניה, אולם ההסכם התקבל כהשפלה לאומית גדולה, והימין מיהרו
להוקיע את החותמים על ההסכם "כפושעי נובמבר". ההסכם הטיל צל כבד על הממשלות
הדמוקרטיות של רפובליקת ויימאר שהואשמו בהשפלה לאומית. הימין, ובעיקר הנאצים, עשו
מכך הון פוליטי – פתח גדול להיכנס לממשלה.
ב. תחושת ייאוש וחוסר תקווה - המשבר הכלכלי פגע בעיקר במעמד הבינוני שעליו נשענה
הרפובליקה. בקרב מיליוני מובטלים החלה אווירת ייאוש וחוסר אמונה במשטר הדמוקרטי
שיציל את המצב. העם הגרמני חש פגוע ומושפל מהכתם שהותיר "חרפת ורסי" שהגביל את
גרמניה בתחומים רבים. האזרח הגרמני קיווה שמישהו חזק יציל את גרמניה מהמצב הכלכלי הנתון. החל גל גדול של מצטרפים לשורות המפלגה הנאצית דבר שגרם להתחזקות של המפלגה
הנאצית באותה העת, שכן חלק ניכר ממצעה עסק בשיפור מצבה הכלכלי של גרמניה.
התחזקות מפני הקומוניסטים – המהפכה הקומוניסטית והקמת מוסד ה"קומינטרן" שנועדו
להפיץ את הקומוניזם ולהפיל את המשטרים הקפיטליסטים – הראה לגרמנים את הסכנה מפני
הקומוניסטים. מאמצע שנות ה-92, גרמנים בעלי הון תמכו במפלגה הנאצית משום שראו בהיטלר
את המחסום מהקומוניסטים והוא נראה האדם המתאים לחיסולם. רוב הקומוניסטים היו
בברה"מ ולכן ברה"מ הוצגה כאיום וכאויב עיקרי.
3. הגורם הפוליטי: חוסר יציבות פוליטית - המשבר הכלכלי הוביל לעליית מפלגות
קיצוניות כמו המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית. מפלגות המרכז הקתולית והשמאל, לא
הצליחו להתאחד מול כוחן של המפלגות הקיצוניות. הפרלמנט הגרמני היה בנוי ממפלגות שאינן
משתפות פעולה, וכל הפעולות בוצעו באמצעות צווי חירום שהנשיא היה רשאי לפרסם מתוקף
סמכותו. סעיף 88 בחוקה, העניק לנשיא סמכויות לשעת חירום, למשל, במקרים של איום על
הדמוקרטיה, כמו ניסיונות הפיכה של כוחות אנטי-דמוקרטיים. הנשיא הוסמך לבטל את זכויות
האזרח, לשתק את פעולות הפרלמנט ולכפות בכוח הזרוע את סמכויות הממשל המרכזי. עקב
החשש להפיכה קומוניסטית בגרמניה, הדיח הנשיא הינדנבורג את ראש הממשלה )הקנצלר(
והעביר את השלטון למפלגת המרכז בראשות ברנינג. בפרק זמן קצר עבר השלטון מיד ליד. בשלב
זה החלה התעמולה הנאצית לצבור תאוצה. היטלר שלהב את ההמונים בנאומיו: הוא דיבר על
כיבושים, על ביסוס הכלכלה ועל ביטול חוזה ורסי, הוא האשים את היהודים בבעיותיה של
גרמניה והשתלח בקומוניזם ובקפיטליזם. כמו כן השתמש במפגני כוח, בחזיונות אור-קוליים
באצטדיונים ובמעשי טרור פוליטי נגד מתנגדיו.
ממפלגות המרכז העביר הנשיא את השלטון לידי הימין השמרני בראשות פון פאפן ובשלב מאוחר
ע"י שלייכר. ב-1331, זכתה המפלגה הנאצית ב-111 צירים מכלל 011 המושבים
בפרלמנט, לעומת 12 צירים שהיו לה ב-1329. עם עליית הפופולאריות של היטלר, הוטל צו
האוסר על הנאצים להתגייס לצבא. לנוכח העלייה המטאורית של הנאצים, החליט להתפטר ראש
הממשלה ובמקומו מונה ראש ממשלה אחר.
ביולי 1332 שוב נערכו בחירות בגרמניה. הנאצים זכו ב-231 מקומות בפרלמנט, המפלגה
הנאצית הופכת להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. היטלר לא הצליח להשיג רוב
מוחלט כדי להיבחר לקנצלר משום שבמקום השני היו הסוציאל-דמוקרטים ובמקום השלישי היו
הקומוניסטים שהיו מתנגדיו. כוחו של היטלר גבר ומס' חברי המפלגה עלה למיליון איש, לצידם
עמד כוח אדם רב שחלקו הגדול נשא נשק, אלו הפגינו טרור ברחובות.
הנאצים הפגינו טרור ברחבי גרמניה מבלי שהממשלה תנקוט באמצעים חריפים נגדם. היטלר
ביקש מהינדבורג את משרת הקנצלר, הוא סרב בטענה שלהיטלר אין רוב בפרלמנט. היטלר נוקט
מדיניות עוינת ומצטרף לאופוזיציה ומנסה להרכיב גוש ימין. מפלגות הימין הופכות לגוש
אופוזיציוני חזק ובלית ברירה הקנצלר מתפטר. ראש הממשלה הבא עובר תהליך דומה. בשל כוחו העולה של היטלר, בעלי התעשייה פנו אל הנשיא בבקשה שימנה את היטלר לקנצלר. פון פאפן
מציע את עצמו כסגן הקנצלר על מנת לרסן את היטלר.
ב-31 בינואר 1333 מינה הינדבורג את היטלר לקנצלר גרמניה.
לסיכום: ניתן לומר שהמשבר הכלכלי-חברתי שפקד את גרמניה לאחר שנת 9191 וההתפתחות
הפוליטית שהתלוותה למשבר זה, הביאו לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 9199. 

יום חמישי, 20 ביוני 2013

פצועים בראש - פרק 2 לצפייה ישירה ולהורדה חינם

פצועים בראש - פרק 2 לצפייה ישירה ולהורדה חינם

פצועים בראש- סדרת מתח חדשה המתרחשת במציאות האלימה והמדממת של ישראל 2013.
שני חברים מיחידה מובחרת מוצאים את עצמם נלחמים משני צידי המתרס. תאונה נוראית מזעזעת את תל אביב. יקי עובר לתל אביב וסער מגלה שלעבוד בבית מלון זה לא פשוט. 


פצועים בראש דרמת מתח מבית היוצר של גיא עמיר וחנן סביון - יוצרי הסדר המצליחה עספור. במרכז העלילה
עומדים יקי וסער, שני חברים שאירוע מעברם מעמיד אותם במסלול התנגשות מסוכן אחד מול השני. הם מגיעים
מרקעים שונים, ובמקביל לדמויות נוספות בסדרה, הם מנסים להתמודד עם המציאות הטרגית של עולמן. 
כל הדמויות הראשיות בפצועים בראש הן לא נורמטיביות, חיות על הקצה ובוחנות על בסיס יומיומי את הגבולות
האדומים שלהן. יובל, זוהר, יקי, וסער - חיים בסביבה עירונית אלימה וחשוכה, ונאלצים להסתכן ולפעול בדרכים
לא קונבנציונליות כדי לשרוד בה. פרט לעמיר וסביון מככבים בסדרה תובל שפיר (גאליס, פעם הייתי), אגם
רודברג - שחוזרת למסך אחרי שהורידה פרופיל לטובת לימודי משחק, רותם זיסמן, מוריס כהן, דר זוזובסקי, רמי
דנון, אוהד שחר ונתן נתנזון.





להורדה לחצו כאן


http://keepvid.com/?url=http%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Ffeature%3Dplayer_embedded%26v%3Dv_YNDLxsWRg



להורדה בכל הפורמטים

» Download 3GP « - 144p - MB
» Download 3GP « - 240p - MB
» Download FLV « - 240p - MB
» Download FLV « - 360p - MB
» Download FLV « - 480p - MB
» Download MP4 « - (Max 480p) - MB
» Download MP4 « - 720p - MB
» Download WEBM « - 360p - MB
» Download WEBM « - 480p - MB
» Download WEBM « - 720p - 398.8 MB



צפייה ישירה:



יום שבת, 15 ביוני 2013

המטרה היית לחנך וליצור אדם חדש על פי השקת העולם הנאצית לציות המנהיג והלמולדת: לשם כך הוקמה לשכת תרבות של הרייך שהקיפה את: בתי הספר, תנועות הנוער והספורט. הושם דגש על לימוד תורת הגזע. לישכה זו מינתה את מנהלי בתי הספר אשר נשבעו אמונים להיטלר.
ספרים שלא התאימו לאידיאולוגיה נשרפו והובאו במקומם ספרים חדשים. הוקמה תנועת נוער "היטלר יוגנד" = תנועת נוער היטלראי, כל הנוער מגיל 8-15 מאורגן בתנועה זו שהמטרה: אימון גופי, פיתוח אופי של לוחם מצטיינים נשלחו לבתי ספר של המפלגה ובנות הוכשרו להיות אימהות טובות.

העיתונות הקלנוע האומנות – כולם היו כפופים ללשכת התרבות. העיתון הנפוץ ביותר "דר שטרימר" שהפיץ תעמולה אנטישמית, בקולנוע הושם דגש על סרטי תעמולה אנטישמים, פיאור המנהיג, הכל הוכתב מלמעלה.

התעמולה הוכנסה ככלי שליטה והשפעה תרבותית, היא פנתה להמונים לרגש, לייצר ולא לתבונה. התעמולה לא הציגה את העבודות כמ שהן.
מטרת התעמולה היא פיקוח וצנזורה על כל התחומים, שטיפת מוח. הסרט חושש להיות לבדו והוא שואף להיות חלק מהמסגרת המוצגת בתעמולה.

בשנת 1935, בעיר נירנברג, בכנס ועידת המפלגה הנאצית השנתי יצרו את חוקי נירנברג. חוקי נירנברג הם חוקי גזע אנטישמיים אשר הגדירו מהו אזרח גרמני. מטרתם של החוקים הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו- אדם שהוא לא גרמני משני צדדיו. בחוקי נירנברג היו שני חוקים עיקריים. החוק לאזרחות הרייך אשר מציין כי אזרח הוא רק אדם בעל דם גרמני ונאמן לגרמניה. כלומר יהודים קומוניסטים וליברלים לא יכולים להיות אזרחים גם אם הם נאמנים למדינה ולא יהיה להם זכויות פוליטיות לעולם. בנוסף היה את החוק להגנה על הדם והכבוד הגרמני. חוק זה אוסר  על יהודים להתחתן\לקיים יסחי מין עם גרמנים\להעסיק גרמנים, ואסור להניף את דגל גרמניה.


חומר לבחינת הבגרות היסטוריה ב' לפי אשנב תשע"ג

בית ספר אורט סינגאלוסבקי

(לשימוש פנימי בלבד)


חומר לבחינת הבגרות

היסטוריה ב'

לפי אשנב תשע"ג

ערכה : מירי יהב

הנחיות כלליות

בחינת הבגרות מורכבת מארבעה פרקים. בכל פרק יופיעו שלוש שאלות
עליכם לבחור ולענות על שאלה אחת בכל פרק -  כאשר לפחות שתיים מהשאלות
בבחינה חייבות להיות שאלות מקור.


פרק א: נאציזם , אנטישמיות , ראשיתה של מלחמת העולם השנייה והשואה

גרמניה הנאצית

האידיולוגיה הנאצית
התורה הנאצית אינה מקורית ואינה חדשה. שורשיה נעוצים בתורות וברעיונות שפורסמו במהלך המאה ה 19 וראשית המאה ה 20. עיקר החידוש היה בלהט, בדבקות , ובמיוחד בניסיון להגשים את הרעיונות הלכה למעשה.

1. תורת הגזע - היא המרכיב המרכזי באידיולוגיה הנאצית.  תורת הגזע פותחה מתורת האבולוציה של דרווין.  במאה ה 19 ניסו קבוצה של פילוסופים , שכינו עצמם דרוויניסטים חברתיים, להסביר את התפתחות המין האנושי ע"פ חוקי הטבע של דרווין. ע"פ השקפתם המין האנושי מורכב ממספר גזעים , כאשר המבדיל בין הגזעים הם תכונות חיצוניות כמו צבע עור, גודל הגולגולת וכו', אך גם תכונות פנימיות כגון  אופי כשרון ויכולת יצירה.  הגזעים מוינו וקוטלגו לשלוש קבוצות:

"יוצרי ומעצבי תרבות"

"נושאי תרבות"

"הורסי תרבות"

לדעתם הגזע הארי ממוצא צפוני (נורדי), הוא הנעלה שבכל הגזעים. לכן יוצרים האריים את מיטב התרבות האנושית, ולכן הם ראויים להיות ה"גזע העליון", גזע האדונים. אחריהם באים הגזע הסלאבי , האמורים על פי ההשקפה הנאצית לשרת את בני הגזע הארי, ובמקום הנמוך ביותר , הגזע הנחות הגזע השמי, אשר מטרתו להשתלט על העולם ולהרוס אותו.
מנסחי תורת הגזע טענו שהגזע הארי איבד מחיוניותו ברגע שהתערבב עם גזעים אחרים ולא שמר על טוהר הגזע. לכן, יש לנהל מאבק מתמיד בין הגזעים. מטרת המאבק הוא "מלחמת קיום" ו"הישרדות החזקים" (כפי שקורה בטבע) .

2. האנטישמיות – גם רעיון האנטישמיות התפתח בסוף המאה ה19 .  בין הגורמים להתפתחותו היו תורת הגזע, האמנציפציה שניתנה ליהודים , וכמובן השנאה על רקע דתי. היטלר לקח את רעיון האנטישמיות והביא אותו לקיצוניות , כאשר מבחינת הנאציזם , היהודי הוא האויב הגדול מכולם.היהודים נחשבים לתת-גזע והם מגלמים את הרוע המוחלט.  הדם היהודי נתפס כמזהם את הדם הגרמני , לכן יש להיאבק בהם ולהיפטר מהם. היהודים הוגדרו כטפילים , וחיידקים ולכן יש "לטפל" בהם בהתאם.

3. עיקרון מרחב המחייה - רעיון המאבק המתמיד ותורת הגזע הובילו באופן טבעי לרעיון של מרחב מחייה. כיוון שהגזע הארי, ובתוכם הגרמנים,  הוא גזע האדונים, עליהם לגדול ולהתחזק. תנאי לגידול העם והמדינה הוא שטח גדול יותר , את השטח ישיגו באמצעות התפשטות מזרחה. כך גם יוכלו לשעבד את העמים הסלאביים אשר ישרתו את בני הגזע הארי.

4. המדינה והלאום כערך עליון -  הנאציזם העמיד את הלאום והמדינה כערך עליון.  הלאום הגרמני ה"פולק" נתפס כישות ריבונית ששום גורם או עקרון מוסרי לא יכולים להגביל את סמכותו ואת זכויותיו. על פי תפיסה זו רק בעלי דם גרמני , אלה המשתייכים ל"פולק" הגרמני,  יכולים להיות אזרחי המדינה , ועל כל בעלי הדם הגרמני ברחבי אירופה להתאחד ולפעול למען חיזוקה של המדינה הגרמנית .על האזרח להקריב את כל מה שיש לו למען המדינה, מבלי לצפות לתמורה כלשהי.  מכאן גם נולד הרעיון שיש לצרף לרייך הגרמני את השטחים המיושבים גרמנים של המדינות השכנות. (אוסטריה, חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואת מערב פולין.)

5. המנהיג העליון – הפיהרר - בראש המדינה הנאצית עומד "המנהיג" הקרוי "פיהרר הוא אינו כפוף לשום חוק אנושי, והוא מגלם את אחדות העם והמדינה. יש לציית לו ציות עיוור ללא תנאי מפני שהוא נתפס כדוגמה מושלמת של הגזע הארי, וכמי שמייצג את כל מעלותיו, כוחו וצרכיו של העם הגרמני.

6. שלילת הדמוקרטיה , מתפיסות הקודמות של המדינה והלאום כערך עליון ועיקרון הפיהרר , נובעת  שלילת הדמוקרטיה.  על פי התפיסה הדמוקרטית בני אדם הקימו מרצונם החופשי מדינות (רעיון האמנה החברתית) . לכן תפקיד המדינה הוא להגן על האזרח ולהבטיח את קיומן של זכויות האדם האזרח (זכות החיים, הביטחון, הקניין, החירות השוויון והליך הוגן).  לפי התפיסה הדמוקרטית קיומן של אותן זכויות אינם תלויות ברצון השלטון או במעמד של האדם. מכאן  ברור שתפיסה זו מנוגדת לעקרון של המדינה והלאום כערך עליון. בנוסף העיקרון הראשון של המשטר הדמוקרטי הוא עיקרון שלטון העם, הקובע שהעם הוא הריבון והשלטון שואב את סמכותו מן העם. רעיון הפיהרר מנוגד כמובן לעיקרון זה.

7. שלילת הקומוניזם - הנאציזם שלל גם את הקומוניזם בשל התנגדותו (של הנאציזם) למלחמת המעמדות, שלדעתם עלולה לפלג את העם הגרמני, וגם בשל התנגדות הנאציזם לרעיון השוויון, שבו דוגל הקומוניזם.

לסיכום -  מטרתו של היטלר הייתה להקים "סדר חדש", תחילה באירופה ואחר כך במקומות אחרים. הסדר החדש פירושו:
א. להשמיד ולשעבד גזעים נחותים.
ב. להתפשט מזרחה וליישב שם מושבות של איכרים גרמניים, אשר ישעבדו את הגזע הסלאבי.
"הסדר החדש" היינו מהפכה טוטלית (מוחלטת), הבאה להרוס את סולם הערכים הישן ולהעמיד במקומו סולם ערכים חדש.









הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון

א.      תבוסת גרמניה וחוזה ורסאי – גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה . היא נכנעה בשנת  1918. כדאי למנוע את התחדשות המלחמה היא אולצה  לחתום על חוזה ורסאי  . חוזה זה נתפס בעיני רוב הגרמנים כחוזה שנועד להשפיל את גרמניה . (הקיסר הגרמני אולץ להתפטר, גרמניה הואשמה באחריות לפרוץ המלחמה וחויבה לשלם  פיצויים גבוהים , היא חויבה לוותר על שטחים רבים וצבאה צומצם למאה אלף חיילים בלבד. ) גרמנים רבים נותרו בתחושה שיש לעשות הכל כדי למחוק את חרפת ורסאי.

ב.       ההתנגדות לרפובליקת וימאר – בתום המלחמה הכריחו את גרמניה לשנות את צורת המשטר שלה . גרמניה הפכה לרפובליקה דמוקרטית , "רפובליקת וימאר" (ע"ש העיר בה נכתבה החוקה). רבים מבני העם הגרמני חשו שזו לא צורת שלטון המקובלת עליהם , ומפלגות שונות גם מצד ימין וגם מצד שמאל ניסו להפיל את המשטר ולשנותו. 


ג.        בעיית החוקה – ב1919 נוסחה בגרמניה חוקה מאוד דמוקרטית .  בחוקה הוגדרו  גם תפקידי נשיא המדינה  אשר נבחר לשבע שנים ע"י העם כולו. הנשיא מינה ממשלה שהייתה תלויה באמונו של הריכסטאג (בית הנבחרים). אך בתוקף סמכותו יכול היה לפזר את הריכסטאג ולהכריז על בחירות חדשות. סמכות נוספת חשובה : הנשיא היה רשאי לפרסם צווי חירום, אם חשב שהמצב דורש זאת. (צווי חירום, תקנות שיש להם תוקף של חוק , כל עוד מצב החירום נמשך). סעיפים אלה בחוקה הפכו לבעייתם במיוחד בראשית שנות השלושים והם אפשרו לנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לתפקיד הקנצלר (ראש ממשלה) , ומאוחר יותר לבטל את הדמוקרטיה.

ד.       המשבר הכלכלי הגדול – בשנת 1929 פרץ משבר כלכלי עולמי . המשבר התחיל בארצות הברית אך התפשט על פני העולם כולו. ארה"ב  דרשה שגרמניה תחזיר את הכספים שקיבלה ממנה כהלוואות לשיקום הכלכלה בשנות העשרים . כתוצאה מדרישה זו, בנקים גדולים פשטו את הרגל, מפעלי תעשיה רבים הושבתו, מספר המובטלים עלה והגיע הראשית 1933 לשני שליש מכל פועלי גרמניה , והאינפלציה הגיעה לשיאים חדשים .

ה.      התחזקותה של המפלגה הנאצית - התנועה הנאצית שהחלה כתנועה קטנה ושולית, החלה למשוך אליה את מרי הנפש, הנוער, המעמד הבינוני ואף חלקים ניכרים מבין הפועלים המובטלים. התעמולה הנאצית החלה להציג את היטלר כ"מושיע" האומה הגרמנית מן המשבר והבטיחה לחם ותעסוקה למובטלים. הם האשימו בתעמולה  שלהם  את הרפובליקה, את הקומוניסטים, ואת היהודים בגרימת האסון ובהריסת ערכי התרבות הגרמנית. במקביל , החלה להתחזק גם המפלגה הקומוניסטית . ולכן , רבים שהתנגדו לקומוניזם החלו להצביע עבור המפלגה הנאצית כאמצעי לבלימת הקומוניזם.

ו.        המשברים הפוליטיים וצווי החירום – כתוצאה מהמשבר הכלכלי וכתוצאה מהתגברות התחושה שאין מוצא למצב הקיים , התקשו הממשלות בגרמניה לתפקד. מפלגות לא הצליחו להשיג רוב בבחירות  ולכן לא ניתן היה להקים קואליציות יציבות . הממשלות בעצם שלטו באמצעות צווי חירום אותם הוציא הנשיא. ב 1932 נערכו בחירות לרייסטאג ( בית הנבחרים). הפעם קיבלו הנאצים כ 14 מיליון קולות (37 אחוזים) והכניסו לרייסטאג, 230 נציגים, הם הפכו להיות הסיעה הגדולה ביותר. עדיין לא היה להם רוב , אך היה קשה להרכיב קואליציה יציבה בלעדיהם. היטלר סירה להצטרף לממשלה. בדצמבר , התפטר ראש הממשלה,  פון פאפן וראשות הממשלה עברה לפון שלייכר. גם הוא לא הצליח בתפקידו ונאלץ להתפטר. ב 30 לינואר 1933 הטיל הנשיא הינדנבורג, שסירב לערוך בחירות חדשות, את תפקיד הקאנצלר (ראש ממשלה) על היטלר.


כך הגשים היטלר את חלומו , לא ע"י "פוטש" או מהפכה , אלא באופן חוקי. זה היה סופה של רפובליקת ויימאר וראשית הדיקטטורה הנאצית .



התבססות הנאצים בשלטון ובניית המשטר הטוטליטרי

על מנת לבסס את שלטונו  פעל היטלר במספר מישורים מקבילים:
הוא ביצע שורה של צעדים שנועדו לבטל את הדמוקרטיה , ובמקביל השתלט על כל תחומי החיים תוך כדי סילוקם של היהודים מהחברה הגרמנית .


צעדים שהביאו לביטול המשטר הדמוקרטי ולהשתלטות הנאצים על מוסדות המדינה:

פרשת שרפת הרייכסטאג והוצאת צווי החירום
כאשר קיבל היטלר לידיו את משרת הקנצלר (ראש ממשלה), היו השרים הנאצים בממשלה במיעוט. אך היטלר היה נחוש בדעתו לרכז את כל השלטון בידיו. לשם כך פיזר את הריכסטאג וקבע מועד לבחירות חדשות במרס 1933.
בימים שלפני הבחירות הפעילו הנאצים טרור עז במדינה. ארגוני ה אס. א. וה אס. אס. השתוללו ברחובות והפיצו שמועות שהקומוניסטים עומדים לחולל מהפיכה. כשבוע לפני מועד הבחירות בליל ה- 27 בפברואר , עלה בניין הריכסטאג באש. ( יש עדויות שהנאצים בעצמם היו אחראים לכך). למרות זאת האשימו הנאצים את הקומוניסטים במעשה.
כבר למחרת שכנע היטלר את הינדנבורג לאשר "צווי חירום להגנת העם והמדינה"
מטרת הצווים הייתה לבטל את זכויות חופש הפרט והאזרח, שהיו קבועות בחוקת ויימאר.  במסגרת הצווים בוטלו הזכות להבעת דעה חופשית, בוטל חופש העיתונות, זכות האסיפה, הזכות לפרטיות וכו'.
הוקמו מחנות ריכוז למתנגדי המשטר, אליהם נשלחו ללא משפט.
הוטלו עונשי מוות על עבירות קטנות ועוד. סעיף אחר אפשר לממשלה להשתלט "זמנית" על הממשלות השונות בגרמניה.
"צווי החירום להגנת העם והמדינה" לא בוטלו במשך כל שנות שלטון הנאצים , והפכו לבסיס המשפטי הפורמאלי הראשון של משטרו של היטלר.

חוק ההסמכה.
הבחירות של ה 5 במרס נערכו בצל הטרור. המפלגה הקומוניסטית הוצאה מחוץ לחוק. הפעם זכו הנאצים ב 44 אחוז מהקולות יחד עם התומכים בהחזרת הקיסר, השיגו הנאצים רוב מוחלט ברייכסטאג החדש. מצב זה אפשר להם להעביר ב 23 במרס 1933 את  "חוק לביטול מצוקת העם והמדינה",  שכונה חוק 






ההסמכה. חוק זה הסמיך את ממשלת היטלר לחוקק חוקים ללא השתתפות הרייכסטאג, כולל חוקים הסותרים את חוקת הרפובליקה.
החוק ביטל למעשה את שיטת השלטון הפרלמנטרי והיטלר הפך באופן רשמי לדיקטטור של גרמניה.

"ההאחדה" - ביטול המפלגות , פרט למפלגה הנאצית , וביטול "המדינות" 
 במשך החודשים הבאים פוזרו המפלגות השונות, ב 14 ביולי הוכרזה המפלגה הנאצית , כמפלגה החוקית היחידה בגרמניה.
היטלר ביטל את המבנה הפדרטיבי של גרמניה , שהייתה מורכבת מ 18 "מדינות" ובמקומו הוקמה מדינה ריכוזית אחת.  אנשיו מונו  לתפקיד "מושלי הרייך", כשבסמכותם לפזר את בתי הנבחרים של המדינות. כך הועברו סופית הסמכויות שהיו בידי המדינות לידי השלטון המרכזי.

ליל הסכינים הארוכות.
במקביל להשתלטותו על המדינה פעל היטלר לחיסול גורמים במפלגתו שעשויים היו לסכן את תוכניותיו.
בפברואר 1934 הציע ארנסט ראהם, מנהיג ה אס. א. שארגונו ייטול על עצמו את כל משימות ההגנה על הרייך. ארגונו מנע כשניים וחצי מיליון איש - פי עשרים מהצבא הגרמני הסדיר. משמעות ההצעה הייתה ביטול הצבא והענקת כוח רב לארנסט ראהם. היטלר הבין כי כוחו של ה אס. א. יעניק למפקדו עוצמה העשויה לסכן אותו. כמו כן ידע היטלר שכוח הלחימה שלהם מספיק לקרבות רחוב אך לא למשימות לוחמה של צבא מודרני. מסיבה זו שאף היטלר להגיע לברית עם אנשי הצבא. צעד זה דרש את חיסולו של ארנסט ראהם ושל ארגונו.
ב 30 ביוני חיסל היטלר את אנשי ה ס. א. ומנהיגיו בשחיטה שנועדה בכינוי "ליל הסכינים הארוכות".

איחוד תפקיד הנשיא והקאנצלר בידי היטלר.
ריכוז הסמכויות בידיו של היטלר הושלם באוגוסט 1934 עם מותו של הנשיא הינדנבורג, אז איחד היטלר את התפקיד של ראש הממשלה והנשיא יחד והפך לשליט יחיד.
תוארו הרשמי היה "פיהרר" ו"רייכסקאנצלר" - דהיינו - המנהיג וראש הממשלה.
לאיחוד התפקידים הייתה גם משמעות ביצועית . מכוח האיחוד קיבל היטלר את תפקיד המפקד העליון של הצבא. מעתה, נדרשו מפקדי הצבא וחייליו להישבע לו שבועת אמונים אישית , בדומה לשבועתם המסורתית של חיילי גרמניה למלך.

החלפת סמלי המדינה בסמלים הנאצים
בחוק הראשון של חוקי נירנברג (1935) נקבע דגל צלב הקרס כדגל גרמניה , והשבועה וההצדעה הנאציים אומצו על ידי הצבא הגרמני.

ההשתלטות הנאצית על כל תחומי החיים:

במקביל לביסוס השלטון פנה היטלר להשתלט על כל תחומי החיים , התהליך מכונה נאציפקציה.


הפיכתה של גרמניה למדינת משטרה.
לאחר חיסול ה ס. א. שימש ארגון ה ס. ס. למשענת העיקרית של המשטר הנאצי. ארגון ה ס. ס. הוקם תחילה כיחידת עלית שתפקידה היה לשמור על חייו של הפיהרר ובהדרגה הפכו לאחראים על כל ביטחון הפנים של הרייך. התהליך הסתיים ב 1936 עם מינוי הימלר, מפקד ה ס. ס.  לסגן שר הפנים ולראש המשטרה.
ב ס. ס. פעלו מחלקות שונות ביניהם: הגסטפו, שהייתה המשטרה החשאית, ה ס. ד. שהיה ארגון המודיעין(ריגול),  הוואפן ס.ס. שהיו יחידות לוחמות, וכמובן גולגלות המוות שהיו השומרים במחנות הריכוז. נגד  מתנגדי השלטון ננקטו צעדים קשים. הוקמו בתי דין עממיים בהם שפטו כל מי שנאשם בבגידה במשטר ואלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז בתנאים קשים ביותר.
מחנה הריכוז הראשון " דכאו" הוקם כבר במרס  1933 . המחנה נועד למתנגדים פוליטיים. אחריו קמו ברחבי גרמניה מאות  מחנות ריכוז שבהם נכלאו המתנגדים למשטר וכאלה שהמשטר טען שהם מתנגדים לו. במחנות הועבדו האסירים בפרך, הורעבו למוות ועברו עינויי תופת. מחנות אלה היו אחד האמצעים היעילים ביותר להשתקת כל התנגדות וליציבות המשטר הנאצי.

 

 הכלכלה

בשלב הראשון היטלר היה חייב לטפל  בבעיה הכלכלית. בגרמניה היו כשישה מיליון מובטלים, שרבים מהם הצביעו למפלגה הנאצית כי האמינו להבטחות לפתרון המשבר הכלכלי.  על מנת להבריא את הכלכלה נזקק היטלר לתמיכת התעשיינים , לכן, פוזרו האיגודים המקצועיים , נאסרו השביתות, והוקמה "חזית העבודה הגרמנית"  שתפקידה היה לדאוג למשמעת תעשייתית ולתנאי העבודה של העובדים.
באביב 1933 פורסמה "תכנית ארבע השנים" שנועדה להילחם באבטלה. כדי לספק עבודה למובטלים הנהיגו עבודות ציבוריות, במסגרתן נסללו אלפי קילומטרים של כבישים ונבנו מבנים רבים.
ב1935 הונהג גיוס חובה (בניגוד לחוזה ורסאי), והוקמו מפעלי נשק רבים שסיפקו עבודה וחיזקו גם את עצמתה הצבאית  של גרמניה. מפעלים שהוגדרו כבעלי חשיבות לאומית זכו להקלות במס ולסובסידיות. ב1936 הונהגה" תכנית ארבע שנים שנייה"  בראשותו של גרינג, במסגרתה המשיכו בהקמת מפעלים ושמו דגש על פיתוח מחצבי הפחם והברזל ועל ייצור חומרים כגומי ודלק.  במסגרת תוכנית זו פעל גרינג גם להרחקת היהודים מענפי הכלכלה השונים בגרמניה.
כתוצאה מכל הצעדים הכלכליים הצליח השלטון הנאצי לצמצם את האבטלה משישה מיליון בתחילת 1933 ל 200 אלף ב1938.
החינוך והתרבות
- מערכת החינוך כולה עוצבה על פי עקרונות האידיולוגיה הנאצית, הושם דגש על הוראת תורת הגזע חשיבות הלאום והשפלת גרמניה בחוזה ורסאי.   הונהג פיקוח הדוק על מוסדות החינוך , סגל החינוך עבר" טיהור ", ורק מי שהזדהה עם האידיולוגיה הנאצית הורשה ללמד.
-את הנוער עודדו להצטרף לתנועת הנוער של המפלגה, הנערים הצטרפו ל"נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות" משנת 1939 ההצטרפות ל"היטלריוגנד" , תנועת הנוער ההיטלרית, הפכה לחובה.  האירגון פעל על פי כללי התנהגות צבאיים, לבשו מדים ועברו גם הכשרה קדם צבאית.
- גם בתחום התרבותי פעלו הנאצים ודאגו לקבוע מהי תרבות מותרת על פי אמת המידה הנאצית. יצירות רבות וחשובות בתחום הספרות , הציור, המוסיקה וכו' נאסרו בגרמניה, וכונו "אמנות מנוונת".  אמנים רבים שהתנגדו לנאציזם נמלטו מגרמניה.
- כלל האזרחים שולבו במסגרות מפלגתיות וזמנם הפנוי הוקדש לפעולות תרבותיות ופוליטיות שונות בחסות המפלגה הנאצית. פעילות שכללה מפעלי ספורט, טיולים וכו'.

השימוש בתעמולה
- המשטר חיזק את הנאמנות אליו באמצעות:
א.  כינוסים המוניים -  שנועדו להדגיש את תחושת  "היחד" והכוח.
ב. את מסרי האידיולוגיה העבירו הנאצים באמצעות סרטי תעמולה  כדוגמת הסרט "היהודי והנצחי" ובמיוחד באמצעות עיתון שפורסם על בסיס שבועי בשם "דר שטירמר" (Der Sturmer) בעריכת יוליוס שטריכר.שבועון זה החל להופיע כבר ב1923 ובשנת 1938 נמכר כבר ביותר מחצי מיליון עותקים לשבוע, אך מספר קוראיו היה גדול בהרבה משום שהוא  הוצג גם  כעיתון קיר בלוחות תצוגה מיוחדים שהיו מפוזרים במקומות הומי אדם כגון תחנות אוטובוס, פארקים, מפעלים וכו'.  השבועון ביקש להפיץ את הדעה שהיהודים הם האויב העיקרי של הגרמנים ושל האנושות כולה. בכותרת העמוד הראשון הופיעה תמיד הסיסמה – "היהודים הם אסוננו" וכל שבוע גם פורסמה קריקטורה בה הציגו את היהודים  כיצורים מכוערים , דוחים , סוטי מין , וכמנסים להשתלט על העולם
ג. בקיום האולימפיאדה שהתקיימה בגרמניה בשנת 1936. בעצם השתתפות המדינות השונות באולימפיאדה הוכיח היטלר לעמו שלמרות הביקורת הנשמעת לפעמים , הוא זוכה להכרה בינלאומית .

יישום תורת הגזע
הפעולות הבולטות ביותר בתחום הגזענות הנאצית ננקטו נגד היהודים (ראה להלן). אולם לאורך כל שנות שלטונם של הנאצים בגרמניה נעשו פעולות שונות לשמירה על "טוהר הגזע" . שימור הגזע והשבחתו דרשו את הרחקתם של כל אותם אנשים שחרגו מן האחידות הגזעית – ארים חולים, חלשים ובעלי פגמים שונים , נפשיים וגופניים. ב-1933 התקבל בגרמניה "החוק למניעת צאצאים פגועים מבחינה תורשתית" שהתיר את עיקורו של כל מי שהוכר כלוקה במחלה הנחשבת לתורשתית. בגרמניה הנאצית עוקרו עד 1939 כ-200 אלף בני אדם. עם פרוץ המלחמה החליט היטלר על " מבצע המתות חסד" (אותנזיה) – רציחתם של חולי נפש וחולים חשוכי מרפה אחרים. במהלכו נרצחו כ- 70 אלף גרמנים בגז ובאמצעות זריקות רעל. בעקבות ביקורת שהחלה להישמע בגרמניה על הרצח, ובעיקר בגלל לחצה של הכנסייה, החליט היטלר לבטל את מבצע האותנזיה ב1941. אך בפועל נמשכו ההמתות גם אחרי זה,  בעיקר באזורי הכיבוש. ובהם, הומתו  בנוסף לבעלי מומים וחולי רוח , גם דיירי בתי אבות, הומוסקסואלים , חניכי מוסדות סעד , פועלים זרים ואסירי מחנות ריכוז.
במסגרת מדיניות "טוהר הגזע" הקימו הנאצים בתים מיוחדים שבהם נפגשו חברי ס"ס בעלי חזות ארית אידיאלית עם בנות בעלות מראה ארי וקיימו יחסי מין כדי להרבות את הגזע הארי הטהור.



המדיניות הנאצית כלפי היהודים בשנים 1933 - 1939

עם עליית הנאצים לשלטון ישבו בגרמניה כ - 503 אלף יהודים, שהיוו 0.76 אחוז מכלל האוכלוסייה הגרמנית. יהודי גרמניה לא היוו גורם מכריע בכלכלת המדינה, שכן רובם השתייכו למעמד הבינוני. אך הם היו מיוצגים באחוז ניכר באוניברסיטאות בעיתונות, בספרות, בענפי התיאטרון השונים ובמקצועות החופשיים כמו רופאים ומשפטנים. מכיוון שמקצועות אלה ניכרים ובולטים בחברה, הייתה נוכחותם של יהודי גרמניה מורגשת ומוחשית. עובדה זו נוצלה על ידי התעמולה הנאצית להפיכתם למטרה שנכון וצודק לפגוע בה. (שר התעמולה היה יוזף גבלס).
הנאצים החלו מיד עם עלייתם לשלטון לפגוע ביהודים משתי סיבות:
א. אידיולוגית - היהודים תפסו מקום חשוב בתיאוריה הלאומית והגזעית של המפלגה הנאצית. (תורת הגזע והאנטישמיות)
ב. ביסוס השלטון -  מכיוון שליהודים הייתה השפעה גדולה על חיי הרוח והתרבות של העם הגרמני, הבינו הנאצים, שאם ברצונם לרתום תחומים אלה לשירותם כדי לבסס את שלטונם, עליהם לסלק משם את היהודים.
המדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי בראשית שלטונו התבצעה בשלושה  מישורים משלימים:
א)      תעמולה אנטי יהודית .(כפי שפורט הסעיף הקודם)
ב)      פרסום חוקים וצווים שהקנו לגזירות על היהודים בסיס משפטי.
ג)       מעשי אלימות "ספונטניים" כביכול שנועדו ליצור אוירה אנטי-יהודית בקרב האוכלוסייה הגרמנית.
 מטרת המדיניות הנאצית בשלב זה,  הייתה לגרום ליהודים לעזוב את גרמניה.

