יום רביעי, 3 באפריל 2013

המלחמה הקרה: הצעדים שנקט נאצר שזירזו את פרוץ מלחמת ששת הימים: מלחמת ששת הימים- סיבות והשפעות: הישגי מבצע קדש: הגורמים למלחמת סיני: מלחמת סיני/ מבצע קדש: סיבות והשפעות: מגמת האיחוד: יחידת הגישור- המזרח התיכון ומדינת ישראל בשנות ב-50 וה-60: המניעים נגד ההכרזה על הקמת המדינה: המניעים בעד ההכרזה על הקמת המדינה: ההכרזה על הקמת המדינה:הישגים וכשלונות עיקריים: חודש מרס הקשה מכל: אסון השיירות: מלחמת העצמאות או מלחמת הקוממיות:הסיבות של בריטניה להעברת שאלה ארץ ישראל לאו"ם: הסיבות לפירוק תנועת המרי: הסיבות להקמת תנועת המרי העברי: מאפייני הפעילות של תנועת המרי העברי: הניסיון של ארה"ב ובריטניה למצוא פתרון לבעיית העקורים ולשאלת א"י- דו"ח הריסון, ועדת החקירה האנגלו אמריקאית.


המלחמה הקרה:

תקופה זו של המלחמה הקרה מתחילה עם סיומה של מלחמת העולם השנייה ומסתיימת בתחילת שנות ה-90. בריטניה היא כבר לא המעצמה השולטת, ארה"ב ובריה"מ מתחזקות מאוד מהמלחמה וישנו מאבק בין המערב המייצג דמוקרטיה ופלורליזם לבין הקומוניזם במזרח.
הגדרת המלחמה הקרה: המלחמה הקרה היא עימות גלובלי בין 2 גושי מדינות שבראשן ארה"ב ובריה"מ. העימות התנהל בכל תחומי החיים: פוליטיקה, כלכלה, תרבות ואידיאולוגיה. המאבק התנהל בשני צירים: התפשטות ובלימה, כאשר כל אחת מהמעצמות דורשת ושואפת להתפשט ולהפיץ את האידיאולוגיה שלה, ובמקביל לבלום את התפשטות המעצמה האחרת. במהלכה הומצאו כלי הנשק הנוראיים ביותר של השמדה המונית. ראשון השתמש במושג המלחמה הקרה היועץ הפיננסי של נשיא ארה"ב בקונגרס האמריקאי באפריל 47. בניגוד למה שהכירו עד אז- שמלחמה היא כאשר יורים ומפציצים, אומר ברוך שיש פה מלחמה מזן חדש ובלתי מוכר. המלחמה הקרה נבעה מן הפער המהותי בין 2 תפיסות עולם כאשר האידיאולוגיה המטרות והיעדים שונים לגמרי. ברוך אומר שישנה מלחמה מזל חדש ובלתי מוכר משום שישנם אויבים ששונאים אחד את השני כאשר כל אחד שואף לניצחון, קיים איום על המדינות ועל האנושות ובנוסף קיימים בה סממנים של מלחמה רגילה- הכוונה למודיעין, ריגול, חימוש ועוד, והיא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים וכל מישורי ההתנהגות האנושית.

הגישות השונות להבנת המושג המלחמה הקרה:
  1. הגישה המסורתית האורתודוכסית משנות ה-50, גישה שמרנית שרואה את אשמת המלחמה הקרה בבריה"מ- תפיסת העולם הקומוניסטית שרוצה להתפשט בעולם ומנסה לבסס את עצמה. היא טוענת שבעצם המערב רק הגן על עצמו מהתפשטות הקומוניזם. אלו שתומכים בגישה זו מביאים הוכחות ואומרים שב-46 ארה"ב הציעה לבריה"מ להיות שותפה בפיתוח הנשק האטומי, והיא סירבה ובנוסף סירבה גם להצעת השיקום והסיוע שהציע מרשל לכל אירופה.
  2. התפיסה הרביזיוניסטית- יוצאת יותר מאוחר ובאה מצד חוקרים שאומרים שבריה"מ לא אשמה, אלא דווקא המערב הוא שכופה את עצמו באגרסיביות בכדי שיקבלו את תפיסתו. בעצם ע"פ גישה זו סטלין בעמדת התגוננות.
  3. הגישה הפוסטרביזיוניסטית- גישה כביכול נייטרלית שטוענת שהאשמה היא בשני הצדדים ואין צד אחד אשם לגמרי.

הגורמים למלחמה הקרה:
  1. הגורם האידיאולוגי: הכוונה למאבק בין 2 המעצמות מבחינת משטריהן והשקפת עולמן. המערב דוגל בפלורליזם, ליברליזם דמוקרטיה וקפיטליזם בעוד המזרח דוגל בקומוניזם, כאשר שני הצדדים ניסו להשליט את תפיסת העולם שלהם.
  2. הגורם הכלכלי: הייתה התנגשות בין משק קפיטליסטי אמריקאי המבוסס על יוזמה פרטית ומשק חופשי לבין משק קפיטליסטי רוסי המאמין בכלכלה מכוונת וקולקטיבית תוך כדי הלאמה של אמצעי הייצור- הייצור והרכוש שייך למדינה.
  3. הגורם הצבאי: ישנו מאבק על שליטה בעולם בין 2 מעצמות העל בעלות הכוח הצבאי, בכך ששניהם בעצם רוצות לשלוט. מירוץ החימוש שמתחיל בניהם מאז סיום מלחמת העולם השנייה עם הטלת פצצת האטום על יפן מחדד את היריבות והמתח.
  4. הגורם ההיסטורי היחסים בין המערב לבריה"מ היו מעורערים עוד לפני המלחמה והייתה יריבות וחשדנות הדדית שהתחזקה במהלך המלחמה. היריבות החלה כשהממשל הסובייטי הקים את "הקומינטרן" שמטרתו להפיץ את הקומוניזם בעולם. המערב התייחס בעוינות לממשל הסובייטי. בנוסף המערב משתתף במלחמת האזרחים ברוסיה מתוך מטרה להפיל את הממשל הסובייטי. סטלין לא סמך על המערב לאחר ועידת מינכן שלא יה שותף בה והחליט לעשות הסכם עם היטלר.

במהלך מלחמת העולם השנייה התגברה מגמת החשדנות וחוסר האמון בין בריה"מ לארה"ב כאשר כל אחת ניסתה לבלום את התפשטות השנייה. מיד עם תום המלחמה ארה"ב מפסיקה את הסיוע לבריה"מ, דבר המגביר גם הוא את הסכסוך.

הקמת הדמוקרטיות העממיות- ביטויי היריבות בין המעצמות בשנות ה-40 – 50:
הדמוקרטיות העממיות הם המשטרים שקמו בכל מדינות מזרח אירופה ששוחררו על ידי הצבא האדום בסוף המלחמה. משטרים אלו הוקמו בפולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ועוד. המדינות ניסו להראות שהם כביכול דמוקרטיות עם חוקרה דמוקרטית. הממשל הקומוניסטי עשה מעט מאמצים בכדי להסתיר את רצונו לשלוט במדינות אלו כאשר הוא טען שהוא רוצה להגן על עצמו ולקבל מדינות אלו כרצועת ביטחון.

הגורמים שאפשרו את הקמת הדמוקרטיות העממיות:
  1. נוכחות הצבא האדום המדינות מזרח אירופה- הצבא האדום שיחרר מדינות אלו מהצבא הגרמני, כאשר הוא היה הצבא החזק ולמדינות אלה לא היה מספיק כח להתנגד.
  2. במהלך המלחמה היו למדינות אלו משטר פרו נאצי וכאשר הצבא האדום כבש אותם הוא ניצל את החלל השלטוני וחוסר הסדר השלטוני שנוצר.
  3. מדינות אלו קבלו באהדה את השלטון הקומוניסטי מכיוון שהוא שחרר אותם מהנאצים.

התבססות המשטר הקומוניסטי במדינות אלה:
ההתבססות הייתה תהליך ארוך בעוד בחלק מהמדינות היו מאבקים בין המפלגות הדמוקרטיות לקומוניסטיות. בכל המדינות האלו היו מפלגות קומוניסטיות קטנות שלאט צברו כוח שהופך להיות יותר משמעותי עד היותו המפלגה היחידה. בסוף שנות ה-40 בכל מדינות מזרח אירופה היו משטרים קומוניסטיים בעלי תלות חזקה בבריה"מ, אשר כולם נאמנים לאידיאולוגיה הקומוניסטית. ראשי הצבא במדינות אלו לקחו חלק במערך הצבאי הכולל. בנוסף ההצבעות של מדינות אלו באו"ם היו כפופות להחלטת בריה"מ. כלכלתן הייתה קומוניסטית שעזרה לשקם את הכלכלה הסובייטית שנפגעה במהלך המלחמה.

מאפייני הדמוקרטיות העממיות:
  1. מבחינת צורת השלטון היו כמו השלטון בבריה"מ- מדינת משטרה- מימוש עקרונות ליברליים וזכויות הפרט כאשר בפועל מדובר במדינה בה שלטה המפלגה הקומוניסטית תחת טרור. בכל המדינות היו חוקות שלכאורה הבטיחו זכויות דמוקרטיות ועקרונות ליברליים.
  2. המשק בידי המדינה- המשק הסוציאליסטי הוצב ע"פ הדגם הסובייטי- תעשייה כבדה, הכל שייך למדינה. הם השקיעו רבות בתוכנית חומש שהביאה לצמיחה כלכלית תעשייתית מהירה של המדינה על חשבון רמת החיים של האזרחים.
  3. מאבק נגד הדת: הקומוניזם ניהל מאבק נגד הכנסיות ואומר שכולם צריכים להתאחד, דבר שהיה קשה כי מדינות אירופה היו דתיות והיה צריך למצוא פשרה.
  4. חינוך- דגם החינוך בדמוקרטיות העממיות התנהל ברוח הטוטליטריזם כלומר חינוך עם הרבה שטיפת מוח. הושם דגש על חינוך טכנולוגי ובנוסף היו עקרונות של האדרת המנהיג, תעמולה, צנזורה ומדעים.
בעוד בריה"מ ראתה בהקמת הגוש הקומוניסטי כצורך בטחוני, המערב ראה בו איום ישיר, דבר שהפסיק את שיתוף הפעולה הכלכלי והפוליטי בין הצדדים לצורך הקמת ארגונים, מוסדות ובריתות צבאיות. הדמוקרטיות העממיות חילקו את אירופה לשני גושים יריבים.

מסך הברזל:
את ההכרה המפורסמת ביותר לקיומה של המלחמה הקרה נתן צ'רצ'יל במהלך ביקור בארה"ב ב46, בנושאו נאום מפורסם בעיר פולטון שבמיזורי בו טבע את המונח "מסך הברזל". בנאום זה הוא מתריע את הקהל האמריקאי על קיומו של מסך ברזל המשתרע מפולין ומזרח גרמניה שבצפון ועד בולגריה שבדרום. מסך הברזל חוצה את אירופה לשני גושים- מערבי ומזרחי. מאחורי מתהווה כוח אדיר השואף להתפשט מערבה ומאיים על המערב כולו. מכיוון שמדובר במסך ברזל, אין לדעת מה נעשה מאחוריו ולכן קורא צ'רצ'יל להיזהר מהסכנה הסובייטית ולחזק את שיתוף הפעולה בין בריטניה לבריה"מ.
רבים טענו ש צ'רצ'יל מגזים ומנסה לסכסך ולהצית את האש, אך הנשיא טרומן כן מושפע מהנאום. סטלין תוקף את צ'רצ'יל כי כביכול חשף את מטרותיו האמיתיות.
תוכן הנאום: מסך הברזל זוהי עובדה קיימת, הוא בלתי חדיר ואי אפשר לראות מה קורה בצד השני. אם רוצים לעצור אותו צריכות מדינות מערב אירופה להתאחד דרך האומות המאוחדות. יש הרואים בנאומו של צ'רצ'יל כתחילת המלחמה הקרה.

הקמת האו"ם:
באוקטובר 45 נציגי 50 מדינות חיברו ואישרו את החוקה של האו"ם. למרות שהאו"ם היה לכאורה מוסד נייטרלי, המלחמה הקרה בלטה בו מאוד- הדיונים בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון התנהלו כל הזמן סביב המאבק בין המערב למזרח. שתי המעצמות רדפו אחרי הקולות של המדינות השונות בכדי לקבל רוב, לכן המאבק התנהל גם בגושים של עשרות מדינות שהזדהו עם אחת מהם. מסיבה זו בשנים אלו האו"ם התקשה לקבל החלטות גורליות מכיוון שהייתה התנצחות מתמשכת.

הסכמי השלום:
ביטוי נוסף למלחמה הקרה בין המערב לבריה"מ היו בפגישות של שרי החוץ של: בריה"מ, ארה"ב ובריטניה במהלך 46, כאשר הן היו צריכות להכין חוזה שלום עם מספר מדינות כמו איטליה, רומניה הונגריה ופינלנד אך חילוקי הדיעות בין השרים היו בלתי ניתנים לגישור, לפשרה או להסכמה ולכן החוזים שנוסחו היו תפלים ולא אופטימליים.

מדיניות הבלימה של ארה"ב:
במהלך 46 נקבע קו חדש במדיניות החוץ של ארה"ב- מדיניות הבלימה. מדיניות זו ביקשה לבלום את ההשפעה הסובייטית באירופה ע"י נקיטת עמדה נוקשה כלפי הקרמלין. צ'רצ'יל בעצם מתחיל את המלחמה באופן רשמי כאשר נואם את נאום מסך הברזל ויוצר מציאות קיימת בין המזרח למערב.האו"ם מתקשה לתפקד ולא מגיע להחלטות. למעשה מ-47 מסתמנת החרפה במדיניות החוץ האמריקאית לגבי היחסים עם בריה"מ, והיו לכך מספר גורמים:
  1. כניסתו של ג'ורג' מרשל לתפקיד שר החוץ האמריקאי, כאשר הוא היה בעל יחס הרבה יותר קיצוני כלפי בריה"מ ומאמין בבלימת בריה"מ.
  2. ארה"ב מבינה שבריטניה שהייתה המעצמה הגדולה ביותר ששמרה על הסדר לא מסוגלת יותר לתפקד כאימפריה ולהדוף את הקומוניזם, כשעל הפרק עמדה בעיית יוון ותורכיה כי היה חשש גדול שבריה"מ תשתלט עליהם. בריטניה בדרך כלל סייעה ליוון אך בגלל שנקלעה גם היא לצרות לאחר מלחמת העולם היא לא יכלה יותר להתעסק עם עניינים חיצוניים וארה"ב לוקחת את התפקיד של "לשמור על השלום".
  3. האמריקאים ובראשם טרומן קולטים שהם נאיבים מידי, מערכת היחסים שלהם עם בריה"צ מוטעית והם צריכים להיות יותר קשוחים. הם רואים שצ'רצ'יל צדק לגבי כוונת הרוסים.
  4. ההתבססות של הרוסים במזרח אירופה והקמתן של הדמוקרטיות העממיות בעצם גורם לאמריקאים להבין את המציאות ואת הצורך בהחרפת היחסים.
  5. ההכרה בכשלון נסיונות ההדברות בועידת יאלטה ופוטסדאם.


דוקטרינת טרומן:
דוקטרינת טרומן זה הנאום שנאם בפני הקונגרס האמריקאי במרץ 47, וזהו ביטוי להחרפה במדיניות החוץ- מדיניות הבלימה לרוסים. הרקע לדוקטרינת טרומן הוא המצב הקשה של תורכיה ויוון. יוון נמצאת במלחמת אזרחים קשה בין הקומוניזם לבין מתנגדיה. בעבר בריטניה עצרה את הקומוניזם ביוון ע"י תמיכת המפלגות הדמוקרטיות ביוון. האמריקאים הבינו שעליהם לעשות הכל בכדי לחזק את הדמוקרטיה ביוון. בתורכיה היו בעיקר בעיות כלכליות וארה"ב לא רצתה שהם יפנו לבריה"מ לעזרה ואז יצטרכו להקים שם מפלגות קומוניסטיות. הנשיא טרומן חשש כי השתלטות הסובייטים על שתי מדינות אלה תגרור אחריה תוצאות חמורות לגבי המזרח התיכון. המרץ 47 נתן טרומן ביטוי לדעותיו בנאום מפורסם:
תוכן הנאום: טרומן בנאומו אומר שהעולם בעצם מחולק ל-2: מדינות חופשיות ודמוקרטיות מול מדינות שחיות תחת משטר טוטליטרי ולכן תפקידם כמדינה דמוקרטית לבוא ולסייע לאותם מדינות שרוצות להיות דמוקרטיות עצמאיות.
משמעות הדוקטרינה:
  1. יש שינוי חד במדיניות החוץ האמריקאית שהופכת להיות הרבה יותר ריאלית ומפוקחת, פחות נאיבית וקמה לראשונה לבלום את ארה"ב.
  2. ביטול דוקטרינת מונרו- ביטול מדיניות אי ההתערבות באירופה שהייתה קיימת מאז המאה ה-19. ארה"ב מבינה שהיא חייבת להתערב בעולם.
  3. נוצר כאן הבסיס והתחלת החלפת בריטניה בארה"ב כמעצמה כלכלית גדולה.