ראשיתן של רדיפות היהודים

הפעולות המעשיות הראשונות נגד היהודים נועדו לפגיעה הכלכלה היהודית .
ב- 1 באפריל 1933 הוכרז, בשם הממשלה, על חרם על המסחר היהודי. משמרות של אנשי ס"א עמדו בפתחי החנויות ואסרו על כניסת קונים, הם השתמשו באמצעים כמו חלוקת כרוזים, בדיקת הקונים, וגרימת נזק לסחורות.
החרם נמשך רק יום אחד משום שבארצות הברית, אנגליה צרפת , בלגיה והולנד התארגן חרם ספונטני על סחורות גרמניות.
באותו חודש חוקקו את "החוק לשיקום הפקידות" שגזר על פקידים ה"לא -ארים" לפרוש מיד ממשרותיהם.
בספטמבר ,אותה שנה הוקמה על פי חוק לשכת תרבות ממלכתית. על היהודים נאסר להצטרף ולכן לא היו רשאים עוד לעסוק במקצועות האמנות אלא בתוך מסגרת יהודית בלבד.
חוקים וצווים אחרים הרחיקו את היהודים מן המקצועות החופשיים , ונקבעה מכסה לתלמידים יהודיים במסגרות החינוך.
ב- 10 במאי יזם גבלס, שר התעמולה של היטלר,  את שרפת הספרים "הבלתי גרמניים". אלפים מתומכי המפלגה הנאצית התכנסו בכיכר האופרה של ברלין, ושרפו כ- 20 אלף ספרים שנכתבו ע"י יהודים. ביניהם ספריהם של תומאס מאן, היינריך היינה, זיגמונד פרויד, קרל מרקס וכמובן ספרי תורה שנשדדו מבתי הכנסת. 

חוקי נירנברג 1935
בנובמבר 1935 התקיימה ועידה של המפלגה הנאצית בעיר נירנברג, ובה נתקבלו שני חוקים, המבוססים על תורת הגזע והמכונים "חוקי נירנברג". מטרתם הייתה להגדיר את מעמדם החוקי של היהודים, להפריד באופן ברור בין היהודים לבין האזרחים בגרמניה וכמו כן להשפילם.
החוק הראשון נקרא "חוק האזרחות". לפיו, רק גרמנים בעלי "דם גרמני" יוכרו כאזרחי הרייך. כך הפכו היהודים לנתינים חסרי זכויות, הנתונים לחסדי המדינה ושליטיה.
החוק השני היה "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני". לפיו נאסרו נישואין ויחסי מין בין יהודים לגרמנים, העסקת משרתות גרמניות מתחת לגיל 45 בבתי יהודים והנפת הדגל הגרמני על ידי יהודים.

גזירות נוספות
עד 1937 הוצעו חוקים נוספים שנועדו לגרום אי נוחות לציבור היהודי. נאסר עליהם להיכנס לגנים ציבוריים, לקבל טיפול בבתי מרפא, לשחות בבריכות שחייה ולגדל כלבים. מטרת הגזרות הייתה להשפיל את היהודים ולגרום להם להגר.

שנת 1938 - שנת מפנה גורלית

שנת 1938 הפכה לשנת מפנה גורלית ביחס כלפי היהודים מפני שבשנה זו הורחבו לראשונה הצעדים האנטי יהודיים גם מחוץ לגבולות גרמניה (אוסטריה) , מפני שבשנה זו פעלו באלימות מאורגנת ע"י השלטון ,בקנה מידה גדול נגד יהודים (ליל הבדולח) ולראשונה נשלחו יהודים למחנות ריכוז בשל היותם יהודים, וגם מפני שבשנה זו, הושלם למעשה תהליך האריזציה של גרמניה, והיהודים הורחקו סופית מחיי הכלכלה והחברה הגרמנים. 

בשנת 1938 החליט היטלר להתקדם בביצוע תוכניותיו לגבי מדיניות החוץ, שכללו את סיפוח אוסטריה וכיבושה של צ'כוסלובקיה. במרץ 1938 סיפח את אוסטריה בפלישה ללא התנגדות . היהודים באוסטריה מנו כ 200 אלף והתרכזו ברובם המכריע בעיר הבירה וינה. מיד עם הסיפוח הפעילו הנאצים לגבי יהודי אוסטריה את אותם גזרות שנגזרו קודם לכן על יהודי גרמניה. בנוסף לכך החלו בשורה של מעשי שוד מאסרים וגירושים שמטרתם הייתה לגרום ליהודים לעזוב. מי שהיה אחראי על ביצוע כל הפעולות נגד היהודים היה אדולף אייכמן. הצלחתו הייתה גדולה, ותוך חצי שנה היגרו כרבע מיהודי אוסטריה. צעדים אלה מהווים נקודת מפנה מפני  שבפעם הראשונה מיישמים את המדיניות האנטי יהודית מחוץ לגבולות גרמניה. 
באפריל 1938 גזרו הנאצים על רישום רכושם של יהודי גרמניה.
ביוני נאסרו כ- 1500 יהודים ונשלחו למחנות ריכוז, שבהם מתו רבים בעינויים, ונאסרה פעילותם המקצועית של רופאים יהודיים.
באוגוסט חויבו הגברים היהודים להוסיף לשמם הפרטי את השם "ישראל" והנשים את השם "שרה".
בספטמבר נאסרה פעילותם של עורכי דין יהודיים.
באוקטובר נוסף הסימון של אות J ) JUDEׂ - יהודי) בדרכוני היהודים(ביוזמה שוויצרית).

גירוש  היהודים נתיני פולין מגרמניה.
ב- 27 באוקטובר 1938 גורשו מגרמניה כל היהודים , בעלי אזרחות פולנית. כ- 30 אלף איש הובלו אל הגבול , אך הממשלה הפולנית סגרה את גבולה ולא אפשרה להם להיכנס לשטח פולין. כך נותרו במשך כמה חודשים חסרי כל,  על שטח הסגר בין שתי המדינות . רק כעבור כמה חודשים נתנו להם הפולנים להיכנס.

"ליל הבדולח"

ב - 7.11.1938 התנקש בפריס צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפאן בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית שם. לדבריו עשה זאת כדי לנקום על העוול שנעשה להוריו שהיו בין המגורשים מגרמניה לפולין. הנאצים ניצלו מעשה זה לעריכת פוגרום כללי ביהודים בכל תחום שלטונם. בלילה שבין ה- 9 ל- 10 בנובמבר התנפלו אנשי הס. א. והמון נאצי על בתי היהודים, הכו, פצעו, הרגו והרסו. קרוב ל1000  בתי כנסת נשרפו ברחבי הרייך . ומאות  בתי עסק נהרסו.  ב"ליל הבדולח" כינוי שניתן לפרעות אלה בשל הזכוכיות הרבות שנופצו, נרצחו כמאה יהודים, וכ 30 אלף יהודים, נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. "ליל הבדולח" מהווה נקודת מפנה בגלל שכאן יש מעבר מאלימות מילולית לאלימות פיזית מאורגנת ע"י השלטון בקנה מידה גדול.
מספר ימים אחרי הפוגרום הוחלט בישיבה של הצמרת הנאצית על שורה של גזירות חדשות: על הציבור היהודי הוטל קנס בסך מיליארד מארק כפיצוי על רצח הדיפלומט הגרמני , הוטל עליהם לשאת בהוצאות הנזקים שנגרמו בזמן הפוגרום, ודמי הביטוח הוחרמו. בנוסף לכך פורסמו פקודות שהוציאו סופית את היהודים מחיי הכלכלה בגרמניה. כל היהודים נצטוו לחסל את עסקיהם, ולמסור את רכושם הקרקעי לידיים אריות. כל התלמידים היהודים הוצאו ממערכת החינוך ונאסרה הופעת עיתונים יהודיים. מטרת הצעדים הללו הייתה להחיש את מנוסתם של היהודים מגרמניה כך שהיא תהיה "יודנריין" - ריקה מיהודים. בזה הושלם למעשה תהליך האריזציה של גרמניה, והיהודים הורחקו סופית מחיי הכלכלה והחברה הגרמנים. 









מלחמת העולם השנייה

מבוא
המלחמה נפתחה עם ההתקפה הגרמנית על פולין ב-1.9.1939. היא נמשכה שש שנים והסתיימה עם כניעתה של יפן ב-10.8.1945. היא הייתה מלחמה טוטלית במלוא מובן המילה. כמעט כל מדינות העולם ,57 במספר, השתתפו בה, היא התפרסה על פני כל העולם והתנהלה ביבשה, בים, ובאוויר, ובכל השיטות והאמצעים המוכרים. מספר האבדות בנפש שנגרמו לצבאות היריבים עלה על 15 מיליון איש. האבדות בנפש של האוכלוסייה האזרחית היו כ-20 מיליון איש - ביניהם שישה מיליון יהודים.             

הצדדים הלוחמים
הצדדים הלוחמים התארגנו על בסיס המדיניות אותה נקטו המעצמות בשנות ה-30. מצד אחד אנו מוצאים את גרמניה, איטליה ויפן, אשר כרתו ביניהן ברית על רקע המדיניות התוקפנית (מדינות אלה נפגעו במלה"ע ה-1 והרגישו שהן לא קיבלו מהמלחמה את מה שקיוו לו). מולן עמדו המדינות המכונות בעלות הברית: בראשן עמדו בריטניה וצרפת, שהובילו בשנות ה-30 את מדיניות הפייסנות והבינו מאוחר מדי שזאת הייתה טעות. ביוני 1941 הצטרפה אליהם בריה"מ, כאשר גרמניה הפרה את הסכם רובנטרופ-מולוטוב, ובדצמבר 1941 הצטרפה ארה"ב למלחמה בעקבות הפלישה היפנית על פרל הרבור. גרמניה, איטליה ויפן נקראו מדינות הציר, על שם הברית שנכרתה בין מוסוליני להיטלר בשם ציר רומא-ברלין. הצד השני נקרא בעלות הברית: בריטניה, צרפת, בריה"מ, ארה"ב.
                                                                            
שלבי המלחמה
במהלכה של המלחמה היו תנודות רבות, אך ניתך להבחין ב 4 שלבים עיקריים: 
 
א.      נמשך מספטמבר 1939 עד יוני 1940 - מצליח הצד התוקף לנצל את הכנותיו המוקדמות ואת יסוד ההפתעה. בשלב זה השתלטה גרמניה על מרביתה של אירופה המערבית ואילצה את אנגליה לסגת מיבשת אירופה ולהיערך לקרב על חייה.

ב.       נמשך מיוני 1940 עד יוני 1941 - אנגליה נלחמת מלחמת יחיד מול כוחות עדיפים ומצליחה למנוע את הניצחון הגרמני.

ג.        נמשך מיוני 1941 עד אוקטובר 1942 - שלב זה מתחיל עם פלישתה של גרמניה לרוסיה (מבצע ברברוסה), ומסתיים עם פתיחת מתקפת הנגד באל-עלמיין. בשלב זה מתפשטת המלחמה על פני העולם כולו. ארה"ב מצטרפת למלחמה בדצמבר 1941, ונפתחת גם חזית במזרח הרחוק. בשלב זה משתפרים סיכוייה של אנגליה ובעלות בריתה לנצח, בעיקר אחרי כניסת ארה"ב למלחמה, אף על פי כן עדיין נרשמות לזכותו של הצד התוקף הצלחות גדולות.

ד.       נמשך מאוקטובר 1942 עד 10 לאוגוסט 1945 - שלב זה מתחיל עם המפנה שחל  בקרב "אל-עלמיין". לאחר שורה של קרבות מכריעים נוטה כף המאזניים לצד בעלות הברית, עד לניצחון הסופי, עם כניעתן ללא תנאי של איטליה, גרמניה ויפן.



                 



 הסדר החדש

הנאצים יצאו למלחמת העולם השנייה על מנת להגשים את רעיון ה"סדר החדש" , שפירושו יצירת סדר עולמי חדש הפועל על פי עקרונות האידיולוגיה הנאצית .
על פי תוכנית זו , במרכזה של אירופה יעמוד הרייך הגרמני הגדול, העם הגרמני יהפוך ל"עם האדונים", ואילו שאר העמים ישרתו אותם או יושמדו.
"הסדר החדש" כלל שלושה מרכיבים עיקריים:
א. מיון ודירוג העמים על פי קריטריונים של תורת הגזע -
העמים האריים (בנוסף לגרמנים) כגון הנורווגים, דנים , הולנדים, אמורים היו להשתלב במסגרת הרייך. העמים הסלאביים במזרח אירופה, הנחותים יותר נועדו להתקיים בתנאים מינימאליים ביותר ולשרת את הגזע הארי, ואילו הגזעים הנחותים ביותר – היהודים והצוענים – נועדו לחיסול.
ב. הרחבת "מרחב המחייה" –
על מנת להרחיב את שטח המחייה יש ליישב אוכלוסייה גרמנית בשטחי מזרח אירופה , פולין ורוסיה, על ידי העברת גרמנים לאותם שטחים והקמת מושבות של חקלאים גרמנים אשר הסלאבים ישרתו אותם .
ג. ניצול העמים הכבושים לטובת הרייך-
בשטחים הכבושים יש לנצל את האוכלוסייה, את המשאבים  ואת אוצרות הטבע של המדינה למען המאמץ המלחמתי הגרמני ולחיזוק הרייך .

בתקופת מלחמת העולם השניה נקטו הנאצית במספר צעדים להגשמת הרעיון של "הסדר החדש" –
1) הרחבת  הרייך- במסגרת הגשמת רעיון "מרחב המחייה " השתלטה גרמניה על מערב פולין ובהמשך גם על מזרח פולין וחלקים של ברית המועצות . מערב פולין סופחה לרייך , האיכרים הפולניים גורשו ובמקומם יושבו גרמנים. בחלק שלא סופח , הוקם "ממשל כללי" (גנרל גוברנמן), בו התגוררה האוכלוסייה המקומית בתנאים מינימאליים ובדיכוי קשה.
לפי תוכניתו של היטלר היו הערים הגדולות במזרח אמורות להיחרב ותושביהן יהפכו לאיכרים אשר תפקידם יהיה לספק מזון ופועלים לרייך. כמו כן אמורה הייתה להתבצע תוכנית מקיפה של חילופי אוכלוסייה, כאשר תושבים ממוצא גרמני במדינות אירופה השונות היו אמורים לעבור להתגורר בתחומי הרייך ואילו אלמנטים בלתי רצויים (כגון יהודים) יועברו מן הרייך למזרח ושם ישועבדו או יושמדו.
2) עבודות כפייה – מאחר ו 10 מיליון צעירים גרמנים גויסו לצבא – נוצר מחסור חמור בעובדים במשק הגרמני. את אלה היו אמורים להחליף מיליוני עובדי כפייה שגויסו בכוח , הועברו לגרמניה ושועבדו לצרכיי המשק הגרמני ולמאמץ המלחמה. במהלך המלחמה הועברו לגרמניה 7 מיליון עובדי כפייה בכללם 2  מיליון רוסים, 1 מיליון פולנים ו750 אלף צרפתים. העובדים הועסקו בעבודות קשות בתעשייה, במכרות, בסלילת כבישים, בהקמת ביצורים ובחקלאות. תנאי קיומם היו קשים וחיו כעבדים. חלק מהם חיו במחנות עבודה מיוחדים.
3) שוד וגזל – הגרמנים ניהלו באופן שיטתי מדיניות של שוד וגזל במדינות הכבושות. אוצרות המדינות הכבושות הוחרמו והן חויבו לשאת בהוצאות העצומות של אחזקת חיל הכיבוש הגרמני. בנוסף גזלו הגרמנים כמויות אדירות של תוצרת חקלאית ותעשייתית אשר הועברו לרייך. וכמו כן עסקו הגרמנים בשוד מאורגן של אוצרות תרבות ויצירות אמנות אשר הועברו גם הם לתחומי הרייך.
4) מבצע "המתת חסד" – עוד לפני פרוץ המלחמה החלו בגרמניה ב"מבצע המתת חסד" של אוכלוסיית המפגרים , נכים , חולי נפש והומוסקסואלים. מטרת המבצע הייתה לטהר את הגזע הארי מאותם גורמים המזהמים אותה .
5) רצח סלקטיבי של קבוצות באוכלוסייה - על מנת להבטיח שהעמים הסלאביים יישארו במצבם הנחות , פתחו הנאצים מיד עם הכיבוש של מזרח אירופה במסע של גירוש ורצח של האינטליגנציה והמנהיגות המקומית .
6) רצח הצוענים – הצוענים נחשבו כאלמנטים אנטי חברתיים הפוגעים בשלמות החברה הגרמנית , לכן הם נועדו להשמדה .
7) ביצוע שיטתי של ה"פתרון הסופי" -  ביצוע הפתרון הסופי נועד לפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית , על ידי השמדתם המוחלטת של  כל יהודי אירופה עד האחרון שבהם.

מנגנוני הביצוע של ה"סדר החדש" :
יחידות הSS היו האחריות על ביצוע "הסדר החדש" . במהלך המלחמה כללו יחידות אלה מאות אלפי אנשים שתפקידם היה לשמור על הסדר ולדאוג לצייתנות מוחלטת בארצות הכבושות וגם בתוך גרמניה עצמה.
בארצות הכבושות נעזרו הנאצים גם במשתפי פעולה מקומיים , אשר עשו זאת בשל הזדהות אידיולוגית או בשל אינטרסים שונים .  


                                    




השואה בפולין עד לתחילת ביצוע "הפתרון הסופי"
 ספטמבר 1939-יוני 1941

כיבושה של פולין וחלוקתה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה הנאצית לפולין והחלה מלה"ע ה-2. ע"פ הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות ,כאשר ברה"מ קיבלה את מחוזותיה המזרחיים של פולין, והיתר נכבש ע"י גרמניה. הגרמנים חילקו את השטח שלהם לשני חלקים:
א.      שטח שסופח לרייך הגרמני- שטח זה כלל מחוזות במערבה של פולין שהיו חלק מגרמניה עד מלה"ע ה-1, ושטחים נוספים שלא היו מעולם בידי גרמניה, ובכללם לודז', העיר השניה בגודלה בפולין.
ב.       שטח הממשל הכללי, הגנרל-גוברנאמן- אזור מרכז פולין, שלא סופח לרייך. אזור זה הפך עם סיום הממשל הצבאי בפולין, בסוף אוקטובר 1939, לשטח הנתון לשליטת הממשל הגרמני.

שטח הכיבוש כולו היה נתון לסמכות שלטונית ומנהלית מלאה של הרשויות הגרמניות, ולא נמסרה בו כל סמכות מנהלית בעלת משמעות לפולנים. ההבדל העיקרי בין החבל המסופח לחבל הכבוש היה, שהאזור המסופח לרייך נועד להיות מיושב בגרמנים בלבד, ולכן הייתה הכוונה הראשונית לגרש ממנו את כל הפולנים והיהודים. לעומת זאת הגנרל-גוברנאמן אמור היה לקלוט גם את המגורשים מהאזור המסופח, בנוסף לתושביו הקבועים, יהודים ופולנים. גם יהודי הרייך היו אמורים להישלח לשטחים אלה.

 

 

יהודי פולין עם הכיבוש

בערב המלחמה חיו בפולין כ-3,300,000 יהודים. ע"פ החלוקה לתחומי כיבוש בין גרמניה לברה"מ, נכללו בשטח הגרמני (האזור המסופח והגנרל-גוברנאמן)
כ-2,100,000 יהודים ובתחום הסובייטי כ-1,200,000 יהודים.
במשך כ-3 חודשים לאחר פרוץ המלחמה, היה הגבול הסובייטי במזרח פתוח בפני יהודי פולין, ויהודים רבים נמלטו מזרחה. המספר המוערך של היהודים הנמלטים הוא כ-300,000. היהודים שמצאו עצמם במרחב הסובייטי סבלו לא מעט, ורבים אף הוגלו למחנות בעומקה של ברה"מ. ואולם, היחס אליהם לא היה שונה מיחס המשטר לשאר בני המיעוטים באזור המסופח. היהודים סבלו בשל היותם תושבי מדינה קומוניסטית, בעלת משטר טוטליטרי, ולאו דווקא בשל היותם יהודים.
לעומתם , היהודים שבצד הכיבוש הגרמני מצאו עצמם מול מציאות אלימה וקשה.

המדיניות כלפי היהודים עד לריכוזם בגטאות:

כיבושה של פולין לווה באלימות קשה כלפי הציבור היהודי וכלפי מי שהוגדרו כאויבי הרייך. כוחות האיינזצגרופן- עוצבות המבצע של המשטרה וה-s.s- התלוו לצבא הגרמני במהלך הכיבוש, כדי לפגוע במי שסווגו כאויביה הביולוגיים, התרבותיים והגזעיים של המדינה הגרמנית. הם הרגו אלפי פולנים מקרב האליטה והכמורה, ובמקביל פתחו במסע התעללות, גירוש והרג של אלפים מיהודי פולין.

שילוב של מספר גורמים הוביל להתרת הרסן כלפי היהודים:
א.      במצב של מלחמה, כאשר החיילים נמצאים הרחק מהבית ובאווירה של אלימות והעדר גבולות, משתחררים יצרים של הרס ולעיתים גם של התעללות.
ב.       עם פרוץ המלחמה פחת הצורך בהתחשבות בדעת הקהל העולמית ובדעת הקהל בגרמניה עצמה.
ג.        עם כיבושה של פולין גדל פי 6 מספר היהודים במרחב השליטה הגרמני. השליטה הפתאומית בעוד כ-2 מיליון יהודים הובילה את הגרמנים לגבש דרכי פתרון אחרות מאלה שננקטו בזמן שרק יהודי הרייך היו נתונים לשליטתם. המלחמה גרמה לניתוק יעדי ההגירה הפוטנציאלים. לפיכך היו צריכים הגרמנים, מצידם, להעלות רעיונות ודרכים חדשות לפתרון הבעיה היהודית.
ד.       התעמולה הנאצית הרבתה לתאר את היהודי ה"טיפוסי" כאיש בעל פיאות וזקן, לובש קפוטה, ע"פ מסורת הדימויים האנטישמיים המסורתיים. בגרמניה עצמה, וכן באוסטריה ובצ'כוסלובקיה (השטחים שסופחו לרייך), לא נמצאו יהודים רבים שתאמו את הסטריאוטיפ היהודי. בפולין, לעומת זאת, היו רבים שהמשיכו ללבוש את הלבוש המסורתי. יהודי פולין ייצגו בעיני החיילים הגרמנים את הדימוי הסטריאוטיפי של היהודי, כפי שתואר בהרחבה בתעמולה הנאצית. המפגש של הדימוי עם המציאות בשטח גרם לחיילים הגרמנים לפרוק את יצריהם, ללא קשר לפקודות ולהנחיות שניתנו כעבור זמן קצר בברלין.

איגרת הבזק
בעת הפלישה לא הכין שלטון הכיבוש הגרמני תוכנית ערוכה מראש כיצד לנהוג ביהודי פולין. ההנחיות הראשונות הנוגעות ליהודי פולין הכבושה הועברו באיגרת שנשלחה ב-21 בספטמבר 1939, ובה הוראות ראש משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, אל מפקדי האיינזצגרופן (עוצבות המבצע) בשטחי הכיבוש. איגרת זו ידועה כאיגרת הבזק.
הוראותיו של היידריך מתמקדות בצעדים הארגוניים שיש לנקוט לקראת מה שהוא מכנה "המטרה הסופית"- מונח שמשמעותו המדויקת אינה ברורה בהקשר הספציפי. באיגרת מבחין היידריך בין מטרה הסופית (ארוכת טווח) לבין השלבים בביצועה (קצרי טווח):
א.      יש לרכז במהירות את היהודים בכמה ערים גדולות, הנמצאות בצמתי רכבות או בסמוך למסילות ברזל. יש לטהר את השטחים שעתידים להיות מסופחים לרייך מהיהודים שיושבים בתוכם (הפקודה להקמת הגטאות).
ב.       יש להקים מועצות זקנים (יודנראטים) בקהילות היהודיות, שיכללו אנשים סמכותיים ורבנים שנשארו. היודנראטים יחויבו לבצע את כל ההוראות שינתנו וניתנו. המשימות המידיות שיש להטיל על היהודים הן עריכת מיפקד קהילתי ע"פ גילאים, והפיכת היודנראט לגוף שאחראי לפנות את היהודים לערים הגדולות מקומות קטנים. היודנראט יתווך ביו הגרמנים לקהילה היהודית.
ג.        יש לחתור לאריזציה של מפעלים יהודיים, תוך התחשבות בצורכי הצבא ובחשיבותם הכלכלית של המפעלים, כמו כן, הורה היידריך על מסירת אדמות של יהודים לאיכרים גרמנים או פולנים, כדי שיעבדו אותם תחת פיקוח הממשל במקום.

הוראות אלה נכתבו לאחר התייעצות של כמה מאנשי הצמרת הנאצית, שבה נטל חלק גם היטלר. היידריך הזדרז להעביר את ההוראות, ובכך קבע למעשה שהשליטה ביהודים בארץ הכיבוש מסורה לידי ה-s.s וזרועות המשטרה.
 החלק החשוב ביותר בהוראות היידריך מצוי בסעיף הפותח את המסמך. בסעיף זה הוא מציין, שיש להבדיל בין "המטרה הסופית", שעליה "יש לשמור כסוד כמוס", לבין הצעדים המעשיים המפורטים, שהם רק "שלבים בביצוע (לקראת) המטרה הסופית".
ישנם חוקרים שזיהו את "המטרה הסופית", שעליה דיבר היידריך, עם תוכנית ההכחדה הפיזית המוחלטת, שהגרמנים כינו אותה בשלבים המאוחרים יותר בשם "הפתרון הסופי". ואולם, כיום מקובל במחקר, שבזמן כתיבתה של איגרת הבזק עדיין לא הייתה קיימת תוכנית לחיסולם הפיזי של היהודים. סביר יותר להניח, שלהיידריך ולשולחיו לא היה עדיין כיוון חד-משמעי לגבי פתרון הבעיה היהודית, וההוראה בדבר ריכוזם נועדה לבודד אותם. מכל מקום, ברור ששלטונות הרייך לא ראו באמצעים שננקטו כלפי היהודים בתחילת הכיבוש קווי מדיניות מחייבים לאורך זמן, אלא צעדים ראשונים לקראת "מטרות" ו"פתרונות" הצפויים בעתיד.

       מה ניתן ללמוד מאיגרת הבזק על התוכניות של הנאצים כלפי יהודי פולין?

  1. העובדה שימים ספורים לפני המלחמה מגבשים הנאצים מדיניות מפורטת כלפי היהודים, ובימים הראשונים של המלחמה נשלחות הוראות ביצוע מיוחדות כלפי היהודים מלמדת על החשיבות הרבה שייחסו הגרמנים לפתרון שאלת היהודים.
  2. לנאצים הייתה מדיניות מיוחדת כלפי היהודים, מדיניות שהייתה שונה מהמדיניות כלפי שאר האוכלוסייה.
  3. פינוי כל היהודים מאזור הסיפוח כדי שיהיה נקי מיהודים על פי האידיאולוגיה הנאצית.
  4. ריכוז היהודים בגטו מלמדת על הרצון לבודד את יהודי פולין מכל מגע עם העולם החיצון.
  5. רצון לנשל את היהודים מרכושם.
  6. הקמת היודנראטים לביצוע הוראות הגרמנים מלמדת על התחכום במדיניות כלפי היהודים.



ערעור בסיס הקיום היהודי

לאחר מספר שבועות של אי בהירות, התארגן המינהל האזרחי הגרמני בראשות הנס פרנק, משפטן בהשכלתו וחבר בצמרת הממשל הנאצי. פרנק פתח את פעולתו בפרסום תקנות וגזירות אנטי-יהודיות, ששיתקן כמעט לחלוטין את חיי הפרט והחברה היהודיים. הקו האנטי-יהודי הופעל כמעט בו זמנית במחוזות השונים.

בהוראותיו של היידריך ובצווי המינהל האזרחי ניתן למצוא מספר דרכי פעולה שנועדו לערער את בסיס חייהם של יהודי פולין:


א.      ריכוז ובידוד- הגזירות והתקנות הנאציות נועדו ליצור הפרדה בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הפולנית. כל יהודי מגיל 10 נתחייב לסמן את הבגד העליון בסרט לבן עם מגן דוד כחול, או בטלאי צהוב. על היהודים נאסר לעבור ממקום מגוריהם ללא רשות. צו הפרדה הורה על סימון חנויות ובתי עסק יהודיים. הכניסה לרחובות מסוימים בערים והשימוש ברכבות נאסרו עליהם ללא קבלת היתר מיוחד, וחופש התנועה שלהם הוגבל באופן קיצוני.

ב.       הרס הבסיס הכלכלי- כבר בימי הממשל הצבאי החל תהליך ההחרמה והחיסול של מפעלים ובתי עסק יהודיים. מספר חודשים אח"כ פרסם פרנק הוראה, המחייבת למסור לידי הגרמנים כל עסק שבעליו אינם שוהים במקום או המתנהל באורח לא יעיל. הנימוק של אי היעילות היה עילה לחיסול כל המפעלים ועסקי המסחר היהודיים הגדולים יותר. בידי היהודים נשארו רק חנויות קטנות ובתי מלאכה זעירים. דירותיהם של יהודים אמידים נלקחו מהם על תכולתן. נאסרה החזקת סכומי כסף גדולים במזומן. חשבונות הבנקים של היהודים הוקפאו, והותר להם למשוך מדי שבוע בשבוע סכום מזערי, שלא אפשר כל פעילות כלכלית. בנוסף להחרמת המפעלים, עסקי מסחר ומלאכה, מקרקעין ובתים, הוחרמו סחורות ודברי ערך מבתים וממחסנים. יהודים שהחביאו סחורות היו צפויים להלשנות ולגזילת הרכוש.

ג.        שימוש בכוח העבודה היהודי- כבר בימים הראשונים של הכיבוש החלו הגרמנים בחטיפת יהודים מרחובות הערים לעבודות מזדמנות, למשל סחיבת משאות, עבודות שירות במחנות צבאיים, ופינוי הרחובות מהחורבות שנערמו בהם בימי ההפצצות. ביום הקמתו של הגנרל-גוברנאמן פורסמה הוראה, שכל הגברים היהודים בגיל העמידה חייבים לצאת לעבודת כפייה. על סמך הוראה זו החל שילוח של יהודים למחנות עבודה, והם הועסקו בוויסות נהרות, בסלילת כבישים, בחיזוק ביצורים, בבניין ובחקלאות. התנאים הקשים ששררו שם, מבחינת מזון, סניטציה ובריאות, גרמו להתשת כוחות, לפריצת מגפות ולתמותה רבה.

ד.       פגיעה תרבותית חינוכית- בתוקף אחת התקנות נסגרה מערכת החינוך היהודית. המורים, הילדים והנוער מצאו עצמם ללא מסגרת חינוכית, שהייתה יכולה לשמש בימי אימה אלה בסיס תמיכה ועוגן פיזי ונפשי. תקנה נוספת אסרה על תפילה בציבור.

ה.      יצירת עמימות בחיי היהודים- המסע נגד היהודים התנהל לא רק במישור של צווים ותקנות, אלא גם במישור של יצרת תנאי קיום בלתי נסבלים, לא צפויים ורצופי התעללות והשפלה. תחושת הביזוי הייתה לא פחות חריפה מתחושת הנישול. חטיפות של יהודים לעבודות מזדמנות הפכו לאירוע שבשגרה. התעללויות ברחובות הערים, תלישת זקנים והוראה לנשים לנקות בלבניהן את רחובות העיר, הפכו מחזה של יום יום. נוצר מצב שיהודי לא ידע מה מותר ומה אסור. כך, למשל, היה כלל בלתי כתוב, שיש להסיר כובע בפני גרמני במדים. ואולם, היו גרמנים שהיכו יהודים משום שהסירו את כובעם, ואילו אחרים היכו אותם מפני שלא הסירו אותו.

ו.       נישול היהודים ממקומם וגירושם ליעד ארעי ובלתי ידוע- זמן קצר לאחר כיבושה של פולין הורה היידריך על העברתם ההמונית של יהודים ופולנים מהשטחים שסופחו לרייך לשטחי הגנרל-גוברנאמן . במקביל ניהלו הגרמנים גירושים בתוך שטחי הגנרל-גוברנאמן. כך עקרו את היהודים, החרימו את רכושם והבסיס הכלכלי לקיומם נהרס. קרקוב יצרה בעיה ייחודית לממשל הנאצי, משום שבה רוכזו כל מוסדות המינהל של הגנרל-גוברנאמן, שאוישו באלפי קצינים וחיילים גרמנים. לפיכך ביקש פרנק "לטהר" את העיר מיהודיה.

פתרונות לבעיה היהודית: תוכניות לובלין ומדגסקר


כיבושה של פולין יצר שינוי מרחיק לכת בצעדים האנטי-יהודים שהנהיגו הגרמנים בשטחי הכיבוש. גודלה של הקהילה היהודית בפולין מצד אחד, והצטמצמות אפשרויות ההגירה עקב המלחמה מצד שני, הובילו את הגרמנים לחפש "פתרון" שונה מזה שננקט עד כה. היידריך ניסח את "הבעיה היהודית" עם הכיבוש באומרו "אין עוד אפשרות לפתור את הבעיה הכוללת של 3 מיליון ורבע יהודים בקירוב, הנמצאים בשטחים הנתונים לריבונות גרמנית, בדרך של הגירה, ויש צורך בפתרון טריטוריאלי".
במסגרת החיפושים אחר "פתרונות טריטוריאליים" לטווח הארוך, עלו במהלך השנים 1939-1940 שתי תוכניות:
א. תוכנית לובלין -  התוכנית הראשונה הציעה להקים מובלעת (אזור סגור) יהודית באזור לובלין. באוקטובר 1939 החל אדולף אייכמן, מן האישים הבכירים ב"רשות המרכזית של הרייך להגירת יהודים" (גוף שפעל במסגרת ה-s.s), בהעברת יהודים מווינה לכפר ניסקו ולסביבתו- ליד הנהר סאן שבאזור לובלין. בחודשי החורף של 1939-1940 הועברו יהודים נוספים לאזור- מן הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (צ'כיה), מהשטחים המערביים של פולין שסופחו לרייך ומגרמניה עצמה. ההערכה היא, שמספרם עלה על 20,000. הכוונה הייתה ליישב במקום כ-80,000 יהודים ואף יותר. התוכנית נתקלה בבעיות מנהליות רבות וסבלה מהעדר תכנון ממשי, ולכן נכשלה ובוטלה בראשית 1940. למגורשים לאזור לובלין נגרמו ייסורים רבים במהלך שהותם במקום. הם הובאו לפולין בלא שהוכן בשבילם מקום לשהות בו, וללא אספקת אמצעי קיום בסיסיים.
ב. תוכנית מדגסקר - עם דעיכת רעיון המובלעת בלובלין עלתה הצעה אחרת: לרכז את היהודים באי מדגסקר שממזרח לדרום אפריקה. התוכנית הועלתה לאחר הניצחון על צרפת, במחצית השניה של שנת 1940. בתזכירי משרד החוץ הגרמני הוצע, שבמסגרת ההסכמים שיושגו עם צרפת יימסר האי מדגסקר, שהיה עד אז שטח מנדט צרפתי, לשליטתה של גרמניה. הרעיון להעביר יהודים מאירופה לאי מדגסקר לא היה חדש. כבר בשנות ה-30 המאוחרות שקלו זאת הפולנים, והתנהל על כך מו"מ ללא תוצאות עם צרפת, אלא שהתברר כי התוכנית אינה מעשית. בתוכנית מדגסקר הנאצית היה מעורב היטלר עצמו. הכוונה הייתה להעביר לשם יהודים מאירופה ולהחזיק אותם בתנאי הסגר, תחת השלטון הנאצי, כדי שיוכחדו הדרגתית. אפשר לראות בהצעה זו צעד ראשון של שלטונות הרייך בכיוון ל"פתרון" האמור להקיף את יהודי אירופה כולה. עד מהרה התברר שמדובר בתוכנית הכרוכה בתנועה ימית בתנאי מלחמה, והיא הוזנחה, בלא שנעשה צעד מעשי למימושה.


 הגטאות
גטו (Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי, הוא הכינוי לשכונה בעיר  בה התגוררו היהודים בגולה בתקופת ימי הביניים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ציוו הגרמנים על ריכוזם של היהודים , תחילה בפולין ולאחר מכן גם במקומות אחרים , בגטאות. אלה הוקמו תמיד בשכונה הענייה ביותר של העיר.
הסיבות להקמת הגטאות
הגרמנים  הציגו מספר נימוקים להקמת הגיאטות :
-         באיגרת הבזק נאמר שהיהודים לקחו חלק בפעולות גרילה נגד הכובש הגרמני ולכן צריך לבודד אותם .
-         למנוע ספסרות במצרכי מזון ולמנוע מהיהודים להמשיך ולהרוס את כלכלת המדינה בימי המלחמה.
-         בהמשך טענו שריכוז היהודים נועד למנוע הפצת מחלות מדבקות , ושבעצם ריכוז היהודים נועד להגנתם.
ברור שאף אחד מהנימוקים אינו הגיוני. לכן, נראה שמטרת הגרמנים בהקמת הגטאות הייתה לנתק ולבודד את היהודים מסביבתם, לנתק את קשריהם עם יהודים בקהילות אחרות , לנשלם מרכושם, להחלישם, ולחשוף  אותם לטרור.
עצם ריכוז היהודים אפשר לגרמנים פיקוח יעיל יותר על היהודים. יש היסטוריונים הטוענים שהקמת הגטאות היה אמצעי של הנאצים להרעיב את היהודים וכך להשמיד אותם באטיות.

חוסר האחידות של הגטאות
-         תהליך הקמת הגטאות היה ממושך. הקמתם היה פרי תהליך ממושך שבסופו נכלאו בגטאות רוב יהודי פולין.  הגטו הראשון הוקם בעיר פיוטרקוב בסתיו 1939, והגטאות הגדולים לוד'ג, וגטו ורשה הוקמו במהלך 1940. ורבים אחרים הוקמו גם אחרי זה.
-         הגטאות נבדלו זה מזה גם במידת סגירותם. בין בגטאות מבדילים בגטו סגור ולגטו פתוח: גטו סגור  היה מוקף גדר או חומה, נשמר על ידי כוחות גרמניים ופולניים  ותושביו לא הורשו לצאת מתחומיו.גטו פתוח הוקף  בדרך כלל בגדר אבל השמירה עליו הייתה פחות קפדנית ואף ניתן היה לצאת ממנו לעבודה , עם הצגת תעודות.
-         גם ההחלטות את מי לגרש לגטאות לא היו אחידות. היו ערים שבהן כל היהודים חויבו לעבור לגטו  והיו ערים שבהם מרבית התושבים גורשו למקומות אחרים ורק חלק קטן מהיהודים  הורשה לעבור לגטו .
דרכי הפיקוח על הגטו
את הגטאות הגדולים הקיפו חומות אבן או עץ, ולפעמים גדר תיל. הגטאות הקטנים סומנו ולא תמיד הוקפו בגדר. השמירה והפיקוח על הגטו התחלקו בין שלוש משטרות שונות.
-         המשטרה הפולנית שמרה על הכניסות לגטו (השערים).
-         המשטרה הגרמנית הייתה אחראית על הסיורים לאורך החומות, ושמרה על הבידוד של הגטו מבחוץ (שלא יכנסו אליו תושבים לא יהודים).
-         המשטרה היהודית הייתה אחראית על השיטור הפנימי בגטו. השוטרים היהודים הורשו לשאת אלות ומי שהתנגד להם היה מוסגר לנאצים.
תנאי החיים בגטו
היהודים בגטו סבלו ממספר בעיות שהפכו את חיי היום יום למאבק אכזרי ביותר.
א.      הרעב – המחסור במזון בגטו היה חמור. הגרמנים סיפקו לתושבי הגטו מזון מועט וניהלו מדיניות מכוונת של הרעבה. מנת המזון השבועית של ילדים עד גיל שלוש כללה רבע ליטר חלב , שתי ביצים וכ –250 גרם דייסת סולת בלבד. בגטו ורשה מנת המזון לאדם מבוגר הייתה של כ 180 קלוריות ליום בלבד. גם איכות המזון הייתה מאוד ירודה , הירקות ותפוחי האדמה שסופקו היו בדרך כלל רקובים או קפואים . הקמח היה נגוע בתולעים וכו'.
ב.       צפיפות  -  הגטאות הוקמו בדרך כלל בשכונה  הענייה ביותר בעיר . ומכיוון שקהילות קטנות פורקו , נוצרה בגטאות צפיפות קשה מאוד . גטו ורשה  למשל , כלל 73 רחובות בלבד. שטחו תפס רק 2.5% של העיר והתגוררו בו כשליש מאוכלוסיית העיר (יהודי ורשה והסביבה). בגטו ורשה היו בשלב מסוים כמעט חצי מיליון יהודים. בכל דירה חיו בין 5 ל-8 משפחות ובכל חדר היו כ-6 עד 8 נפשות.
ג.        תנאי תברואה ירודים – כתוצאה מהצפיפות והתנאי מגורים הירודים  גדשו ערמות אשפה את הרחובות . בנוסף , היה קיים מחסור חמור במים ומערכות הביוב.  ברוב המבנים  השירותים היו בחצר משותפים לכל תושבי הבניין והביוב זרם באופן חופשי ברחובות .
ד.       מחלות – תנאי התברואה והצפיפות גרמו להתפשטות  מחלות כגון שחפת, טיפוס ודיזנטריה. הזיהומים גרמו לתמותה שממדיה גדלו מאוד עקב הרעב והקור.
ה.      היעדר מקורות תעסוקה – לרוב תושבי הגטאות לא הייתה עבודה כלל, והם התפרנסו בעיקר ממכירת חפצים , לכן מצבם התדרדר בהתמדה. הפרנסה היחידה הייתה עבודה במפעלים גרמניים או פולניים בתוך הגטו או מחוצה לו , מקומות תעסוקה שסיפקו היודנראטים ופעילויות בלתי חוקיות כגון הברחה, או מפעלים מחתרתיים.
ו.        פגיעה בחיי הרוח – הגרמנים אסרו על קיום בתי ספר , על תפילה בציבור ועל הפצת עיתונים והחזקת מכשירי רדיו.
היהודים ניסו להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמם ובעזרת היודנראט.


השפעת תנאי החיים על הפרט המשפחה והחברה

-         רבים מבעלי האמצעים או מבעלי מעמד בקהילה היהודית לפני המלחמה הפכו בין-לילה לעניים ללא מקור פרנסה. אנשי רוח ודת, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים, התגלגלו ממעמד של נכבדים לנזקקים שלא היה ביקוש למיומנות שלהם.
-         לצד התופעה הזו, אנשים שחיו בשולי החברה היהודית קודם לכן, אלה שעבדו בעבודות מזדמנות וידעו איך להסתדר, לשקר ולהפעיל שרירים, מצאו את עצמם בראש הפירמידה הכלכלית-חברתית החדשה.
-         תופעה דומה התרחשה בתוך המשפחה – הגברים החלו להיות תלויים בנשים והמבוגרים – בילדיהם הקטנים. הנשים הפכו פעמים רבות לראשי המשפחות מכיוון שהגברים נשלחו למחנות עבודה.
-          עבור הילדים המעבר לגטו היה כרוך ביציאה ממסגרות החינוך היהודית שנסגרו. חלק מהם השתלבו במסגרות חינוך לא חוקיות שהופעלו ע"י היודנראט או תנועות הנוער , אך רבים התארגנו בקבוצות להברחת מזון  וקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.

 

ניהול הגטו ע"י היודנראט


יודנראט פירושו מועצה יהודית או מועצת זקנים . את הפקודה על הקמת היודנראטים אנו מוצאים באיגרת הבזק  של היידריך. באיגרת נאמר שבכל קהילה יש להקים מועצה יהודית שתמנה עד 24 גברים יהודים בעלי השפעה. נאמר שעליהם לשאת באחריות אישית לביצוע כל הפקודות שניתנו ויינתנו בהמשך . וכמו כן הוגדרו המשימות הראשונות שעליהם לבצע : לערוך מפקד של האוכלוסייה היהודית , לדאוג לפינוי היהודים מהקהילות הקטנות וריכוזם בגטאות .
עם הקמת הגטאות הפך היודנראט לגוף שניהל את חיי היהודים בתוך הגטו תוך מילוי הפקודות שניתנו על ידי הגרמנים .

כיצד "נבחרו" אנשי היודנראט?
-         בהתחלה אכן נבחרו או מונו כחברי יודנראט מנהיגים שנותרו בקהילות ואנשי ציבור מוכרים . כך היה בגטו ורשה, בו מונה אדם צ'רניאקוב, שהיה ראש הקהילה היהודית שפעל ליד ראש העירייה , ליושב ראש היודנראט.
-         בגטאות אחרים מונו אנשי היודנראט על ידי הגרמנים תוך איום על חייהם. חלק ממנהיגי הציבור סירבו לקבל על עצמם את התפקיד מפני שהבינו שיהיה עליהם לשתף פעולה עם השלטונות הגרמניים . אחרים קיבלו את התפקיד מפני שהאמינו שלמרות הצורך בשיתוף פעולה , יהיה ביכולתם לשפר את מצבם של היהודים .
-          וכמובן שאין להתעלם מאותם אנשים שהצטרפו ליודנראט משיקולים של תועלת אישית  - אלה סברו כי בחסות התפקיד יוכלו לסייע לעצמם ולמקורביהם.

תפקידי היודנראט כלפי הגרמנים בגטו
-  היודנראט העביר את הדרישות של הגרמנים ליהודי הגטו ודאג שהן  יבוצעו. בכך הוא חסך לגרמנים כוח אדם ופטר אותם מכניסה יום יומית לגטו. בנוסף, שאפו הגרמנים שחלק מהזעם של יהודי הגטו יופנה אל היודנראט במקום אליהם.

-היודנראט עסק ברישום ודיווח לגרמנים על מספר התושבים בגטו,לידות, מקרי מוות וכו'.
-היודנראט עסק בפקודת הגרמנים בהחרמת רכוש כגון פרוות, תכשיטים , כלי בית וכו'.רכוש זה הועבר לידי הגרמנים.
-היודנראט היה חייב לספק לגרמנים רשימות של אנשים שנשלחו לעבודות כפייה.

-כאשר החלו השילוחים להשמדה (הפתרון הסופי) אנשי היודנראט היו חייבים לספק את רשימות האנשים הנשלחים להשמדה.

תפקידי היודנראט כלפי היהודים בגטו

- היודנראט עסק בתיווך בין הקהילה היהודית לשלטון הנאצי. היה זה הגורם שמצד אחד הביא לקהילה את הוראות הנאצים והיה אחראי על ביצוען , ומצד שני היה הגוף היחיד שהיה יכול להביא בקשות בשם הקהילה היהודית .

-היודנראט היו אחראים על כל מערך החיים בגטו , לכן היה צורך להקים ועדות שהיו אחראיות על כל תחומי החיים : סעד, בריאות , תברואה, כלכלה, דיור, השכלה, ביטחון וכו'.

-בתחום הדיור , אנשי היודנראט היו צריכים למצוא קורת גג  לכל האנשים שהועברו לגטו.

- בתחום המזון היודנראט היו אחראים על חלוקתו ולצד הגורמים הפרטיים הפעילו מטבחים ציבוריים ואף במקרים מסוימים שיתפו פעולה עם המבריחים כדאי להגדיל את מנות המזון.

-היודנראט דאג גם לבריאותו של הציבור . בגטו לודג' לדוגמא הקים היודנראט מערך שלם של פינוי אשפה וביוב . כמו כן הוקמו בתי חולים בתוך הגטו כדאי להילחם עם התפשטות המחלות .

-בנושא חינוך , הצליחו אנשי היודנראט  בגטאות רבים להקים מערכת חינוך עבור ילדי הגטו, והם ארגנו גם את  חיי התרבות  - ברוב הגטאות פעלו תזמורות , חוגי תאטרון וכו'.

-אחת הפעולות החשובות אותה עשו אנשי היודנראטים הייתה הקמתם של מפעלים שונים בתוך הגטו . הרעיון היה שכל עוד היהודים עובדים ומיצרים מוצרים חיוניים עבור הגרמנים ובמיוחד עבור הצבא הגרמני , הגרמנים לא ימהרו לחסל את הגטו . מדיניות זו נקראת : "עבודה למען הצלה" . את המדיניות הזו יישם בצורה קיצונית חיים רומקובסקי בגטו לודג' , אך היו גם גטאות אחרים בהם הייתה מקובלת כגון גטו וילנה.

-כדי לקיים את הפעילות השוטפת של הגטו , וכדי לבצע את ההוראות הגרמניות שנמסרו  , ציוו הגרמנים על הקמת משטרה יהודית , שפעלה כאחת המחלקות של היודנראט. תפקידם היה: לשמור על הסדר הציבורי, איסוף אנשים לעבודות כפייה , גביית קנסות , מסים , ובשלבים המאוחרים יותר , גם חטיפת אנשים לגירוש . אנשי המשטרה קיבלו הטבות מסוימות ,כגון חסינות מפני גירושים  לבני משפחה , תוספת מזון וכו' .   ברור שהטבות אלה השפיעו על רצונם של האנשים להצטרף למשטרה היהודית .

הדילמות של היודנראט  עד לפיתרון הסופי

מכל האמור לעיל ברור שאנשי היודנראט עמדו בפני דילמות קשות .
-         מצד אחד  אנשי היודנראטים היו חייבים למלא את פקודות הגרמנים , מפני שהם היו אחראיים באופן אישי על ביצוען. משמעות הדבר הייתה שאם הפקודה לא בוצעה , הגרמנים יכלו להוציא להורג את אנשי היודנראט. מצד שני מכיוון שהיודנראט היו האחראים על ניהול הגטו, ציפו מהם היהודים לפעול למען שיפור תנאי החיים בגטו , אך זה היה כמעט בלתי אפשרי , משום שהגרמנים לא נתנו ליודנראטים שום כלים לביצוע תפקידם. לא היו תקציבים, לא היה מספיק מזון תרופות וכו'. אך הקושי והדילמה הגדולה ביותר הגיעו בשלב יותר מאוחר , כאשר החלו הגרמנים בביצוע המדיניות של הפתרון הסופי . (המשך בחלק ב)

אירגונים נוספים שפעלו בגטו

א.      וועדי בתים : ארגונים אלה צמחו מלמטה, מתוך התושבים בגטו, ולא על פי ההוראות של היודנראט. בכל שכונה קמו ועדי בתים על בסיס התנדבותי. המתנדבים שמרו על הסדר בבתי המגורים הצפופים, שמרו על הילדים בזמן שההורים הלכו לעבודה, אספו ספרים ומשחקים, ארגנו פעולות ניקיון ופעולות חינוכיות והקימו מטבחים משותפים.

ב.       ארגון "הג'ויינט" : ארגון יהודי-אמריקאי שהוקם בשנת 1914. הארגון פעל לטובתם של יהודים בכל רחבי העולם. בזמן המלחמה העביר הארגון מוצרים רפואיים, ציוד בסיסי ומזון ליהודים בגטאות, ואף עזר במימון ארגוני עזרה נוספים. עד 1941 פעל הארגון בחופשיות ועזר ליהודים רבים. יחסיו עם היודנראטים היו בד"כ טובים מאוד. כאשר נסגרו הגטאות וארה"ב הצטרפה למלחמה לא התאפשר עוד לארגון לפעול במזרח אירופה.

ג.         תנועות הנוער - בגטאות רבים פעלו בגלוי או במחתרת , תנועות נוער ובהן "השומר הצעיר" , "עקיבא", "דרור" , "השומר הדתי" ו"ביתר". מדריכי התנועות ערכו פעולות עיוניות בקרב קבוצות הנוער ובהן נידונו נושאים הקשורים בארץ ישראל ולאירועי המלחמה וכן ערכו פעילות צופית . תנועות הנוער אף יסדו הכשרות וקיבוצים בתוך הגטאות  שהתמלאו על ידי בני נוער וילדים שנשארו יתומים והתנועה שימשה כתחליף למשפחה . פעולות אלה עודדו את הצעירים , שימשו מפלט מאימת היומיום ונטעו תקוות לעתיד טוב יותר.
מאוחר יותר היו מנהיגי תנועות הנוער למארגני המחתרות בגטאות . לפעילי תנועות הנוער היה חלק חשוב ביצירת קשרים בין הגטאות , שליחים ובעיקר בנות "קשריות" עברו בין הגטאות תוך סיכון חיים והעבירו ידיעות על מצבם של היהודים . לתנועות הנוער היה תפקיד חשוב נוסף והוא הפצת עיתונות מחתרתית . בעיתונים אלה פורסם מידע , שלוקט בהאזנה חשאית לרדיו , על התקדמות המלחמה ועל הנעשה בגטאות אחרים .

 

ההתמודדות עם קשיי החיים – רעיון "קידוש החיים"


התמודדות עם הקשיים הייתה בשני מישורים מקבילים. במרבית הגטאות ניסו היודנראטים לארגן את חיי הקהילה , ובמסגרת האמצעים המצומצמים שעמדו לרשותם הם ניסו לספק שירותים שונים ובמקביל ניסו תושבי הגטו כבודדים וכקבוצות להתמודד עם המציאות .  בכל מקרה יש להדגיש שהיהודים בגטאות רצו להמשיך ולהתקיים לא רק במישור הפיזי , אלא גם במישור הרוחני.
את הרעיון הזה טבע הרב יצחק ניסבוים בגטו ורשה באומרו:
"זוהי שעה של קידוש החיים ולא קידוש השם בהליכה למוות . לפנים בקשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם , עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו , לשמור על חייו".
משמעות דבריו היא שבתנאים שיצרו הנאצים בגטאות ,על היהודים להיאבק על המשך החיים בצורה הראויה והאנושית ביותר שאליה הם יכולים להגיע, ולא להקריב את חייהם על קידוש השם
לכן מאבק הישרדות של היהודים נועד לספק את הצרכים הפיזיים הבסיסיים וכן את הקיום המינימאלי של צרכי הרוח .
על מנת להבטיח את החיים היה צורך בראש ובראשונה בהברחת מזון לגטו .
-         הייתה קיימת הברחה של בודדים אשר דאגו לעצמם ולבני משפחותיהם. היו אלה בעיקר יהודים שעבדו מחוץ לגטו , ובשובם לגטו הביאו כמות קטנה של מזון . בתחום זה בלטו הילדים שהיו יכולים להתגנב מעל החומה , דרך פתחי הביוב , או שניצלו את זריזותם וחמקו מעיני השומרים בשערים . המבריחים ידעו שהם מסתכנים  ודינם מוות במקרה שיתפסו  , אך הצורך להתקיים גבר על הפחד .
-         בנוסף להברחת יחידים פעלה בגטאות הברחה מאורגנת . הייתה זו הברחה של מקצוענים , שנעשתה בקנה מידה גדול , והיא סיפקה את רוב המזון  בגטו. מי שניהל אותה היו בעיקר קבוצות מאורגנות שפעלו דרך פתחים מוסתרים בגטו . שיטה נפוצה אחרת הייתה העברת מזון בעגלות המתים שחזרו אחרי פינוי המתים אל מחוץ לגטו. רבים מאותם מבריחים היו גורמים פליליים , אבל למרות זאת הייתה להם תרומה מכרעת בנושא.
-         דרך נוספת להתמודד עם הרעב היו המטבחים הציבוריים, בהם חולקה מנת מרק ולחם למי שלא יכול היה להשיגם בדרך אחרת . בחלק מהגטאות הופעלו המטבחים על ידי היודנראט , אך היו גם יוזמות פרטיות , של ועדי הבתים , תנועות הנוער וכו'.

 - תחום אחר של המאבק לחיים היה דרך הקמת מפעלים בלתי חוקיים בתוך הגטו . היהודים דאגו לקיים בתי מלאכה קטנים לרוב בבתים פרטיים , אשר יצרו בהם חפצים קטנים ושימושיים בעיקר בתחום הטקסטיל והנגרות . את המוצרים הם החליפו  דרך מתווכים פולנים או גרמנים תמורת מזון ותרופות . הבעיה העיקרית של היהודים בתחום זה הייתה כיצד להשיג חומרי גלם . ואלה הושגו בדרך כלל על ידי הברחה . יהודים רבים שהצליחו לצאת מהגטו היו אוספים שאריות  ופסולת ליד מפעלים ומרכזים מסחריים , ומבריחים אותם לתוך הגטו .

כאמור "קידוש החיים" לא התייחס רק לקיום הפיזי , אלא גם לקיום הרוחני . גם בתחום זה פעלו זה לצד זה היודנראט ובודדים או קבוצות פרטיות .

- בגטאות רבים אורגנו מסגרות חינוכיות לגילאים השונים . במרבית המקרים פעלו קבוצות אלא במחתרת שכן הגרמנים אסרו על קיומן בטענה של "סכנה רפואית" – זאת אומרת התפשטות מחלות בקרב הלומדים בשל הצפיפות בגטו לא היו מבנים של בתי ספר והלימודים התקיימו בבתים פרטיים . המורים וקבוצות הלימוד לא היו קבועים בגלל היעדרויות מן הלימודים עקב מחלות ובשל הצורך לסייע בפרנסת המשפחה. במקומות אחדים היו ניסיונות להקים בתי ספר גבוהים , כגון בתי הספר לרפואה בגטו ורשה ו"אוניברסיטה של הגטו" בגטו וילנה.

- במרבית הגטאות התקיימו בתמיכת הידנראט חיי תרבות . אלה כללו פעילות של תזמורות , חוגי תאטרון שהעלו הצגות שחלקן תיארו את חיי הגטו. נערכו הרצאות בנושאים שונים , תחרויות כתיבה , וכמו כן נערכו אירועים חגיגיים לציון החגים .

- אחת מפעולות התרבות וההישרדות החשובות ביותר הייתה פעולת התיעוד . בגטאות רבים ניהלו ארכיונים בהם תיעדו היהודים את קורות הגטו. הארכיון הידוע ביותר הוא הארכיון שפעל בגטו ורשה שזכה לכינוי "עונג שבת" . היה זה ארכיון מחתרתי בניהולו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום. אנשי הארכיון פעלו בשתי קבוצות : אוספי המידע ומטמיני המידע. הם תיעדו את כל המתרחש בגטו ולאחר מכן ארזו את החומר במכלי מתכת ובכדי חלב וטמנו אותם באדמה במקומות שונים ברחבי הגטו. מרבית החומר התגלה לאחר המלחמה.ושימש כמובן כעדות חשובה ממדרגה ראשונה על מה שהתרחש.

- בנוסף לחיי תרבות החילונים נעשו ניסיונות לשמר את חיי הדת עד כמה שזה ניתן . העניין היה בעייתי משום שלא הייתה קיימת מדיניות גרמנית ברורה בנושא . ובמרבית המקרים האפשרות לקיים חיי דת מסודרים הייתה תלויה ברצונו הטוב של המפקד הגרמני המקומי.  אך למרות הקשיים נערכו תפילות בציבור במחתרת ,הוקמו "חדרים" ו"ישיבות" , נאפו מצות בפסח וכו'.







שאלות לדוגמה ולחזרה
1.       הצג שלושה גורמים לעלייתו של היטלר לשלטון.
2.       האידיולוגיה הנאצית וביסוס המשטר הנאצי בגרמניה
א.      בחר והצג שניים מהצעדים הבאים: שריפת הרייכסטאג וצווי החירום, "ליל הסכינים הארוכות" , הפעולות בתחום החינוך והתרבות.  והסבר כיצד כל אחד מהצעדים שהצגת מבטא את עקרונות האידיולוגיה הנאצית  .
ב.       הנאצים ביצעו נגד היהודים פעולות בתחום החקיקה, התעמולה והטרור. הצג פעולה אחת מכל תחום.
3.       ציין והסבר את העקרונות הבאים באידיולוגיה הנאצית : מרחב המחיה, עיקרון המנהיג, ואנטישמיות .

והדגם כיצד שני עקרונות אלה באו לידי מימוש במדיניות גרמניה הנאצית.

4.       האנטישמיות הנאצית
א.      מה הם המאפיינים המייחדים את האנטישמיות הנאצית?
ב.       ציין 2 דוגמאות למדיניות האנטי-יהודית של הנאצים בשנים 1933-1939 והסבר במה הן מבטאות את ייחודה של האנטישמיות הנאצית.
5.       הסבר והדגם מדוע שנת 1938 נחשבת לשנת מפנה במדיניות הנאצית כלפי היהודים .
6.       מדיניות הנאצים כלפי היהודים (1935-1938)
א.      כתבו את עיקרי תוכנם של חוקי נירנברג (ספטמבר 1935)
ב.       תאר את אירוע "ליל הבדולח" (נובמבר 1938) והסבר כיצד הם שינו את מצבם של יהודי גרמניה.
7.       תאר את חלוקתה של פולין אחרי הכיבוש הנאצי (ספטמבר 1039)  והצג שלוש פעולות שביצעו הנאצים על מנת לערער את חיי היהודים  בפולין.
8.       הצג את תוכנה של "איגרת הבזק "  והסבר את משמעותה .
9.       הסבר את הסיבות להקמת הגטאות והצג את דרכי הפיקוח על הגטאות.

10.   הצג את הקשיים שהיו בגטו והסבר כיצד ניסו היהודים להתמודד עם הקשיים שהצגת.

11.   הסבר מי היו אנשי היודנראט ומה היו תפקידיהם .

12.   הצג את תפקידי היודנראט כלפי הגרמנים וכלפי היהודים .

13.   הצג את תפקידם של הארגונים הנוספים (חוץ מהיודנראט) שפעלו בתוך הגטו.

14.   הסבר את המושג "קידוש החיים"  והצג שלוש פעולות , מתחומים שונים 
שביצעו היהודים בגטו על מנת לקדש את החיים.

15.   הסבר את המושג "הסדר החדש" והצג שלושה צעדים אותם ביצעו הגרמנים על מנת לממש סדר זה. 



פרק ב: המשך מלחמת העולם , "הפתרון הסופי"-מקיץ 1941 עד כניעת גרמניה ויפן ב-1945

                                                                          

הפתרון הסופי

מתי התקבלה ההחלטה ?

משמעות המושג פתרון סופי, הוא השמדה פיזית של העם היהודי בתקופת השואה.
למרות העובדה שבשואה נרצחו כ 6 מיליון יהודים, אין הסכמה בין ההיסטוריונים על השאלה האם הפתרון הסופי היה דבר שתוכנן מראש על ידי הנאצים, או, שמא, היה זה "פתרון" שהגיעו אליו, תוך כדי המלחמה, אחרי שלא הצליחו למצוא סידור אחר ליהודים.
- על כל פנים, בשאלה אחת אין ויכוח והיא המועד שבו החלו בהשמדת היהודים. מועד זה קשור בפלישה לברית המועצות בחודש יוני 1941 - מבצע ברברוסה. למעשה זה יש מספר הסברים :
א. על פי תפיסתו האידיולוגית של הנאציזם השלטון הקומוניסטי זהה לשלטון היהודי. היהודים מואשמים כיוצרי הקומוניזם ולכן קשרו בין המלחמה בברית המועצות לבין המלחמה ביהודים. כתוצאה מכיבוש ברית המועצות נוצרה הזדמנות "לחסל את הבולשביזם היהודי ולטהר את מרחב המחיה מן היהודים" .
ב. עם כיבוש ברית המועצות נוספו עוד כ- 4 מיליון יהודים משטחי הכיבוש לשלטון גרמניה הנאצית. לכן נוצר צורך "לטפל בבעיה היהודית" בדרך אחרת. לא הייתה עוד אפשרות להגירה או לריכוז היהודים בגטאות.
ג. מכיוון שעמים הסלאביים נחשבו לנחותים , גרמניה הנאצית לא פחדה ולא ייחסה כל חשיבות להתנגדות שעלולה הייתה לצמוח בדעת הקהל המקומית למעשי הרצח.
ד. בקרב האוכלוסייה המקומית בברית המועצות היו גורמים שנטו לשתף פעולה ברצח היהודים.  


השלבים בביצוע הפתרון הסופי
במחקר ההיסטורי נהוג להבחין בחמישה שלבים בביצוע הפתרון הסופי:

א. פעולות ההשמדה של "האיינזאצגרופן"  בברית המועצות - "בורות ירי"

בעקבות הצבא הגרמני שפלש לרוסיה, נעו יחד אתו , או מיד בעקבותיו 4 יחידות ס.ס. מיוחדות - "האיינזאצגרופן" (עוצבות מבצע), שמנו בין 800 ל 1200 איש ליחידה. יחידות אלה אומנו במיוחד לצורך "טיפול" במי שנחשבו "אויבי הרייך" (קומוניסטים, משכילים, ויהודים). בסיוע הצבא הגרמני ומשתפי פעולה מקומיים, ויחד עם המשטרה המקומית שהייתה בכל ישוב וישוב, רוכזו היהודים בתירוץ שהם נשלחים "לישוב מחדש". בדרך כלל הובילו אותם ברגל או במשאיות לאתר הרצח שהיה בור גדול או תעלה נגד טנקים. ברוב המקרים הוכנה החפירה מראש , אך גם היו מקרים שבהם נדרשו היהודים עצמם לחפור את הבור. שם,  הם נתבקשו למסור את חפצי הערך שלהם למפקדי היחידה, וזמן קצר לפני ההוצאה להורג - למסור את בגדיהם העליונים.הם נורו, והגוויות נפלו לתוך החפירה. קהילות שלמות חוסלו בדרך זו. בדרך כלל, נהגו הגרמנים לכסות את הבורות באפר או בסיד. בקהילות קטנות , לפעמים רוכזו היהודים במבני ציבור או בבתי הכנסת שם נרצחו על ידי השלכת רימוני יד והצתת אש.
אחד המקומות המפורסמים הוא אתר "באבי -יאר". המקום היה וואדי סמוך לעיר קייב , בירת אוקראינה. למקום הובאו כ 35 אלף יהודי העיר ונרצחו תוך כמה שעות. בהמשך הובלו למקום זה יהודים נוספים מהסביבה וההנחה היא שבמקום זה נרצחו כ מאה אלף יהודים.
במקומות מסויימים , בצד ביצוע הרצח הותירו הנאצים חלק מהאוכלוסייה היהודית בחיים, מפני שצרכיי המלחמה דרשו כוח עבודה. היהודים שנותרו בחיים רוכזו בגטאות או במחנות עבודה כמו בפולין, והם הובלו להשמדה בשלב מאוחר יותר.

ב. משאיות הגז – חיפוש אלטרנטיבה

לרצח בבורות הירי הייתה השפעה קשה על אנשי האיינזצגרופן. בקרב היורים התגלו תופעות של שתייה מוגברת ושל הפרעות נפשיות. אפילו הימלר, שנכח באחת הרציחות ההמוניות טען שהוא "סולד מן המלאכה מלאת הדם הזו". עם הזמן חיפשו הנאצים אמצעים "פחות ישירים" לחסל יהודים. דרך אחת הייתה באמצעות משאיות גז . את השיטה הזו ניסו כבר הגרמנים נגד מפגרים וחולים גרמנים במבצע שכונה "המתות חסד" בשנת 1939.  
"חלמנו" היה המחנה הראשון שבו השתמשו הנאצים בגז שנפלט ממשאיות כדי לחסל יהודים. הוא הוקם עוד לפני "מבצע ריינהארד" והחל לפעול בראשית 1942. הוא הוקם ליד הכפר הפולני חלמנו,  ונועד להשמדת יהודי גטו לודז' והסביבה. הראשונים שהושמדו היו צוענים ויהודים. ההשמדה נעשתה באמצעות 3 משאיות גז. הנאצים דחסו כ-60 יהודים אל החלק האחורי של המשאית וחיברו לשם את צינור המפלט של המשאית ("האגזוז"). היהודים נחנקו בתוך 10 דקות, והגופות נקברו ביערות ("קבר אחים"). המחנה ניסגר בתחילת 1943 ונפתח שוב באמצע 1944, כדי לחסל בו את כל יהודי גטו לודז'. ב"חלמנו" נרצחו כ-320,000 איש, כמעט כולם יהודים.

"ועידת ואנזה" - 20.1.1942

ההכנות לקראת ההשמדה ההמונית נעשו בסוף שנת 1941. כדי לסכם את דרכי ביצוע ההשמדה התכנסו ב 20.1.1942 אנשי הדרג המבצע של הממשל הנאצי ברחוב ואנזה שבברלין. ההתכנסות זכתה לכינוי "ועידת ואנזה".

משתתפי הועידה:
בועידה השתתפו פקידים בכירים ברייך, אך לא מקבלי החלטות עקרונית. הפקידים הבכירים שהתכנסו ייצגו את משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד החוץ, לשכת המפלגה, לשכת הקאנצלר, הגסטאפו וה- ס.ס. . את הישיבה ניהל היידריך שהיה ראש משטרת הביטחון.
מטרות הועידה:
בישיבה לא התקיים דיון עקרוני בעניין השמדת היהודים (ההשמדה בפועל החלה כבר חצי שנה לפני כן) . הייתה זו ישיבה טכנית בלבד שנועדה לקבוע את ההסדרים ודרכי הביצוע של הפתרון הסופי . בהזמנה שנמסרה למתכנסים נכתב כי נושא הישיבה הוא : " הסדר פתרונה הסופי של בעיית היהודים".
נושאים שנידונו בועידה:
1.       תיאום בין כל זרועות המנהל והפקידות שהיה להם חלק בתכנון, בביצוע, בתקצוב, בהובלה , בבנייה, ובכל היבט אחר שהיה קשור לתהליך ההשמדה.
2.       קביעה כי הטיפול בפתרון הסופי מוטל על הימלר- מפקד ה - ס. ס. , ללא התחשבות בגבולות הגיאוגרפים.
3.       בהמשך דבריו נתן היידריך סקירה על מה שנעשה עד למועד כינוס הועידה , (בעיקר עידוד ההגירה), מתוך כוונה להדגיש כי הגיע עכשיו תור "פינויים של היהודים למזרח", ובכך התכוון להשמדה הסופית והכוללת.
4.        לאחר מכן מסר היידריך סטטיסטיקה על מספר היהודים החיים באירופה ואמורים להיכלל במסגרת הפתרון הסופי. (הסטטיסטיקה הוצגה בטבלה)
5.       בחלק השני של הישיבה דנו בבעיה המסובכת של צאצאי נישואיי התערובת ונקבעו עקרונות לפתרונה.
6.       בסיום הישיבה דנו בהמלצה לעבור לביצוע  הפתרון הסופי בשטחי "הגנרל גוברנמן" בפולין, מה שכונה מאוחר יותר "מבצע ריינהרד" (על שם ריינהרד היידריך שנרצח במאי 1942).

ביטויי הטוטליות של הפתרון הסופי , כפי שעולים מפרוטוקול הועידה:
ביטויי הטוטליות מופיעים בטבלה שהציג הידרייך בפני המשתתפים .
א.      המספר הכולל של היהודים מכל מדינות אירופה שאמורים להיכלל בפתרון הסופי הוא 11 מיליון .
ב.       בנתונים נכללו מדינות שבהם מספר היהודים היה מועט ביותר, כמו אלבניה - שהיו בה 200 יהודים בלבד, נורבגיה 1300 פינלנד 2300 וכו'.
ג.        בטבלה נכללו גם יהודים של מדינות שלא נכבשו על ידי הנאצים כמו: רומניה ובולגריה.
ד.       במספר של יהודי צרפת נכללו גם היהודים באזורי השליטה הקולוניאלית שבצפון אפריקה.
מכל הנתונים האלה עולה שהנאצים התכוונו להשמיד את כל היהודים ולא רק את היהודים במדינות הכבושות.מכאן שמדובר ב"פתרון סופי " וכולל לבעיית היהודים .



ג. מבצע ריינהרד
כאמור בועידת ואנזה הוחלט שהשלב הבא בביצוע הפתרון הסופי הוא השמדתם של יהודי פולין. לצורך זה החלו עוד לפני הועידה , בסוף 1941 בבנייתם של מחנות ההשמדה.
כולם הוקמו על אדמת פולין, אזור שבו הייתה ל ס. ס. סמכות בלתי מוגבלת , והיו בו אחוז גבוה של יהודים. המחנות הוקמו במקומות מבודדים , רחוקים מריכוזי אוכלוסייה, כדי למנוע שאלות מיותרות והתעניינות במה שקורה בתוך המחנות וגם כדי להקשות על האסירים לברוח. כמו כן הוקמו המחנות במקום קרוב למסילות רכבת כדי שאפשר יהיה להוביל ביעילות את היהודים למחנה ברכבת ולהוביל לרייך את חפצי הערך שהוחרמו מהקורבנות.
המחנות הוקמו קרוב לגבול המזרחי של הגנרל-גורנמן כדי להקל על הטעיית היהודים . ליהודים נאמר שהם נוסעים למזרח "ליישוב מחדש" וזה התאים לכיוון הנסיעה של הרכבות.

לצורך ביצוע מבצע ריינהרד הוקמו שלושה מחנות השמדה:
1 טרבלינקה - הוקם כמחנה השמדה מיד אחרי ועידת ואנזה - הוחל בהשמדה כבר באמצע שנת 1942 נרצחו בו יותר מ 700 אלף יהודים ובסה"כ כ 900 אלף איש. רוב יהודי ורשה נרצחו במחנה זה. השיטה - תאי גזים נייחים.
2.  בלזץ - הוקם כמחנה בסוף 1941, החל לפעול אחרי הועידה. נרצחו בו יותר מ 600 אלף יהודים.
3. סוביבור - החל לפעול באפריל 1942 נסגר אחרי שנה וחצי , בגלל מרד שפרץ במקום. במקום נרצחו כ 250 אלף יהודים.

המחנות היו מרכזי השמדה קבועים , שפעלו תחת מנהלה אחת. מפקד המטה היה אודליו גלובוצ'ניק ובצוות המטה היו כ 450 איש. בכל אחד מהמחנות הוצבו כעשרים עד שלושים אנשי s.s.  בלבד. אליהם צורפו כמה מאות אנשי עזר מקומיים . במחנות אלה לא נערכו סלקציות . כל כמה שבועות נבחרה קבוצה קטנה של יהודים , והיא הפעילה את המחנה, טיפלה בגופות ועשתה עבודות שירות למיניהן. לאחר זמן נרצחו יהודים אלה , ויהודים אחרים נבחרו במקומם לביצוע העבודות.
האקציות :
כדי לשמור על תפוקה מלאה של המחנות היה צורך ליצור מצב שתגיע אליהם הספקה קבועה של אנשים בהתאם למכסה שהם היו מסוגלים להשמיד.
באביב 1942 פתחו הנאצים ברצח שיטתי של יהודי פולין הכלואים בגטאות. לפתע היו כוחות חמושים מקיפים את הגטו מכל עבריו ועורכים אקציה (הוצאתם בכוח של יהודים למחנות השמדה). באקציות הראשונות נלקחו בדרך כלל אלה  שלא היו מועסקים על ידי הגרמנים, זקנים, חולים, ילדים ואחרים. בדרך כלל נדרשו ראשי היודנראט לספק את מכסת האנשים. בהמשך נלקחו באקציות כל מי שנמצא בשטח עד לחיסולם הסופי של הגטאות.
תהליך ההשמדה:
המחנות פעלו במתכונת של "בתי חרושת למוות" . היהודים הובלו למחנות ברכבות. בדרך כלל היו אלה רכבות משא והדרך ערכה בין מספר שעות שעות למספר ימים. רבים מהנוסעים נפטרו בדרך.
היהודים הורדו  מן הקרונות בצורה אלימה והצטוו להשאיר את חפציהם ולצעוד לעבר "המקלחות". נאמר להם שהם נלקחים למקלחת לעבור "טיהור", ולכן נצטוו גם להתפשט. הם נדחסו לתוך תאי הגזים בצפיפות נוראה, הדלת נסגרה מאחוריהם ולתאים הוזרם הגז. תוך
כ 20 דקות הסתיים הכל.  התהליך נמשך רק מספר שעות. רכושם, בגדיהם, ואפילו השער שנגזז, הובלו לגרמניה למטרות רווח.
המבצע נמשך כשנה וחצי. עד סוף 1942 הושמדו רוב יהודי הגנרל-גוברנמן. הנותרים נשלחו לאושוויץ. בלז'ץ ניסגר ראשון ואחריו נסגרו טרבלינקה וסוביבור(1943), בהם פרצו מרידות שהאיצו את סגירתם. גורם נוסף לסגירתם הייתה הגברת יכולת ההשמדה של מחנה אושוויץ.

ד. הקמת מתקני ההשמדה ההמוניים במחנות מיידנק ואושוויץ
כאשר הוחלט להרחיב את פעולת ההשמדה לכל יהודי אירופה, הוחלט לשנות את ייעודם של שני מחנות ריכוז שכבר היו קיימים ולהפוך אותם למחנות ההשמדה העיקרים:
 מיידנק - היה מחנה ריכוז שנמצא באזור לובלין. פעל כבר באמצע שנת 1941 , הוסב למחנה השמדה אחרי ועידת ואנזה. נרצחו בו כ 150 אלף יהודים.
אושוויץ  בירקנאו- הוקם ביוני 1940 כמחנה ריכוז . בפברואר 1942 הוסיפו חלק נוסף בירקנאו, בו הקימו את מיתקני ההשמדה. הוא הפך למחנה הרצח המרכזי - הושמדו בו כ 4 מיליון איש מתוכם כמיליון ושבע מאות יהודים.
בספטמבר 1941 נעשה לראשונה ניסיון המתה בגז ציקלון B במחנה הריכוז אושוויץ. קבוצת אסירים רוסים הוכנסו לתא הגזים ומתו תוך 15-30 דקות. בעקבות "התוצאות החיוביות" של הניסוי הוחלט להשתמש בשיטה זו להמתת מיליוני בני אדם.
במחנות כמו מיידנק ואושוויץ שבהם היו גם מחנות עבודה, עם ירידתם של היהודים מהרכבות נערכה על ידי רופאים  "סלקציה" (מיון). בדרך כלל הזקנים, החולים, ונשים עם ילדים נשלחו ישר להשמדה, ואילו כל מי שניתן היה לנצלו לעבודה ניצל בשלב זה ונשלח לחלק של מחנה העבודה. גם בין העובדים, נערכו כמעט מדי יום סלקציות, וכל מי שנחלש ולא היה מסוגל להמשיך לעבוד נשלח להשמדה.