תוכנית מארשל:
מדינות אירופה צריכות סיוע לאחר מלחמת העולם השנייה בכדי להשתקם וארה"ב מאמינה שכלכלה משגשגת תחזק את הדמוקרטיה לכן רוצה לסייע לאירופה. בראשית 47, חודשים ספורים לאחר פרסום דוקטרינת טרומן, נאם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מארשל נאום באוניברסיטת הרוורד הידוע בשם "תוכנית מארשל". בנאום זה הציע שר החוץ האמריקני את עזרתה של ארה"ב בשיקום אירופה ההרוסה, רוצה לתת לאירופה מענק כספי בכדי למגר את הרעב והעוני (גם למדינות הגוש הקומוניסטי), אך הוא מדגיש שהיוזמה צריכה לבוא מאירופה והיא צריכה להתארגן בכדי לקבל את הכסף.
מניעי התכנית: ארה"ב רוצה לבלום את הקומוניזם בעזרת חיזוק הכלכלה באירופה, ובדרך זו להדק את פיקוח ארה"ב על מערב אירופה. תוכנית מארשל העמיקה את האחיזה האמריקאית באירופה וחיזקה את התלות של העולם בארה"ב. כמעט כל מדינות מערב ומזרח אירופה ביקשו סיוע כלכלי, פולין וצ'כוסלובקיה גם רצו אך בריה"מ מנעה זאת מהם. התוכנית החזירה את האמון של מערב אירופה בעצמה ששוב מתחזקת, אך זה גם מחריף ומחדד את המלחמה הקרה ואת היחסים בין ארה"ב לבריה"מ ובין אירופה המזרחית למערבית.
התגובה הסובייטית לדוקטרינת טרומן ותוכנית מארשל: הסובייטים הגיבו בחריפות רבה כי ראו בתוכנית מארשל אמצעי שנועד לערער את אחיזת הקרמלין במדינות מזרח אירופה. תגובתם הייתה בהקמת "הקומיקון" שהיה אמור להיות תשובה לתוכנית מארשל. זהו ארגון גלגלי של מדינות מזרח אירופה שבעצם תפקידו לפתח את הכלכלה במזרח אירופה. למרות שהארגון נועד לסייע, בסוף יצא שרוסיה רק לקחה ממדינות אלה. הקומיקון יצר והגביר את תלות מדינות מזרח אירופה בבריה"מ מבחינה כלכלית.
ארגון נוסף שבריה"מ מקימה בתגובה הוא "הקומיפון"- התארגנות מדינית של מדינות הגוש הקומוניסטי שנוסדב47, כאשר הארגון הקומוניסטי נועד להדק את שיתוף הפעולה בין מדינות הגוש הקומוניסטי.

ההחלטה על הקמת מדינת ישראל כביטוי למלחמה הקרה:
ההצבעה על החלטת החלוקה של א"י לשתי מדינות- ערבית ויהודית באו"ם בכ'ט בנובמבר 47. ההחלטה עברה ברוב של שני שלי מהקולות בזכות תמיכת שתי מעצמות העל. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה בתקופת המלחמה הקרה שארה"ב ובריה"מ מציגות עמדה זהה באו"ם. ההצבעה הייתה קשורה ישירות למלחמה הקרה ולמערכת היחסים בין המעצמות.

"השתלשלות האירועים"- בריטניה מחליטה להעביר את שאלת א"י לאו"ם מחוסר ברירה. עצרת האו"ם מקימה ועדת חקירה שתבדוק את המצב בא"י ובעולם המערבי ותקבל החלטה לגבי מה צריך לעשות. הועדה נקראת אונסקופ שידיעותיה התחלקו ל-2: עמדט המיעוט גרסה בטענה שיש להקים פה מדינה אחת דו לאומית. החלטת הרוב הייתה שיש להקים פה 2 מדינות נפרדות לכל לאום.הועדה מוסרת את מסקנותיה לאו"ם בנוכחות 2 המעצמות הגדולות ויום לפני נעילת הדיונים בעצרת קם באופן מפתיע הנציג של בריה"מ באו"ם (גורמיקו) ונושא נאום בו הוא קורא להקים מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בעוד הוא מדבר על הסבל שעבר העם היהודי בשואה ועל הצורך למצוא לפליטי השואה מקום מחייה. משמעות הנאום של גורמיקו: הנאום קירב את הקמתה של המדינה היהודית ורעיון החלוקה וזה שארה"ב גם תומכת ברעיון אפשר שיתוף פעולה לראשונה בין ארה"ב לבריה"מ. בנוסף זוהי תפנית קיצונית כאשר בריה"מ תמיד התנגדה לציונות וזה אומר שכל מדינות הגוש הקומוניסטי גם ייתמכו במדינה היהודית.
האינטרסים של בריה"מ לתמוך בהקמת המדינה היהודית:
  1. רצו לסלק את הבריטים מהאוזר מתוך אמונה שעכשיו הם יוכלו להשתלט.
  2. הם רצו לתמוך בצד היהודי מכיוון שארה"ב תומכת בצד הערבי.
  3. המדינות הקומוניסטיות יוכלו להשתחרר מחלק מהיהודים בארצם, דבר הנובע גם מאנטישמיות.
  4. בריה"מ תצטייר בפני העולם כמדינה שתומכת באו"ם ומכבדת את החלטותיו.
  5. תמיכה במדינה יהודית תגרום למתח בין בריטניה לארה"ב, כי ארה"ב תיאלץ גם לתמוך בהקמת מדינה יהודית ובריטניה תכעס.
  6. בריה"מ בעצם דיברה על הסבל והקורבנות שהיא הקריבה במלחמה כאשר דיברה על היהודים ולכן מגיע לה להתבסס במזרח אירופה.

העמדה האמריקאית הייתה מאוד לא מגובשת בעניין. הנציגות האמריקאית באו"ם התנגדו לרעיון החלוקה והאמריקאים האמינו שהקול הערבי יותר חשוב בגלל הנפט. הם לא התכוונו בעיקר לשכנע מדינות אחרות לתמוך כי גם לא רצו לסייע ליהודים בעת הקמת המדינה. ארה"ב שינתה את דעתה בעקבות הודעת בריה"מ. היא מבינה שגם היא צריכה לתמוך בהחלטה בגלל איך שהם ייראו בפני העולם- לא רצו להיות מיעוט באו"ם ובגלל כמות היהודים בארה"ב. סיבה נוספת לתמיכת ארה"ב הייתה שבנובמבר וויצמן נשיא ההסתדרות הציונית מצליח להיפגש עם טרומן ולשכנעו שארה"ב תתמוך בהצעה ותעשה מאמצים לשכנע עוד מדינות.




פרק שלישי בנושא ההרחבה: המאבק של הישוב היהודי והתנועה הציונית בא"י להקמת מדינה יהודית עצמאית:

לאחר מלחמת העולם השנייה נחלשה האימפריה הבריטית ונאלצה לקבל סיוע כספי גדול מארה"ב בכדי להשתקם.
הסיבות לכך שבשלב זה היישוב יוצא למאבק:
1.      השואה- הידיעות על מה שהתרחש, היישוב חש רגשות אשם שלא עשה מספיק כדי להציל, והם לא רצו שתחזור על עצמה השואה.
2.      העקורים והפליטים באירופה- אותם עקורים נתקעו באירופה במחנות בתנאים קשים, היישוב מבין שהוא צריך להציל אותם ולמצוא להם בית.
3.      היישוב היהודי למעשה יוצא ממלחמת העולם מחוזק: מבחינה פיזית ונפשית, היהודים התחזקו והתחשלו כי הצליחו לנהל מאבקים מול הגרמנים, בריטים וערבים והם ארגנו טוב את ההגנה ורכשו ניסיון. היהודים הפסיקו את התלות בערבים, מצאו אלטרנטיבות כלכליות והנהגת היישוב התחזקה.
4.      שעת כושר היסטורית כדי לעלות את שאלת א"י- ב-1945 מוקם האו"ם מחדש וידעו שזה הזמן לעלות את סוגיית א"י וללחוץ.
5.      דעת הקהל הבינלאומית- לטובת היישוב היהודי מכיוון שכולם ראו וידעו את מצוקת הפליטים והייתה סימפטיה, הקהל אוהד את הציונות והיהודי בגלל מה שעבר עליהם בשואה.
6.      ארה"ב הופכת להיות מעצמת על והיישוב קיווה שתהיה תמיכה אמריקאית כי יש לובי יהודי חזק.
הקשיים:
  1. עלייתו של הכוח הערבי בעולם: המשקל המדיני והכלכלי של הערבי הפך להיות גורם מרכזי בשיקולי המעצמות. זה משפיע על החלטת האו"ם.
  2. המלחמה הקרה: כל המאבק להקמת מדינה יהודית מתנהל תחת "המטרייה" של המלחמה הקרה.

הניסיון של ארה"ב ובריטניה למצוא פתרון לבעיית העקורים ולשאלת א"י- דו"ח הריסון, ועדת החקירה האנגלו אמריקאית.
דו"ח הריסון: בסוף יולי 45 מחליט נשיא ארה"ב טרומן ביחד עם מחלקת המדינה לשגר לאירופה נציג שלהם- אדם בשם ארל הריסון. הוא היה דיקן בבית ספר למשפטים באוניברסיטת פנסולבניה ומומחה לענייני הגיעה. הוא נשלח לאירופה על מנת לחקור את בעיית העקורים ולהעלות הצעה לפתרונה. לטרומן היו מספר מניעים שבעקבותם הוא ממנה את הריסון לחקר הבעיה, בניהם הרבה מהפליטים הגיעו לשטחה של ארה"ב, ובנוסף ארה"ב מממנת את המחנות באירופה. הריסון מגיע לאירופה לאחר המלחמה, ועובר במחנות העקורים. הוא נפגש עם פליטי שואה ונחשף לזוועות השואה. הריסון הגיע למסקנה כי רבים מניצולי השואה אינם מסוגלים לבנות את ביתם באירופה, והפתרון היעיל היחיד הוא העברתם לארץ ישראל, לכן הוא מחליט לתמוך בהמלצת הסוכנות היהודית שביקשה מהבריטים לעלות באופן מיידי 100 אלף עקורים.
התגובות:
טרומן נתן הסכמתו להמלצת הריסון, בראותו בה פתרון הומניטרי.הקהל שקרא את הדו"ח היה נסער כי הוא תיאר את המצב הקשה שהפליטים הגיעו אליו. בסוף אוגוסט 45 הנשיא האמריקאי שולח מכתב לראש ממשלת בריטניה (אטלי) ומבקש ממנו להתיר באופן מיידי להכניס את אותם 100 אלף עקורים. ממשלת בריטניה מסרבת וממשיכה במדיניות שלה של 1500 פליטים לחודש. זה מדרבן את היישוב לפתוח במרד נגד הבריטים.

מדיניות בריטניה- עמדת בווין: אחת הסיבות שבריטניה לא מקבלת את בקשת טרומן היא בגלל עמדתו של שר החוץ הבריטי בווין, שהיה אחראי על המדיניות הבריטית בא"י. הוא היה שייך לממשלת הלייבור שעולה בבריטניה בסוף המלחמה. מפלגה זו הבטיחה בתחילת הדרך הרבה דברים ליישוב היהודי בארץ, וטענה שכשהיא תעלה לשלטון היא תסייע ליהודים ותביא להקמת מדינה. הלייבור לא קיים את הבטחותיו ובנוסף היא מקשיחה את עמדתה.ב-13 בנובמבר 45 נואם בווין מאום בפרלמנט הבריטי, נאום שלו חיכה היישוב בא"י. מניעיו לנאום זה היו לשמור על א"י ועל תעלת סואץ. בווין דיבר על המדיניות שלו כלפי היישוב בארץ וכוונותיו לגבי המנדט. בנאומו אמר מספר דברים.
  1. בעיית היהודים היא רק בעייתם של ניצולי שואה שהתעוררה רק בעקבות השואה ולכן הפתרון צריך להיות באירופה. א"י לא תפתור את בעיית היהודים באירופה. הוא מנסה בנאומו לעשות הפרדה בין בעיית היהודית לבעיית א"י, אומר שליהודים באירופה יש מה לתרום שם והם צריכים להישאר שם.
  2. שאלת א"י צריכה להיות מוצגת גם בפני העולם הערבי, שידידותם חשובה לבריטים מאוד (העולם המוסלמי גדול ואין להתעלם מהם).
  3. ממשלת בריטניה וארה"ב החליטו להקים ועדת חקירה אנגלו אמריקאית בכדי לחקור את בעיית יהודי אירופה ובעיית א"י, הועדה תבדוק כמה יהודים יוכלו לעלות ולהיקלט בארץ ותמליץ על פתרון לממשלה הבריטית ולממשלת ארה"ב.
  4. בווין בנתיים קובע כי מדיניות הספר הלבן של 39 תעמוד בתוקפה- 1500 רשיונות כל חודש.
  5. צריך לדכא בכל תוקף התנגדות מצד המחתרת בא"י.



משמעות הנאום:
  1. בווין מתכחש לקיומה של בעייה יהודית, הוא יוצר את ההפרדה בין א"י לבין בעיית העקורים באירופה, אומר שאת בעיית הפליטים יש לפתור באירופה, בעוד שאת הפן הערבי בא"י הוא כן קושר לערביי העולם.
  2. בנאומו הוא בעצם מבהיר שהוא לא מוכן לוותר על המדיניות של הספר הלבן השלישי.
  3. מבחינה מעשית ההכרזה חשובה מכייון שבנאומו הוא מדבר על הקמת ועדת חקירה אנגלו אמריקאית שתפתור את בעיית א"י.
  4. הוא גם רמז שנאום על הסדר ביניים בין היהודים והערבים כדי שיוכלו לחיות בא"י כאוטונומיות ובריטניה תמשיך לשלוט על שיהיו תנאים מתאימים להקמת מדינות עצמאיות.
תגובות היישוב להכרזת בווין:
היישוב נדהם והתאכזב מההכרזה כי היה בטוח שהלייבור יבואו לקראתם, אך המדיניות לא מתפשרת. ראשי היישוב מחליטים לגבש קו יותר אקטיבי נגד הבריטים, דבר שיוביל למרד. בת"א ובירושלים היו הפגנות ופרעות והרבה נהרגו. ארגון האצ"ל מחליט להחריף את התנגדותו ומחליט לעשות יותר פעולות נגד הבריטים.

הועדה האגלו-אמריקאית:
ועדה זו מוקמת בחודשים מרץ- אפריל 46. היא מורכבת מ-6 נציגים בריטים -6 נציגים אמריקאים, כאשר תפקידה היה לבחון באופן מקיף את בעיית העקורים באירופה ואת בעיית א"י. הועדה גובה הרבה עדויות, בארה"ב בבריטניה במצרים ובא"י, היא נמצאת במחנות העקורים באירופה, נפגשת עם גורמים שקשורים לעניין בארץ ישראלי.
טענות הנציגים:
כאשר הם נפגשים עם הסוכנות היהודית בא"י, הסוכנות הדגישה את הסבל של העם היהודי בשואה ומבקשת לקבל לידה את הסמכות להחליט כמה יהודים לעלות לארץ ולאפשר לה להביא לארץ את כל הפליטים. בן גוריון טען שהיישוב מוכן כבר ובשל לעצמאות ולהגן על עצמו ושהם אינם זקוקים כבר לבריטים. כאשר הועדה נפגשה עם הפקידות הבריטית בארץ, הפקידות טענה שיש להפריד בין בעיית העקורים באירופה לבעיית א"י. חלק טענו שאם יפרקו את ההגנה הם יהיו מוכנים לעלות יותר יהודים לארץ.

מסקנות הועדה:
  1. הפתרון הממשי היחידי לבעיית הפליטים היא א"י, אין מקום אחר שאותם העקורים באירופה יוכלו לעבור אליו ולכן היא תובעת לעלות מייד 100 אלף עקורים יהודים.
  2. שאלת א"י- קבעו שלא תהיה מדינה יהודית או ערבית וכי יש לעשות הכל בכדי למנוע מלחמת אחים. הועדה המליצה להקים בא"י משטר נאמנות מטעם האו"ם במקום משטר המנדט, אך עד שיקום הממשל החדש המנדט ימשיך לשלוט.
  3. הועדה המליצה לבטל את חוק הקרקעות מ1940 ולאפשר חופש מוחלט למכירת קרקעות ליהודים ולערבים.
  4. הם המליצו להמשיך בתוכנית של פיתוח חקלאי ותעשייתי בא"י מתוך הבנה שזה בסופו של דבר סייע לאוכלוסייה היהודית והערבית.
התגובות למסקנות הועדה:
ארה"ב הייתה מאוד מרוצה ממסקנות הועדה אך בריטניה לא. במצב זה, מכיוון שארה"ב היא הסמכות הם אינם יכולים לסרב ולכן הם מקבלים את מסקנותיה.
תגובת הערבים- הם דחו מכל כיוון את מסקנות הועדה, הם לא רוצים פשרות.היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו את המסקנות אך היה מיעוט שדחה לגמרי את המסקנות. הערבים הכריזו על שביתה כללית ללא הגבלת זמן. הסוכנות היהודית והתנועה הציונית קראה לא לקבל חלק מההמלצות כמו העניין של המשך משטר המנדט אך מצד שני כן תמכו בהמלצות של העלאת הפליטים וביטול חוק הקרקעות. מי שדחה את ההמלצות בנוסף היו הציונות האמריקאית שרצו או הכל או כלום.
בריטניה- בסופו של דבר בווין לא יכול לדחות את ההמלצות לגמרי בגלל ארה"ב, אך רוצה לראות כמה ארה"ב תשקיע ביישום ההמלצות. הוא אומר שהוא מוכן לעלות את העקורים בתנאי שהארגונים הבלתי לגליים- הערביים והיהודיים יתפרקו מנשקם. הוא מעלה טענה לא הגיונית כי ידע שלא ייצא מזה דבר ולכן הוועדה נכשלת.

אחת ההשלכות לנאומיו ולמדיניות בווין היא המרי העברי. האצ"ל, ההגנה והלח"י מתגבשים לתנועה אחת למרד במספר מישורים בעיקר במישור הצבאי, בנוסף להעפלה והתיישבות.