מחנות ההשמדה פעלו בשיא התפוקה בין השנים 1942-1943. בתחילה נרצחו היהודים של מזרח ומרכז אירופה, וכך קרה שכתשעים אחוז מיהודי פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, צ'כוסלובקיה, גרמניה ואוסטריה נרצחו. במהלך שנת 1943 פנו "לטפל" ביהודי מערב אירופה. גם יהודי צפון אפריקה היו בסכנה , אך למזלם, בעלות הברית שחררו שטחים אלה לפני שהנאצים הספיקו לשלוח אותם למחנות.
הקהילה האחרונה שהושמדה הייתה קהילת יהודי הונגריה.  עד מרס 1944 הייתה הונגריה בעלת ברית של גרמניה, אך למרות זאת סירבה הממשלה למסור את היהודים. אבל , אז הגיעו להיטלר ידיעות שהממשלה ההונגרית מנהלת משא ומתן עם הרוסים ומתכוונת לחצות את הקווים. על מנת למנוע זאת ציווה היטלר לכבוש את הונגריה. מיד עם פעולה זו פתחו הנאצים בצעדים אנטי יהודים שהסתיימו בהובלתם של כ 600 אלף מיהודי הונגריה להשמדה באושוויץ.
ההשמדה ההמונית באושוויץ, הופסקה באוקטובר 1944, בפקודת הימלר, אחרי שממשלת ארצות הברית ואחריה ממשלת בריטניה פרסמו הזהרה לראשי השלטון בגרמניה  שהאחראים למעשי הרצח יועמדו לדין. (יתכן שהימלר חשב שאם ייתן את פקודת הפסקת השמדה ייחשב הדבר לזכותו).


ה. צעדות המוות
ההשמדה ההמונית באושוויץ, הופסקה באוקטובר 1944, בפקודת הימלר, אחרי שממשלת ארצות הברית ואחריה ממשלת בריטניה פרסמו הזהרה לראשי השלטון בגרמניה  שהאחראים למעשי הרצח יועמדו לדין. (יתכן שהימלר חשב שאם ייתן את פקודת הפסקת השמדה ייחשב הדבר לזכותו).
בסוף שנת 1944 בעקבות התקדמותם של הצבא הרוסי לתוך פולין, והפלישה של בעלות הברית במערב, החלו הגרמנים בפינוי המחנות מפולין לכיוון גרמניה. המטרה הייתה לא להשאיר עדויות חיות ולהמשיך לנצל את האסירים הנותרים לעבודה בתוך גרמניה.
הפינוי נעשה ברגל.  בשנת 1945 הובלו מאות אלפי יהודים ואסירים אחרים יחד עם הכוחות הגרמנים הנסוגים. ההליכה הייתה ללא תנאים מינימאליים של לבוש ומזון. הנאצים לא התירו עצירה אפילו לצורך שתיית מים, וברור שרבים מתו בדרך מאפיסת כוחות. כל מי שכשל נורה, ורק חלק קטן מהצועדים הצליח לשרוד.
האומדן הוא שבינואר 1945 היו במחנות יותר מ 700 אלף אסירים. מי שהיה מסוגל לצעוד נלקח, והאחרים נותרו מאחור. ההערכה היא שבצעדת המוות ובתהליך פינוי המחנות  נרצחו כ 250 אלף יהודים


הדילמות של היודנראט בתקופת הפתרון הסופי

 הקושי והדילמות הגדולות  ביותר של אנשי היודנראט הגיעו בשלב יותר מאוחר , כאשר החלו הגרמנים בביצוע המדיניות של הפתרון הסופי (ההשמדה ההמונית). בשלב הזה נדרשו אנשי היודנראט לספק לגרמנים רשימות של אנשים שאמורים "להישלח למזרח".
הלחץ הגדול שבו היו נתונים גרם לחלק מהם להתפטר. אחרים  בחרו בהתאבדות , על פני המשך שיתוף הפעולה , דוגמא לכך הוא אדם צ'רניאקוב , יושב ראש היודנראט בגטו ורשה , אשר התאבד כאשר הבין שרשימות האנשים אותם הוא מספק לגרמנים הם בעצם רשימות של מיועדים להשמדה .
בגטאות שפיתחו את השיטה של "עבודה למען הצלה " המשיכו יושבי ראש היודנראט לספק רשימות גם כאשר כבר ידעו שהם שולחים אנשים להשמדה , מתוך תקווה שהם יצליחו להציל לפחות חלק מהתושבים . דוגמה לכך הוא חיים רומקובסקי בגטו לודג' אשר דרש מההורים לשלוח את כל הילדים מתחת לגיל עשר, כיוון שהם ממילא לא יכולים לעבוד ולכן אין להם סיכוי להינצל.
- דילמה נוספת קשורה למחתרות שהוקמו ופעלו בגטאות . היו גטאות בהם אנשי היודנראט התנגדו לכל פעולה של המחתרת , מתוך חשש שהגרמנים יאשימו אותם בפעילות. אחרים חששו מענישה קולקטיבית לגטו לכולו . מצד שני , היו אנשי יודנראט ששיתפו פעולה עם המחתרת שהייתה קיימת בגטו . שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי בדרכים שונות  , החל העלמת העין מפעולות המחתרת , מסירת נתונים כוזבים לגרמנים כדי להסתיר את הבורחים מהגטו לפרטיזנים ועד השתתפות פעילה בהכנות למרד.
אך כמובן שהיו יודנראטים ששיתפו פעולה עם הגרמנים עד הסוף מתוך תקווה להציל את עצמם ואת בני משפחתם .
בכל מקרה , בחשבון היסטורי מסתבר כי שיתוף הפעולה או אי שיתוף הפעולה לא שינה את התוצאה הסופית , כי בסופו של דבר כל הגטאות חוסלו , ומרבית אנשי המשטרה היהודית ואנשי היודנראטים הוצאו להורג על ידי הגרמנים .


ההתנגדות היהודית

הניסיון שבו הועמד העם היהודי בתקופת שלטונו של היטלר, היה מבחן חדש עבור העם היהודי.
העם היהודי הגיב למציאות החדשה הזו בדרכים שונות ,שאחת מהם הייתה  ההתנגדות שבאה לידי ביטוי גם בהתנגדות בנשק על כל צורותיה: מרידות בגטאות ובחלק ממחנות ההשמדה, ולחימה פרטיזנית .
הלחימה הפרטיזנית הייתה דרך לחימה משותפת ליהודים ולבני עמים  כבושים אחרים , והדרך של מרד בגטאות ובמחנות הייתה ייחודית ליהודים.



התגבשות המחתרות  על ידי חברי תנועות הנוער

הרצח ההמוני של היהודים בשטחי מזרח אירופה, שהתחיל מיד עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, הביא להתגבשות גרעינים ראשונים של התנגדות יהודית והביא להקמת מחתרות  שתכננו לפעול נגד האויב הנאצי.
הקריאה הראשונה למרד יצאה מגטו וילנה בתחילת 1942. שם הופץ כרוז (מכתב גלוי) שחיבר אבא קובנר, חבר תנועת הנוער "השומר הצעיר", שחשף את פעולת הנאצים לחיסול העם היהודי וקרא לציבור היהודי להתארגן למרד. הם היו הראשונים להבין שההוצאות להורג ההמוניות שמתרחשות בבורות הירי ביער פונאר (ליד וילנה) , אינן תופעה מקומית , אלה חלק מתוכנית שמטרתה הכחדת העם היהודי כולו.בהמשך , כאשר הגיעו השמועות על הפעלתם של מחנות ההשמדה, קמו מחתרות בגטאות רבים אחרים . 
רוב חברי המחתרות היו צעירים שהיו חברים בתנועות הנוער שפעלו בגטאות . בתנועות הנוער הם התחנכו על ערכים של נתינה והקרבה למען הכלל (תנועות הנוער שאפו לעלות לארץ ולהשתתף בבניית המולדת בארץ ישראל ), כמו כן ,  עוד לפני תחילת ההשמדה לקחו חברי תנועות הנוער חלק פעיל בהתנגדות נגד הנאצים שבאה לידי ביטוי בהברחת מזון לגטו, הפצת ידיעות וכו' ולכן היה זה טבעי שהם יהיו אלה שיובילו את הרעיון של ההתנגדות בנשק.

הדילמות שעמדו בפני חברי המחתרות

א.  מקום הלחימה - בקרב חברי המחתרת היהודית התנהל ויכוח נוקב על מקום לחימתם: יציאה אל היערות וניהול לוחמה פרטיזנית , או מרד בתוך הגטו. היו שיקולים לכאן ולכאן, וההכרעה הייתה קשה.
מצדדי הלחימה בגטאות טענו , כי ליערות יכולים לצאת רק הצעירים והבריאים, ובעיקר גברים. הוצאת הנוער מן הגטו - פירושו: הפקרת הורים וילדים למוות ולנקמת הגרמנים. כמו כן ביערות יש יחידות פרטיזניות לא יהודיות ואז הלחימה היהודית לא תהפוך לסמל למלחמתו הלאומית של העם היהודי.
לעומתם טענו מצדדי הלחימה הפרטיזנית- כי אין כל סיכוי להגן על הגטו. מרד בגטו תהיה התאבדות קולקטיבית, ללא כל סיכוי לנקום בגרמנים.
בסופו של דבר בחרו היהודים בשני הדרכים . עצם הבחירה הייתה תלויה בתנאים הגיאוגרפים, ובמצב.

ב. מטרת הלחימה - ברור הוא שהיסוד המשותף לכל הלוחמים היה הרצון העז ללחום בגרמנים, לנקום את נקמת הדם היהודי הנשפך, וברוב המקרים הייתה זו גם נקמה אישית על רצח המשפחות.
אלה שבחרו בלחימה הפרטיזנית ראו גם את סיכויי ההצלה לנגד עיניהם, וסיכויים אלה היוו דחף חזק להתארגנות, לעומתם אלה שבחרו בלחימה בתוך הגטו, עשו זאת למרות שידעו שאין כמעט דרך להצלה -
מטרת מלחמתם הייתה מלחמה על כבוד עם ישראל ועל מוות של כבוד.

ג. עיתוי(זמן) הלחימה – אלה שצידדו בלחימה פרטיזנית העדיפו בדרך כלל לברוח מהגטו כל עוד מצבם הגופני טוב על מנת שיוכלו להצטרף ולתרום ללחימה הפרטיזנית, שאמורה להימשך במשך זמן ממושך.
לעומתם אלה שרצו למרוד בגטו , ידעו שאין להם כמעט סיכוי להינצל , לכן המרידות בגטאות התקיימו תמיד כאשר היה ברור שהגרמנים באים לחסל את הגטו וממילא אין מה להפסיד. יחד עם זאת ברוב המקרים לא היה ברור מתי יבואו לחסל את הגטו ותמיד עמדה השאלה האם לפתוח במרד שיחיש את חיסול הגטו? או אולי להמשיך ולהמתין כי קיים סיכוי שבינתיים תסתיים המלחמה.

ד. האחריות הקולקטיבית -הגרמנים נהגו בגטאות בשיטה של אחריות קולקטיבית שמשמעותה הייתה: הקהילה כולה או חלק ממנה נותנים את הדין על מעשה של פרט אחד או יותר. חברי תנועות הנוער שרצו בהקמת מחתרות התלבטו בשאלה המוסרית האם מותר להם להסתכן בהקמת מחתרת העשויה לסכן את הגטו כולו.

ה. המצב בחזיתות ונחיצות המרד – ידיעות שהגיעו מהחזית על תבוסת הגרמנים ב"קרבות המפנה" עודדו את היהודים ורבים החלו לטפח תקווה שסיום המלחמה קרב  ולכן אין מקום לפתוח במרד .

הקשיים בדרכה של תנועת התנגדות היהודית

בנוסף לדילמות שהיו לחברי המחתרות, הם נאלצו גם להתמודד עם שורה של קשיים שנבעו ממציאות החיים שלהם.

קשיים כללים:
א. מחסור בנשק -   ליהודים לא היו שום  מקורות להספקת נשק. משום כך נאלצו  לרכוש נשק בשוק השחור , תוך סיכון גדול של הלשנה ומחירים מופרזים, או לייצר את הנשק הדרוש להם בבתי מלאכה זעירים במחתרת.
ללא נשק לא ניתן היה לחלום על מרידה בגטו וגם ביער הנשק היה  תנאי לקבלת יהודים ליחידה פרטיזנית.בנוסף רק מעטים מחברי המחתרות ידעו לתפעל נשק או הייתה להם הכשרה כלשהי ללחימה.

ב. גילויי איבה של האוכלוסייה המקומית-  נוסף לעימות החריף שבין יהודים לגרמנים עמדו היהודים במרבית הארצות- ובייחוד בארצות שבהן ישבו ריכוזים גדולים של יהודים במזרח אירופה , בפני גילויי אנטישמיות של האוכלוסייה המקומית.  עקב כך , הם לא יכלו לצפות לתמיכת האוכלוסייה המקומית בנוגע להספקת מזון, מידע מודיעיני, מחסה וכו. במרבית המקרים האוכלוסייה שיתפה פעולה עם הנאצים והסגירה ברצון את היהודים שפנו לעזרה.

ג. תחושת הפחד והייאוש- הטרור הנאצי החזיק יהודים ולא יהודים בלחץ מתמיד ובפחד . רבים נמנעו מהגשת עזרה ליהודים גם בגלל הפחד.וגם יהודים רבים סירבו להצטרף למחתרת בגלל פחד וייאוש.

ד. מתנגדים למחתרת בגטאות- לארגוני המחתרת בגטאות קמו מתנגדם, שכללו יודנראטים רבים, ואנשי המשטרה היהודית . הם טענו שהפעילות של המחתרת מסכנת את תושבי הגטו כולו , וחברי המחתרת נאלצו לפעול בחשאי הן מפני הגרמנים והן מפני אנשי המשטרה היהודית.  התנגדותם של אנשי היודנרטים נבעה משני נימוקים עיקריים: הם ראו בפעילות סכנה אישית וחבלה בסיכויי ההצלה הפרטיים שלהם, ואחרים טענו שפעילות המחתרת מסכנת את הגטו כולו.

ה. בידודם של היהודים -  בידודם של היהודים בגטאות השונים מנע כל פעילות מחתרתית מאורגנת בקנה מידה גדול ,  ולכן פעולות ההתנגדות קיבלו אופי מקומי בלבד.

ו. מכשול המסורת- חלק גדול בציבור היהודי במזרח אירופה השתייך ליהדות החרדית. אצלם מושג הגבורה בא לידי ביטוי באומץ רוחני ובהקרבה למען הדת , הלחימה הפיזית הייתה זרה להם , לכן רבים מהם נמנעו מלהצטרף לתנועת המחתרת שנוהלה ברובה על ידי חברי תנועת הנוער הציוניות.


מרידות בגטאות

כפי שכבר צוין תושבי הגטאות לא מרדו למען הצלה, אלא למען הכבוד. ברור שבתכנון נלקחה האפשרות שחלקם ינצל , ואז היה ברור שמי שיצליח לברוח צריך למצוא את דרכו למחנות הפרטיזנים, אך לשלב הזה במרד לא הקדישו מחשבה רבה. מכיוון שלא חשבו שהם יישארו בחיים, המרידות פרצו בשלב הסופי של קיום הגטו , המועד שנקבע היה בדרך כלל היום שבו מגיעים הגרמנים לחסל את הגטו ולהעביר את כל מי שעדיין נותר למחנות ההשמדה.

מרידות בגטאות קטנים- 1942
בשנת 1942 החלו הגירושים והרציחות למחנות ההשמדה. באותה שנה התחוללו מספר מרידות בגטאות קטנים במזרח פולין בתוך אזור, שהיה בראשית המלחמה בידי הסובייטים ונכבש על ידי הגרמנים במבצע ברברוסה. מרידות כאלה פרצו בלאחווה, טוצי'ן, קלאצק, נייסביז', ועוד. להתקוממויות אלה היה אופי זהה. חברי תנועות הנוער היו הכוח היוזם, אך התנהלו התייעצויות גם עם היודנראט. היהודים נקראו להתנגדות בזמן הגירוש, להריסה והצתת הגטאות ולבריחה המונית ליערות. במקרים אלה הייתה כוונה לנסות לברוח , ולא לערוך קרב בתוך הגטו. במרידות הללו הצליחו אלפים מתושבי הגטאות להימלט אבל לרוע המזל, רובם נתפסו על ידי האוכלוסייה המקומית ונרצחו על ידה. בטוצ'ין למשל ברחו כ2000 איש ליער , אך רק 12 יהודים ניצלו בסופו של דבר מהרדיפות של המקומיים.

מרד גטו וארשה
   הקמת ארגוני המחתרת
א.      " ארגון יהודי לוחם" (אי"ל), הוקם  בגטו וארשה ביולי 1942, בתום השבוע הראשון של ה"אקציה" הגדולה (התחלת הגירוש למחנה טרבלינקה). חברי "השומר הצעיר", "דרור", ו"עקיבא", החליטו להתארגן ולהקים מחתרת במטרה להיאבק בגרמנים, תוך יצירת קשר עם ארגוני מחתרת פולניים ועידוד התושבים במחנות וגטאות אחרים לקום ולמרוד.
ב.       במקביל לארגון אי"ל הקימו תנועת הנוער "ביתר " והמפלגה הרביזיוניסטית , ארגון מחתרת בשם אצ" י- איגוד צבאי יהודי.

בין שני הארגונים התפתח  ויכוח על ההנהגה .הם התקשו לשתף פעולה, אך עם פרוץ המרד נרקם ביניהם שיתוף פעולה מסוים.

מרגע שקמו ארגוני המחתרת ,  התעורר ויכוח בין חבריו לבין הנהגת הגטו, שטענה, כי העבודה היצרנית של תושבי הגטו משתלמת לגרמנים, ולכן , גם אם יש גירושים, רוב התושבים יישארו בחיים.
בתקופה זו של הגירוש הגדול, התנועה לא הייתה עדיין מאורגנת ולא היה ברשותה לא נשק ולא תוכנית , לכן פעולות ההתנגדות היו מעטות.

באקציה הגדולה גורשו כ- 300.000 יהודים, רובם לטרבלינקה, בגטו נותרו
כ 60.000 איש שעבדו במפעלים למען הגרמנים.

השלב הראשון של המרד - ב- 18 לינואר 1943 הגרמנים החלו באקציה חדשה. אי"ל היה עדיין בלתי מוכן לקרב,  אך הפעם רק מעטים מתושבי הגטו התייצבו לגירוש והגרמנים נאלצו ללכת מבית לבית ולהוציאם בכוח. חלק מהלוחמים פתחו באש נגד הגרמנים, שהופתעו מכך והפסיקו את האקציה אחרי ארבעה ימים.

השלב השני של המרד-  הנותרים בגטו הבינו שקיבלו ארכת חיים קצרה אבל גם הם צפויים לגירוש ולמוות, ולכן רוב הציבור פנה לתמוך בתוכנית המרד. בתקופה זו הוקמו בונקרים וביניהם תעלות קישור, שיאפשרו לרובה של אוכלוסיית הגטו להסתתר. כל הגורמים בגטו הבינו שלא יתכן כאן ניצחון, אך המטרה הייתה לזעזע את העולם החופשי, ולהראות לעולם כולו שהיהודים לא נכנעים.

השלב השלישי של המרד - ב- 19 לאפריל 1943 , ערב חג הפסח תש"ג נכנסו כ 2000 חיילים גרמנים בפיקודו של גנרל יורגן שטרופ לגטו ,במטרה לחסלו. עם כניסתם לשטח הגטו נתקלו במתקפת אש קשה ונאלצו לסגת. הם גם לא הצליחו לרכז את היהודים בנקודת האיסוף (אומשלאגפלאץ).
לאחר שלושה  ימים החליט המפקד הגרמני, שטרופ, לשרוף באופן שיטתי את בתי הגטו. היהודים שהיו מתחת לבתים הבוערים לא נכנעו , אך ימים אחדים לאחר מכן הם נאלצו לצאת ממקומות המסתור , אחרי שהגרמנים השליכו לתוכם גז מדמיע או גז רעיל.

 השלב האחרון של המרד - ב- 8 במאי 1943 נפל בונקר המפקדה  (ברחוב מילה 18) של אי"ל לידי הגרמנים. בבונקר שהו באותו זמן רבים ממנהיגי המחתרת, כולל מרדכי אנילביץ' שהיה מפקד אי"ל.
ב16 במאי הכריז שטרופ(המפקד הגרמני)  על סיום גירוש היהודים וחיסול הגטו. היהודים שנתפסו בגטו נשלחו בחלקם למחנות עבודה והשאר למחנות השמדה.
מאנשי הגטו נותרו בחיים כ 2000 איש שהצליחו להימלט מהגטו הבוער כנראה דרך תעלות הביוב.

ייחודו של המרד:
  1. מרד זה היה המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה. המרד פרץ כאמור באפריל 43, כאשר מרידות של עמים אחרים פרצו רק כשנה לאחר מכם.
  2. מרד גטו ורשה היה  הממושך והעיקש היותר מבין המרידות בגטאות ונמשך כמעט חודש ימים.  הוא עורר הדים עצומים בקרב היהודים וגם בקרב לא יהודים ברחבי פולין הכבושה.
  3. במרד זה, בניגוד למה שהתרחש בגטאות האחרים לקחו חלק כל תושבי הגטו שהיו עדיין בחיים. הצעירים, חברי תנועות הנוער , הצטרפו לארגון היהודי הלוחם,ולארגון האצ"י  שביצעו את המרד בפועל, אך כל יתר תושבי הגטו לקחו גם חלק בכך שהסתתרו  ואילצו את הגרמנים לעבור מבית לבית כדי להוציאם.


לוחמים יהודים בצבאות בעלות הברית ובארגוני מחתרת נגד הנאצים

היהודים בצבאות בעלות הברית, היו בעלי מוטיבציה עצומה להלחם בנאצים, לא רק בשל חובתם האזרחית , ולא רק כדי לנקום בנאצים ובאידיולוגיה שלהם , אלא גם משום שרצו להביא הקלה ועזרה ליהודי השואה, להפיח בהם תקווה ולא להשאירם לגורלם.
130 אלף יהודים לחמו בקרב על פולין , כ30 אלף נפלו בקרב ועשרות אלפים נפלו בשבי הגרמני. 13 אלף חיילים יהודים שירתו בצבא האיטלקי האנטי פשיסטי. 40- אלף בצרפת, 62 אלף יהודים בצבא הבריטי , ביניהם רבים מיהודי ארץ ישראל וכמה אלפים מיהודי אוסטרליה. ב"צבא האדום" בברית המועצות שירתו כחצי מיליון יהודים וכ 200 אלף נפלו בקרב. יותר מ100 אלף זכו באותות הצטיינות וחלקם הגיעו גם לדרגות הפיקוד הגבוה. 
בצבא ארצות הברית שירתו כ 55 אלף יהודים כ 10 אלפים נפלו בקרב וכ 25 אלף נפצעו.
בנוסף ללחימה במסגרת הצבאות הסדירים השתתפו יהודים רבים בארגוני המחתרות האנטי נאציות שהוקמו בארצות הכיבוש .
בפולין המחתרת הקומוניסטית שיתפה פעולה עם היהודים וביחידות הפרטיזנים שלה לחמו יהודים רבים . יהודים רבים נלחמו גם ביחידות הפרטיזנים ביוגוסלביה וביוון. וגם בארצות מערב אירופה הכבושות כגון צרפת בלגיה והולנד השתתפו יהודים ב"מחתרות הכלליות" . מטרת הלוחמים לא הייתה רק נקמה בנאצים , אלא היה גם הרצון לעזור ולנסות להציל יהודים . ואכן חלק מתפקיד המחתרות היה למצוא עבור יהודים מקומות מסתור.
רבים מהחיילים היהודים שלקחו חלק בלחימה עזרו בסוף המלחמה לניצולים בהספקת מזון , סיוע במחנות הפליטים ואף בארגון פעולת ה"בריחה" . ( יהודים רבים ניסו בסוף המלחמה להבריח את הגבולות ולהגיע לחופי הים התיכון על מנת לעלות לארץ ישראל).


יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש אל היהודים בזמן ביצוע הפתרון הסופי

הגורמים שהשפיעו על יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש

בארצות הכיבוש היחס כלפי האוכלוסייה היהודית לא היה אחיד. אם כי במרבית המקומות עשתה האוכלוסייה המקומית מעט מאוד למען היהודים.
יחס האוכלוסייה הושפע ממספר גורמים:

 מידת המעורבות הגרמנית בשלטון – ככל שהמעורבות הגרמנית בשלטון הייתה רבה יותר כך היו גילויים רבים של סיוע לגרמנים בגירוש יהודים. הכוונה היא בעיקר לאותם מקומות שהיו תחת שלטון גרמני, צבאי ישיר. כגון: פולין, שטחי הכיבוש של בריה"מ, סלוניקי שביוון ועוד...


א.      לעומת זאת ,בחלק מהארצות ששיתפו פעולה עם הנאצים אבל לא הייתה בהם נוכחות גדולה של צבא גרמני בהם הייתה לפעמים התגייסות עממית נגד הסגרת יהודים . כך היה באיטליה למשל, שם הייתה התגייסות עממית נרחבת נגד הסגרת היהודים. בסופו של דבר נרצחו שם כ-7,000 איש מתוך 35,000 מיהודי איטליה.

ב.       מסורת אנטישמית –באותם ארצות שהייתה בהם מסורת אנטישמית חזקה , עוד לפני השואה, היו גילויים רבים יותר של סיוע לגרמנים ברדיפת יהודים . כך היה בפולין, באוקראינה, בליטא , אסטוניה  ועוד...הסיוע לגרמנים נגד היהודים בא לידי ביטוי: בשיתוף פעולה ממשי ברצח יהודים, ברדיפה והסגרת יהודים , בהלשנות וכו'. 

ג.        מסורת דמוקרטית – באותם ארצות שבהן הייתה לפני המלחמה מסורת דמוקרטית חזקה ,הייתה תמיכה רבה יותר ביהודים והייתה יותר התנגדות לגירושם. כך היה בדנמרק, בנורווגיה, ובמידה מסוימת גם בהולנד ובצרפת. בדנמרק למשל היו 6,000 אזרחים יהודים ו-15,000 פליטים. למרות שדנמרק הייתה תחת שלטון גרמני כבר מראשית 1940, גילו אזרחיה התנגדות עיקשת לגזרות הגרמניות. הדנים התעקשו לכלול כחלק מתנאי הכניעה את המשך קיומה של הדמוקרטיה, כולל שיווין הזכויות של היהודים וכאשר באמצע 1944 החלו הנאצים במעצר היהודים העבירו הדנים את כל יהודי דנמרק באמצעות סירות לשוודיה הניטראלית. מספר יהודים קטן בכל זאת נתפס ונשלח לגטו טרזין שבצ'כיה, אבל גם אז הם שוחררו לבסוף בעקבות לחץ של ממשלת דנמרק.

ד.       המצאותן של מחתרות אנטי-נאציות – באותם מקומות שבהם היו מחתרות אנטי-נאציות כלליות היה סיוע רב יותר של האוכלוסייה ליהודים. חלק מהמחתרות  ראו בעזרה ליהודים כחלק מתפקידם, כך היה בבולגריה, ביוון, בדנמרק ,בצרפת ועוד...


את התנהגותה של האוכלוסייה המקומית ניתן לחלק ל-3 דגמים:
  1. משתפי הפעולה אשר פעלו למען הסגרת יהודים ואף שיתפו פעולה עם הגרמנים ברצח היהודים. הם עשו זאת בגלל הזדהות אידיאולוגית עם הנאצים או למען אינטרסים , כגון הטבות שונות בחיי היום יום. (יותר מזון, היתרי עבודה, שחרור ממאסר, הצלת חיים של קרובי משפחה  וכו')

  1. הרוב הדומם – זה כלל את מרבית האוכלוסייה ואלה האנשים שידעו מה נעשה עם היהודים אך לא עשו דבר בגלל חוסר אכפתיות או בגלל פחד.

  1. חסידי אומות העולם – אלה היו אנשים אשר הגישו עזרה פעילה ליהודים שלא תמורת רווח כלשהו ועשו זאת למרות שידעו שהם מסכנים את חייהם ואת חיי משפחתם. לצערנו מדובר במיעוט קטן יחסית, אך דווקא בגלל זה מדינת ישראל החליטה שיש לגמול לאנשים אלה או לבני משפחותיהם באמצעות הענקת תואר ותעודת כבוד של חסיד אומות עולם.התואר מוענק באמצעות ארגון "יד ושם" אשר גם מנציח את האנשים הללו בשדרות חסידי אומות העולם במוזיאון יד-ושם שבירושלים. מניעיהם היו מניעים הומניטאריים (אנושיים) , הם הזדהו עם סבל היהודים ועשו זאת ללא שום תמורה כספית או אחרת.
דפוסי פעילות : הדרך הנפוצה ביותר הייתה הסתרת יהודים אבל היו גם דרכים נוספות כגון זיוף תעודות, הברחה, קליטת פליטים ותמיכה סוציאלית (מזון כו'). היו גם כאלה אשר הפכו את הצלת היהודים למפעל חיים ובהם התפרסמו ראול וולנברג (שוודיה) אירנה סנדלר(פולין)   ואוסקר שינדלר (גרמניה).
יש אנשים  שהכירו בהם כחסידי אומות העולם על שהצילו אדם אחד מפני
      ש: " כל המציל נפש אחד כאילו הציל עולם ומלואו"

דוגמאות לחסידי אומות עולם :
ראול וולנברג -   היה דיפלומט שוודי, אשר נרתם להצלת יהודי הונגריה. הוא סיפק ליהודים דרכונים שוודיים וכך הציל את חייהם. ולנברג גם רכש בבודפשט אזור מגורים שנחשב לטריטוריה שוודית ובו הצטופפו אלפי יהודים שעל חייהם הגן. לאחר כניסת הרוסים לבודפשט נעלם ולנברג, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד ששיתף פעולה עם הנאצים וכנראה מת בכלא הסובייטי.

אירנה סנדלר- צעירה פולנית שעבדה בשירותי הבריאות בעיר ורשה .בתוקף תפקידה הותר לה להיכנס לגטו לשם הבריחה מזון, תרופות ובגדים.
בשנת 1942 כאשר החלו השילוחים להשמדה,הוקם בפולין ארגון מחתרת נוצרי שפעל להצלת יהודים: ארגון ז'גוטה. אירנה סנדלר עמדה בראש מחלקת הילדים של הארגון. אירנה, עם קומץ נשים פולניות שעזרו לה, דאגה להברחת 2500 ילדים מהגטו ,למציאת מעונות לילדים, ולהנפקת תעודות שיעידו על דבר היותם אריים טהורים, נוצרים מלידה.
אירנה חיה בתקווה שהמשפחות תשרודנה, ושאחרי המלחמה תושב לילדים זהותם היהודית לכן היא שמרה רשימה של פרטי הילדים, כתובים על ניירות טישיו דקיקים. ברשימה הזו הופיע השם היהודי המקורי של הילד, שמו הפולני בניירות המזויפים, וכתובת המחבוא שלו. את הניירות הללו שמרה בתוך כד, אותו טמנה תחת עץ תפוח בחצר האחורית של אחת מעוזרותיה. הגרמנים חשדו במעשיה ועצרו אותה באוקטובר 1943. הם עינו אותה באכזריות כדי להוציא ממנה מידע על מבצעי ההצלה שניהלה. היא לא דיברה ונגזר עליה מוות. המחתרת הפולנית הצליחה לגייס מספיק כסף כדי לפדות את חייה. אירנה ניצלה, אבל מהמאסר בידי הנאצים יצאה עם נכות שלוותה  אותה כל חייה. אחרי המעצר היא שבה לפעולות ההצלה בהם עסקה עד סוף המלחמה.







שאלות לדוגמה וחזרה

1.      תאר את מבצע ברברוסה והסבר את הקשר בין מבצע זה לפתרון הסופי .
2.      הצג שניים מהצעדים בביצוע הפתרון הסופי.
3.      תאר את"וועידת ואנזה" והסבר כיצד באה לידי ביטוי בוועידה זו מגמת הטוטאליות של הפתרון הסופי .
4.      הצג את הדילמות של היודנראט בתקופת הפתרון הסופי . הסבר והדגם , כיצד ניסו להתמודד עם דילמות אלה יושבי ראש יודנראט שונים .

5.      ההתנגדות היהודית 
א.      הסבר מדוע וכיצד התחילו להתארגן מחתרות בגטאות .
ב.       קרא את הקטע הבא והסבר מהם הדילמות שבהם מתמודדים הדוברים. הצג דילמה נוספת ושמיים מהקשיים עמם התמודדו חברי תנועות המחתרת בשואה.

דב: אנו קרובים באופן יחסי ליער , לכן אנחנו יכולים אולי לשקול את האפשרות של בריחה ליער והצטרפות לפרטיזנים. אבל... האם יקבלו אותנו? יש שמועות שהם מקבלים רק את מי שמגיע עם נשק. מהיכן משיג נשק לכל חברינו. וגם אם כן נצליח לברוח , מה יהיה על אחי הקטנים? מי ידאג להם? מהיכן ישיגו אוכל? הרי רק מי שעובד מקבל הקצבה של אוכל? האם נוכל להפקיר את בני המשפחה?

אדם: כיצד אפשר במצבנו לחשוב על היאבקות , התגוננות בנשק, שעה שהן עלולות לגרום לאסון הגדול , המוחלט? האין אנחנו  מסכנים את הגטו כולו? הרשאים אנו ליטול על עצמנו אחריות ולסכן חיי כל היהודים ולסייע בפועל להשמדה במקרה של כשלון?
                                                                     מתוך הספר :  להבות באפר , רוז'קה קורצ'אק

6.      הצג שתי דילמות ושלושה קשיים של אנשי המחתרות  בגטאות .

7.      הצג את מהלך "מרד גטו ורשה" והסבר את הייחודיות של מרד זה .

8.      הסבר  שלושה גורמים ליחס האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בזמן הפיתרון
הסופי. והצג את שלושת דפוסי הפעולה של התושבים כלפי היהודים.






















פרק ג: המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 1945- 1949


המאבק נגד בריטניה להקמת מדינה עברית
1945 - 1947.

בעיית העקורים

בתום המלחמה, בשעה שמיליוני עקורים (פליטים) בני עמים שונים שבו לבתיהם , מצאו עצמם העקורים היהודים,  שניצלו ממוות בשואה,  במצב שונה. רובם גילו שאין להם לאן לחזור. בהתחלה ניסו , לפחות בחלקם לחזור לערים ולעיירות בהם חיו לפני המלחמה, בעיקר בתקווה לפגוש את יקיריהם או להשיג מידע כלשהו אודותיהם. בדרך כלל גילו הניצולים כי רכושם ובתיהם נשדד או נחרב במלחמה וגם נתקלו בלא מעט גילויי אנטישמיות . (כמו פוגרום קילצ'ה בפולין). כתוצאה ממציאות זו ביקשו מרבית הניצולים להגר מהמקומות שבהם נרצחו יקיריהם ולשקם את חייהם בארצות אחרות. רבים מהניצולים ביקשו לעלות לארץ ישראל אך זה לא היה אפשרי עקב המדיניות הבריטית . גם ההגירה למדינות אחרות הייתה מאוד מוגבלת עקב חוקי הגירה קפדנים .  לכן,  הוקמו עבור יהודים אלה ,ברחבי אירופה המערבית ,   בעיקר בגרמניה , איטליה וצרפת "מחנות עקורים" שנוהלו בידי בעלות הברית . במחנות אלה המתינו היהודים , ניצולי השואה , למציאת פתרון לבעייתם.

מדיניות בריטניה כלפי שאלת ארץ ישראל  ושאלת העקורים

בקיץ 1945 , זמן קצר לאחר גמר המלחמה , נערכו באנגליה בחירות. מפלגת "הלייבור" ניצחה בהן והקימה ממשלה בראשותו של קלמנט אטלי, וארנסט בווין כשר החוץ. השינוי הפוליטי הזה גרם לתקווה חדשה בקרב הישוב היהודי בארץ ישראל, מפני ש:
א. המפלגה החדשה שעלתה לשלטון (הלייבור) נהגה לבקר בחריפות את המדיניות כלפי היהודים של המפלגה הקודמת .
ב. היהודים בארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי במהלך המלחמה.
ג. הבריטים חשים רגשי אשמה שלא עשו מספיק כדי להציל יותר יהודים בשואה.

אך במהרה התברר שהיו אלה תקוות שווא. ביולי 1945 כשמפלגת "הלייבור" כבר היו בשלטון, הודיע ארנסט בווין, שר החוץ, שבריטניה מתכוונת להמשיך במדיניות האנטי- ציונית , את הסיבות לכך פירט בהמשך  בנאום שנשא  ב13 לנובמבר:
-         בעיית היהודים באירופה נוצרה בעקבות המשטר הנאצי , ולכן עם סילוק המשטר הזה , ממילא נפתרה "הבעיה היהודית".
-         בעיית ארץ ישראל קשה ומורכבת ולבריטניה יש מחויבות כפולה , גם כלפי היהודים אבל גם כלפי הערבים.
-         יש לערב את ארצות הברית בשאלת ארץ ישראל ולשתף אותה במציאת פתרון רצוי.
-         עד קבלת פתרון מוסכם יישאר בתוקף "הספר הלבן", יינתנו 1500 רישיונות עלייה בחודש  ותדוכא בכוח כל התנגדות של המחתרות בארץ ישראל. 

אחרי נאומו של בווין  , עמדו הישוב העברי והתנועה הציונית בפני הכרח להחליט על מאבק נגד השלטון הבריטי . המאבק התרכז בארבעה תחומים  שהופעלו במקביל : מאבק צבאי, ההעפלה, התיישבות, ופעילות מדינית שנועדה להביא את בריטניה להסתלק מארץ ישראל.


עמדת ארצות הברית בשאלת העקורים

עמדתה של ארה"ב ביחס לעקורים התקבלה בלחץ דעת הקהל, שהושפעה מהכתבות הרבות שהתפרסמו בעיתונים אחרי המלחמה וכן מכוחם הגדול של יהודי ארה"ב. ארה"ב הכירה במצוקתם של הפליטים והבינה שדרוש פיתרון פוליטי למצב הבלתי-נסבל. מבחינתה, ארץ ישראל הייתה הפתרון הטבעי למצוקתם של הפליטים היהודים.