המאבק בבריטים במסגרת "תנועת המרי העברי" ותגובת הבריטים למאבק:
תנועת המרי העברי הייתה בגדר מאבק משותף של שלוש המחתרות נגד הבריטים. המאבק התבטא במאמץ משותף אולם לא במיזוגן, הן המשיכו לפעול בנפרד תחת הנהגה אחת. תנועה זו איחדה את שלושת המחתרות לתקופה של 10 חודשים מנובמבר 45 עד יולי 46. שלושתם הקימו מפקדה מדינית משותפת שבה ישבו נציגיהם. הנהגת התנועה כללה 4 נציגים- 2 נציגים מההגנה (סנה וגלילי), אחד מהאצ"ל (בגין) ואחד מהלח"י- נתן ילין מור.
4 אלה נקראים ועדת האיקס והם נתנו את האישור לכל פעולה כאשר מעל כולם עמד יצחק שדה. תנועת המרי העברי ביצעה עשרות פעולות צבאיות נגד הבריטים בתחום הצבאי, העפלה והתיישבות. שיתוף הפעולה בין הארגונים הוסדר בהסכם מבצעי לפיו- אצ"ל ולח"י לא יוציאו אל הפועל את תכניות הלחימה שלהם אלא באישורה של מפקדת תנועת המרי. האצ"ל והלח"י יוציאו אל הפועל תכנית לחימה שיוטלו עליהם ע"י מפקדת תנועת המרי. הצורך באישורה של מפקדת תנועת המרי אינו חל על מבצעי רכש (כבישת נשק מידי הבריטים)- שמבצעים אלה זכאים האצ"ל והלח"י להוציא את הפועל על פי החלטתם. בנוסף נאמר שאם באחד הימים ההגנה תאלץ לנטוש את המערכה הצבאית נגד השלטון הבריטים, האצ"ל והלח"י ימשיכו להילחם.
הסיבות להקמת תנועת המרי העברי:
  1. אכזבה מהשלטון הבריטי: לאחר שהיישוב שיתף איתם פעולה במלחמה, הוא ציפה ממפלגת הלייבור שעלתה לשלטון הרבה דברים שהבטיחה ולא קיימה.
  2. המצב הקשה של העקורים באירופה- ניצולי השואה באירופה. הייתה תחושה של אשמה בקרב היישוב שלא עשה מספיק והרצון שלו עכשיו לעשות הכל ולהביא אותם להתיישב שארץ ולתקן את מעשיהם.
  3. נטייה לאקטיביזם ביישוב: עם תום המלחמה מתחזקת הנטייה האקטיבית של היישוב- לפעול מהר בכוח הזרוע. הם מבינים שאים להם ברירה והם צריכים לעשות הכל בכדי להוציא את הבריטים.
  4. הצורך בשליטה על ה"פורשים": כדי לאחד ולתאם את הכוחות. הפורשים הם ארגוני האצ"ל והלח"י שהבתחלה מרדו ופרשו מההגנה. היה צורך באיחוד הכוחות ושיתוף פעולה.
מאפייני הפעילות של תנועת המרי העברי:
  1. אין שיתוף פעולה מבצעי בין המחתרות- שלושתם מצייתות לפיקוד העליון של תנועת המרי אף פועלות בנפרד.
  2. העזה, תכנון צבאי מדוקדק, פעולות מורכבות ומסובכות.
  3. מטרות: העפלה, התיישבות, מאבק מזויין מתון, מטרות מדיניות מוסריות המחייבות מאבק מוגבל בבריטים.
הפעולות:
  1. שחרור המעפילים העצורים במחנה עתלית ב-9 באוקטובר 45, פלוגה של אנשי פלמ"ח פורצת למחנה המעצר בעתלית, משם היו עצורים כ-200 עולים בלתי לגליים. הם מצליחים לשחרר אותם והם מצעידים אותם בשבילי הכרמל לקיבוצים יגור ובית אורן. לאזור הביאו אלפי אנשים מחיפה ומיישובי האזור שניסו לסייע למעפילים ולכן המשטרה לא הצליחה לעצור אנשים.
  2. ליל הרכבות: בליל הרכבות ב-1 בנובמבר 45 בוצעה תנועת המרי פעולה נוספת. 50 חוליות של הפלמ"ח פשטו על מסילות ברזל ברחבי הארץ ופוצצו אותם ב-150 מקומות שונים. בנוסף ל-150 המקומות, האצ"ל והלח"י פוצצו צומת מסילת ברזל חשובה בעיר לוד ונהרגו בריטים, ערבים ואיש אצ"ל אחד.
  3. בתחום ההתיישבות: ב-2 בנובמבר 45 עלו על הקרקע 4 ישובים חדשים- מסגב עם, להבות הבשן, עלמון והמעפיל. הפעולות של המרי העברי כללו יעדים שנשאו אופי סמלי, יעדים בעלי חיוניות אסטרטגית צבאית ופוליטית, התקפות על מתקני רכבת, בסיסי צבא, תחנות משטרה, בתי כלא, מתקני רדאר וגשרים, שדות תעופה וכו'.
  4. ליל הגשרים- ב-17 ביוני 46, פלשו חוליות פלמ"ח על 11 גשרים שחיברו את ארץ ישראל עם שכנותיה ( עם ירדן, לבנון וסוריה- גשר אלנבי, גשר הירדן). מטרת המבצע הייתה להוכיח לבריטים שלארגון ההגנה יש את הכוח הנדרש. המבצע הצליח, מתוך מאות נהרגו כ-10 חברי לח"י.
בתגובה ללי הגשרים הבריטים מחליטים לפתוח במבצע "השבת השחורה"- ברודסייד. על הפעולות של ההגנה העברית טרטרה ופגעה בבריטים, בפקידיהם ובשלטון שנפגע באופן יומיומי. הם היו עסוקים כל הזמן במניעת התקפות והם פחדו שבקצב הזה כל מערכת האיזון בין יהודים בריטים וערבי בארץ תקרוס וכולם יבינו שהם לא מצליחים להשליט פה סדר. הבריטים מחליטים לדכא בכוח את תנועת המרי העברי, הם מחליטים לעצור את ההנהגה האקטיבית ואת הנשק ולחסל את הארגון. את זה הם עושים ב-29 ביוני 46- כל גבולות הארץ נחסמו, הם מנתקים את קווי התקשורת, מטילים עוצר בדרכים ובערים הראשיות, מחרימים את בניין הסוכנות היהודית ועוצרים את חבריה. הבריטים עולים על 27 נקודות יישוב יהודי שם ערכו חיפוש רציני במטרה למצוא מצבורי נשק ופרטים על המחתרת. הם אסרו הרבה אנשים ובעיקר מצאו בקיבוץ יגור מחסן נשק גדול של ההגנה וגם בקיבוץ נוסף מצאו כרטסת על כל השמות של חברי הפלמ"ח. מכה זו הייתה חזקה עבור היישוב ואז החל מאבק ביישוב האם להמשיך עם תנועת המרי העברי או להפסיק. חלק אמרו שהבריטים כבר עלו עליהם ולפני שיהרס הכל כדאי לעצור. חלק טען שכדאי להמשיך. בשלב זה ארגון המרי העברי תכנן 3 פעולות:
  1. (הפלמ"ח) – לשחרר את כל מצבורי הנשק שהבריטים תפסו בקיבוץ יגור.
  2. (הלח"י) רצה לפוצץ בניין של הממשל הבריטי בירושלים.
  3. (האצ"ל) היה צריך לפוצץ את מלון המלך דוד בירושלים. פעולה זו יצאה לפועל, האישור ניתן ממועצת איקס. התוצאות היו שתנועת המרי מסיימת את המאבק שלה בגלל הכעס שהאצ"ל חש כלפי ועדת האיקס כי הם טענו שהם לא אישרו את פיצוץ המלון שגרם לכל כך הרבה בעיות. מלון המלך דוד הופך להיות מרכז השלטון האזרחי והצבאי של הבריטים. הפעולה תוכננה ע"י האצ"ל והתבצעה ב-22 ביולי 46. כל האגף הדרומי קרס, הם הצליחו להחדיר את הנפצים בכדי חלב. בפיצוץ נהרגו 82 איש- 25 בריטים, 17 יהודים ו-40 ערבים ונפצעו רבים. האצ"ל צילצל למלון והזהיר אותם מפצצה לפני.
 תגובת הבריטים מהפיצוץ:
  1. הבריטים מתחילים להוציא להורג אנשי אצ"ל פלמ"ח ולח"י, בין היתר גוב גרונר, יעקוב וויס.
  2. הבריטים מתחילים בביצור המשטרה, את מרכזי הממשל, גדרות תייל, העמדה לשמירות.
  3. מבצע כריש- מבצע ענק שהתבטא בהטלת עוצר על ת"א וחיפוש נרחב במטרה למצוא נשק, הם תופסים את יצחק שמיר שעמד בראש הלח"י ושלחו אותו לאפריקה.
  4. הם עורכים חיפושי נשק בקיבוצים ומגרשים מעפילים בלתי לגליים לחוץ לארץ.
בעקבות כך התנועה  מסתיימת- המשקעים מאוד כבדים, ההגנה מקבלת הוראה להפסיק את המרד ולא לחזור למאבק מזוין. ארגון ההגנה יעבור ל "מאבק צמוד"- מינימום קורבנות לבריטים ומאבקים בעיקר בתחומי העלייה וההתיישבות בכדי לקבל את אהדת הציונות בקרב העולם. לעומת זאת האצ"ל והלח"י הולכים במאבק רצוף- המשך פגיעה בכל דרך אפשרית בבריטים עד לסילוקם מהארץ.
בעקבות הפיצוץ במלון הבריטים פרסמו מסמכים שקושרים את הפעילות של הסוכנות היהודית עם פעולות הטרור בא"י שמטרתם להכשיר את הקרקע שיוכלו לפעול נגד היהודים ולאסור את ראשי התנועה הציונית.
הסיבות לפירוק תנועת המרי:
  1. הפיצוץ במלון המלך דוד- העלה בין המחתרות את משקעי העבר, את חוסר האמון בניהם.
  2. אנשי וראשי היישוב אסרו על ההגנה להמשיך בפעילות המרי העברי, מתוף אמונה שהפעילויות האלה רק "דופקות" אותם ועושים להם שם רע.
  3. החשדנות וההססנות שהיו קיימים לאורך כל התקופה בין ההגנה לאצ"ל וללח"י מתבטאים.
  4. לאורך כל תקופה המרי העברי האצ"ל והלח"י סירבו לוותר על פעולות עצמאיות משל עצמם.