דו"ח הריסון
בעקבות הלחץ הציבורי הגדול בארצות הברית החליט נשיא ארה"ב הארי ס. טרומן, לשלוח נציג אישי שיבקר במחנות העקורים באירופה. השליח היה פרופ' ארל ג'  האריסון. הוא ביקר במחנות במהלך חודש אוגוסט 1945.הוא הגיש דו"ח חריף ביותר נגד יחסם של הצבא הבריטי והאמריקאי לפליטים והמליץ באופן חד משמעי לבטל את חוקי "הספר הלבן" ולהעלות באופן מידי מאה אלף יהודים לא"י.
טרומן פנה לבריטים וביקש מהם לקבל את ההמלצה , הבריטים סירבו, אך הגיעו למסקנה כי מוטב שהאמריקאים יהיו שותפים לפתרון הבעיה וכך יקבלו הכשר למדיניותם מהאמריקאים.

הוועדה האנגלו- אמריקאית.
בהתאם להמלצתו של בווין הוקמה הוועדה. בווין רצה שיבחנו אפשרויות קליטה מחוץ לארץ ישראל, אך האמריקאים התנגדו לכך ודרשו לבדוק את אפשרויות הקליטה בארץ. לבסוף הוסכם לדרישה האמריקנית ומונו שישה בריטים ושישה אמריקנים כחברים "בוועדה האנגלו- אמריקנית". בסוף 1945 היא החלה את פעולתה ובווין הצהיר שאם המלצותיה תתקבלנה פה אחד הוא יפעל להוציאן לפועל.
בשיחות של חברי הוועדה עם העקורים התברר להם שהפתרון היחיד אותו דורשים העקורים הוא עלייה לארץ ישראל. בסוף אפריל 1946 הגישה הוועדה את המלצותיה, שהתקבלו פה אחד, לממשלת בריטניה ולנשיא ארה"ב.
        

מסקנות הועדה.
  • הועדה קיבלה את המלצת האריסון והמליצה גם היא להרשות עליה מיידית של מאה אלף פליטי שואה יהודים לארץ ישראל.
  • יש לבטל את חוק הקרקעות משנת 1940 שהטיל מגבלות חמורות על מכירת קרקעות בארץ ישראל ליהודים.
  • הועדה לא המליצה על הקמת מדינה יהודית או ערבית בארץ אלא על המשך השלטון הבריטי בארץ ישראל כמשטר נאמנות מטעם האו"ם.
בוויון דחה את המלצות הועדה וניסה להתנות את מימושם בתנאי שהארגונים הלוחמים  ביישוב, "ההגנה, האצ"ל והלח"י" יפורקו מנשקם. נימוקו היה כי עליית יהודים תגרום לעימות צבאי בין הערבים ליהודים ואין ממשלת בריטניה מוכנה לשלוח כוחות צבא נוספים לא"י  בכדי למנוע התנגשות כזו.




המאבק הצבאי - והקמת "תנועת המרי העברי"
עוד באוקטובר 1945 הורה דויד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, לארגון "ההגנה" לפתוח במאבק צבאי נגד הבריטים, על מנת להוכיח להם שהיישוב אינו יכול לקבל את מדיניותם העוינת, כמו כן הוחלט לפתוח במשא ומתן עם הארגונים ה"פורשים", האצ"ל והלח"י, לשיתוף פעולה מלא , בתנאי שיקבלו על עצמם את מרות המוסדות של היישוב והפעולות נגד הברטים תתקיימנה אחרי תכנון ואישור משותף של שלושת הגורמים.
כך הוקמה "תנועת המרי העברי" שפעלה כעשרה חודשים (אוקטובר 1945- יולי 1946). על פעולות תנועת המרי פיקחה מטעם המוסדות הלאומיים ועדה מיוחדת, שנקראה בשל סודיותה "ועדת x" שכללה נציגים של כל הקבוצות הפוליטיות החשובות ביישוב.
במסגרת תנועת המרי נעשו מספר פעולות כגון:
א. אחת הפעולות הראשונות של “ תנועת המרי ” נערכה במחנה המעצר הבריטי בעתלית בו הוחזקו מעפילים שאניותיהם נתפסו. כוחות פלמ"ח חדרו למחנה, השתלטו על השומרים ושחררו יותר מ- 200 מעפילים. לאחר מכן הובילו אותם לקיבוץ בית אורן. הבריטים שניסו ללכוד את השיירה נתקלו באלפים מתושבי חיפה שהוזעקו למקום ואלו מנעו כל אפשרות של תפיסת המעפילים ומלוויהם. בחסות האנשים הועברו המעפילים לקיבוץ יגור ומשם פוזרו ברחבי הארץ.

ב. הפעולה המשותפת הראשונה נערכה ב 1 בנובמבר 1945. בלילה זה יצאו כ- 50 חוליות של הפלמ"ח וחיבלו ב200 מקומות שונים של מסילות הרכבת. במקביל מחלקה של האצ"ל והלח"י חדרה לתחנת הרכבת בלוד וחיבלה במתקניה. באותו לילה פגעו חבלני הפלמ"ח גם בסירות משמר החופים שארבו לאניות המעפילים בנמלים חיפה ויפו.

במהלך חורף  45 - 46 יצאו כוחות תנועת המרי לשורת התקפות על מטרות בריטיות והמאבק החריף מחודש לחודש. הפעולות כללו יעדים בעלי אופי סמלי ויעדים בעלי חיוניות אסטרטגית - צבאית פוליטית. ההתקפות על מתקנים של הרכבת , בסיסי צבא, תחנות משטרה, בתי כלא, מתקני ראדאר וגשרים, שיבשו את המנהל הממשלתי והעסיקו רבבות חיילים ושוטרים בריטיים במשימות הגנה.

ג. פעולה נוספת מאוד ידועה היא "ליל הגשרים"  -   האצ"ל תקף את תנועת הרכבות  ב10 ביוני 46 וגרם נזק חומרי כבד. ב 17 ביוני יחידות פלמ"ח תקפו 11 גשרים המחברים את הארץ עם שכנותיה. סמוך לאכזיב נהרגו 14 מאנשי הפלמ"ח כתוצאה מפיצוץ מטען של חומר נפץ. יום למחרת התקיפו אנשי הלח"י את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. בחילופי האש עם השומרים נהרגו שני לוחמים ושלושה נפצעו. בעת הנסיגה נתקלו המערב ונהרגו תשעה לוחמים . כל האחרים נלכדו ונשלחו לכלא עכו.

"השבת השחורה"
בעקבות התרבות הפעולות החליטה הממשלה הבריטית לפעול. על הצבא הבריטי בארץ שמנה כמאה אלף חיילים ועל המשטרה , הוטל לשבור את כוחו של הישוב היהודי, ובעיקר את "ההגנה " ואת ה"פלמ"ח" , וכן לאסור את מנהיגי הישוב כדי שתקום הנהגה חדשה , מתונה ונוחה יותר לממשל הבריטי. ב23 ביוני 1946 הוטל על ראשי הצבא הבריטי להוציא אל הפועל את מבצע "ברודסייד" . זה בוצע בשבת , 29 ביוני 1946, ולכן כונה המבצע בפי הישוב "השבת השחורה".
בבקר אותו שבת פשטו כ17 אלף חיילים ושוטרים בריטים על עשרות קבוצים, מוסדות ומבנים בערים הגדולות ותוך שעות עצרו כ - 3000 יהודים, בתוכם חלק מהמנהיגות הבכירה של היישוב היהודי. את מנהיגו של הישוב, דויד בן גוריון, לא עצרו, מפני שלא היה אז בארץ, ובכירי ארגון ההגנה , הצליחו להתחמק מהבריטים.
בירושלים השתלטו הבריטים על בניני הסוכנות והצליחו למצוא מסמכים חשובים מבחינתם, אך החשוב ביותר לגביהם היה מציאת מחסן הנשק (סליק), בקיבוץ יגור.
המכה שהנחיתו הבריטים על הישוב הייתה מהממת, ההסתדרות הציונית והסוכנות מחו על פעולות הבריטים ודרשו את שחרור מנהיגי הסוכנות, אך למרות זאת דרש ויצמן , נשיא ההסתדרות הציונית, מן ההגנה להפסיק את הפגיעות בבריטים עד לדיון מחודש בהנהלת הסוכנות . ויצמן איים, שאם תביעתו לא תתקבל, יתפטר מתפקידו.

פיצוץ מלון "המלך דויד"
לאחר "השבת השחורה", תכננה ההגנה בתיאום עם האצ"ל והלח"י לפגוע במטרות בריטיות מרכזיות. הפלמ"ח היה אמור לבצע פשיטה על מחנה הצבא הבריטי בבת-גלים שבחיפה, כדי לקחת חזרה את הנשק שנלקח מקיבוץ יגור, האצ"ל היה אמור לחבל בבניין מלון המלך דוד בירושלים שבאגפו הדרומי שכנו משרדי הממשלה של השלטון המנדאטורי, ועל הלח"י הוטל לפגוע בבית דוד, לא הרחק משם, בו היו משרדים ממשלתיים נוספים.
תביעתו של ויצמן לעקב את הפעולות הועלו לדיון בועדת   x , והוחלט לעקב את המשך הפעולות האלימות נגד הבריטים.
הלח"י הפסיק את תכנון המבצע אך האצ"ל סירב וב- 22 ביולי 1946 הם פוצצו את המלון. אנשי האצ"ל הצליחו להחדיר למרתף הבניין כדי חלב מלאים בחומר נפץ והזהיר את יושביו לפנותו תוך עשרים דקות. החלה מנוסה, אך ככל הידוע הורה המזכיר הראשי של ממשלת המנדאט, שלא להיענות לאזהרה, באמרו: "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מהיהודים. אני נותן להם פקודות".
תוצאות הפיגוע היו קשות ביותר: 82 איש נהרגו, ביניהם 25 אנגלים, 40 ערבים ו 17 יהודים. היו גם פצועים רבים. הפיצוץ גרם לזעזוע עמוק ביישוב היהודי, בארץ ובעולם. כמעט כולם גינו את מבצעיו. מוסדות היישוב פרסמו כרוז גינוי ואילו האצ"ל טענו שההגנה ידעו על התוכנית והטילו את האשמה על הבריטים שלא מיהרו לפנות את הבניין.
בעקבות הפיצוץ התערערה מערכת היחסים בין ההגנה לאצ"ל  עד כדי פירוק "תנועת המרי העברי".
לפי החלטת הנהלת הסוכנות היהודית בתחילת אוגוסט 1946, הופסק המאבק באש מצידה של ההגנה, והוא אושר רק כנגד ספינות הגירוש הבריטיות ומתקנים בריטים המסייעים לבלימת העפלה.

"המאבק הצמוד" מול "המאבק הרצוף"


באוקטובר 1946 התקיימה בפריס ישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית. בישיבה הוחלט שיש להתרכז בעיקר במאבק מדיני שמטרתו לזכות בתמיכת ארצות הברית בשאלת הקמת המדינה העברית וכמו כן הוחלט להפסיק את המאבק הצבאי , ולהתרכז ב:  
 "מאבק צמוד" שפירושו מאבק הצמוד למדיניות הציונית כפי שהוחלט עליה במוסדות הלאומיים, מבחינת קביעת היעדים והעיתוי למימוש כל מטרה. משמעותו של המאבק הצמוד הייתה: התמקדות בהמשך ההתיישבות והעפלה והפסקת המאבק האלים בבריטים בארץ-ישראל ומאבק מדיני בזירה הבינלאומית.
ארגון "ההגנה" שהיה כפוף למוסדות הלאומיים קיבל על עצמו את העיקרון של "המאבק הצמוד" אך ארגוני ה"אצ"ל" וה"לח"י"  שלא קיבלו על עצמם את מרות המוסדות הלאומים ונחשבו ל"פורשים" המשיכו ב"מאבק רצוף" שמשמעותו : המשך המאבק הצבאי  שכולל פגיעה מתמשכת במוסדות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ונציגיו.

הנימוקים של התומכים בגישת "המאבק הצמוד"
א.      הקמת מדינה יהודית תובטח רק על ידי פעולות מתואמות בארץ ישראל ובזירה הדיפלומטית- מדינית, בהנחיית מוסדות התנועה הציונית.  זירת הקרב האמיתית היא הזירה המדינית.
ב.       יש צורך להמשיך בפעילות העלייה והתיישבות כדי שתוקם המדינה היהודית.
ג.        המאבק הרצוף פוגע באופי המוסרי של המאבק של היהודים ויצמצם את התמיכה במפעל הציוני. (היהודים עשויים להיתפס בעיני העולם כטרוריסטים )
ד.       המאבק הרצוף רק מגביר את הכעס של הבריטים, והוא עלול להביא לעימות ישיר עם בריטניה שיסכן את המפעל הציוני כולו.
ה.      מדינות העולם מבקרות את היחס של בריטניה כלפי  המעפילים , ניצולי השואה, לכן כדאי לנצל את הביקורת הזו לטובת הישוב היהודי בארץ ישראל , ולהמשיך בהעפלה.
הנימוקים של התומכים בגישת "המאבק הרצוף"
א.      אין כל סיכוי להידברות עם בריטניה ורק מאבק בכל התחומים בלי הפסקה יביא לסיום השלטון הבריטי.
ב.       מאבק רצוף יחייב את הבריטים לתגבר את הכוחות בארץ , זה יכביד על התקציב של בריטניה , מה שיביא לביקורת בבריטניה , שם ידרשו לסיים את המנדט.
ג.         נקמה בבריטים על פגיעתם בעולים היהודים מאירופה ועל מדיניותם הפרו ערבית.בריטניה בגדה בציונות.

ה"מאבק  הצמוד" – תחום "ההעפלה"

למרות הלחץ  של העקורים להגיע לא"י קבעו הבריטים  מכסת עולים לא"י של  1500 איש לחודש בלבד.הניסיונות לפתור את הבעיה בדרכים מדיניות לא הצליח  , לכן לא נותרה ברירה אלא, לנסות לעלות בצורה בלתי חוקית. העלייה הבלתי חוקית הזו מכונה "העפלה"  והעולים הבלתי חוקיים מכונים "מעפילים". ההעפלה אורגנה ע"י "המוסד לעלייה ב' ", שהוקם ב-1939 והיה זרוע של "הגנה" וטיפל בכל ענייני הפליטים שרצו לבוא לא"י. שליחי המוסד התמקמו בשלוש יבשות (אסיה, צפון אפריקה ואירופה)  ובעיקר בצירי המוצא לים התיכון (יוון, יוגוסלביה, איטליה וצרפת), המרכז היה בפריז ובראשו עמד ראש המוסד לעלייה ב' - שאול אביגור.
מסיום המלחמה ועד קום המדינה הפליגו לארץ 66 אוניות ועליהם יותר מ70 אלף מעפילים .46 מהן נתפסו ע"י הבריטים ו39 אניות נשלחו לקפריסין.

מטרות העפלה:
 א.להציל את פליטי השואה ולחזק את היישוב, ולחזק את  הקשר בין בעיית הפליטים ושאלת ארץ ישראל.
ב.להוכיח שהיהודים אינם נכנעים לתכתיבי "הספר הלבן" ומוקיעים אותם.
ג.לעורר את דעת הקהל בעולם כולו וללחוץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה.

תפקידיו של המוסד לעלייה ב' היו רבים ומורכבים:
א- לרכוש אניות להעפלה. הבעיה הייתה לא רק כספית, משום שהיה קשה למצוא אחרי המלחמה אניות אזרחיות רגילות.
ב- להכשיר את האניות להפלגת מעפילים , מפני שרוב האניות היו אניות משא או דיג.
ג- להשיג קברניטים וצוותים זרים. הקושי נבע מהסכנה להיתפס על ידי הבריטים.
ד- לרכז את הפליטים לפני הפלגה ולדאוג להעברתם לאנייה במהירות.
ה- להשיג את ה"אישורים" המתאימים כדי שיותר לאנייה להפליג מנמל המוצא.
ו- לכוון את האנייה לחוף מסוים בארץ ישראל ולארגן את היישוב לקבל את המעפילים.





הספינות הראשונות באו מאיטליה. הבריטים לא מנעו את הורדת המעפילים לחוף, אך לקראת סוף 45 החלו הבריטים להגביר את השמירה על חופי הארץ ולמעשה רוב הספינות נתפסו על ידי הבריטים והמעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
בקיץ 46 כאשר גבר זרם המעפילים הגבירו הבריטים את מאבקם ועשו זאת בכמה מישורים:
 א- פנייה דיפלומטית למדינות שסייעו להעפלה בדרישה להפסיק את הסיוע.
ב- הגברת השמירה על חופי הארץ, סיורי אוויר, רדיפת הספינות עוד בלב ים, ראדארים, ספינות משמר וכו'.
ג- באוגוסט 46 החליטו הבריטים  לגרש את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין ולא לאפשר להם בכלל לרדת בחופי הארץ.

דוגמאות למבצעי ההעפלה גדולים :
א. פרשת לה- ספציה -באביב 1946 נלכדה באיטליה שיירה של 36 משאיות צבאיות שהובילה כ 1000 פליטים יהודים לנמל בעיירה בשם "לה ספציה" , שם המתינה להם ספינת המעפילים "פדה". המשטרה האיטלקית אפשרה למעפילים לעלות לאנייה , אך בלחץ בריטי לא אפשרה את הפלגתה. יהודה ארזי , מפקד המוסד לעלייה ב' באיטליה , הצליח לעלות לאנייה ולארגן את כל המעפילים לשביתת רעב . כמו כן הוא הודיע שהאנייה ממולכדת ואם לא יאפשרו למעפילים לנסוע לארץ ישראל הם יעשו מעשים טראגיים. לשביתה הצטרפה הנהגת הישוב וכך העלו בפני דעת הקהל בעולם, את נושא זכותם של היהודים לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה משלהם.
 אחרי שלושה ימים של שביתת רעב והתערבות של גורמים רבים באירופה ארצות הברית ובריטניה עצמה, נאלץ בווין לוותר ולאפשר למעפילים לעלות לארץ. הייתה זו הצלחה מרשימה למדיניות הציונית. פרשה זו הפכה לסמל למעפילים עצמם מפני שהוכיחו שלמרות כל מה שעבר עליהם בשואה הם מוכנים לקורבנות נוספים כדי להגשים את מטרת העלייה לארץ.

ב-הפרשה המפורסמת ביותר במפעל ההעפלה  היא האנייה "אקסודוס" או בשמה העברי " יציאת אירופה תש"ז - ביולי 1947 הפליגה לארץ ישראל מחופי צרפת אוניית המעפילים המפורסמת ביותר – יציאת אירופה תש"ז הידועה בשמה הלועזי אקסודוס (אקסודוס הוא שמו הלועזי של ספר שמות ). על האונייה עלו למעלה מ-4500 עולים ניצולי שואה. אך לפני שהאונייה הספיקה להפליג הקיפו אותה כוחות משטרה צרפתיים שאסרו את הפלגתה. האונייה הצליחה להימלט מהנמל. לאחר הפלגתה נצמדו אל האונייה ספינות מלחמה בריטיות שלוו אותה עד חופי ארץ ישראל. צוות האונייה ניסה להתחמק מספינות הצי הבריטי ולהגיע לחופי תל אביב אולם הבריטים הצליחו להשתלט על האונייה . בקרב על ההשתלטות על האנייה נהרגו שני מעפילים וימאי איש צוות.  רבים מהמעפילים נפצעו. האנייה נגררה לנמל חיפה, המעפילים ניצולי השואה הועלו על אוניות גירוש בריטיות שהפליגו חזרה לצרפת. המעפילים סירבו לרדת מהאוניות ופתחו בשביתת רעב. אוניות הגירוש הבריטיות הפליגו לנמל המבורג שבגרמניה ושם הורדו בכוח על ידי חיילים בריטים.
חשיבות הפרשה:
1.      פרשת אקסודוס הפכה לסמל מפעל ההעפלה. במשך שבועות עקבה התקשורת הבינלאומית אחר גורל המעפילים בניסיונם הנואש להגיע לחופי ארץ ישראל.
2.      ועדת אונסקו"פ שהוקמה על ידי האו"ם כדי למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל נחשפה גם היא לאירועי פרשת אקסודוס והמלצותיה הושפעו מן האירועים.
3.      התנועה הציונית והמעפילים זכו לאהדת דעת הקהל בעולם.
4.      אחרי פרשת "אקסודוס" לא ניסו הבריטים להחזיר מעפילים לאירופה ועד עזיבתם את הארץ המשיכו לשלוח את המעפילים לקפריסין.
5.      המסר של אקסודוס וגבורת מעפיליה הפכו למיתוס ויצרו תחושה עמוקה של הזדהות עם מצוקת היהודים.


המאבק הצמוד – תחום ההתיישבות
בתום המלחמה לא שינו הבריטים את מדיניות הספר הלבן גם בקשר לרכישת קרקעות . עדיין היה אסור ליהודים לרכוש קרקעות בכ65%  משטח ארץ ישראל. התפיסה הביטחונית והמדינית של היישוב היהודי באותה תקופה הייתה שגבולות המדינה יקבעו על פי אזורי ההתיישבות היהודית . לכן היה חשוב להמשיך ברכישת קרקעות ובהקמת ישובים .
לאחר המלחמה הוקמו כ 50 ישובים , באזורים שונים בארץ.
שני אירועים בלטו בתחום זה:
א. פרשת ביריה  - מחלקה דתית של הפלמ"ח הקימה במרץ 1946 ישוב על אדמת ביריה ( ליד צפת). המשטרה הבריטית ערכה במקום חיפוש וגילתה שם מחסני נשק. בעקבות החיפוש נעצרו כל חברי המחלקה ,נשלחו למעצר והבריטים הודיעו שיחזיקו בשטח עד להודעה חדשה. צעד זה התפרש בישוב כניסיון לחסל ישוב יהודי לכן הוחלט להגיב. אלפי בני נוער נשלחו למקום הקימו אוהלים ונטעו עצים במקום.  הבריטים הגיבו בהריסת המקום. הישוב לא נכנע ובאותו לילה עלו מאות אנשים מפת ומהיישובים בסביבה והקימו את המחנה מחדש. לבסוף הסכימו הבריטים ש20 איש יישארו בביריה, והמקום יחזור להיות יישוב יהודי. כך הפכה ביריה לסמל להחלטת הישוב להתיישב בכל מקום ובכל מחיר.
ב."יום הנגב"  - עם פרסום תכנית "מוריסון-גריידי" שביקשה להשאיר את הנגב בידי הבריטים (כאזור נייטרלי), הוחלט להעמיד את מפעל ההתיישבות בנגב בראש סדר העדיפויות, ולכן הוחלט להקים בנגב נקודות התיישבות, משיקולים מדיניים, יותר מאשר כלכליים.
במוצאי יום הכיפורים תש"ז - 6 אוקטובר 1946 עלו בבת אחת 11 נקודות ישוב חדשות בנגב הצפוני, בשטח שנמצא מחוץ לתחום המותר לקניית קרקע ליהודים. ( קדמה, גלאון, שובל, משמר הנגב, בארי, תקומה, כפר דרום, נירים, אורים, חצרים, נבטים). כל יישוב מנה כ 30 איש והוקמו בו כמה צריפים והוקף בגדר תיל. הבריטים כלל לא הגיבו. 
ערב מלחמת השחרור, היו בנגב 16 ישובים . בכך הובטחה הכללתו של הנגב כולו במפת מדינת ישראל.

פעולותיהם של האצ"ל והלח"י בשנים 46 – 47 – במסגרת ה"מאבק הרצוף"

בעקבות פירוקה של "תנועת המרי העברי"  חזרו האצ"ל והלח"י לפעול באופן עצמאי בלי להתחשב במוסדות היישוב.
הם ביצעו פעולות רבות כמו: שוד בנקים, חבלה במסילות ברזל, התקפות על משמרות צבא וחיילים וכו'. עד דצמבר 46 נהרגו 10 חיילים בריטים ועשרות נפצעו. במהלך 47 ביצעו שני הארגונים עשרות פעולות על מתקני צבא ומשטרה בריטיים.
דוגמאות לפעולות של האצ"ל והלח"י
  • פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה: אנשי הלח"י פוצצו את בתי הזיקוק בחיפה. פעולה זו הובילה לביקורת גדולה של הנהגת הישוב מכיוון שהישוב היהודי היה תלוי באספקת הדלק המזוקק על ידי המפעלים.
  • הפריצה לכלא עכו - בכלא עכו ישבו עשרות רבות של אסירים חברי שני הארגונים שנידונו לתקופות מאסר ובחלקם נידונו למוות. האצ"ל הצליחו להחדיר חומר נפץ לכלא ובעזרתו פוצצו את החומה . במהלך הפעולה נהרגו 8 מחברי האצ"ל, 14נתפסו שוב וכ27  אסירים יהודים הצליחו לברוח.
  • חטיפת הסמלים הבריטים - ב1947  החלו הבריטים בהוצאות להורג של מבצעי הפעולות. ב יולי 1947  העלו הבריטים לגרדום בכלא עכו 3 מחברי האצ"ל והלח"י. מאמצי הסוכנות, הוועד הלאומי והרבנות להצילם לא הועילו. האצ"ל בניסיון למנוע את ההוצאות להורג חטף שני סמלים בריטים בנתניה ואיים כי אם יוצאו אנשיהם להורג הם יהרגו את החיילים. יום לאחר תליית חברי האצ"ל בכלא נמצאו גופותיהם תלויות בחורשה ליד נתניה.

התלייה של שני הסמלים הבריטים , בימים שבהם פעלה ועדת האו"ם ובמהלך הפלגתה של האנייה אקסודוס , עוררו התנגדות של הנהגת היישוב כי המעשה עורר יחס שלילי בדעת הקהל העולמית .

סופו של המאבק החמוש.
בספטמבר 1947, הגיעו הדיונים בעצרת הא"ום לשלב מכריע, והיה צורך לגייס את כל הכוחות כדי להשיג החלטה חיובית בעניין הציוני. אז נערכה פגישה בין ראשי היישוב לבין מנהיגי האצ"ל והלח"י והוחלט להפסיק את פעולות הטרור נגד הבריטים.
אחרי החלטת האום, התרכזו האצ"ל בעיקר במלחמה נגד הערבים ופעלו ללא תאום עם ההגנה ואילו בלח"י היו חילוקי דעות חלק המשיך בפעולות טרור נגד הבריטים עד לפנוי ממש ואילו אחרים בחרו להצטרף לארגון ההגנה ולהתרכז במלחמה נגד הערבים.


המאבק המדיני  - הדיון באו"ם

המאבק המדיני החל מיד עם סיום המלחמה והתרכז בהתחלה בניסיונות לפתור את בעיית העקורים. (דו"ח הריסון , והועדה האנגלו אמריקאית), ובהמשך נעשו שני ניסיונות שנכשלו  למצוא פתרון כולל לשאלת ארץ ישראל  (תוכנית מוריסון גריידי ב1946 וועידת לונדון ב 1947.
אחרי הכישלון של ועידת לונדון החליט בווין להעביר את נושא א"י להחלטת ארגון האומות המאוחדות.

הגורמים להעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם

סביר להניח כי לא היה זה רק גורם אחד שהוביל להחלטה של בריטניה להעביר את שאלת א"י לאו"ם בפברואר 1947,אלא מספר גורמים שחברו יחד. לכן היסטוריונים  נותנים הסברים שונים:
שיקולים הקשורים במדיניות החוץ של בריטניה:
א.המחלוקת העמוקה בין בריטניה לבין ארה"ב בנוגע לשאלת א"י- לבריטניה הייתה חשובה  התמיכה הכלכלית של ארה"ב ותמיכתה במנדט בא"י אך טרומן תמך בהקמת מדינה יהודית בא"י ישראל ולא אפשר לבריטניה להמשיך בשלטונה בא"י.
ב.הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים- הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם הערבים במזרח התיכון וקיוו שהאו"ם ימצא פיתרון שלא יסבך אותם עם הערבים.
ג.הסבר אחר טוען שהבריטים בעצם לא רצו לעזוב את הארץ , הם האמינו שלאור המצב החמור בארץ ישראל והמצב הבינלאומי(האו"ם היה ארגון חדש יחסית, תוחזר ארץ ישראל לידיה של בריטניה כמנדט מחודש, אך הפעם בתנאים חדשים שיאפשרו לבריטים לבצע את המדיניות שלהם בהסכמת האו"ם ובעיקר בהסכמת ארה"ב.חוקרים טוענים כי בבריטניה האמינו שארה"ב לא תרצה ששאלת ארץ ישראל תועבר לאו"ם כי אז זה יחייב אותה להתערב. לכן טרומן יבקש מבריטניה להישאר .
ד.יש המציינים שהייתה זו מדיניות בריטית רשמית לאחר 1945, "לקפל" את האימפריה. כך פונו ונעזבו תוך זמן קצר הודו, בורמה, צילון וארץ ישראל.
שיקולים הקשורים במדיניות הפנים של בריטניה:
א.לחץ של דעת הקהל בבריטניה ובעולם לפתור את בעיית היהודים הפליטים והעקורים באירופה,ששערי א"י היו נעולים בפניהם. הלחץ בעולם כלפיהם בגלל מעפילים מאירופה רק עשה נזק של תדמית שלילית לבריטניה (פרשת האונייה אקסודוס).
ב.המאבק החמוש , שהתקיים  בתקופת "תנועת המרי העברי", ונמשך לאחר מכן ע"י האצ"ל והלח"י.
גם הידיעות על פגיעות בקרב החיילים עוררו דרישה בקרב דעת הקהל הבריטי  "להחזיר את הבנים הביתה".
ג.נושא אחר שהעיק על ממשלת לונדון היה הנושא התקציבי. בריטניה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק והחזקת הפקידות והצבא הבריטי ( מאה אלף חיילים), בארץ ישראל עלו כסף רב,מה שעורר בבריטניה ביקורת ציבורית קשה נגד הממשלה.


הדיון באו"ם

ב- 28 באפריל 1947 נפתח מושב עצרת האומות המאוחדות לדיון מיוחד בבעיית ארץ ישראל. בדיון הוחלט להקים ועדת חקירה מיוחדת לשאלת ארץ ישראל :
ועדת "אונסקופ"
על פי הצעה בריטית הוחלט להקים את "ועדת האו"ם המיוחדת לארץ ישראל", שנקראה בקיצור אונס"קופ.
 (על פי ראשי התיבות של השם האנגלי -
United Nations Special Committee on Palestine
הועדה הורכבה מנציגיהן של 11 מדינות  שאינן בעלות אינטרס בארץ ישראל, ע"פ העיקרון של גיוון גיאוגרפי: אוסטרליה, קנדה, הולנד, שבדיה, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה,הודו,אירן,אורוגוואי, גואטמלה ופרו.
חברי הועדה גבו עדויות בארץ ישראל ובמחנות העקורים באירופה, ובסוף אוגוסט 47 סיימו את עבודתם.
מסקנות הוועדה היו , כי המשך המנדט הבריטי, או הקמת מדינה דו לאומית או הקמת מדינה ערבית בה יינתנו ליהודים "זכויות" מסוימות, אינם פתרונות מעשיים.רוב חברי הוועדה(8) המליצו על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות , יהודית וערבית, שתקיימנה שיתוף פעולה כלכלי ביניהן והשארת ירושלים בפיקוח בין-לאומי.
עוד לפני שהובאו המלצות הועדה לדיון בעצרת הכללית של האו"ם , מינתה העצרת ועדת משנה :

ועדת "אד- הוק" שתפקידה היה לדון בנושאים שנשארו פתוחים כגון: מועד סיום המנדט, ניהול ארץ ישראל בתקופת המעבר, שאלת  מעמדה של ירושלים והגבולות הסופיים. לגבי ירושלים לא קיבלו את עמדת היהודים לכלול אותה בתחום המדינה היהודית , אך בנוגע לגבולות הצליחו לשנות באזורים מסוימים. ארה"ב ניסתה ללחוץ על היהודים לוותר על הנגב לטובת הערבים , אך בסופו של דבר הצליח חיים ויצמן לשכנע את נשיא ארה"ב טרומן, שלנגב יש חשיבות גדולה למדינה היהודית.










החלטת האו"ם – כט בנובמבר 1947

על פי חוקת האו"ם – החלטות העצרת הכללית יכולות להתקבל רק בתמיכת שני שלישים ממשתתפיה, לכן בשבועות שלפני ההצבעה עשתה משלחת מטעם הסוכנות היהודית בראשותו של משה שרת, מאמצים גדולים לשכנע את נציגי המדינות להצביע בעד הצעת החלוקה.
לאחר לחצים ומאבקים פוליטיים נערכה באו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 הצבעה על המלצות ועדת אונסקו"פ והתוספות של ועדת אד- הוק. 

ההחלטה כללה את הסעיפים הבאים:
-          המנדט על א"י יסתיים עד ה- 1 אוגוסט 1948. כוחותיה של בריטניה יפונו מא"י עד תאריך זה, ועד 1 בפברואר תפנה בריטניה שטח ונמל המיועדים למדינה היהודית ותאפשר עלייה דרך נמל זה.
-          יוקמו שתי מדינות עצמאיות: מדינה יהודית שתכלול 55% מהשטח של ארץ ישראל ומדינה ערבית שתכלול 45% מהשטח .
-          ירושלים וסביבותיה יהיו במעמד מיוחד של משטר בינלאומי בפיקוח האו"ם.
-          ועדה מיוחדת ובה 5 מדינות החברות באו"ם תפקח על ביצוע החלטה.

33 מדינות הצביעו בעד תכנית החלוקה (ביניהם ארה"ב ובריה"מ) , 13 הצביעו נגדה (ביניהן כל מדינות ערב ) ו10 מדינות נמנעו (ביניהן בריטניה) . ההחלטה התקבלה בשבעה קולות למעלה מהרוב של שני שליש הנדרש. (באותה תקופה היו חברות באו"ם 57 מדינות  בלבד. הנציג של תאילנד נעדר מההצבעה).

התגובות להחלטה

ממשלת בריטניה הודיע שלא תסייע בביצוע ההחלטה, ושבכוונתה לסיים את המנדט ולפנות את כל כוחותיה מארץ ישראל עד ה-15 במאי 1948.
היהודים הגיבו על החלטת האו"ם בהתפרצות שמחה, למרות החשש הכבד מפני התגובה הערבית .
הערבים תושבי ארץ ישראל ונציגי מדינות ערב הודיעו שיאבקו בכוח לסיכול ההחלטה.
ואכן , כבר למחרת פתחו הערבים, במתקפה על אוטובוס יהודי שהיה בדרכו מנתניה לירושלים.  ביריות אלו נפתחה למעשה מלחמת העצמאות. שהתנהלה עד ה14 במאי 1948, מועד הכרזת המדינה,  נגד ערביי ארץ ישראל ומתנדבים מארצות ערב, ומה-15 במאי נגד צבאות של מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל.

השפעת המלחמה הקרה על עמדת המעצמות בנוגע להקמת המדינה היהודית

 המלחמה הקרה היא מאבק שהחל להתפתח עם תום מלחמת העולם השנייה בין שני גושי מדינות: הגוש המזרחי אשר כלל את ברית המועצות ומדינות קומוניסטיות אחרות ומנגד גוש מדינות המערב ובראשן ארצות הברית והמדינות הדמוקרטיות בעולם. המאבק בין שני הגושים היה כולל, התפשט לכל העולם , ובא לידי ביטוי בתחומים רבים: דיפלומטיה, חימוש, מודיעין וריגול, כלכלה, תרבות מדע ואף בתחום המרוץ לחלל. אולם עם כל עצמתו והיקפו לא הגיע העימות בין המעצמות לידי מלחמה כוללת ביניהן ולכן המלחמה מכונה " קרה ".

עם תחילת הדיון האו"ם הנציג הסובייטי, אנדריי גרומיקו, הפתיע את משתתפי העצרת כאשר דיבר בשם ממשלתו על זכותו של העם היהודי להקים מדינה בארץ ישראל, הוא הציע להקים מדינה דו- לאומית, אך אם התברר שפעולה זו בלתי אפשרית, לחלק את הארץ בין יהודים לערבים.
 צעד זה היה מפתיע מפני שזו הייתה הפעם היחידה בה ארצות הברית וברית המועצות תמכו באותה הצעה , במהלך המלחמה הקרה. כל מעצמה תמכה בהחלטת החלוקה מתוך האינטרסים שלה.
 ברית המועצות תמכה בהצעה מכמה סיבות:
-         בריה"מ רצתה לפגוע במעמדה של בריטניה במזרח התיכון. לסלק אותה ולחדור במקומה לאזור .
-         בריה"מ רצתה לסכסך בין בריטניה  לבין ארצות הברית ובכך להחליש את הגוש המערבי. 
-         בריה"מ קיוותה שהמדינה היהודית החדשה שתוקם תצטרף לגוש המזרחי, ותהווה בסיס במזרח התיכון. ( הנהגת היישוב היהודי הייתה בידי מפלגות הפועלים שתמכו בסוציאליזם)
-         כמו כן הם חשבו שהקמת מדינה יהודית תקל על בעיית הפליטים היהודים במזרח אירופה.

ארצות הברית תמכה בהצעה כי :
-         הנשיא טרומן תמך ההחלטה בעיקר משיקולי דעת הקהל בארה"ב. רבים שם חשבו שיש לתמוך ביהודים עקב זוועות השואה,  ויש לפתור את בעיית העקורים .
-         שנת 1948 הייתה שנת בחירות בארה"ב והנשיא טרומן היה זקוק לתמיכת היהודים בו. (כסף וקולות)
-         טרומן קיווה שישראל תצטרף לגוש המערבי במלחמה הקרה . עמדה זו הייתה מנוגדת לעמדת משרד החוץ האמריקאי  שהיה סבור כי תמיכת ארה"ב בתכנית החלוקה תזיק לאינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון.



הגורמים שסייעו לקבלת ההחלטה :
א. מעמד והרכב האו"ם – האו"ם הוקם ב1945 . שאלת ארץ ישראל הייתה הבעייה הראשונה שניסו לפתור באמצעות הגוף החדש. הייתה אופטימיות לגבי יכולתו ומעמדו. כמו כן עדיין לא היו קיימים בו מחנות שהצביעו באופן אוטומטי.
ב. דעת הקהל-  בעולם , ובמיוחד במדינות הדמוקרטיות הייתה דעת קהל אוהדת לבעייתם של היהודים . המדינאים הושפעו מדעת הקהל וחלק אף חש אשמה על שלא עשו די כדי להציל יהודים בתקופת השואה .
ג. חוסר היכולת של בריטניה וארה"ב לפתור את בעיית העקורים – קרוב לודאי כי אילו היו שתי המעצמות מגיעות להסכמה , שאלת ארץ ישראל לא הייתה מגיעה לאו"ם.
ד. השפעת המלחמה הקרה – המאבק על דרכי השפעה של שני הגושים , הביאה את שתי המעצמות לתמוך בהחלטה.
ה. המדיניות ודרכי המאבק של היישוב היהודי – המאבק של היישוב  (הצמוד והרצוף) הבהיר למדינות השונות עד כמה נחושים היהודים במאבקם .










מלחמת העצמאות מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות של מדינת ישראל החלה ביוזמה ערבית למחרת החלטת עצרת האומות המאוחדות ב 29 בנובמבר 1947, והסתיימה בארבעת הסכמי שביתת- הנשק, עליהם חתמו נציגי ממשלת ישראל ב 1949: עם מצרים, עם לבנון, עם ממלכת ירדן ועם סוריה. .

מאפיינים כלליים של המלחמה

1.המלחמה מחולקת לשני שלבים עיקריים:
א.  מה-30 בנובמבר  1947 ועד ה-14 במאי 1948 - המלחמה הפנימית בין היישוב היהודי לערביי א"י.
ב. מה- 15 במאי 1948 עד קיץ 1949 - המלחמה בין מדינות ערב למדינת ישראל.

2.מטרות העל של הצדדים הלוחמים: מטרת ערביי הארץ ומדינות ערב  הייתה לטרפד את החלטת האו"ם בדבר הקמת מדינה יהודית , ולאחר שזו קמה, המטרה הייתה למוטט את המדינה הצעירה.
הישוב היהודי ומדינת ישראל ביקשו להביא להקמתה של המדינה ולהבטיח את קיומה. מבחינת הישוב היהודי ומדינת ישראל הייתה זו מלחמה קיומית של "להיות או לחדול".
3.במלחמה לא הייתה קיימת הבחנה בין חזית ועורף: האוכלוסייה היהודית והערבית חיו בקרבה פיסית, עובדה שיצרה מצב בו היה על כל ישוב להילחם על קיומו; מיקומם של ישובים יהודיים על הגבול והגישה  הישראלית לפיה ישוב אזרחי קובע את הגבולות ושומר עליהם, יצרו מצב של מלחמה שבה גם לעורף  ויכולת עמידתו יש משקל מכריע במלחמה.

4.נתוני הפתיחה של המלחמה היו מאד קשים לצד היהודי: הוא התמודד עם הקמת מדינה תוך כדי לחימה, נדרש להקים את מוסדות מדינה,להקים צבא ולפרק את המסגרות המחתרתיות ולקלוט עלייה גדולה תוך כדי לחימה,נאלץ להתמודד עם בעיות כלכליות ועם פלישת צבאות ערב למדינה בת כמה שעות בלבד.

5.ניצחונה של מדינת ישראל הושג במחיר נורא: בתקופה זו נפלו בארץ ישראל כ- 6,000 יהודים, בהם כ- 4,500  לוחמים  וכ- 1,500 אזרחים.מספר האבדות היה אחוז אחד מקרב היישוב היהודי בארץ באותה תקופה (600 אלף). בנוסף לכך, מלחמת העצמאות הייתה מלחמת קיום של ממש.

 6.למלחמה היו השלכות ובעיות שלא נפתרו:בעיית הפליטים הפלסטיניים; קביעת גבולות המדינה (הקו הירוק).

שלב א' של המלחמה 30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948

1.יחסי הכוחות והיתרונות היחסיים של כל צד בפתיחת המלחמה:
א. הכוח הערבי:
בסוף 1947 מנתה  האוכלוסייה הערבית בארץ כ- 1,300,000איש.הכוח הערבי היה מפוצל בין הנהגות שונות,אם כי רשמית היו מאורגנים כולם ב"ועד הערבי העליון". מקורות הכוח העיקריים היו :
- פלסטינים מקומיים שפעלו במסגרת של כנופיות לוחמות, בהנהגת עבד אל קדר אל חוסייני באזור ירושלים וחברון(נהרג בקסטל), וחסן סלמה באזור רמלה-לוד. הכנופיות מנו כ- 10.000 איש .
- כ 4000 מתנדבים מארצות ערב ,"צבא ההצלה" שבראשו פאוז'י אל קאוקג'י, ובו ערבים סורים, עיראקים ולבנונים .
- ממצרים הסתננו ארצה כ- 1,000 "אחים מוסלמים", רובם פעלו לאורך החוף הדרומי של ארץ ישראל.
- בנוסף להם היו כמה מאות של מתנדבים שהיו למעשה חיילים מ"הלגיון הערבי" שהוקם בירדן.
היתרונות ערבים היו:
- יכולת לרכז כוחות להתקפה נקודתית
- לערבים היה עורף גיאוגרפי שסיפק  נשק ולוחמים (מדינות ערב),ותנועה חופשית במרחבים גדולים
- היוזמה כולה הייתה בשלב זה בידי הערבים שהכתיבו  את ההיקף, העיתוי וצורת הלחימה.
החסרונות בצד הערבי:חברה לא מגובשת,מנהיגות מפוצלת,חוסר ארגון צבאי ממוסד וחוסר ניסיון צבאי.

ב. הכוח היהודי:

בסוף 1947 מנה  הישוב היהודי בארץ כ-600,000 איש. הכוח הצבאי היהודי ניזון מכמה מקורות:
- בארגון "הגנה" ויחידותיה היו רשומים כ-50,000 איש – אך למעשה רק הפלמ"ח וחלק מאנשי חיל השדה  היוו כוח צבאי מאומן שניתן להפעלה מיידית במשימות שונות. כ- 80 אחוז מאנשי ה"הגנה" היה מורכב מאנשי מגן מקומיים בערים הגדולות ובהתיישבות העובדת, שאומנו להחזיק בעמדות הגנה.
- האצ"ל מנה - כ-4000 איש.
- הלח"י כ-800 איש.

היתרונות של הישוב היהודי:
- מוטיבציה אדירה של כל הישוב להתגייס למאבק
-מטרות  משותפות
-קיום הנהגה צבאית ומדינית שרוב הישוב תומך בה
-הגנה מקומית בכל ישוב,
- קיום גרעין של צבא, כולל מפקדים.

נקודות החולשה של היישוב היהודי:רוב עורקי התחבורה היו בידי הערבים,הערים המרכזיות היהודיות היו בטוח האש של הערבים,לא היה  רצף ישובי,ישובים רבים היו מנותקים או בסכנת התנתקות ונמלי האוויר והים חסומים בפני הבאת נשק וסיוע אחר.

* מהנתונים הללו אנו רואים, שבתחילת המלחמה, למרות ההבדל הגדול במספר האוכלוסין, הפוטנציאל הצבאי של הישוב העברי לא היה רע ביחס לזה של הישוב הערבי.

2.יעדי הצדדים הלוחמים
ערביי הארץ- מטרתם הייתה לסכל את תוכנית האו"ם להקמת מדינה יהודית, מתוך התנגדות עקרונית  לרעיון חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות.
הישוב היהודי - רצה להוכיח את יכולתו להקים מדינה ולקיימה.

3. אופן הפעולה של הצדדים
את אופן הפעולה של הצדדים ניתן לחלק לשתי תקופות  :תקופה ראשונה מראשית המלחמה (נובמבר 1947)  ועד אפריל 1948. ותקופה שנייה מאפריל עד מאי 1948.

אופן הפעולה של הערבים : מיום פרוץ הקרבות ועד אפריל 1948, הייתה היזמה בידי הערבים. הם התמקדו  בלחימה על הדרכים- מחסומים ויריות על תחבורה יהודית במטרה לנתק אזורים שלמים מן המרכז,למנוע אספקת נשק ומזון מישובי הנגב,הגליל ירושלים וגוש עציון. בנוסף עסקו בתקיפת נקודות ישוב מבודדות ו פגיעה  בצינור המים ירקון-נגב . הם  תקפו שכונות בתוך ערים מעורבות כצפת,טבריה, ירושלים,ויפו.  בתל אביב , צלפים ערבים ירו לעבר השכונות היהודיות ובנוסף הניחו מכוניות תופת ליד תחנות אוטובוס,ומטעני חבלה בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים.

אופן הפעולה של היהודים :בארבעת החודשים הראשונים עד אפריל 1948, ניהלו היהודים, מלחמת מגן בלבד מפני שמנהיגי הישוב רצו להוכיח לעולם שהחלטת האו"ם בדבר הקמת מדינה יהודית ניתנת לביצוע למרות התנגדות הערבים ושהיהודים מסוגלים להגן על עצמם ועל אדמתם. בנוסף היה המחסור בכוח אדם ונשק. המפקדה הראשית הבינה כי לא ניתן לצאת למתקפה גדולה עד שישלימו את גיוס האנשים ועד שיגיעו משלוחי נשק מחו"ל.
בחודש מרץ הגיעה המלחמה לנקודת משבר ומצבו של הישוב היהודי החמיר ביותר. אז ,הגיע הפיקוד הצבאי והמדיני של הישוב למסקנה שיש לעבור מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית כדי להעביר את היזמה לידי הישוב היהודי.

תוכנית ד': בראשית חודש מרץ 1948 הוכנה במפקדה הארצית של ההגנה תוכנית פעולה, בעלת שני חלקים, שזכתה לכינוי "תוכנית ד'".
החלק הראשון , הארגוני- עסק בארגון מחדש של יחידות ההגנה ובמעבר למבנה של חטיבות ופיקודים. המשימה הייתה להגיע עד חודש מאי 1948 למערך של 30 אלף לוחמים חמושים, המאורגנים כצבא סדיר. כל זה כהכנה לקראת פלישה אפשרית של צבאות ערב.
החלק השני, המבצעי-  קבע כמשימה את ההשתלטות על כל השטחים שנועדו להיכלל בשטח המדינה העברית על פי תוכנית החלוקה , כולל ישובים ערבים שנמצאו בשטח זה, וכן אזורי ההתיישבות היהודית שמחוץ לגבולות המדינה המיועדים.

4.הישגים וקשיים של הצדדים
הישגים וקשיים של הערבים : בשלב הראשון ,עד אפריל 1948 ניצלו הערבים את יתרונם הגיאוגרפי, הצליחו לשבש את עורקי התחבורה,הצליחו לנתק את ירושלים,הגליל והנגב,והשמידו ופגעו בחלק גדול מהרכבים המשוריינים  של הישוב היהודי .
החל מאפריל 1948 , עם השינוי בטקטיקת הלחימה של היהודים החלה  קריסה במחנה הערבי .
כ 100כפרים ערביים נכבשו. ההנהגה הערבית המקומית התפוררה ורוב המנהיגים נמלטו מהארץ. כמו כן החלה הבריחה של האוכלוסייה המקומית הערבית מן הערים המעורבות ומן הכפרים הסמוכים לישובים היהודים. רבים עזבו לארצות ערב השכנות . כך החלה להיווצר בעיית הפליטים .

הישגים וקשיים של היהודים: בסוף מרץ 1948 היישוב היהודי בארץ ישראל וההגנה היו בנקודת שפל מבחינה מדינית וצבאית:
בזירה המדינית, ארה"ב נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה (שיקולי המלחמה הקרה, טעות דיפלומטית בתמיכה ליהודים), הפסיקה  להזרים נשק למזה"ת והזהירה את בן גוריון שלא  יקים מדינה.
בזירה הצבאית מספר הקורבנות הגיע ל 1,200 איש . בסוף מרץ 1948 ההנהגה הנהיגה את שיטת השיירות במטרה להביא הספקה לישובים המבודדים. במהלך ארבעה ימים  אירעו שלוש טרגדיות של שיירות:שיירת חולדה – לירושלים,שיירת נבי דניאל ושיירת הל"ה –לגוש עציון ושיירה נוספת ליחיעם. שלוש השיירות נתקלו באש מן המארב ובמחסומים.כ-100 אנשים נהרגו ב-4 ימים.(מכאן הכינוי:"מרץ השחור")





אך מהרגע שהוחלט על שינוי הטקטיקה והחלו בביצוע "תכנית ד'", התחולל שינוי דרמטי בקווי החזית. פרט לירושלים, היה האזור  היהודי רצוף כמעט כולו, ופרט ל"מובלעות" ערביות קטנות , היה זה שטח שטוהר במבצעי "תוכנית ד'" , מאוכלוסייה ערבית  עוינת.

בתום השלב הזה של מלחמת העצמאות , ניתן לומר שהישוב היהודי ניצח את הישוב הערבי. אבל הניצחון לא היה מושלם. ירושלים עדיין הייתה נצורה, יישובי גוש עציון נפלו, ואחרי נפילתם הוחלט לפנות כמה ישובים נוספים סביב ירושלים- עטרות, נווה יעקוב, הרטוב, וכן את מפעל האשלג בצפון ים המלח ואת בית הערבה.
בשלב הזה של המלחמה נפלו 1253 יהודים, ובהם 500 אזרחים.


הויכוח על הכרזת העצמאות

ב- 12 במאי 1948, כאשר היה ברור שהבריטים נחושים בדעתם לעזוב את הארץ ב- 14 במאי, כונסה מנהלת העם (הממשלה הזמנית, שבראשה עמד דוד בן גוריון ) כדי להכריע בשאלה אם להכריז מיד עם פינוי הארץ על הקמת מדינת ישראל?

לפני המשתתפים בדיון עמדו שתי הצעות:
1.      דחיית ההכרזה על הקמת המדינה- האו"ם הציע לקיים שביתת נשק בת שלושה חודשים , ובמהלכה לא יוכרז על הקמת מדינה ריבונית. בתקופה זו ייאסר על היהודים והערבים להכניס נשק או לוחמים לארץ ישראל. בהצעת האו"ם תמכה גם ארצות הברית.
2.      הכרזה מיידית על הקמת המדינה- דוד בן גוריון הציע להכריז על הקמת המדינה לקראת סיום המנדט הבריטי.

היו שיקולים לכאן ולכאן:
נימוקי המתנגדים:
1. היישוב עדיין אינו מוכן מבחינה צבאית להתמודד עם פלישה גדולה של צבאות ערב לארץ.בשלב זה, ההכרזה על הקמת המדינה מעמידה בסכנה את מה שכבר הושג. המתנגדים הושפעו מדבריו של יגאל ידין ממפקדי ההגנה הבכירים , שתיאר לפני חברי מנהלת העם את המצב הקשה בחזית,   את היתרון הצבאי הברור שיש לערבים ואת המחסור החמור בנשק. לדבריו הסיכויים לנצח או לנחול מפלה שקולים מאוד.

2. הפלישה של צבאות ערב - גולדה מאיר   הציגה את פרטי שיחתה מפגישה שהתקיימה בינה לבין המלך עבדאללה , מלך ירדן ב 11 במאי 1948. הדיווח שמסרה חיזק את הדעה כי לאחר ההכרזה יפלשו מדינות ערב , כולל ירדן,  למדינת ישראל.

3.  אין להתעלם מעמדתה של ארצות הברית - לנוכח מעמדה בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
משה שרת הציג בישיבה את דרישתה של ארצות הברית לדחות את ההכרזה . דרישה שבאה בעיקר משר החוץ האמריקאי , מרשל. טענתם הייתה שהפלישה עשויה להסתיים באסון  עבור הישוב היהודי בארץ ישראל . מרשל אף איים כי האמריקאים לא יגישו סיוע למדינה היהודית במקרה של פלישה.

נימוקי התומכים :
1.אסור להסכים לשביתת נשק - ד.בן גוריון היה זה שבסופו של דבר הכריע את הכף בנאומו – הוא טען שהמצב קשה ומלא סכנות , שהמחיר יהיה כבד באבדות  ואף על פי כן, ניתן יהיה להכריע במלחמה על ידי הגדלת כוח האדם , (על ידי גיוס בארץ ובחו"ל), והגדלת הציוד (יצור מקומי וקניית נשק בחו"ל) . לדעתו אסור להסכים לפתרון של שביתת נשק מפני שאת הזמן הזה ינצלו מדינות ערב  כדי להתחמש ואילו אנחנו בארץ לא נוכל לעשות זאת כי נהיה מוגבלים לפי תנאי שביתת הנשק.

2.החמצה היסטורית  - הדחייה במועד ההכרזה עלולה להיות החמצה היסטורית לדורות. זו הזדמנות שלא תחזור.

-          בהמשך להחלטה על הכרזת המדינה , הוחלט גם שלא לציין במגילת העצמאות את גבולות המדינה מפני שבזמן מלחמה ניתן יהיה לשנות את  הגבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם.

טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ביום 14 במאי 1948, יום שישי ה' באייר תש"ח, שעות ספורות לפני שהורד הדגל הבריטי מארמון הממשלה בירושלים, נתכנסו באולם "המוזיאון" בתל אביב חברי מועצת העם, ראשי הישוב, ונכבדים נוספים, ובמעמד חגיגי הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. בטקס , הוא קרא את מגילת העצמאות  וחברי מועצת העם חתמו עליה.
המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל הייתה ארצות הברית . הנשיא טרומן פרסם הודעה קצרה מיד לאחר הכרזת העצמאות. תוך כמה ימים הכירו במדינת ישראל ברית המועצות, פולין, צ'כוסלובקיה, גואטמלה, אורוגוואי ומדינות אחרות .
עם הקמת המדינה פלשו צבאות חמש מדינות ערב לארץ ישראל, והחל שלב לחימה חדש.

הקמת צה"ל  ופירוק המחתרות

עם ההכרזה על הקמת המדינה היה צורך מיידי בהקמת צבא מאורגן שילכד את כל הכוחות המזוינים של היישוב היהודי. (ההגנה והפלמ"ח ,האצ"ל והלח"י) .
השם שניתן לצבא היה צה"ל – צבא ההגנה לישראל. השם ביטא את העובדה שהצבא הוקם כצבא מגן ואין למדינת ישראל כל כוונות תוקפניות כלפי שכנותיה.  עוד ביטא השם את העובדה שהצבא שהוקם הוא המשכה של "ההגנה" והוא כפוף למרות מוסדות המדינה, כפי ש"ההגנה" הייתה כפופה למרות מוסדות היישוב המאורגן.
צה"ל הוקם כבר במהלך הקרבות, ב- 1 ביוני 1948, ימים ספורים קודם לכן פרסמה הממשלה הזמנית את פקודת צבא ההגנה לישראל, תש"ח – 1948.

עיקריה של פקודת צבא ההגנה לישראל:
א.      במצב חירום יונהג גיוס חובה לכל העם: גיל הגיוס יקבע בחוק.
ב.       המתגייסים לצה"ל יישבעו אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולמוסדות השלטון שלה.
ג.        לא יוקם או יגויס כל כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל.
ד.       שר הביטחון ממונה על ביצוע פקודה זו.

הגרעין העיקרי של צה"ל היה ארגון "ההגנה".  הפלמ"ח שהיה זרוע של "ההגנה" וחייליו היוו את חטיבות העילית של ההגנה ושל צה"ל , המשיך להתקיים  כגוף שהיה לו מפקדה משלו ומנגנון גיוס עצמאי.
על פי הסכם שנחתם בין ישראל גלילי ומנחם בגין נקבע שמפקדת האצ"ל תפורק וחייליו יתגייסו לצה"ל, יקבלו את מרות הפיקוד העליון, יישבעו אמונים וישולבו במסגרת החטיבות הלוחמות בגדודים נפרדים. על פי הסכם זה, לנוכח העובדה שירושלים נחשבה באותו זמן כעיר בין לאומית, הוסכם שהאצ"ל ימשיך להתקיים בירושלים כגוף אוטונומי (עצמאי).
הלח"י הצטרף לצה"ל כגדוד נפרד, על פי הסכם בעל פה. עם זאת, אנשיו התחייבו לקבל את מרות הפיקוד העליון ולהישבע אמונים לצה"ל. לאחר רצח הרוזן ברנדוט, הממשלה הזמנית הכריזה על הלח"י כעל ארגון טרור והוא פורק.

פרשת אלטלנה
ימים ספורים לאחר הקמת צה"ל ופרסום פקודת הצבא הגיעה אל חופי הארץ האונייה "אלטלנה". על סיפונה היו 900 מתנדבים ומשלוח גדול של חומרי לחימה שרכש האצ"ל. מנחם בגין דרש ש- 20% מהנשק יימסרו לאצ"ל בירושלים, 40% לחטיבת האצ"ל בצה"ל והשאר לפיקוד העליון. בן גוריון התנגד לדרישה. הוא ראה בדרישת האצ"ל מרידה בסמכות השלטון המרכזי. חלק מהמתנדבים ירדו מהאונייה בחוף ויתקין וחלק מהנשק פורק מן האונייה בעזרת אנשי אצ"ל שעזבו את עמדותיהם בצבא. האונייה המשיכה בדרכה לתל-אביב. כאשר היא הגיעה אל מול חופי תל-אביב, החלו לזרום למקום עשרות אנשי אצ"ל כדי לאפשר את פריקתה. הממשלה שלחה יחידות צבא אל העיר, ובין הצדדים התחולל קרב שגבה קורבנות בנפש.
דוד בן גוריון העביר למנחם בגין אולטימאטום ובו דרש למסור את הנשק ואם לא ייעשה כן יפעל צה"ל בכוח לאכוף את ההוראה. באולטימאטום היה מסר ברור: יש ממשלה בישראל ויש להישמע לה. אין מקום במדינה מתוקנת לארגונים צבאיים פרטיים. בגין עמד על דרישתו. צה"ל הפגיז את האונייה כשזו הגיעה אל החוף, והיא טבעה. עשרה חברים מהאצ"ל נהרגו בהפגזה ועשרות נפצעו. במצב זה שהייתה עלולה להתלקח מלחמת אזרחים הורה מנחם בגין לאנשי האצ"ל להיכנע. בן גוריון  טען שפקודתו הוכיחה לכולם שהצבא הוא לא גוף פוליטי ובכך נמנע פילוג בעם.

אחרי פרשת אלטלנה , פורקו הגדודים המיוחדים של האצ"ל והלח"י והאנשים פוזרו בין הגדודים השונים של צה"ל.

פירוק הפלמ"ח
כמה חודשים אחרי פרשת אלטלנה, בספטמבר 1948 הורה בן גוריון  גם על פירוק הפלמ"ח. החלטה זו עוררה ויכוח קשה . מצד אחד היו שטענו שבן גוריון פוגע בכוח הלחימה המובחר של צה"ל , רק משום שרבים מאנשי הפלמ"ח היו מזוהים עם מפלגת מפ"ם שהתחרתה עם מפלגתו של בן גוריון , מפלגת מפא"י . מצד אחר בן גוריון טען שפירוק הפלמ"ח נועד להבטיח את קיומו של צבא אחד. ושאין לאפשר במדינה ריבונות את קיומם של מסגרות ייחודיות הקשורות למפלגות פוליטיות .


השלב השני של המלחמה – מהפלישה עד הסכמי שביתת הנשק

ראשיתו של השלב השני  בבוקר ה- 15 במאי 1948 וסיומה ב- 10 במרס 1949, בגמר מבצע "עובדה".שלב זה נפתח עם פלישתם של חמישה מצבאות ערב הסדירים אל ארץ ישראל: מדרום - הצבא המצרי, ממזרח - הלגיון הערבי של ממלכת ירדן והצבא העיראקי, ומצפון - הצבא הסורי, והצבא הלבנוני אשר נעזר בשרידיו של "צבא ההצלה" שפעל כבר קודם לכן.
עתה נקלעה מדינת ישראל, שרק נוסדה, ל"מלחמה סדירה". המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הסכמי "שביתת הנשק" שנחתמו עם כל מדינה בנפרד (חוץ מעיראק). ההסכם האחרון נחתם עם סוריה ב- יולי 1949.

יחסי הכוחות והיתרונות היחסיים של כל צד בפתיחת שלב זה
צבאות-ערב:
צבאות ערב הוקמו ופעלו בגלוי זמן ממושך לפני המלחמה וזכו לאימון סדיר של מפקדים בריטים וצרפתים. צבאות אלו אופיינו במספר מאפיינים:
1. חיילות ממוכנים כגון חיל-אויר וחיל-שריון (הכוונה בעיקר למצרים ולסוריה).
2. ארטילריה (תותחנים), רכבים-משוריינים ומלאי נשק ותחמושת תקנית.
3. מבחינה כלכלית – תמיכת משאבי הליגה הערבית שכללו מדינות יצרניות - נפט ואת איחוד רוב מדינות המזה"ת.
4. מבחינת כוח-אדם – מצד אחד מאחורי צבאות אלו עמדה אוכלוסיה בת עשרות מיליוני בני-אדם ומצד שני בכוח הלוחם ששלחו מדינות-ערב לארץ בפרוץ המלחמה היו כ- 35,000 חיילים. במהלך המלחמה הוסיפו מדינות ערב תגבורות שהביאו כמעט להכפלת הכוח לכדי 67,000 חיילים.

מדינת ישראל:
1. עד הקמת המדינה היו הכוחות הישראליים מאורגנים בשלוש מחתרות שהפכו לצבא סדיר תוך כדי לחימה.
2. רבים מהחיילים התנסו בלחימה במהלך מלה"ע ה-2 או בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, אך הפיקוד העליון לא הנהיג אימון צבאי גלוי וסדיר ולא התנסה בהפעלת כוחות בהיקף גדול. היה צורך ללמוד זאת תוך כדי לחימה.
3. רבים מהלוחמים היו "עולים-טריים" שהגיעו במסגרת גח"ל (גיוס חוץ-לארץ) וגויסו ללחימה מיד עם הגעתם ארצה ולאחר פרק אימון קצר. לוחמים אלו לא הכירו את השפה או את מנהגי הארץ.
4. הנשק והתחמושת של היחידות הלוחמות היה בלתי אחיד ולעיתים אף בלתי תקין – מייצור עצמי.
5. צה"ל רק החל להקים חילות אוויר וים ובראשית המלחמה חסרו לו חיל-שריון ותותחנים ואף את חומרי הגלם למיגון רכב משוריין.
6. מבחינה כלכלית: עמדה ישראל במצב של מחסור ושל הקפאת יתרות מטבע החוץ שלה מצד אחד ונתונה תחת איסור בינ"ל על ייבוא נשק (האמברגו) לצדדים הלוחמים מצד שני.
7.הייתה קיימת מוטיבציה גבוהה כי היה מדובר במלחמת קיום,והייתה גם הסכמה לאומית סביב מטרות המלחמה.
8.מבחינת כוח-אדם: כוחות צה"ל מנו כ- 35,000 חיילים בראשית המלחמה. אם כי חלקים ניכרים של הכוחות (בעיקר יחידות העילית) היו עייפים מלחימה של חצי שנה (בשלב הראשון של מלחמת העצמאות). במהלך המלחמה הוביל גיוס החובה להגדלת צה"ל עד לכדי 90,000 חיילים. מתוכם 65,000 בחילות-השדה. בסוף שנת 1948 כבר מנה צה"ל קרוב ל 120,000 מגויסים.
מכאן, שמספר החיילים הלוחמים בשדה הקרב היה שווה פחות או יותר בשני הצדדים. ניתן לומר ששאלת המעטים מול רבים נוגעת יותר בשאלת הציוד, הנשק וערנותם של חיילי צבאות-ערב אל מול המותשות והעייפות של חיילי צה"ל. כך שלמרות מספר החיילים השווה פחות או יותר, נראה היה, לפחות בשלבים הראשונים, כי יחסי הכוחות נוטים בצורה בולטת לטובת מדינות ערב. היתרון באימון, הרכב-החיילות, הנשק, המשאבים ורעננות-הכוח נראו מכריעים. יותר מכך תנאי הלחימה בשבועות הראשונים היו כמעט בלתי אפשריים.


יעדי הצדדים הלוחמים, אופן הפעולה ומניעיהם:
מדינות ערב
מטרתן היא חיסול קיומה של ישראל כמדינה, מתוך התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה והתגייסות לעזרת ערביי הארץ.לכל אחת מהמדינות שצבאן פלש לתחומי מדינת ישראל היו גם שאיפות התרחבות טריטוריאלית (מצרים-השתלטות על הנגב,ירדן-השתלטות על הגדה המערבית,ירושלים וגישה לים).היו גם שיקולים פוליטיים פנימיים : לבנון, למשל,שאפה לספח את מרכז הגליל ולהגדיל את מספר המוסלמים בשטחה כמחסום נגד השפעת העדות הנוצריות בתוך לבנון.

מדינת ישראל
מטרתה של מדינת ישראל הייתה שמירה על עצם קיומה; הבטחת שליטה באזורים שיועדו למדינה היהודית על-פי תכנית החלוקה של האו"ם; ובהמשך גם התרחבות לאזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים,  ביטחוניים ודמוגרפיים.

מתווה כללי של המלחמה – מאפייני שלבי חלק ב':
בחלק זה של המלחמה 4 שלבים מרכזיים:
1.תקופת הבלימה – חודש ראשון - מפלישת צבאות ערב ועד תחילת ההפוגה הראשונה
הצבא המצרי פלש בדרום בשני צירים. המאמץ העיקרי נע לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והמשני דרך באר שבע וחברון לעבר ירושלים. קיבוץ יד מרדכי נפל לידי המצרים לאחר לחימה קשה. המצרים התקדמו עד אשדוד, ושם עצרו ליד הגשר שפוצצו כוחותינו (גשר "עד הלום").
הצבא הירדני תקף באזור ירושלים.כבש את גוש עציון- דרומית לירושלים, כבש את לטרון- תחנת משטרה בריטית שהייתה נקודת שליטה חשובה בדרך לירושלים.השתלט על העיר העתיקה של ירושלים, וכבש את קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח.
הצבא הסורי תקף בעמק הירדן. כבש את משמר הירדן, את צמח והתקרב אל דגניה, אך נעצר שם.
הצבא הלבנוני פלש לגליל העליון המזרחי ,נערך באזור רמות נפתלי, וכבש את משטרת נבי יושע.
הצבא העיראקי תקף  באזור קיבוץ גשר אך לא הצליח לכבוש את הישוב.

בשלב הזה של המלחמה היו ליישוב היהודי אבדות רבות כ- 1200 חללים. אבל- הצבא הישראלי הוכיח את כוח עמידותו, והמורל הגבוה של החיילים חיזק את התקווה שהיישוב היהודי יעמוד מול כוחות האויב. ברוב החזיתות נבלמו כוחות האויב.
2.הפוגה ראשונה
 האו"ם גילה מעורבות בבעיית ארץ ישראל, והעצרת מינתה את הרוזן השוודי ברנדוט כמתווך מטעם האו"ם כדי שיפעל להפסקת אש ויסייע במציאת פתרון של שלום. ביוזמת האו"ם ובתיווכו של ברנדוט הסכימו הצדדים להפוגה, וזו נכנסה לתוקפה ב-11 ביוני לפרק זמן של ארבעה שבועות, שבמהלכם ייעשה מאמץ מדיני להגיע להסדר. ימי ההפוגה נוצלו להתארגנות, לאימונים, לקליטת הנשק שהגיע ולתכנונים מבצעיים לקראת חידוש הקרבות, מתוך כוונה ליטול את היוזמה. ביחידות נערכו טקסי שבועת האמונים לצה"ל. במהלך ההפוגה הועברה לירושלים הנצורה אספקה ונפרצה "דרך בורמה", שאפשרה את חידוש הקשר עם ירושלים.

3.קרבות עשרת הימים
לאחר תום ההפוגה הראשונה (9 ביולי 1948), יזם צה"ל מתקפה שנמשכה 10 ימים רצופים, שבמסגרתה נבלמו צבאות ערב בכל האזורים ואף נכבשו שטחים נוספים. הערים הערביות רמלה ולוד נכבשו ותושביהם גורשו.נכבשו גם שטחים מדרום ללטרון, ונוצר פרוזדור שאפשר מעבר לירושלים. באותם ימים נכבשו שטחים נוספים בחזית המרכז, ראש העין, מגדל צדק ועוד. בחזית הצפון צה"ל כבש את הגליל התחתון כולו, כולל העיר נצרת. תושבי העיר הערבים לא גורשו מבתיהם.
בניגוד להישגים הצבאיים בחזיתות השונות, בדרום הארץ נמשך ניתוק הנגב. מאוגוסט 1948 החל משלוח של אספקה וכוחות לנגב הנצור דרך האוויר.

4.הפוגה שנייה והכרעת המלחמה
לאחר 10 ימי קרבות קבע האו"ם הפוגה שנייה שנכפתה על הצדדים מכוח צו של מועצת הביטחון של האו"מ. אז נשלח לאזור הרוזן השוודי פולקה ברנדוט שהציע שתי תוכניות חדשות לחלוקת א"י. הערבים דחו אותה ואח"כ גם מדינת ישראל. הרוזן נרצח ע"י פעילים של ארגון הלח"י לשעבר (בירושלים ב - 17.9.48) ובשל כך פרק בן גוריון את יחידות האצ"ל והלח"י האחרונות שנשארו בירושלים ופזר אותם ביחידות צה"ל.
ההפוגה שנכפתה השאירה את המצב ללא הכרעה במלחמה - מצב לא נוח מבחינתה של ישראל משום צבאות ערב היו עדיין בתחום ישראל. לכן ביצעה ממשלת ישראל מספר מבצעים במטרה להשיג הכרעה ולסלק באופן סופי את צבאות ערב מהארץ.
מבצע "יואב"-שחרור הנגב,מבצע "חירם"-שחרור הגליל,מבצע "חורב"-סילוק הצבא המצרי לגבול הבינלאומי.
מבצע "עובדה  -נערך בין ה- 6 עד ה- 10 במרס 49 . נועד לקבוע את עובדת שליטתה של ישראל בנגב. בתקופה זו התנהל משא ומתן עם ירדן על הסכם שביתת נשק ואז התברר כי הירדנים דורשים שליטה בנגב הדרומי. הכוחות התקדמו בשני צירים לעבר אילת וכבשו אותה. כוח נוסף השתלט על עין גדי.


השלכותיה של המלחמה על מדינת ישראל:
  • הניצחון במלחמת העצמאות הפך את קיומה של מדינת ישראל לעובדה קיימת. במהלך המלחמה ואחריה הכירו בישראל עשרות מדינות מרחבי העולם.
  • במלחמה נהרגו כ-6,000 יהודים שהיו כאחוז אחד מכלל התושבים היהודים בארץ בראשית המלחמה.
  • מלחמת העצמאות שינתה את הגבולות של המדינה: גבולות החלוקה מ-1947 הוחלפו בגבולות שביתת הנשק מ- 1949:  (גבולות הקו הירוק) מדינת ישראל זכתה לרצף טריטוריאלי מהגליל העליון ועד אילת.
  • ישראל שלטה במערב ירושלים, שהפכה לבירת ישראל.
  • האוכלוסייה הערבית שנותרה במדינת ישראל זכתה לאזרחות ישראלית.

השלכותיה של המלחמה על הערבים:
  • תבוסת הערבים נתפסה כהשפלה. מדינות ערב לא הכירו בקיומה של מדינת ישראל וסירבו להצעות להסדרי שלום.
  • לא ידוע מספרם המדוייק של ההרוגים מקרב צבאות ערב והפלסטינאים. על פי הערכות איבדו הערבים 8,000-10,000 חיילים ואזרחים.
  • מנהיגי ערב נתפסו ככושלים לאחר תבוסתם במלחמה. המנהיגים הודחו או נרצחו בשנים שלאחר המלחמה.
  • שטחי המדינה הערבית שלא הוקמה ולא נכבשו על ידי ישראל נותרו בידי ירדן (יהודה, שומרון ומזרח ירושלים) ומצרים (רצועת עזה).
  • כ-700,000 פליטים פלסטינים נמצאו בתחומי מדינות ערב עם סיום המלחמה.

הסכמי שביתת הנשק

הפסקת אש-הפסקה זמנית של פעולות הלחימה כדי לנהל מו"מ על סיומו של העימות.

הסכם שביתת נשק-סיומה של מלחמה בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה.

הסכמי שלום-הסכם של אי לחימה בין שתי מדינות שביניהן שוררת הסכמה (בעל-פה או בכתב) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.

בסוף שנת 1948 החלו שני הצדדים הלוחמים לשאוף להפסקת הלחימה. גם המעצמות והאו"ם לחצו על ישראל והערבים להפסיק את הלחימה ולהגיע להסדר. רוב השיחות התקיימו ברודוס בתיווכו של האו"ם.
יש להדגיש את העובדה שההסכמים נחתמו עם מדינות ערב ולא עם ערביי הארץ.

המניעים של ישראל והמניעים של מדינות ערב לחתימה על הסכמי שביתת הנשק

המניעים של ישראל
-   ההנחה הישראלית היא שההסכמים יובילו למשא ומתן לשלום.  כלומר, הסכמי שביתת הנשק יובילו לסיום הסכסוך וליצירת הסדרי קבע.
-   הרצון לסיים את מלחמת העצמאות תוך שמירה על ההישגים (השטחים שנכבשו) שהיו גדולים מהשטחים שהוחלט שיהיו חלק מהמדינה היהודית, בהחלטת כ"ט בנובמבר 47. 
-   ישראל האמינה כי חתימה על הסכמי שביתת הנשק יביאו להכרה בינלאומית במדינה ויקבלה אותה כחברה באו"ם.
-   ישראל הייתה זקוקה לסיום המלחמה על מנת לאפשר קליטה נוחה של מאות אלפי העולים שצפויים היו להגיע לארץ.
המניעים של ארצות ערב
מדינות ערב הבינו כי המלחמה הינה כשלון מתמשך עבורן. הן ידעו שיתרונו של צה"ל הולך וגדל, ואם המלחמה תמשך תבוסת הערבים תלך ותחריף. מנהיגי המדינות הערביות ביקשו להוציא את צבאותיהם מארץ ישראל ולהחזירם לארצותיהם.
מניעי מצריים:
-  מצריים רצתה להציל חטיבה שלמה שנתקעה באיזור שכונה אז- כיס פלוג'ה (קרית גת של היום), כוח שהיה חיוני לשיקום הצבא המצרי לאחר המלחמה.
-   המצרים רצו למנוע את העברת רצועת עזה לידי מלך ירדן - המלך עבדאללה.
מניעי ירדן:
-   מלך ירדן, המלך עבדאללה רצה לספח את אזורי יהודה ושומרון שיועדו למדינה הערבית ולמנוע כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית.המלך שאף לזכות בהכרה בינלאומית בעיקר אמריקאית הודות לתמיכה של ישראל. המשא ומתן עם ישראל היה צעד ראשון לקראת זה.
מניעי לבנון:
רצו להוציא את צה"ל מדרום מדינתם.
מניעי סוריה: בהסכם שביתת הנשק נקבע שסוריה תיסוג לקו הגבול הבינלאומי – אך השטחים מזרחית לירדן יישארו מפורזים (ישראל לא תחזיק בהם צבא).


משמעות הסכמים:

קו הגבול שנקבע בין ישראל לשכנותיה בהסכמי שביתת הנשק מכונה הקו הירוק. אלה היו גבולותיה הבינלאומיים והמוכרים של ישראל עד מלחמת ששת הימים ב-1967.
-           
-          הסכמי שביתת הנשק היו אמורים להוביל בבוא העת להסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה אך זה לא קרה.  מדינות ערב שללו את קיומה של מדינת ישראל והעוינות בין ישראל ושכנותיה נותרה קשה. ישראל והערבים נערכו לקראת סיבוב שני של לחימה.

הבעיות שנותרו בלתי פתורות לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק

המשך העימות הישראלי-ערבי - ישראל הבינה שהסכמי שביתת הנשק כללו שביתת אש מוחלטת כלומר, הפסקת כל פעולת מלחמה מכל סוג שהוא. אבל, מדינות ערב הבינו שההסכמים מחייבים את צבאות המדינה אבל מאפשרים פעולה מכל סוג אחר כמו חסימת מעברי המים, חרם כלכלי, מניעת מעבר ישראל בתעלת סואץ, חסימת מייצרי טיראן (ליד מצריים) והתחמשות לקראת "הסיבוב השני".