הסיבות של בריטניה להעברת שאלה ארץ ישראל לאו"ם:
בריטניה לא יכולה יותר לנהל את המנדט ובהודעה שמוסר שר החוץ בווין ב-18 לפברואר 47 בפרלמנט הבריטי הוא אומר שהמצב פה בארץ מגיע למבוי סתום. הם לא מצליחים לנהל שום משא ומתן, לכן החליטו להעביר את שאלת א"י לאו"ם.
מניעי בריטניה:
  1. בריטניה הייתה במצב כלכלי קשה. היא מאבדת בתקופה זו חלקים רבים מהאימפריה, יש מרידות ומאבקים. היא לא מסוגלת להחזיק את האמפריה בעיקר כי משלם המיסים הבריטי מתלונן. בריטניה מבינה שכחכלית היא חייבת להעביר את שאלת א"י ולקבל תמיכה.
  2. הטרור מצד היישוב (האצ"ל והלח"י) טירטר את הבריטים וגורם להם לפגיעות ואבדות רבות.
  3. הם באמת ניסו להגיע למשא ומתן ולא קיבלו כל הסכמה מצד היהודים והערבים וגם האמריקאים לא אהבו את הדרך בה הם מנהלים את הארץ.
  4. מבחינת החוק הבינלאומי בריטניה חייבת להחזיר את סוגיית א"י לאו"ם כחלק משאלת המנדטים כי האו"ם לאחר המלחמה צריך לדון בכל הסוגיות מחדש.
  5. בריטניה כנראה מחזירה את הסוגיה מסיבה טקטית- היא מאוד רוצה את א"י מבחינת צומת דרכים, ולכן מחליטה להחזיק את שאלת א"י לאו"ם מכיוון שנראה לה שלא יצליחו למצוא פתרון ואז האו"ם יחזיר אליה בכל מקרה את א"י ואז יהיה לה גם אישור וגם תמיכה כספית.

הדיון באו"ם:
הדיון באו"ם נפתח ב-28 באפריל 47. נפתחת עצרת האו"ם ובעצרת הם בעצם דנים בסוגיית א"י ומקימים את ועדת "יונסקופ". הועדה צריכה לחקור את כל מה שקורה בא"י, לחקור את כל הנוגעים בדבר. היא הורכבה מ-11 מדינות שאינן מיוצגות באו"ם (הודו, יוגוסלביה, הולנד, שבדיה, צ'כוסלובקיה, איראן). יום לפני סיום העצרת שדנה בסוגייה זו קם הנציג הרוסי גורמיקו ותומך בהקמתה של מדינה יהודית.
עמדת הרוב בוועדה: רוב המדינות המליצו על חלוקת הארץ בייסוד שתי מדינות כאשר ירושלים תהיה עיר בינלאומית נייטרלית ומפורזת. צריך שתהיה אחדות כלכלית, מטבע אחיד, תחבורה משותפת וכו'.עמדת המיעוט הייתה- הודו, איראן ויוגוסלביה: רצו שמהדינה תהיה פדראלית המורכבת ממדינה יהודית וערבית בעלת סמכות משותפת, כאשר יש זכויות שוות לכל המיעוטים. ירושלים תהיה בירת המדינה הפדראלית, יהיו מיני אזורים אוטונומיים ליהודים ולערבים, כשנקבעה תקופת מעבר של 3 שנים.

ההישגים החשובים של ועדת יונסקופ:
  1. הועדה נתנה אישור בינלאומי לכך שצריך לשים קץ למנדט.
  2. היא יצרה רקע מוקדם חיובי באו"ם לטובת היישוב והתנועה הציונית.
התגובות להמלצות:
היהודים: מנהיגי הציונות והיישוב היו בסך הכל מרוצים למרות שטענו שהשטח קטן מידי. הם אמרו שירושלים צריכה להיות בירתם ולא בינלאומית.
ערבים: אמרו שלא בא בחשבון- או הכל או כלום.
בריטניה: התחמקה ממתן תשובה ישירה, באופן כללי מסכימים על ההמלצות ובייחוד עם סיום המנדט, הם מוכנים לקבל על עצמם לבצע את התוכנית שהאו"ם יחליט, בתנאי ששני העמים יסכימו על הפתרון, אך אם לא הם אמרו שהם ייצאו משם בהקדם האפשרי.
ב-16 בספטמבר מתכנסת עצרת האו"ם ובוחרת ועדה: "אדהוק" שהייתה צריכה לאשר את ההחלטות של יונסקופ ועמדת הרוב התקבלה. הועדה הייתה צריכה לדון ב-2 בעיות עיקריות:
1. בעיית ירושלים- העולם הנוצרי דרש שירושלים תהיה בינלאומית.
2. גבולות המדינה המוצעות- היהודים רצו גבולות יותר רחבות. ארה"ב טענה ששטח ערביי ישראל יהיה יותר גדול. (מ-62% ליהודים ו-38% לערבים, שינו זאת ל-55% ליהודים ו45% לערבים). שטחי המדינה היהודית יהיו- הגליל המזרחי שגבולו יהיה בצפון ובמערב לבנון, במזרח- סוריה וירדן. כולל את עמק החולה, הכינרת, אזור בית שאן, שפלת החוץ מעכו עד עזה, אזור באר שבע (ללא באר שבע), הנגב ואזור ים המלח. השטח של המדינה הערבית: הגללי המערבי, האזור ההררי ביהודה ושומרון ושפלת החוץ מאזור עזה עד מצריים.
ירושלים תישאר בהחלטת האו"ם. בכ'ט בנובמבר מתחרשת ההצבעה הגורלים באו"ם. בימים לפני ההחלטה היו הרבה מאבקים ולחצים, הערבים בשלב הראשון לא עשו כלום. היו בטוחים שההצבעה לא תעבור ורך אחרי כמה זמן החלו ללחוץ. היהודים מנסים ללחוץ על מספר מדינות, יש לחץ על טרומן והם עשו הכל כדי לדחות את ההצבעה באו"ם עד שהיו בטוחים שיש להם את הרוב. הבריטים נוקטים במדיניות דו פרצופית- מצד אחד הם כביכול מצהירים שהם מסכימים לסיים את המנדט, אך מצד שני הם לוחצים על הערבים לא להסכים להחלטה. ההחלטה של האו"ם עוברת, ירושלים תהיה עיר בינלאומית, יקומו 2 מדינות עם איחוד כלכלי. היו 33 בעד, 19 נגד ו-10 נמנעים. עם ההחלטה על החלוקה ממשלת בריטניה מודיעה שהיא לא תסייע בביצוע ההמלצות ולא תאפשר לשום ועדה של האו"ם לבוא לכאן ולבצע את ההחלטה, כמו לשלוח נציג שישמור על החוק והסדר עד שהיא עוזבת. היא מודיעה שב- 15 במאי היא תפנה את הארץ. המטרה שלה הייתה לעשות פה בלגאן ולא לשתף פעולה עם האו"ם. התנועה הציונית שמחה מאוד, הערבים לא מוכנים לקבל את ההחלטה.

למחרת ההחלטה פורצת מלחמת העצמאות.