סוגיית השטחים המפורזים - בגבול בין ישראל לסוריה נקבעו שטחים מפורזים (שטח שאסור להכניס אליו צבא) .בעיית השטחים המפורזים יצרה קונפליקט חמור בין סוריה לישראל בגלל פרוש שונה שניתן לריבונות בשטחים אלו. סוריה טענה כי אף צד אינו רשאי להיכנס לשטחים אלו ואילו ישראל טענה כי הכניסה לשטחים המפורזים אסורה רק לכוחות צבא. ישובי קו הגבול הישראלים החלו לעבד שטחים אלו ובתגובה התקיפו הסורים את העובדים.

סוגיית ירושלים- שאלת ירושלים נשארה בלתי פתורה מבחינה מדינית מכיוון שלפי החלטת האו"ם ב-כ"ט לנובמבר 1947 נקבע כי ירושלים תהייה תחת שלטון בינלאומי. ישראל לא קיבלה החלטה זו ובסיום המלחמה נקבעה ירושלים המערבית לבירת ישראל. עבדאללה מלך ירדן סיפח את מזרח העיר לירדן וכל ניסיונות האו"ם לשנות מצב זה נכשלו. קו הגבול עבר בלב העיר.בניגוד להסכמים שנחתמו בין ישראל וירדן, לא הותר ליהודים להגיע למקומות הקדושים ומנגד הקפידו הירדנים על שימור הסטטוס קוו בכל הנוגע לעלייה להר הצופים.

סוגיית הפליטים הפלסטינאים - בעיית הפליטים הפלסטינאים נוצרה במהלך מלחמת העצמאות
בשלב הראשון של המלחמה: 
1.  גורמים כלכליים - המנדט הבריטי עודד את היישוב היהודי ואת הערבים,להקים לעצמם מנגנונים כלכליים עצמאיים. היהודים הקימו את מוסדות "המדינה שבדרך" ואילו הערבים הסתמכו על שירותי הכלכלה הבריטיים.   עם פרוץ מלחמת העצמאות וההתכוננות של הבריטים לעזיבת הארץ, גברה האבטלה והמצב הכלכלי החמיר. בנוסף,היהודים כבשו את נמלי חיפה ויפו, מה שהביא לעלייה במחירי הדלק ופגיעה באספקת המים.הגורמים הכלכליים הללו הביאו ליציאת ערבים מהארץ.

2.   עזיבת השכבות החזקות - עם פרוץ המלחמה,משפחות ערביות חזקות כגון- נאששיבי וחוסייני עזבו את ארץ ישראל.העזיבה הביאה לערעור הביטחון האישי של  הערבים.  בנוסף בתוך היישובים הערביים שרר אי-ביטחון,והיו מקרים רבים של שוד שהופנה גם כלפי האוכלוסייה העשירה וגם כלפי ערבים נוצרים שהותקפו על ידי ערבים מוסלמים.   
הגורמים הללו הביאו לתחושה של העדר מנהיגות וחשש להישאר בא"י.

3.  השלכות יישום "תוכנית ד'" והשפעת השמועות על ההרג בדיר יאסין -  המעבר של היישוב היהודי ממגננה להתקפה וההישגים הצבאיים,הובילו לבריחה של פלסטינאים (לדוגמא – ביפו).בנוסף, הייתה בריחה של ערבים פלסטינאים לאור שמועות על טבח שנערך על ידי אנשי האצ"ל בכפר דיר יאסין.  הערבים גם הפיצו תעמולה שקרית בה הם תיארו את היהודים כמבצעים בערבים מעשי זוועה. גם תיאורים אלה  גרמו לערבים רבים לברוח ממקומות היישוב שלהם.

4.  מדיניות מהוססת ובלתי עקבית מצד "הוועד הערבי העליון" – הוועד הערבי העליון שהיה ההנהגה הערבית באותה עת, לא יצר מדיניות עקבית וברורה.  מצד אחד הוועד חשב שבריחה של פליטים למדינות ערב, תגרום להם (למדינות ערב) לסייע לפליטים ולצאת להלחם ביהודים.  בנוסף, הוועד האמין שיציאת הערבים מהכפרים, תקל על הפלישה של צבאות ערב.  מנגד, הוועד העניש ואיים בעונשים על הבורחים.

5.  קיומן של ארצות מפלט - בניגוד ליישוב היהודי,לערבים היה לאן לברוח.אפשרות הבריחה של הערבים מחוץ לארץ ישראל הביאה למוטיבציה נמוכה למאבק, לעומת היהודים.

בשלב השני של המלחמה:
1.    גירוש ופינוי -  למרות שלא התקבלה החלטה על גירוש כולל של הערבים מהאזורים שנכבשו על ידי ההגנה וצה"ל, התקיימו מקרים של פינוי כפוי של אוכלוסיות – בעיקר באזורים שבהם האוכלוסייה נתפסה כאיום בטחוני. צה"ל שנכנס לכפרים הערביים גרש את האוכלוסייה.
2.    חשש מנקמה – הערבים ברחו מהכפרים מחשש לנקמה יהודית על פגיעה בחיילים.

גישות שונות לבעיית הפליטים:
ישראל: ישראל טוענת  שפליטים נמלטו משטחה למדינות האויב במהלך המלחמה ולכן אין היא אחראית עוד לגורלם. פרט למקרים מעטים של איחוד משפחות, לא אישרה ישראל חזרה של פליטים לתחומה. מדינת ישראל תבעה ממדינות ערב לקלוט ולשקם את הפליטים. ישראל גם טענה שהיא קלטה מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב – ולכן יש לשקם הפליטים הפלסטינים במדינות ערב. שיבת מיליוני פליטים וצאצאיהם, טוענת ישראל, מסכנת את אופייה היהודי של המדינה.

מדינות ערב: מדינות ערב טענו כי רובם המוחלט של הפליטים גורש מישראל בכוח, ולכן על ישראל לקלוט את הפליטים ולשקם את חייהם בתחומה. מדינות ערב שיכנו את הפליטים באופן זמני במחנות הפליטים, אך סירבו לקלוט אותם ולהעניק להם אזרחות (פרט לירדן). מדינות ערב הניחו כי הנצחת בעיית הפליטים משרתת את מלחמתם בישראל.

הפלסטינים: הפלסטינים טענו כי בעיית הפליטים נוצרה כתוצאה מגירוש של האוכלוסייה ומבריחה בעקבות מעשי הטבח שביצעו הכוחות היהודים במלחמה. הפלסטינים עומדים עד ימינו על זכותו של כל פליט ושל צאצאיו לחזור לביתו בארץ ישראל –  זכות זו מכונה "זכות השיבה".




שאלות לדוגמה וחזרה

1.      עמדת בריטניה וארצות הברית בשאלת ארץ ישראל והעקורים
קרא את הקטע וענה על השאלה שאחריו:
"ממשלת הוד מלכותו הקדישה תשומת לב רצינית וממושכת לכל בעיית העדה היהודית. כל אותה בעיה של העדה היהודית לא נתעוררה אלא על ידי רדיפת הנאצים בגרמניה ובתנאים שנוצרו על ידי רדיפה זו.
הבעיה היהודית היא בעיה אנושית גדולה. אין אנו יכולים לקבל את ההשקפה שיש לגרש את היהודים מאירופה, ושלא יותר להם לתרום מכישרונותיהם ומיכולתם לחידוש שגשוגה של אירופה .
ארץ ישראל אינה עשויה לפתור את הבעיה כולה...
בעיית ארץ ישראל היא בעיה קשה מאוד מבחינה בינלאומית...
על ממשלת הוד מלכותו הוטלה חובה כפולה , כלפי היהודים מזה, וכלפי הערבים מזה...מאז ניתן המנדט אי אפשר היה למצוא מצע משותף לערבים וליהודים".

                                                מתוך נאום בווין – פורסם בעיתון דבר 15.11.1945

א.      הצג את תוכנו ומשמעותו של נאום בווין . בתשובתך התייחס לקטע ולנלמד בכתה.
ב.       הצג את עמדתה של ארצות הברית כלפי שאלת העקורים כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח הריסון ובוועדה האנגלו-אמריקאית .
2.      תנועת המרי העברי
א.      הסבר מהי תנועת המרי העברי והצג שתי פעולות שנעשו נגד הבריטים במסגרת זו.
ב.       הסבר מדוע וכיצד פורקה "תנועת המרי העברי"
3.      המאבק נגד בריטניה
א.      הצג את הנימוקים בעד ונגד האבק הצמוד והמאבק הרצוף.
ב.       הצג פעולה אחת לכל סוג של מאבק.
4.      הדיון באו"ם
א.      הסבר שלוש סיבות שהובילו את בריטניה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. והצג את החלטת האו"ם מה- כט ' בנובמבר 1947.
ב.       הסבר כיצד השפיעה המלחמה הקרה על קבלת ההחלטה  באו"ם. בתשובתך התייחס גם לגורמים להצבעה של כל אחת מהמעצמות .
5.      מלחמת העצמאות
א.      הצג את יחסי הכוחות בין הכוח היהודי לכוח הערבי בראשית המלחמה.
ב.       בצג את יחסי הכוחות בין הערבים ליהודים בשלב השני למלחמה.



6.      מהלך מלחמת העצמאות
א.      הצג את יעדי הצדדים הלוחמים בשלב הראשון של המלחמה והסבר את דרכי הפעולה שלהם.
ב.       הצג את יעדי הצדדים הלוחמים בשלב השני של המלחמה והצג את השלב הראשון של הלחימה עד ההפוגה הראשונה.
7.      ההכרזה על המדינה והקמת צה"ל
קרא את הקטע וענה על השאלה שאחריו:
"המגעים האחרונים שלנו עם אנשי מחלקת המדינה היו מלווים איומים מצדם. דווקא בשיחה האחרונה עם מרשל (שר החוץ האמריקאי)  לא נשמעו אימים ישירים אבל היו הזהרות ... לעיניהם האסון העתיד לבוא אם תפרוץ מלחמה של ממש והם רואים עצמם מצווים לעשות הכול כדי למנוע את הדבר. ההכרזה על העצמאות היא שתמיט את האסון , והדרך לעכב אותה היא על ידי הטלת משטר של שביתת נשק.
השיחה ערכה שעה וחצי. התאמצתי כל הזמן להבין את עמדת ארצות הברית משום החשיבות הרבה שאנו מייחסים לגורם זה ומשום רצוננו בידידות עם אמריקה. ..במהלך השיחות גבר הספק אם נוכל להגיע ללשון משותפת עמה.  "

                                           מתוך משה שרת , בשער האומות 1946-1949, עמ' 226-227

א.      הסבר מהם הנימוקים המופיעים בקטע נגד ההכרזה על המדינה. הצג עוד  נימוק אחד נגד הכרזה והצג את נימוקי התומכים בהכרזה.
ב.       תאר את הקמתו של צה"ל והסבר מדוע היה צורך בפירוק כל המחתרות . בתשובתך התייחס גם לפרשת אלטלנה ופירוק הפלמ"ח .
8.      הסכמי שביתת הנשק
א.      הצג שלושה מהסכמי שביתת הנשק והסבר כיצד נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים ומה משמעותה .
ב.       הצג והסבר שלוש בעיית שנותרו בלתי פתורות בעקבות הסכמי שביתת המשק עם מדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות .









פרק רביעי : מדינת ישראל והמזרח התיכון

תהליך הדה-קולוניזציה והקמת מדינות עצמאיות בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה

קולוניאליזם
המושג "קולוניאליזם" מתייחס להשתלטותן של מעצמות אירופה על ארצות ועמים ביבשות שמעבר לים, במטרה לנצלם בדרכים שונות ומגוונות. תופעה זו אשר החלה כבר במאה ה-15, הגיעה לשיאה במאות ה-19 וה-20, כאשר כל יבשת אפריקה וכן חלקים גדולים מאסיה ומאמריקה היו נתונים בדרך זו או אחרת תחת שליטה אירופאית. מעצמות אירופה הקולוניאליסטיות הקימו מושבות ("קולוניות") ומערכות שלטוניות בארצות שאותן כבשו וניצלו באמצעותן את משאביהן של הארצות אלה, את אוכלוסיותיהן, את אוצרות הטבע שלהן ואת מיקומן האסטרטגי. במקביל, הרסו המעצמות את המבנים החברתיים והמסורתיים במושבות והנחילו לתושבים המקומיים את תרבות המערב ואת הקדמה. לרוב נעשו דברים אלה בניגוד לרצונם של בני העמים הכבושים.
שתי האימפריות הקולוניאליסטיות הגדולות היו בריטניה וצרפת. השתיים שלטו על רוב ארצות אפריקה וכן על המזרח התיכון ועל חלקים נרחבים במזרח אסיה. פרוטוגל שלטה על מספר ארצות באפריקה; בלגיה שלטה על קונגו; איטליה שלטה על לוב והולנד שלטה על אינדונזיה.

דה-קולוניזציה
בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה החל בארצות אפריקה ואסיה תהליך שזכה לכינוי "דה-קולוניזציה". במסגרת תהליך זה נאבקו המושבות במטרה להשתחרר משליטתן של המעצמות האירופאיות, ולהפוך למדינות ריבוניות. תהליך הדה-קולוניזציה היה הדרגתי; סימניו הראשונים נראו אמנם כבר בתקופה שבין מלחמות העולם, אך הוא הגיע לשיאו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. המאבקים לחירות ולעצמאות לא התרחשו באותו הזמן בכל המקומות. הבדלים היו גם במידת ההצלחה של המאבקים במושבות השונות. הצלחה זו נבעה ממאפייני התרבות המקומית, מספר המהגרים הלבנים במושבה, זהות המעצמה השלטת ואופי המשטר.
לצורך דיוננו כאן נתמקד בשני איזורים : המזרח התיכון וצפון אפריקה. השליטה באיזורים אלה התחלקה בין בריטניה וצרפת, למעט לוב שנשלטה על ידי איטליה. באופן כללי ניתן לומר שארצות המזרח התיכון הקדימו להשיג את עצמאותן ביחס לארצות צפון אפריקה. חלקן היו למדינות עצמאיות עוד לפני שהסתיימה מלה"ע השנייה (מצריים, ערב הסעודית ועיראק). המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה זכו לעצמאותן מאוחר יחסית; האחרונה שבהן הייתה אלג'יריה (1962).


הגורמים לתהליך הדה-קולוניזציה
מדוע התרחש תהליך הדה-קולוניזציה דווקא בעשורים שלאחר מלה"ע השנייה ? ניתן למצוא את התשובה לשאלה זו הן בגורמים מקומיים, שמקורם במושבות, והן בגורמים חיצוניים, שמקורם באירופה ובארה"ב. כמובן שגם למלחמת העולם ולתוצאותיה הייתה השפעה רבה על התהליך. את הגורמים לדה-קולוניזציה נחלק איפוא למספר תחומים.


גורמים אידיאולוגיים :
התפתחות הלאומיות – העמים במושבות חיו שנים רבות תחת שלטון אירופאי וספגו במתכוון או שלא-במתכוון את רעיונות הלאומיות אשר צמחו והתעצמו באירופה. גיוסם של חיילים רבים מן המושבות לצבאות בריטניה וצרפת תרם אף הוא להעברת הרעיונות. בהשפעת התרבות האירופאית, החלו העמים הכבושים לפתח תודעה לאומית שכללה שאיפה לחירות ולהגדרה עצמית. שיטת המנדטים עודדה חלק מן העמים לפתח מוסדות שלטוניים משל עצמם; מנגד, השלטון הצרפתי המדכא עורר את הרגש הלאומי בקרב בני העמים הכבושים, ותרם בעקיפין להתגבשותם של עמים אלה.

התנגדות לקולוניאליזם בקרב מעצמות-העל (ארה"ב וברה"מ) – למרות שהיה זה עידן המלחמה הקרה, שהתאפיין ביריבות פוליטית ואידיאולוגית מרה בין שתי מעצמות העל – הרי ששתיהן התנגדו לקולוניאליזם, כל אחת מסיבותיה שלה. מבחינת ארה"ב, השליטה בכוח על עם אחר נגדה את עקרונות המוסר הליברלי ואת הזכות להגדרה עצמית. בנוסף, שליטתן של צרפת ובריטניה בכלכלת המושבות הגבילה את היקף הסחר של ארה"ב עם ארצות אלה. מבחינתה של ברה"מ, המעצמות הקולוניאליות היו בעלות בריתה הטבעיות של ארה"ב והמשך שליטתן על ארצות אסיה ואפריקה היה עלול לבלום את התפשטותו של הקומוניזם באזורים רחבים אלה.

גורמים כלכליים :
תוצאות מלה"ע השנייה – נזקי מלה"ע השנייה היו עצומים ומדינות אירופה ההרוסות נזקקו למשאבים אנושיים וכלכליים אדירים כדי לשקם את עצמן. חלקן היו תלויות בסיוע אמריקני (למשל "תכנית מרשל"). השליטה במושבות המרוחקות עלתה לבריטניה ולצרפת כסף רב. הן נאלצו להחזיק במושבות צבא גדול, לפתח תשתיות מקומיות ולקיים מוסדות שלטון יקרים. במקומות שבהם המאבקים הלאומיים היו אלימים, ספגו המעצמות גם אבדות בנפש, וזאת לאחר הטראומה הקשה של מלחמת העולם. דעת הקהל במדינות אלה – בעיקר בבריטניה – הפעילה לחץ כבד על הממשלות לסיים את שליטתן במושבות.

גורמים פוליטיים :
שינוי ביחסי הכוחות לאחר מלה"ע השנייה – המעצמות הקולוניאליות, ובראשן בריטניה וצרפת, איבדו מאוד מכוחן לאחר המלחמה. יפן וגרמניה נכבשו ונכנעו. כעת נותרו בעולם שתי מעצמות גדולות בלבד, ארה"ב וברה"מ, שהיו אנטי-קולוניאליסטיות בתפיסתן. היה זה אינטרס שלהן לתמוך בהענקת עצמאות למדינות "העולם השלישי" (אסיה ואפריקה) ובכך להגדיל את אזורי ההשפעה שלהן. כל אחת מהשתיים קיוותה שהמדינות העצמאיות החדשות יצטרפו למחנה שלה, ובכך יחזקו אותו במסגרת המלחמה הקרה.

המאבק של התנועות הלאומיות – בארצות שהיו נתונות תחת השלטון הקולוניאלי התפתחו מאבקים לאומיים מאורגנים שהונהגו על ידי תנועות לאומיות מקומיות. מאבקים אלה התנהלו במישור הצבאי והפוליטי גם יחד, והיו ממושכים ואלימים. המאבקים הסבו למעצמות הקולוניאליות אבדות ונזקים והתישו אותן. התנועות הלאומיות במושבות הוכיחו לעולם שהעמים הכבושים בשלים לעצמאות וראויים לה. בכך התערערה התפיסה הישנה לפיה העמים הכבושים לא מסוגלים לשלוט על עצמם.
חשוב לציין את תפקידם של האו"ם ושל הליגה הערבית במסגרת המאבק הפוליטי של התנועות הלאומיות. אמנת האו"ם תמכה עקרונית בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים, ועל כן בדר"כ נטה האו"ם לצדד במאבקים הלאומיים. הליגה הערבית שהוקמה בסמוך לסיום המלחמה סייעה בדרכים שונות לתנועות הלאומיות בארצות הערביות ונודעה לה השפעה גדולה במזה"ת ובצפון אפריקה.



המאפיינים של תהליך הדה-קולוניזציה במזה"ת ובצפון אפריקה
תהליך הדה-קולוניזציה לא התרחש באופן אחיד בכל הארצות. הוא כלל עמים רבים ושיטות שלטון שונות, והתפרש על פני שלוש יבשות, בזמנים שונים ובתנאים מגוונים. עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים משותפים אשר התקיימו ברוב המקומות בהם התרחש התהליך.

מאבק לאומי מורכב והדרגתי       
רב המאבקים במושבות הציגו בדרך זו או אחרת את המבנה "הקלאסי" של המאבקים הלאומיים, כפי שאלה התרחשו באירופה במאה ה-19 : מנהיגים כריזמתיים מתוך אליטה מקומית, אשר נחשפו לרעיונות ההשכלה, הרומנטיקה והמודרניזם שהביאו עמם האירופאים הכובשים – פיתחו תודעה לאומית והקימו תנועה ארצית שהובילה את המאבק נגד הכובש הקולוניאלי. באמצעות סיוע מבחוץ (האו"ם, הליגה הערבית, מעצמות-העל), וכן על ידי רתימת כלל האוכלוסייה המקומית, ניהלה התנועה הלאומית מאבק ממושך ועיקש אשר כלל דיפלומטיה ולעיתים גם אלימות. המטרה הייתה זהה בכל המקרים – הקמת מדינת לאום ריבונית, חופשיה משלטון זר.

המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה
עמי המזרח התיכון הקדימו את עמי צפון אפריקה במאבקיהם להשגת עצמאות. הם גיבשו תודעה לאומית כבר בין שתי מלחמות העולם וחלקם אף זכו לעצמאות באותה תקופה (למשל עיראק ומצריים). מדינות כמו ישראל, ירדן, לבנון וסוריה קמו כבר בשנות ה-40 של המאה ה-20. אחד הגורמים הישירים ללאומיות המוקדמת במזה"ת הייתה שיטת המנדטים אשר חילקה את המרחב הערבי-יהודי ליחידות פוליטיות מוגדרות, דבר שהקל על התפתחות התודעה הלאומית. במקביל, הכשירה שיטת המנדטים את עמי המזה"ת לשלטון עצמי.
בצפון אפריקה הערבית (למעט מצריים) היה המצב שונה. שלטון החסות הקולוניאלי (הצרפתי או האיטלקי) היה בעל אופי מתנשא ושאף לשמר את כוחו באמצעות ניצול ודיכוי של העמים הכבושים. בנוסף, יצר שלטון החסות פערים מעמדיים בין חלקי האוכלוסייה השונים. כל אלה עיכבו את המאבקים הלאומיים בצפון אפריקה והפכו אותם לממושכים ומרים. לוב, תוניסיה ומרוקו זכו לעצמאות בשנות ה-50 של המאה ה-20; אלג'יריה זכתה בעצמאותה רק בשנת 1962.

שאיפתן של המעצמות הקולוניאליות לשמור על האינטרסים שלהן
לכל אורך תהליך הדה-קולוניזציה, הקפידו בריטניה וצרפת לשמר את האינטרסים הכלכליים והצבאיים שלהן במזה"ת ובצפון אפריקה. בריטניה עשתה זאת באמצעות חוזים והסכמים עם הממשלות שקמו בשטחי שליטתה. כך למשל, שמרה על זכותה להעביר כוחות צבא בעיראק החופשית; שמרה על זכותה להחזיק 10,000 חיילים סביב תעלת סואץ; וניתקה באמצעות חוזה את עבר הירדן מהמנדט על ארץ ישראל.
צרפת, אשר במשך זמן רב סרבה לוותר על שליטתה בצפון אפריקה, עשתה זאת בהדרגה תוך כדי התערבות בעניינים הפנימיים של העמים הכבושים. בנוסף לאינטרסים הצבאיים והכלכליים שלה, שאפה לשמור גם על בטחונם ומעמדם של המתיישבים הצרפתים הרבים שחיו במושבותיה. על כן, לא פינתה את בסיסיה הצבאיים הגדולים בתוניסיה ובאלג'יריה החופשיות. בנוסף, חתמה על הסכם אשר איפשר לה לערוך ניסויים גרעיניים במדבר סהרה.

תוצאות תהליך הדה-קולוניאליזם – המפה החדשה במזה"ת ובצפון אפריקה
ההשוואה בין מפת המזה"ת וצפון אפריקה בשנות ה-60 של המאה ה-20, לבין המפה של אותם איזורים מהתקופה שבין מלחמות העולם ממחישה היטב את תוצאותיו המדיניות של תהליך הדה-קולניאליזם.




במזרח התיכון הוקמו שבע מדינות עצמאיות בטווח של 15 שנה : עיראק,  ערב הסעודית, מצריים, לבנון, סוריה, ירדן וישראל. כולן היו נתונות לפני כן לשליטתן של צרפת ובריטניה.
בצפון אפריקה הוקמו ארבע מדינות ערביות עצמאיות בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 : לוב, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. לוב נשלטה לפני עצמאותה על ידי איטליה ואילו השלוש האחרות נשלטו לפני עצמאותן על ידי צרפת.



דוגמה למאבק לאומי בארץ אחת – מרוקו

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה. בכך הגיע לקיצו מאבק לאומי שנמשך למעלה מעשרים שנה.
כבר בשנת 1904 הוכרה מרוקו בתור "איזור השפעה" צרפתי. לאחר מאבקי שליטה ממושכים בין צרפת, ספרד וגרמניה, נחתם בשנת 1912 "הסכם פס", במסגרתו הפכה מרוקו באופן רשמי למדינת חסות של צרפת ושל ספרד ("פרוטקטורט"). צרפת שלטה ברוב שטחי המדינה, בעוד ספרד קיבלה את השליטה על שטחים מצומצמים בצפון ובדרום.

 משטר החסות הצרפתי – "הפרוטקטורט"
צרפת הנהיגה במרוקו – בדומה לאזורי השליטה האחרים שלה בצפון אפריקה –  צורת שלטון ישירה וריכוזית. שלטון זה גילה מעורבות גדולה מאוד בחייהם של הנשלטים ולא היסס להשתמש ביד קשה כנגד מתנגדיו. הצרפתים שאפו להנחיל לעמים שכבשו את התרבות הצרפתית "הנעלה", וזאת כחלק מ"שליחותם" התרבותית. בהתאם לתפיסה זו הגיעו למרוקו במהלך השנים מתיישבים צרפתים רבים, אשר הפכו את מרוקו ל"מולדתם". מתיישבים אלה חיו בעושר מנקר עיניים, באזורים עירוניים מוגדרים משלהם. בסמוך להם התגוררו המרוקאים הילידיים, חלקם בעוני מרוד. הם סבלו מהיעדר זכויות בסיסיות כגון חופש הביטוי והתנועה. במקביל, עודדו השלטונות הצרפתיים את התפתחותה של שכבת אצולה מרוקאית מקומית, שבניה זכו לחינוך מערבי ואף לאזרחות צרפתית.
מתוך מעמד אצולה זה צמחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 שכבה של צעירים משכילים, אשר ספגו מהתרבות המערבית את רעיונות ההשכלה, הרומנטיקה והלאומיות. צעירים אלה הובילו את המאבק הלאומי בתקופה שבין מלחמות העולם – מאבק שהיה חסר תוצאות.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר מרבית חלקי "העולם השלישי" היו נתונים בשלב זה או אחר של תהליך הדה-קולוניזציה – התעורר מחדש המאבק הלאומי במרוקו. רוב המנהיגים של מאבק זה הגיעו ממפלגת "איסתיקלאל" ("עצמאות") שהוקמה כבר בשנת 1940. מנהיגים אלה היו בעלי תפיסה מלוכנית וחתרו לעצמאותה המלאה של מרוקו.  הסולטאן הצעיר, מוחמד החמישי, שיתף עמם פעולה ויצא בשנת 1952 בגלוי נגד השלטון הצרפתי. המהומות הקשות בעיר קאזאבלנקה הובילו להגלייתו של הסולטאן אל האי מדגסקר בשנת 1953. במקומו הושיבו הצרפתים על כס השלטון את דודו, מוחמד בן אראפה, שנחשב בעיני העם לשליט-בובה בלתי לגיטימי. הרוחות לא נרגעו.
בשנת 1956 השלימה צרפת עם העובדה שעליה לוותר על השליטה במרוקו. היא החזירה את מוחמד החמישי לכס הסולטאן והעניקה למרוקו את עצמאותה.
ספרד פעלה בצורה דומה ועזבה את השטחים שהיו בשליטתה, למעט נקודות בודדות שהשאירה לעצמה מטעמים אסטרטגיים. ביום 7 באפריל, 1956 הפכה מרוקו רשמית למדינה עצמאית.
המאבק הממושך נגד הכיבוש הקולוניאלי ליכד את העם המרוקאי סביב הסולטאן מוחמד החמישי ועד היום חוגגים במרוקו את "מהפכת המלך והעם".


גורל היהודים בארצות האסלאם

ערב הקמת מדינת ישראל חיו כמיליון יהודים בארצות האסלאם השונות. בצפון אפריקה היו ארצות אלה מצריים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו; במזרח התיכון היו אלה סוריה, לבנון ועיראק. יהודים רבים חיו גם בתימן, בתורכיה ובאיראן (פרס). עשרים שנה לאחר הקמת המדינה, נותרו בארצות האסלאם כ-200,000 יהודים בלבד !
כיום אין כמעט יהודים בארצות האסלאם, למעט תורכיה ואיראן (כ-20,000 יהודים חיים בכל אחת מהן). כמה קהילות יהודיות מפוארות שפרחו בעבר בארצות אלה, נעלמו כמעט לחלוטין. הבולטות שבהן היו קהילות מרוקו, עיראק ותימן.
הגורמים להיעלמותן של הקהילות היהודיות בארצות ערב לא היו זהים ואחידים בכל הארצות. גורמים אלה היו תלויים באופיין הייחודי של הקהילות השונות, וכן במצבן הכלכלי והחברתי. בנוסף, הושפע מצבם של יהודי ארצות האיסלאם מתהליכים גלובליים שהתרחשו בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה ובראשם תהליך הדה-קולוניזציה והקמתה של מדינת ישראל. למרות ההבדלים בין הקהילות היהודיות השונות, ניתן להצביע על מספר מאפיינים שהיו משותפים לרובן.




מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות האסלאם ערב הקמת מדינת ישראל
שינוי במעמדם החוקי של היהודים
עד המאה ה-20 נחשבו יהודי ארצות האיסלאם ל"בני חסות" (ד'ימי). מעמד עתיק זה, שניתן להם במאה ה-8 לספירה על פי "חוקי עומר", החיל עליהם מגבלות משפילות ואילץ אותם לשלם "מס גולגולת". עם זאת, הקנה מעמד זה ליהודים הגנה מצד השליטים המוסלמיים ולכן בדרך כלל, לא חוו יהודי ארצות האסלאם אנטישמיות אלימה ורצחנית כפי שהתרחשה במזרח אירופה.
בשלהי המאה ה-19, הביא עימו השלטון הקולוניאלי לארצות האסלאם חוקות מערביות אשר בהן הושם דגש על שמירת זכויות האדם והאזרח. מתוקף חוקות אלה בוטל מעמד "בני החסות" של היהודים. המודרניזציה, שהגיעה אף היא לארצות האסלאם בעקבות הכיבוש הקולוניאלי, אפשרה ליהודים לממש את מעמדם המשפטי החדש, בעיקר בתחום הכלכלה.

היהודים בארצות האסלאם התקרבו אל השלטון הקולוניאלי
כיוון שהשלטון הקולוניאלי הטיב עם מצבם הכלכלי והחברתי של יהודי ארצות האסלאם, בחרו רבים מהם לקשור את גורלם עם שלטון זה. כך נפתחו בפני היהודים אפשרויות מגוונות לפרנסה, לחינוך ולקידום. חלק גדול מהיהודים אף זכו לקבל אזרחות זרה: צרפתית, בריטית או איטלקית. בני השכבות הגבוהות מקרב היהודים סיגלו לעצמם את התרבות האירופית שנחשבה בעיניהם לתרבות גבוהה, נאורה ומתקדמת. ההתקרבות אל השלטון הקולוניאלי בלטה בעיקר בארצות "המגרב" שבצפון אפריקה, אשר נשלטו על ידי צרפת (מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה). אחד הביטויים הבולטים לכך היו מוסדות החינוך היהודיים-צרפתיים של כי"ח ("כל ישראל חברים").

בטחונם של יהודי ארצות האסלאם התדרדר במאה ה-20
במחצית הראשונה של המאה ה-20 חלה הרעה ביחסה של האוכלוסייה הערבית כלפי היהודים בארצות האסלאם. הרעה זו נבעה מהתקרבותם של היהודים אל השלטון הקולוניאלי, אשר נתפס בעיני הערבים כגורם זר ובלתי רצוי. בעקבות המרד הערבי בארץ ישראל, בשנים 1936-1939, התגברה העויינות כלפי היהודים בארצות האסלאם. הסכסוך המקומי בארץ ישראל הפך לסכסוך לאומי יהודי-ערבי כולל. להגברת השנאה כלפי היהודים תרמה גם התעמולה האנטישמית הגואה באירופה אשר הגיעה לארצות ערב "דרך" הכובש הקולוניאלי.
לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה התגברו המאבקים הלאומיים בארצות האסלאם, כחלק מתהליך הדה-קולוניזציה באפריקה ובאסיה. מאבקים לאומיים-ערביים אלה הבליטו את זרותם של היהודים בארצות האסלאם (שאף היו מזוהים עם השלטון הקולוניאלי) וערערו עוד את בטחונם.

הפעילות הציונית בארצות האסלאם מבדילה את היהודים משכניהם
החל מראשית המאה ה-20 הלך וגדל היקף הפעילות הציונית בארצות האסלאם. פעילות זו כללה הקמה של תנועות נוער וארגונים ציוניים, הרחבה של החינוך הציוני, יצירתה של עיתונות עברית-ציונית ואפילו עלייה לארץ ישראל (אם כי לא במספרים גדולים). לאחר מלחמת העולם השנייה התגברה מאוד הפעילות הציונית בארצות האסלאם, וזאת בזכות הגעתם של שליחים מארץ ישראל לארצות אלה. הפעילות הציונית העמיקה את היבדלותם של היהודים מסביבתם הערבית. ערב הקמת מדינת ישראל הבינו רוב יהודי ארצות האסלאם שיהיה עליהם להגר מארצותיהם – במוקדם או במאוחר.





הגורמים השונים שהשפיעו על גורל יהודי ארצות האסלאם החל מסוף שנות הארבעים
כיצד קרה שבתוך 20 שנה הסתיים כמעט לחלוטין הקיום היהודי בארצות האסלאם ?
למעלה מ-800 אלף יהודים עזבו את ארצות האסלאם בשני העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הגורמים לכך אמנם היו שונים זה מזה, אך היה להם מכנה משותף : הם העצימו תהליכים שכבר התקיימו לפני כן, ואשר אפיינו את חיי היהודים בארצות האסלאם בתקופות שקדמו לעלייה הגדולה.

השפעות תהליך הדה-קולוניזציה והתגברות הלאומיות הערבית
תהליך הדה-קולוניזציה השפיע על מצבם של יהודי ארצות האסלאם בכמה תחומים. בדרך כלל הייתה זו השפעה שלילית. מבחינה תרבותית, קשרו היהודים בארצות האסלאם את גורלם בשלטון הקולוניאלי ונטו לסגל לעצמם את התרבות המערבית. תהליך הדה-קולוניזציה הביא להתגברות הלאומיות בקרב העמים הערבים והתרבות הערבית דחקה אל השוליים את התרבות האירופית. מצב זה בודד את היהודים והבליט את זרותם; קשה היה להם להשתלב בתרבות הערבית שהקיפה אותם.
מבחינה מדינית וחברתית, הגביר תהליך הדה-קולוניזציה את השנאה אל היהודים. זאת מכיוון שהיהודים זוהו עם המשטר הקולוניאלי השנוא שאותו ניסו התנועות הלאומיות הערביות לסלק. ככל שהעמיק תהליך הדה-קולוניאליזם, התרחבה הפעילות נגד היהודים. היו מקרים בהם האמינו היהודים שהמאבק הלאומי הערבי יהיה בעל אופי ליברלי ועל כן ייטיב איתם – אך הדבר התברר כלא נכון. בעיראק למשל, הוביל מאבקם של הערבים נגד השלטונות הבריטיים לפוגרום "הפרהוד" הקשה בו נרצחו בשנת 1941 כ-180 יהודים.
כאשר זכו המדינות המוסלמיות לעצמאותן, בזו אחר זו, הגיע מצבם של היהודים בהן לשפל חסר תקדים. יהודי אלג'יריה נאלצו כמעט כולם לברוח ממנה לאחר שאלג'יריה קיבלה את עצמאותה (1962). עשרות אלפים מיהודי מרוקו עזבו אותה בשנים הראשונות לעצמאותה (החל משנת 1956). חלקם עשו זאת בצורה בלתי-לגלית.

השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות
ככל שהתרחב הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל, גברה השפעתו על היחסים בין יהודים וערבים בארצות האסלאם. מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל הפכו סכסוך זה לעימות כולל בין העם היהודי והעולם הערבי. לעימות זה הייתה השפעה ישירה על גורלם של היהודים בארצות ערב השונות.
הראשונים להיפגע היו היהודים בארצות ערב שהיו מעורבות בפועל במלחמה : מצריים, סוריה, לבנון ועיראק. כך למשל, סבלו יהודי מצריים מפגיעות רבות בעשור הראשון שלאחר הקמת המדינה. פגיעות אלה כללו מאסרים המוניים, הפקעת רכוש, חקיקה מגבילה ואפילו ביזה ורצח. מתוך 80,000 היהודים שחיו במצריים ערב הקמת המדינה, נותרו בה עשר שנים אחר כך רק כ-3000.
גם במדינות המוסלמיות שלא השתתפו במעגל הלחימה התערער מאוד מצבם של היהודים. בחלקן בא הדבר לידי ביטוי בהגבלות על הפעילות הציונית. במרוקו ובלוב התרחשו פוגרומים קשים ביהודים בשנת 1948. רוב יהודי לוב הועלו למדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

הפעילות של "הליגה הערבית"
ראוייה לציון היא השפעתה של הפעילות האנטי-ציונית של הליגה הערבית על מצבם המתדרדר של יהודי ארצות האסלאם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ההתנגדות הנחרצת לקיומה של מדינת ישראל הפכה לגורם מלכד בעולם הערבי כולו. בהכללה זהירה ניתן לומר שיהודי ארצות האסלאם נתפשו בעיני שכניהם כ"זרוע" של היישות הציונית בארצותיהם ועל כן נחשבו לאוייבים.