מלחמת העצמאות או מלחמת הקוממיות:
 מלחמת העצמאות נפתחה מיד לאחר ההכרזה באו"ם, ונמשכה 15 חודשים ו-10 ימים. מרגע ההכרזה על חלוקת הארץ לשתי מדינות בכ'ט בנובמבר חויב האו"ם לקבל אחריות זמנית על א"י. המלחמה התנהלה בשני שלבים:
  1. מ-30 בנובמבר 47 עד 14 במאי 48- מאבק בעיקר מול ערביי א"י.
  2. מ-15 במאי 48 עד 10 במרץ 49- סיום מבצע עובדה לכיבוש אילת, תהליך החתימה על הסכמי שביתת הנשק עד יולי 49- מצטרפים למאבק צבאיות סדירים של ערביי מדינות האזור.
בסופו של  המאבק זכינו לעצמאות מלאה. הייתה זו המלחמה הארוכה ביותר מבין מלחמות ישראל. היא גבתה מחיר קשה ביותר, כ 6000 הרוגים, שהיוו אחוז אחד מכל היישוב בארץ באותה תקופה. הייתה זו מלחמה שנכפתה על העם היהודי שנאלץ להתגונן.
המלחמה מתחלקת לחמישה שלבים מרכזיים:
  1. שלב א'- החל מיום ההצבעה באו"ם והסתיימה באפריל 48 (ראשיתו של מבצע נחשון)- היוזמה במאורעות הראשונים של המלחמה הייתה בידי ערביי ישראל. הימצאותם של הבריטים בארץ שסייעו לערבים והגבילו את יכולת פעילותו של היישוב השפיעה על אופי המלחמה. זה התבטא בלחימה בערים המעורבות ובפעולות גמול. הערבים ריכזו את התקפותיהם במטרה לנתק את היישוב העברי. נקודת מוקד בלחימה היו- הדרכים ליישובים מבודדים, הדרך לירושלים, הדרך לגוש עציון והדרך לנגב.
  2. שלב ב'- החל באפריל 48- מבצע נחשון והסתיים ב-14 במאי 48, יום ההכרזה על הקמת המדינה. בשלב זה נטלו כוחות היישוב את היוזמה לידיהם בהבטחת הדרכים ובהבטחת רציפות השטח היהודי. כוחות הערבים הובסו נוכח מתקפת ההגנה.
  3. שלב ג'- החל במאי 48, עם פלישת צבאות ערב הסדירים והסתיים ביוני 48- יום ההכרזה על ההפוגה הראשונה. בשלב זה היוזמה הייתה ביד האוייב והמטרה הייתה לבלום אותו.
  4. שלב ד'- החל עם הכרזת ההפוגה הראשונה והסתיים ביולי 48- יום הכרזת ההפוגה השנייה. בסופה התחדשו הקרבות בכל חלקי הארץ- קרבות עשרת הימים ונסתיימו ביולי 48. בשלב זה שוב עברה היוזמה לידי צה"ל.
  5. שלב ה'- החל ביום הכרזת ההפוגה השנייה עד יולי 49. עם תום קרבות עשרת הימים החלה ההפוגה השנייה שנמשכה בהפסקות עד חתימת הסכמי שביתת הנשק עם האויב. המבצע האחרון- "חורב" הביא בסופו לחתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים. לאחר מכן נערך מבצע עובדה- לכיבוש אילת ונחתמו הסכמים עם לבנון וירדן ולבסוף עם סוריה.
אסטרטגיה של התגוננות:
מאפיין את השלב הראשון. מיום פרוץ המלחמה עד אפריל 48 היוזמה הייתה בידי הערבים. הם שקבעו את היקף המלחמה, צורותיה וכו'. בארבעת החודשים הראשונים היישוב ניהל מלחמת מגן בלבד ואסטרטגיה של הגנה. הישוב השתדל להראות שהערבים לא מצליחים לכבוש אף יישוב יהודי, וכי היישוב מסוגל להגן על עצמו. מדיניות זו של הגנה על כל יישוב חייבה את ההגנה לשלוח סיוע גם לישובים מבודדים והערבים ניצלו זאת. בנוסף לא היה ניתן להעלות על הדעת מתקפה בקנה מידה גדול עד שיושלם גיוס ההגנה ועד שיגיעו משלוחי נשק.

יחסי הכוחות ערב המלחמה:
הכוחות הערביים: עם פרוץ מלחמת העצמאות ערביי ישראל מנו כ- 1.3 מליון נפש. הכוחות הערביים שפתחו במלחמה היו מורכבים משני יסודות.
א.      כוחות מקומיים שהכירו בסמכותו הלאומית של המופתי והועד הערבי העליון: כוחות אלו היו מפוצלים ומונהגים על ידי מפקדים מקומיים, במתכונת הכנופיות הערביות מימי המרד הערבי. עם זאת ניכרו שני ריכוזים עיקריים של כוח ערבי מקומי: סביב עבדול קאדר אל חוסייני באזור ירושלים והרי יהודה, וסביב חסאן סאלמה באזור רמלה- לוד. בנוסף לאלו פעלו כוחות מקומיים בכל רחבי הארץ. בדר"כ היה מדובר בכנופיות ערביות שמעולם לא פעלו ככוח ערבי קבוע ונשארו ללא פיקוד משותף.
ב.      כוחות של מתנדבים – כוח אחד של מתנדבים הורכב ברובו מסורים שנתמכו על ידי מדינות הליגה הערבית ורוכזו ב"חיל ההצלה", שקיבל את אימונו בסוריה והיה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י שפעל באזור הקליל העליון והתחתון והשומרון. כוח אחר הורכב ממתנדבים מצריים שגייס הארגון הפוליטי הדתי הקיצוני "האחרים המוסלמים" באזור אשקלון ויבנה. מאות מתנדבים שהגיעו מירדן ומעירק – הליגיון הערבי שחנה בארץ במסגרת הבריטים שהיה המסוכן ביותר.
הכוחות האלה שהיוו לכאורה את הכוח הסדיר של היישוב הערבי מנו בשלב הראשון לא יותר מ8,000 לוחמים, אך מכיוון שבשלב זה הם פעלו בצורה של מלחמת גרילה הם מנו יותר. מכיוון שהם גייסו לעזרתם את הכפריים באותו אזור שבו התנהלה הלחימה. בשיטה זו הצליחו הערבים לקיים את היוזמה ולהשיג עדיפות מקומית ולקצור הצלחות בעיקר על השיירות או יחידות יהודיות קטנות, ובניתוק דרכי התחבורה של היישוב. בפרוץ המלחמה הערבים נהנו מיתרונות בולטים:
  1. כיוזמי המלחמה הם נהנו מעליונות טקטית עד שהיוזמה עברה לידי היישוב העברי.
  2. הם נהנו מעזרת ממשל המנדט בעקיפין או במישרין.
  3. הם נהנו מהעובדה שגבולות היבשה של הארץ היו פרוצים לחלוטין ומאחוריהם עמד עורף ערבי גדול שסייע בידם בכל הנוגע לאספקה, כוח לוחם ונשק.
  4. הרציפות הטריטוריאלית של מרבית האזורים הערביים בארץ ועמקם היחסי העניקו להם אפשרויות תמרון ובטחון בדרכי התחבורה הראשיות, מלבד כמה מרכזים שהיו נתונים למצור פוטנציאלי יהודי כמו חיפה, טבריה בית שאן.
  5. מרבית איזור הערבים השתרעו על אזור הררים הנוחים להגנה ואסטרטגיה. זה שימש כבסיסים מצויינים להתקפה על האזורים היהודיים.
  6. לצידם של הערבים היה יתרון מספרי מכריע. האוכלוסייה הערבית באזור מנתה באותם ימים כפליים מהיישוב היהודי.

הכוח היהודי: ערב המלחמה היישוב היהודי מנה כ 630 אלף איש. עיקר כוחו של היישוב הושתת על ארגון ההגנה שמנה כ 50 אלף איש. הוא כלל את הפלמ"ח, חיילות משמר גדנ"ע בנוסף לכוחות משטרת היישובים העבריים שמנתה כ1800 איש. למעלה מ- 80% מכוחה הפוטנציאלי של ההגנה היה מרותק למקומו, מורכב מאנשי מגן מקומיים בערים הגדולות ובהתיישבות העובדת. הם אומנו להחזיק בעמדות הגנה ולהשיב להתקפות של כנופיות ערביות. גם בציוד ובנשק מצבה של ההגנה לא היה מזהיר. היא התקשתה בהשגת נשק.
היחס המספרי היה 2:1 בין יהודים לערבים אך ליישוב היה יותר פוטנציאל (מבחינת מורל, חברה, צעירים מהיישוב וכו'. בחודשים הראשונים היישוב היהודי לא בא לידי מיצוי כוחותיו בגלל עמדת המגננה שלו.
יחודו של הכוח העברי:
  1. התארגנות צבאית- הישוב היהודי היה מאורגן מבחינה צבאית, היו חטיבות שפעלו כל אחד במקום מסוים ומסודר.
  2. אסטרטגיה התיישבותית: הישובים החקלאיים לאורך גבולות המדינה סייעו מבחינה צבאית בריתוק כוחות האו"ם ובבלימת ההתקדמות של הערבים.
  3. מרות המוסדות הלאומיים: כח המגן העברי היה כפוף למרותם של המוסדות הלאומיים וסדר זה סייע להם לפעול טוב יותר.
  4. גידול ניכר בהיקף הכוח הלוחם: בכוח העברי התחזק, חיילים רבים אשר שירתו במלחמת העולם השנייה התנדבו לעזרה.
הכוח הבריטי: הכוח הבריטי מנה כ-100 אלף חיילים. לרשות הבריטים עמדו טייסות קרב של חייל האוויר המלכותי ושל אוניות הצי ששייטו בחופי הים התיכון. הבריטים החזיקו בבסיסים גדולים- בצריפין, רפיח וחיפה. לרשותם עמדו טנקים קלים ומטוסים.