הציונות ומדיניות "חיסול הגלויות" של מדינת ישראל
לאחר מלחמת העולם השנייה התגברה מאוד הפעילות הציונית בארצות האסלאם. פעילות זו התקיימה בארצות אלה כבר מראשית המאה ה-20 אך היא נעשתה בהיקף קטן יחסית להיקפה בקרב יהדות אירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו שליחים ציוניים רבים מארץ ישראל לארצות האסלאם. מגמה זו סימלה את התעניינותם הגוברת של היישוב היהודי בארץ ישראל ושל התנועה הציונית ביהודים בארצות אלה. תהליך הדה-קולוניזציה והתגברות הלאומיות הערבית הפכו את הציונות לאלטרנטיבה הכמעט-יחידה של יהודי ארצות האסלאם. דגש חזק הושם על "ההגשמה" – כלומר על העלייה בפועל לארץ ישראל והצטרפות למאבק על הקמת המדינה.
לאחר הקמת המדינה, הפעילה ממשלת ישראל מדיניות של "חיסול גלויות" שמשמעה היה העלאת קהילות יהודיות שלמות לישראל. מדיניות זו נבעה הן מהתפישה שמדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי לאחר השואה ועל כן היא אחראית לגורלם של היהודים באשר הם; והן מההכרה בסכנה הגדולה שנשקפה ליהודים במדינות האסלאם, שרובן נמצאו במצב של סכסוך עם מדינת ישראל. במסגרת "חיסול הגלויות" נערכו מבצעים להעלאה מהירה ומקיפה של יהודי תימן (מבצע "כנפי נשרים") ויהודי עיראק (מבצע "עזרא ונחמיה"). בהמשך נעשו מאמצים גדולים להעלאתם המסודרת של יהודי לוב ומרוקו.
חשוב לציין שחלקם הגדול של יהודי ארצות האסלאם היה קרוב אל הדת וטיפח את הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל כחלק ממסורת רבת שנים. הקמת מדינת ישראל הציפה יהודים אלה ברגשות עזים ! העלייה לארץ ישראל נתפסה בעיניהם כהגשמה דתית באותה המידה שהייתה זו הגשמה לאומית.



יהדות מרוקו- כדוגמה להשפעתם של גורמים שונים על מצבם של יהודים בארץ אחת

מראשית המאה ה-20 ועד למלחמת העולם השנייה
הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה מבין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. בראשית המאה ה-20 מנתה קהילה זו כרבע מיליון יהודים. הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, אשר הפך את מרוקו בשנת 1912 ל"משטר חסות", הביא לשינויים במעמדם ובאורח חייהם של היהודים. מעמד ה"נתין" הנחות (ד'ימי) שממנו סבלו היהודים במשך מאות שנים – בוטל, והמודרניזציה שהביא עימו השלטון הצרפתי פתחה בפני היהודים אפשרויות חדשות לפרנסה ולקידום. הנהנים העיקריים מאפשרויות אלה היו יהודים מן האליטות הכלכליות  של ערי החוף; לעומתם, נותרו רוב יהודי מרוקו מסורתיים באפיים, והקפידו לשמור על קשר הדוק עם הקהילה, רבניה ומוסדותיה.
הפעילות הציונית במרוקו בתקופה שבין מלחמות העולם הייתה מצומצמת ולפעמים אף אסורה. ארגונים ועיתונים ציוניים נאלצו לפעול במסווה. עם זאת, הכמיהה לציון – שהייתה דתית במהותה – פיעמה תמיד בקרב יהודי מרוקו והרעיון של "שיבה" לארץ האבות לא נראה בעיניהם מופרך או מפתיע. קבוצת עולים ראשונה ממרוקו הגיעה לנמל יפו עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ימי מלחמת העולם השנייה
כאשר נכבשה צרפת על ידי גרמניה ובדרומה הוקם "משטר וישי" – נפלו לידי הנאצים גם יהודי ארצות "המגרב" שהיו בידי צרפת : מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. משטר וישי סייע לנאצים במאמציהם לשלב את יהודי צפון אפריקה בתכנית "הפיתרון הסופי". ואולם, שלא כמו בתוניסיה ובאלג'יריה – השלטונות המקומיים במרוקו סרבו לשתף פעולה עם משטר וישי. הסולטן הצעיר מוחמד החמישי התנגד להכלת "חוק מעמד היהודים" על יהודי מרוקו. בכל זאת, הורע מצבם של יהודי מרוקו בזמן המלחמה; רבים מהם פוטרו, הם לא הורשו להתגורר מחוץ לשכונת היהודים, ובמקרים קיצוניים אף נערכו בהם פוגרומים. דוגמה לכך היה הפוגרום הרצחני בקזבלנקה בנובמבר 1942.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לסוף שנות ה-60 של המאה ה-20
בשנת 1945 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-265,000 איש. רב יהודי מרוקו חיו בערים הגדולות, התפרנסו ממגוון רחב של מקצועות ועסקים, והיו משולבים כך או אחרת בכלכלה ובחברה הערבית. מצב זה השתנה ללא הכר עם ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל (כ"ט בנובמבר, 1947) ותחילתה של מלחמת העצמאות . הסכסוך האלים בין היהודים והערבים בארץ ישראל הקרין ישירות על הפלגים הלאומניים במרוקו. החל משנת 1948 החלו מתרחשים פוגרומים בדרגות שונות בקהילות היהודיות במרוקו, דבר שהביא להתגברות העלייה לארץ ישראל. פוגרומים קשים במיוחד התרחשו ביוני 1948 בערים אוג'אדה וג'יראדה.
בשנת 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה והסולטאן מוחמד החמישי שאף לשלב את היהודים בחברה ובמוסדות השלטון. ואולם, תהליך הדה-קולוניזציה אשר העצים את הלאומיות המרוקאית-ערבית, הביא להתגברות השנאה אל היהודים, שנחשבו לאוייבי העמים המוסלמיים. התערבותה של הליגה הערבית בנעשה במרוקו וסירובה של מרוקו להכיר במדינת ישראל ערערו את מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ונשקפה סכנה ממשית לחייהם. לנוכח עזיבתם של עשרות אלפי יהודים נאסר על קיומה של פעילות ציונית במרוקו. במיוחד נאסר על יהודים לעלות לארץ ישראל, שם הם היו עלולים להצטרף למלחמה נגד הערבים.
במסגרת מדיניות "חיסול הגלויות" של מדינת ישראל, נשלחו למרוקו עשרות שליחים מארץ ישראל. שליחים אלה פעלו במטרה להוציא את היהודים ממרוקו בדרכים לגליות ובלתי-לגליות (למשל בדרך הים לספרד). בשנת 1961 טבעה ספינת המעפילים "אגוז" ו-44 הנוסעים היהודיים שהיו עליה מתו. טרגדיה זו הובילה להסכם חשאי שאפשר את יציאתם של יהודים ממרוקו, אם כי לא במסלול ישיר לארץ ישראל, ובתמורה לתשלום כופר. במסגרת "מבצע יכין" עלו לארץ ישראל כ-80,000 יהודים ממרוקו בין השנים 1961-1964. בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה עזבו את מרוקו כמעט כל היהודים שחיו בה. רובם עלו למדינת ישראל. כיום חיים במרוקו כ-3500 יהודים.



מ ל ח מ ת    י ו ם    ה כ י פ ו ר י ם

 

כתב: אמנון  ליבר


מלחמת יום הכיפורים ( 6.10.73 24.10.73 ) הייתה אחת מהמלחמות הקשות ביותר שעברה מדינת ישראל במהלך קיומה, והיו לה השלכות נרחבות בשנים שלאחריה על מדיניות החוץ והפנים של ישראל. הצדדים הלוחמים: מצרים וסוריה נגד ישראל.

הגורמים למלחמה ומטרותיה

      v    הגורם העיקרי להחלטת מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל היה הרצון שלהן להשיב את כבודן שנפגע קשות במלחמת ששת הימים ולהשיב להן את השטחים שאבדו להן במלחמות הקודמות.
      v    נשיא מצרים, אנואר סאדת, ראה בפתיחת המלחמה מהלך שיגרום לפתיחתו של משא ומתן מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני (יש לציין כי זו הנחה שמקובלת על חלק מהחוקרים את הנושא).
      v    בשנים שלפני המלחמה נעשו מספר ניסיונות להביא למו"מ מדיני בעיקר בין מצרים לישראל בדבר נסיגה של ישראל מתעלת סואץ, אולם הניסיונות לא עלו יפה.
      v    תחושת ביטחון מופרזת בישראל  שנבעה מהניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ומבניית קו בר- לב (קו ביצורים לאורך תעלת סואץ) והערכה כי צבאות ערב טרם מוכנים למלחמה גרמו לכך כי ישראל לא הייתה ערוכה למלחמה .
      v    ה ה פ ת ע ה  וכשלון המודיעין - הנחת המודיעין (ה"קונספציה") הייתה כי מצרים לא תצא למלחמה בישראל  לפני שתשלים את בניית כוחה, בעיקר את חיל האוויר שלה. על יסוד הנחה זאת סברו גורמי המודיעין כי מלחמה לא תהיה צפוייה לפני שנת 1975.
כחודש לפני פרוץ המלחמה החלו לזרום ידיעות מודיעין על ההכנות המצריות והסוריות להתקפה. חלקן נבע מראיית ההכנות בשטח , ריכוזי כוחות וקידומם לגבול ופרישת הכוחות במערך התקפי, וחלקן הגיע ממקורות מודיעין אמינים  אשר מסרו כי בכוונת מצרים וסוריה לפתוח במתקפה. אולם ראשי המודיעין דבקו בעמדתם כי "הסבירות למלחמה נמוכה ביותר". רק בבוקר יום הכיפורים ה 6 לאוקטובר הגיעה ידיעת מודיעין אמינה כי באותו היום תפתח ההתקפה, הממשלה החליטה לגייס את מערך המילואים, אולם הגיוס בוצע בחיפזון ולפני שכוחות המילואים נפרשו מול האוייב החלה המלחמה.
פרשת כשלון המודיעין ואי מוכנותו של צה"ל לפתיחת המלחמה כונו בציבור לאחר המלחמה בשם "המחדל".

1)      מהלך המלחמה:

המלחמה נמשכה כשלושה שבועות תוך קרבות קשים ועקובים מדם בצפון , ברמת הגולן ובסיני שבדרום.
הפסקת אש: ב 22 לאוקטובר מכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש. הקרבות בדרום נמשכים עד 24 לאוקטובר, בעיקר באזור העיר סואץ.
לאחר הפסקת האש נערכות שיחות בתווך האו"ם בק"מ ה 101 על הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים.
מעורבות המעצמות: תוך  כדי המלחמה מעורבות המעצמות (ארה"ב ובריה"מ) במלחמה הן בפעילות דיפלומטיות ובמגעים ביניהן והן בסיוע בנשק (בריה"מ משגרת נשק לסוריה  וארה"ב מפעילה "רכבת אוירית" להשלמת אבדות צה"ל במטוסים, טנקים ותחמושת חיונית).

תוצאות המלחמה


      v    צה"ל הצליח, למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים של המלחמה , לשנות את מהלכה , לעבור להתקפה וליצור מהפך במגמת המלחמה: לקראת סוף המלחמה מסתמן ניצחון ישראלי ברור בכל החזיתות, כאשר צה"ל נערך במרחק 40 ק"מ מדמשק ו - 101 ק"מ מקהיר.

      v    מחיר המלחמה בישראל היה כבד ביותר: 2,656 הרוגים, 7,251 פצועים, 301 שבויים, עשרות נעדרים (בהמשך נעשו פעולות נרחבות לאיתורם ואלה נמשכות עד היום), אבדות כבדות במטוסים וטנקים, כמו כן מחיר כלכלי כבד ביותר.

השפעות של מלחמת יום הכיפורים


ההשפעות על מדינת ישראל:

      v    נפגעה תחושת הביטחון והאמונה המלאה בתפיסה הביטחונית : אלו היו מעתה נתונים לביקורת ציבורית יסודית יותר. כמו כן התערער האמון בשורה של אישי ציבור בצבא ובדרג הפוליטי(בראשם שר הביטחון משה דיין).

      v    הוקמה ועדת חקירה ממלכתית  - ועדת אגרנט אשר חקרה את מחדלי המלחמה ומסקנותיה הופנו כנגד הדרג הצבאי : הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר נאלץ להתפטר, ושורה של קצינים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום הודחו.

      v    הופעת תנועות מחאה. בציבור הופיעו תנועות מחאה אשר אנשיהן היו קצינים וחיילים שחזרו מן המלחמה. הידוע בין יוזמי תנועות המחאה היה סרן מוטי אשכנזי אשר במלחמה מלא תפקיד של מפקד מעוז "בודפשט" בצפון התעלה, המעוז היחיד שלא נפל בידי המצרים. תנועות המחאה קיימו הפגנות וקראו להתפטרות הממשלה ואישי מפתח בה.

      v    שינויים במפה הפוליטית: ועדת אגרנט אמנם פטרה את הדרג המדיני מאחריות למחדלי המלחמה אך תנועת המחאה נגד הממשלה הביאה להתפטרות שר הביטחון משה דיין ולאחריה את התפטרות ממשלת גולדה מאיר. הביקורת הציבורית הנמשכת על הממשלה סללה את הדרך למהפך הפוליטי של 1977 בו עלתה לשלטון מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין.

      v    התמודדות קשה עם השכול, הטיפול בנושא השבויים והנעדרים. נושאים כאובים אלו הפכו למרכזיים בציבור הישראלי . הוקם מרכז מיוחד לאיתור שבויים ונעדרים ונעשו מאמצים רבים בשנים הבאות להתחקות על גורלם של הנעדרים.

      v    הגברת הקיטוב בחברה הישראלית בענייני חוץ וביטחון. בחברה הישראלית גבר הקיטוב בין אלו שקראו להגברת האחיזה של ישראל בשטחי "ארץ ישראל השלמה" ע"י התנחלות רחבת היקף ("גוש אמונים") לבין אלו אשר קראו לויתורים טריטוריאליים משמעותיים לערבים תמורת הסדר שלום ("שלום עכשיו").

      v    הגברת תלותה של ישראל בארה"ב. עקב המחיר הכבד של המלחמה בנשק והנזק הכלכלי הכבד  - גברה תלותה של ישראל בסיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מצד ארה"ב.

      v    המלחמה סללה את הדרך לביקורו של הנשיא סאדת בישראל (1977). לאחר המלחמה הושגו הסדרי הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים ו"הסכם בינים" לפיו נסוגה ישראל מחלק גדול מסיני. שני הצדדים גילו נכונות להיכנס למו"מ על שלום  ונכונות זו הביאה לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדת בישראל בנובמבר 1977 , לשיחות שלום וחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (הסכם קמפ-דייויד) בשנת 1979.

ומעבר לכל בחברה הישראלית חל שבר מוסרי ערכי יסוד החברה כמו: האמונה במנהיגות המדינית והצבאית, התערערו ועמדו למבחן.

השפעות המלחמה על מדינות ערב


                          (להוסיף)





עליה, קליטה ועיצוב החברה והתרבות במדינת ישראל

 העלייה בשנות ה-50 וה- 60

ארצות מוצא העולים וממדי העלייה לארץ משנת 1948 עד 1960

ערב הקמת המדינה חיו בארץ כ 600 אלף יהודים . בתום העשור הראשון חיו במדינת ישראל יותר ממיליון וחצי יהודים.
-  השנים 1948- 1951 היו שנות העלייה הגדולה . בתקופה זו עלו לארץ כ 700 אלף עולים.
       הרוב   עלו מאירופה. ביניהם, ניצולי שואה ששהו במחנות העקורים באירופה ובמחנות
       המעפילים בקפריסין.
       אחרים היו יהודים שבאו בעיקר ממזרח אירופה כמו פולין (כמאה אלף)
       רומניה (110 אלף)   ובולגריה (70 אלף) .  
      קבוצה נוספת של עולים הגיעה מאסיה במיוחד מעיראק (כ 120 אלף), ומתימן (כ40 אלף). 

-         בשנים 1952- 1955 עלו לארץ רק  כ 85 אלף יהודים, זאת בגלל המצב הכלכלי הקשה בארץ , שיפור מצב הביטחון באירופה וירידה בהתלהבות מהקמת המדינה.

-         בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה60 הגיעו עולים רבים מארצות מצוקה במזרח אירופה , בעיקר מרומניה (כ 90 אלף עלו בין השנים 58-68) וממדינות האיסלאם שראו בארץ ישראל מקום מקלט. בתקופה זו עלו לארץ גם יהודים מארצות רווחה.

-         בתחילת שנות ה60 חל גידול בממדי העלייה, בעיקר מצפון אפריקה . בין השנים 1962-1964 עלו ממרוקו יותר מ-120אלף יהודים.

-         אחרי מלחמת ששת הימים היה גל עלייה נוסף , כ100 אלף עולים שהגיעו בעקבות האופוריה של מלחמת ששת הימים.
 

 

הגורמים לעליה


יהודי אירופה:
- רוב העולים שהגיעו ארצה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה היו ניצולי שואה . אלה ביקשו להתרחק מהמקומות שבהם מצאו משפחותיהם את מותם ומהאווירה האנטישמית ששררה באירופה לאחר המלחמה. בעלייה ארצה ראו ניצולי השואה מעין מילוי צוואה של הנרצחים, והוכחה להמשך קיומו של העם היהודי.
- במחצית השנייה של שנות החמישים הייתה עלייה של יהודים ממזרח אירופה, שהושפעו ממרידות אנטי סובייטיות שהתרחשו שם, ושאפו להתרחק מהקומוניזם .

יהודי ארצות האיסלאם: הסיבות לעלייתם היו מגוונות
-         השמחה על הקמת מדינת ישראל – בעלייה לארץ ניתן לראות ביטוי לשמחה על הקמת המדינה, לא כולם אבל וודאי חלק מהיהודים ראו בהקמת המדינה אות מבשר לבואו של המשיח.
-         אירועים שערערו את הביטחון – בארצות האיסלאם התרבו סימנים של פגיעות ערבים ביהודים. לדוגמא, בלוב נרצחו 130 יהודים, בסודן 85 וגם במקומות אחרים נרצחו יהודים . ערעור הביטחון העצמי עורר שאלות בקשר לעתידם הארצות שבהן חיו מאות שנים ביחסי שכנות טובה עם המוסלמים . בחלק מהמדינות הייתה גם חקיקה אנטי יהודית כמו בסוריה ולבנון .
-         התעצמות הסכסוך הערבי ישראלי מאז מלחמת העולם השנייה ובמיוחד מאז מלחמת העצמאות השפיעה על היחס ליהודים בארצות האיסלאם.
-         תהליך הדה-קולוניזציה – מדינות האיסלאם היו ברובן תחת שלטון קולוניאלי , בריטי או צרפתי . בשנות ה40 החל תהליך העצמאות של מדינות האיסלאם . תהליך זה היה מלווה בחיזוק מגמות של איחוד ערבי ואסלאמי. המאבק ביהודים ובציונות נתפס כגורם מאחד.
-         בחלק מהמדינות כמו אלג'יריה למשל, היהודים היו מזוהים עם השלטון הקולוניאלי , לכן מאבק נגד השלטון היה גם מאבק נגד היהודים. 
-         שינויים בדפוסי בפעילות הציונית – עד מלחמת העולם השנייה עיקר הפעילות הציונות הייתה באירופה . מסוף המלחמה הלכה וגברה פעילותם של שליחי התנועה הציונית הארצות האיסלאם. פעילות זו התאפשרה בעיקר בגלל שינוי עמדות  בהנהגה הציונית .גם מוסדות כלל יהודים כגון: כי"ח, הג'וינט, הקונגרס היהודי האמריקאי ואחרים החלו לפעול בקרב יהודי ארצות האיסלאם.

דפוסי ארגון העלייה למדינת ישראל

כ 70% מהיהודים שחיו בארצות האיסלאם עלו למדינת ישראל. השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לארה"ב, לאנגליה , לאיטליה, ולדרום אמריקה.
העלייה לארץ התבצעה ברובה ע"י נציגי מוסדות המדינה והסוכנות היהודית בשיתוף פעולה עם ארגונים יהודיים בינלאומיים. חלקה של המנהיגות המקומית בארגון העלייה היה קטן.

 בראייה היסטורית ניתן להציג שלושה דפוסים בארגון העלייה לארץ .
א.דפוס  "חיסול גלויות" – פירושו שמדינת ישראל מכירה בכך שבקיבוצי היהודים החיים בארצות האיסלאם שרויים בסכנה גדולה לקיומם וכי עליה לעשות כל מה שביכולתה ובאפשרותה להוציא את היהודים מארצות אלו במהירות האפשרית. לכן השתמשו במונח שונה מזה של "קיבוץ גלויות".  מדינת ישראל חשה אחריות למצבם של היהודים בכל העולם ובמיוחד לאלה החיים בארצות האיסלאם , שריחפה מעל ראשם סכנה פוטנציאלית גדולה. מבצע "חיסול גלויות" הקיף כשני שלישים מכלל העלייה מארצות האיסלאם בשנים 1948- 1952 דפוס זה הונהג בלוב, תימן ועיראק. לדפוס ארגוני זה היו שני מאפיינים מרכזיים : ביטחוני- מדיני, כלומר , הערכה כי בתוך זמן קצר יורע מצבם של היהודים ועל כן חייבת מדינת ישראל להעלותם באופן מיידי. המהירות, גליות אלה חוסלו בפרקי זמן קצרים של כשנתיים עד שלוש שנים.
בלוב  שהייתה תחת כיבוש בריטי מאז 1943התנהלה העלייה עד 1949 באופן בלתי לגלי . בשנת 1950 כאשר עמדה לוב לקבל עצמאות הכריזו הבריטים שהם אינם מתנגדים עוד לעליית היהודים . אניות ישראליות עגנו בנמל טריפולי והעלו את היהודים ללא כל עיכוב מצד המוסלמים שחששו כנראה כי פגיעה ביהודים תעכב את ההכרה בעצמאות לוב באו"ם.
תימן הייתה אחת המדינות שהעלייה ממנה הייתה אסורה בתכלית. למרות זאת , הגירת יהודים מתימן החלה במספרים משמעותים עוד לפני הקמת המדינה, אך מאז רצח ראש המדינה ב1948 התגברה מאוד הבריחה של היהודים מתימן. התנאים לעלייתם היו שונים מאלה של יהודי לוב. מתימן לא ניתן היה להביאם באוניות . מרבית היהודים נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם ולהגיע בדרך לא דרך לעדן, שם רוכזו במחנות מעבר והוטסו לארץ במטוסים . לכן זכתה עליה זו לכינוי "על כנפי נשרים".
גם יהודי עיראק נמצאו בסכנה . עיראק השתתפה במלחמה נגד ישראל ב1948 והסכסוך הערבי-ישראלי השפיעה על מערכת היחסים בין יהודי עיראק לשלטונות . הציונות הוגדרה כפשע ונאסרה כל פעילות ציונות . במרס 1950 פרסם הפרלמנט העיראקי את חוק "הוויתור על הנתינות" שמשמעותו היה שממשלת עיראק מתירה ליהודים לעזוב את המדינה אם יצהירו כי ויתרו על הנתינות העיראקית . עד ספטמבר 1951עלו מרבית יהודי עיראק לישראל ,במבצע שכונה "מבצע עזרא ונחמיה".

ב. דפוס העלייה המבוקרת – או העלייה הסלקטיבית. לא מכל ארץ נאלצו היהודים לעזוב במהירות. הארצות צפון אפריקה , בעיקר במרוקו ובתוניסיה, בפרס ובתורכיה לא נשקפה ליהודים סכנה ממשית ותהליך העלייה התבצע בצורה הדרגתית ומבוקרת . משמעות הדבר הייתה כי המדינה העדיפה בהתחלה,  להביא ארצה , על חשבונה, את אלה שנחשבו בעיניה כשירים לעבודה ולא היוו נטל כלכלי על המדינה העסוקה ממילא בקליטת עולים מארצות רבות .  מדיניות העלייה המבוקרת הופעלה בעיקר לגבי יהודי צפון אפריקה והיו מעורבות בה גם החשש מפני ה"אופי" ואף בריאותם של העולים.
המיון התקיים על בסיס כושר בריאות, גיל,ומקצוע.
המועמדים , פרט לבעלי המקצוע צריכים היו להתחייב לעבודה חקלאית לתקופה של שנתיים , אישור העלייה יינתן רק לאחר בדיקה רפואית יסודית ורק 20% מהעולים יכולים להיות מבוגרים המתלווים למפרנס. ברור שמדיניות זו יצרה קשיים עצומים . המשמעות של החלטה זו הייתה פיצול משפחות , כאשר הזקנים,הנכים והבלתי כשירים לעבודה הושארו במרוקו,ללא יכולת כלכלית , ואילו הצעירים עלו לארץ. יחד עם זאת  יש לציין שכאשר זכתה מרוקו לעצמאות מצרפת ב 1956, ויהודי מרוקו נתפסו כיהודי מצוקה החיים באזור סכנה, נרתמה מדינת ישראל להעלאה המונית שלהם ללא עיכובים וסלקציות. 

ג. דפוס העלייה החשאית –דפוס זה הופעל במדינות שלא התירו יציאה חופשית של יהודים מתחומן. סוריה , לבנון ומצרים היו מדינות אויב ותושביהן היהודים הפכו לבני ערובה של השלטונות במאבקם עם מדינת ישראל.  בניגוד לדפוסי העלייה האחרים , עליה זו התבצעה בחשאיות רבה והתאפיינה בסיכון גבוה . היא נוהלה על ידי מחלקת העלייה של הסוכנות , מנהיגי ארגונים יהודיים עולמים , המוסד לתפקידים מיוחדים ומנהיגים מקומיים, אך למרות המאמצים רק יהודים מעטים הצליחו לעלות .
 הקשיים או הבעיות בקליטת העולים
      v    חוסר במשאבים כלכליים. – הייתה זו אחת הבעיות העיקריות. למדינה החדשה שרק עכשיו קמה,  לא היה די כסף על מנת לטפל בעולים הרבים שהגיעו. יש לזכור שהעולים החלו לזרום לארץ עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות
      v    חוסר בתשתיות חיוניות: דיור, תעסוקה, חינוך, בריאות – מכיוון שהישוב בארץ נאלץ לקלוט תוך פרק זמן מאוד קצר כמות עצומה של העולים ברור שלא  יכלו להכין מראש את התשתיות הדרושות .
      v    מציאות ביטחונית קשה – הבעיות הביטחוניות בארץ לא הסתיימו עם סיומה של מלחמת העצמאות. שנות ה50 היו שנים של מציאות ביטחונית קשה שבאה לידי ביטוי בעיקר בהסתננות של גורמים עוינים ומחבלים.
      v    קושי להביא למכנה משותף יהודים שבאו מתרבויות ודרכי חיים שונות – מכיוון שהעולים שהגיעו לארץ באו ממקומות שונים  הם דיברו שפות שונות, היו בעלי מנהגים שונים, היה צורך ליצור מכנה משותף כלשהו.

קליטת העולים במדינת ישראל
1. תפיסת "כור ההיתוך" (קליטה תרבותית - חברתית)
עם קום המדינה שאפה ההנהגה ליצור דמות של ישראלי חדש- "הצבר", דמות שהעולים לארץ יתחנכו להתנהג כמוה, ותהיה תוצר של "כור ההיתוך". גישת "כור ההיתוך" שמה לה למטרה לבנות חברה חדשה ולעצב את דמותו של "הישראלי החדש"  כך שהוא ימשיך את מורשת היישוב. לצורך זה נדרשו העולים להתנתק ממורשת ארצות המוצא .
דוד בן גוריון אמר כי היהודים שיגיעו הם בעלי לשונות שונות ותרבויות זרות, ולכן יש להתיכם מחדש ולצקת אותם בדפוס של אומה מחודשת. על המדינה לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין חלקיו השונים של העם היהודי ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת , חוקים חדשים ומשפטים חדשים .
על פי תפיסתו של בן גוריון יש להנחיל לעולים ארצה את המורשת של היישוב – ציונות, חלוציות, אהבת הארץ וערכים מתוך התרבות המערבית המודרנית. את זה יש להשיג באמצעות החינוך והשרות בצבא. כך תיווצר אומה ישראלית חדשה, השונה מהתבנית המסורתית שהביאו אתם העולים מארצות מוצאם.
כאמור החינוך שימש כאמצעי להשגת המטרה של "כור ההיתוך", לכן מעבר לצורך בבניה הפיזית של התשתית החינוכית (מוסדות לימוד, הכשרת מורים ) היה צורך בהקניית השפה העברית , מיומנויות למידה, ופיתוח סמלי ההזדהות הקולקטיבים .
ב1949 נחקק "חוק לימוד חובה" לפיו כל הילדים בגילאי 5-14 זכאים לחינוך חינם. בשנת 1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי אשר קבע שני זרמים חינוכיים עיקרים : החינוך הממלכתי והממלכתי דתי . לחרדים הותר להמשיך לקיים מערכת חינוך עצמאית . בשנות השישים מינה שר החינוך , זלמן ארן, ועדה אשר המליצה על רפורמה במערכת החינוך שזכתה לכינוי "האינטגרציה בחינוך" שמטרתה הייתה להפגיש תלמידים מרקע שונה, ולהחדיר אלמנטים של חדשנות בחינוך . מדיניות זו יושמה בעיקר בשנות השבעים והשמונים עם הקמת חטיבות הביניים, והרחבת חוק חינוך חובה עד לכתה ט'.
בתחום חינוך המבוגרים  - אחד המפעלים ההתנדבותיים החשובים שנעשו בשנות החמישים היה מבצע להנחלת הלשון העברית לאוכלוסיית העולים. במסגרתו למדו עברית מעל ל 60,000 עולים חדשים .

2. הקליטה הכלכלית ורעיון "פיזור האוכלוסייה" 
-         אחת הבעיות המרכזיות הייתה היעדר משאבים כלכליים. למדינה לא היה די כסף ,מזון ומקומות מגורים ,להעניק לעולים שהתווספו לאוכלוסייה הקיימת במדינה.את בעיית המזון ניסו לפתור על יד הנהגת מדיניות ה"צנע", שהבטיחה מוצרי מזון בסיסים בכמות שווה לכל האוכלוסייה בארץ , ולא רק לאוכלוסיית העולים.
-         אחד האתגרים הקשים בקליטת העלייה ההמונית היה מציאת דיור לעולים. לכן מרבית העולים נאלצו לשהות תקופות מסוימות בשיכונים ארעיים. לשם כך נוצלו מחנות הצבא הבריטי שפונו, , בתים נטושים בערים מעורבות, ומחנות מיוחדים שהוקמו לצורך קליטה ראשונה.
-         המעברות - בשנת 1950 הוחלט על הקמת המעברות, אלה היו שיכונים זמניים לעולים, הבנויים מאוהלים או צריפים, שהוקמו בסמוך לערים הגדולות או באזורים כפריים. העולים שהתגוררו במעברות נדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם עד אשר יגיעו לשיכון קבע.דיירי המעברות הקרובות לערים עסקו בעבודות בעלות אופי עירוני. האחרים הועסקו בעבודות יזומות כמו קטיף, נטיעות, סיקול אבנים ביערות, סלילת כבישים ועוד. בהיעדר תקציב, המשכורות ששולמו היו מאוד נמוכות ובנוסף לכך, מספר ימי העבודה שהוקצה לכל עובד היה מוגבל , כך שהעולים התקשו מאוד לפרנס את עצמם ורבים נזקקו לשירותי סעד של המדינה.
תנאי הקיום במעברות היו קשים כמעט בכל תחומי החיים. שררה בהם צפיפות קשה, תנאי ההיגיינה היו ירודים ביותר והיו תורים ארוכים לקבלת טיפול רפואי, תעסוקה וכו'.
המעברות אמנם יועדו לעולים מכל הארצות , אבל למעשה מרבית העולים שהתגוררו בהם היו יוצאי ארצות האיסלאם , מפני שהעולים  מאירופה נעזרו בקרובי משפחה ותיקים או בארגונים מארצות מוצאם על מנת לעזוב.
בשנת 1952 הוחל בחיסול הדרגתי של המעברות. חלקם הפכו לשכונות בערים הגדולות , חלק הפך לעיירות פיתוח ואחרות פורקו לחלוטין. ב1963 נותרו במעברות כ 15,000איש בלבד.
-          הקמת עיירות הפיתוח – עיירות הפיתוח הוקמו במיוחד עבור העולים,  ונועדו להוות מוקד עירוני שיזרז את פיתוחם של אזורם חדשים. כאלה היו קריית שמונה, מעלות ושלומי בצפון, אופקים, נתיבות ודימונה בדרום. הקמתן באזורים חדשים הייתה חלק ממדיניות פיזור האוכלוסייה באזורים בלתי מאוכלסים שהיו מרוחקים מהמרכז. ערי הפיתוח נועדו ליצור מפת התיישבות חדשה – מיקומן של חלק מהם הותאם לצרכים ביטחוניים . על פי התכנון היו אמורים לקום בערי הפיתוח מפעלי תעשייה לפרנסת התושבים. בשנים 1948-1963 הוקמו ברחבי הארץ יותר מ- 30 עיירות פיתוח . ברוב ערי הפיתוח לא עלה מספר התושבים על 20,000 נפש.  במשך השנים בעיקר  בשל הקשיים הכלכלים הפכו עיירות הפיתוח למוקדים של כעס ותסכול נגד הממסד.
-          ההתיישבות הכפרית – בין השנים 1948- 1952 הוקמו כ 270 נקודות ישוב חקלאיות חדשות . מרביתן היו מושבים וכ - 147 מהם היו ישובים חקלאיים לעולים.חלקם הוקמו לאורך קו הגבול על גב ההר באזור ירושלים ובאזור הצפון. הכוונת העולים להתיישבות חקלאית הייתה מנוגדת לאורח החיים של רוב העולים, הם נעדרו רקע חקלאי וגם לא ראו בעבודת האדמה אידיולוגיה (כבני העלייה השניה והשלישית). הם פשוט נשלחו לנקודות הישוב החקלאיות וכדי להכשירם נדרשה עבודה רבה של מדריכים חקלאיים. רבים מהעולים עזו במשך השנים את המושבים הללו.





מהומות ואדי סאליב 

תיאור- ביולי פרצה תיגרה בבית קפה בשכונת ואדי סאליב שבחיפה התחתית. הייתה זו שכונה צפופה ומוכת עוני שרוב תושביה עולים מארצות האיסלאם, בעיקר ממרוקו. בעל בית הקפה , שלא הצליח בעצמו להתגבר על הקטטה, קרא למשטרה. השוטרים השתמשו בכוח רב ואחד מהם שלף אקדח וירה באדם , שלטענת המשטרה היה שיכור וגילה התנגדות. הפצוע , שנפצע פצעים שטחיים, נלקח לבית חולים, אך באותו לילה הגיעה שמועה כי הוא נפטר מפצעיו. השמועות הלהיטו את הרוחות ולמחרת יצאו המונים להפגין נגד יחס המשטרה. ההפגנה הפכה למהומה: הוצתו מכוניות, חנויות נפרצו ונשדדו, שוטרים ואזרחים נפצעו ועשרות נעצרו. כעבור יום התפשטו המהומות לכל רחבי הארץ והפגנות סוערות נערכו במקומות רבים כמו באר שבע שבדרום ומגדל העמק בצפון.

משמעות המאורעות – המאורעות היו ביטוי של זעם. כאב, תסכול, עוני ותחושת קיפוח ומרירות קשה שהיו מנת חלקם של העולים מארצות המזרח, ובעיקר יוצאי מרוקו. ב- 1958 היו בארץ כ 160 אלף עולים יוצאי מרוקו, ומצבם היה קשה במיוחד. אחוז גבוה מהם היו קשישים וחולים. רבים מהם התפרנסו בדוחק מעבודות קשות והתגוררו בעיירות מרוחקות מהמרכז. אלה שגרו בערים הגדולות , חיו בשכונות צפופות מוכות עוני. רבות מבין 19,000 המשפחות שעדיין התגוררו במעברות
ב 1958 היו יוצאות מרוקו.  עולי מרוקו חשו כי הם נדחקים לשולי החברה וסובלים מאפליה בכל מקום.

השפעתם של המאורעות בעקבות המאורעות מונתה ועדת חקירה בראשותו של השופט עציוני. בפני הועדה התייצב בן הרוש, צעיר יהודי שסיפורו שיקף את מצבם העגום של יוצאי מרוקו. בן הרוש סיפר כי לאחר שחרורו מהצבא התקשה למצוא מקום עבודה ומקום מגורים  הולם, וכי חש שדוחים אותו על רקע עדתי.
דבריו עוררו ויכוח חריף  בציבור הישראלי, שהתנהל בעיקר מעל דפי העיתונות. היו בציבור שהסכימו עם הערכה שעולי מרוקו סובלים מאפליה וקיפוח על רקע עדתי, ואילו אחרים סברו כי הסיבה למצבם היא רמתם הירודה של העולים. (מפני שהיסודות האיכותיים מקרב יהודי מרוקו בחרו להגר לצרפת ולא לעלות לארץ).
מאחר שמדובר היה בימים של ערב בחירות, היו למהומות תוצאות מיידיות. הוגדל התקציב לשיכון מפוני המעברות, הוגשה הצעת חוק , לפיה יוענק מענק למשפחות ברוכות ילדים, והוחל בהכשרה מקצועית לחיילים משוחררים.
 למהומות היו השפעות גם בתחום הפוליטי – המפלגות הותיקות הגדילו באופן ניכר את מספר המועמדים מבני עדות המזרח שנכללו ברשימותיהן והוקמו גם מספר רשימות עדתיות. אך יש לציין שלמרות המהומות מפא"י השיגה בבחירות האלה הישג מרשים (עלתה מ40 ל 47  מנדטים).
בטווח הקצר נראה היה כי השאלה העדתית ירדה מהפרק, אבל בטווח הרחוק יש לראות במהומות ואדי סאליב את ניצני ההפגנות של תנועת "הפנתרים השחורים" שנערכו בירושלים בשנות השבעים והעלו את שאלת הקיפוח העדתי לסדר היום הציבורי.





המעבר מכור היתוך לחברה רב תרבותית במדינת ישראל

נושא חדש – הנחיות יבואו בהמשך)






































שאלות לדוגמה וחזרה

1.      הסבר מהו תהליך הדה- קולוניזציה והצג שלושה גורמים מתחומים שונים  לתהליך זה .
2.      הסבר שני מאפיינים של תהליך הדה-קולוניזציה והצג את תוצאותיו.
3.      תאר את תהליך הדה- קולוניזציה באחת המדינות עליה למדת והסבר כיצד המאפיינים שהצגת בשאלה הקודמת באים לידי ביטוי במדינה זו .
4.      הצג שלושה גורמים שהשפיעו על גורלם של יהודי ארצות האסלאם.והסבר כיצד גורמים אלה באו לידי ביטוי אצל יהודי מרוקו.
5.      הצג שלושה  גורמים לפרוץ מלחמת יום כיפור.
6.      הצג שתי תוצאות ושתי השפעות של מלחמת יום כיפור.
7.      הסבר מהיכן ומדוע עלו היהודים בשנות ה50 וה60
8.      תאר את דפוסי ארגון העלייה מארצות האסלאם .
9.      הסבר מהי מדיניות "כור ההיתוך" ואת הטיעונים להנהגתה.
10.  הצג שתי דרכים לפתרון בעיית הדיור של העולים . הסבר את הקשיים שפתרונות אלה עוררו.
11.  הצג את מהומות ואדי סאליב והסבר את ההשלכות שלהם.
12.  הצג והגדם את ההבדלים בין מדיניות "כור ההיתוך" למדיניות "רב תרבותיות".



בהצלחה בבחינות המתכונת והבגרות
                                         מכל צוות היסטוריה