מדיניות הפינוי של הבריטים:
בספטמבר 47 הודיע שר המושבות הבריטי שבריטניה החליטה לפנות את א"י בהקדם האפשרי. הבריטים מחליטים לסיים את המנדט ב-15 במאי, הרבה לפני המועד שקבע האו"ם (בראשון באוגוסט.) מכאן ואילך מדיניות הבריטים התנהלה בשני כיוונים: האחד- פינוי כוחות וציוד ביעילות ובמינימום אבדות והוצאות, תוך שימת דגש על אבטחת מתקנים בריטים ושמירה על צירי תנועה חיוניים לפינוי. השני- סירוב הבריטים לבצע את החלטת האו"ם- בטענה שאין זה תפקידם. הם לא אפשרו לועדת הביצוע של האו"ם לפקח על ביצוע החלטה כל עוד הם לא השלימו את פינוייהם.
השלטון הבריטי לא היה מסוגן להשלים עם אובדן שלטונו בארץ. הם נקטו עמדות שהשתמעו לכיוונים שונים- טענו שהם נייטרלים אך למעשה הם עשו הכל כדי להכשיל את תוכנית האו"ם כדי שיבקשו מהם להישאל בארץ. הם קיוו שמלחמה בין יהודים לערבים תגרום ליישוב לבקש מהם להישאר. איבתם לישוב הייתה גלויה, לכן הם סייעו לערבים- ארגנו אותם, נתנו להם נשק, השאירו בידיהם את עמדת השליטה שלהם בארץ ולא אפשרו למעפילים להגיע לארץ. הבריטים יצאו מהאזורים הערביים יחסית ונשארו בשטחים היהודיים וכך הכבידו עליהם.
תכנית הפינוי של הבריטים כפי שעובדה על יד וועדה בין משרדית: פינוי א"י ייעשה במהירות האפשרית גם אם הדבר מצריך השארת ציוד בארץ או השמדתו. שיטת הפינוי: צמצום הדרגתי של השטח שבשליטה בריטית כלפי נמל הפינוי- חיפה, תוך הקפדה שהשטח לא ייתפס מחדש. בשלב האחרון יצומצם השטח לחיפה. נתיב פינוי נוסף יהיה לכיוון מצריים. ירושליים תוסיף לשמש בירת המנהל הבריטית עד לסיומו החוקי, ולכן הצבא הבריטי היה צריך לשמור על ציר פתוח בין ירושלים לחיפה ואז היו צריכים להתערב בתקריות שהיו על ציר זה עד לצאתם מהארץ. הבריטים רצו שהפינוי יתנהל בצורה מסודרת ככל האפשר. החשש של הבריטים שהעברים יתפרעו ויפריעו למהלך הפינוי הביאה אותם להקפיד על עליית יהודים לארץ ורדיפה אחר עולים בלתי לגאליים, מחסני נשק וכו', מה שכמובן גרר מתיחות עם היישוב היהודי. כלפי הערבים הם השתמשו בד"כ בנשק העוצר. הפינוי היה למעשה סיוע ברור לערביי ישראל, שכן הבריטים העבירו לידיהם ציוד רב, את המשטרות שלהם שהיו קשים מאוד לכיבוש. בד"כ הצבא הבריטי לא היה פעיל במאבק ושני הצדדים נזהרו לא לפגוע בו וחיכו ליציאתו הסופית מהארץ.


חודש מרס הקשה מכל: אסון השיירות:
בתחילת הקרבות ספג היישוב מכות קשות. מצבו של גוש עציון שכלל כאמור 4 ישובים ששכן על דרך חברון ירושלים היה קשה ביותר. כדי לפרוץ את טבעת המצור של הכפרים הערבים נשלח לשם מחלקה של 40 חברי הגנה. הם התגלו ע"י הערבים ונפתחה לעברם אש, אך הם נלחמו בקרב ממושך עד שאזלה להם תחמושת והם נהרגו עד האחרון. מכות כואבות ביותר הוטחו על השיירות שניסו במהלך חודש מרץ לפרוץ את הדרכים כדי להגיע אל היישובים הנצורים, מתוך הנחה שהערבים יתקשו לבלום שיירה של כלי רכב רבים וחמושים, כאשר בראש השיירה הושמו משוריינים "תוצרת בית" שכונו "סנדוויצ'ים". בחודש מרץ הגיעה המלחמה בדרכים למשבר. שיירת אספקה שיצאה מירושלים לכיוון גוש עציון הצליחה להגיע בשלום ליעדה, אך בדרך חזרה הותקפה על ידי פורעים ערביים ונהרגו כ20 איש. במהלך הקרב ביקשו הבריטים שיימסרו לידם המשוריינים והנשק ובתמורה יעבירו את האנשים לירושלים, אלא שלאחר הסכמת היישוב הם מסרו אותם מידי ליד הערבים והחלו מיד להשתמש בהם כנגד היישוב. למחרת הותקפה שיירה שנעה מנהריה לקיבוץ יחיעם. כוח ערבי ארב לשיירה בכפר 'כברי' ו42 מחבריה נפלו. יומיים אחר כך נפלו 17 חברי פלמ"ח, שהיו בשיירה שנעה לעבר ירושלים ליד הכפר הערבי בחולדה.
פרשת דיר יאסין: בליל ה-9 באפריל הותקף דיר יאסין, כפר ערבי ממערב ירושלים, על ידי כוח משותף של האצ"ל והלח"י. המטרה הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את תושביו. במהלך הקרה נהרגו בין 100 ל250 מתושבי הכפר, כולל נשרים ולידים.
שיירת הדסה: ב-13 באפריל נהרגו 77 רופאים, אחיות, עובדי אוניברסיטה ופרופסורים שהיו בשיירה שנעה דרך השכונה הערבית שייח ג'ארח לכיוון האוניברסיטה העברית בהר הצופים. הבריטים לא עשו דבר להצלת חברי השיירה. הועלו חששות בנוגע ליכולתו של היישוב להחזיק מעמד:בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה נספו 1200 ירודים, למעלה ממחציתם אזרחים.
המפנה במדיניות האמריקאית:
במרץ הכריז נציג ארה"ב באו"ם אוסטין במפתיע שיש לבטל את החלטת כ"ט בנובמבר 47 ולהחליף אותה במשטר נאמנות זמני בחסות האו"ם, למען שמירת השלום ובכדי להעניק ליהודים ולערבים הזדמנות נוספת לבוא בהסכם בניהם. התברר כי הנשיא טרומן לא קיבל דיווח מראש ממחלת המדינה על השינוי. התוכנית לא יצאה לפועל, טרומן לא נתן את הסכמתו מכיוון שהיה זקוק לקולות היהודים בבחירות המתקרבות בארה"ב.
הגורמים שהביאו את מחלקת המדינה לסגת מתוכנית החלוקה:
א.      האכזבה מכוחו הצבאי של היישוב- ארה"ב חששה כי היישוב היהודי לא יחזיק מעמד, והיא תאלץ לשלוח כוחות צבא כדי להצילו. החולשה הצבאית שהפגין ארגון ההגנה בחורף 48 עמדה בניגוד לציפיות ארה"ב והמאזן נטה באופן ברור לערבים.
ב.      החרפת המצב הבינלאומי באירופה: במלחמה הקרה החריפה, הסובייטים הפעילו לחצים במזרח אירופה ובמחלקת המדינה התעוררו חששות מאובדן תמיכת הערבים בארה"ב ושהם יעברו לרוסים. התעוררות מוקדי מתיחות בעולם בין בריה"מ וארה"ב יצרה חשש במחלקת המדינה שא"י תהפוך למוקד מתח נוסף בין המעצמות.
היישוב קיבל את המפנה במדיניות האמריקאית בלב כבד, היישוב מבין שהוא חייב לשנות את התוכניות שלו ולהפסיק עם המגננה ולעבור לשיטת פעולה אפקטיבית יותר- ממגננה להתקפה.
המפנה במלחמה בעקבות תוכנית ד':
לאור המצב הקשה, בעיית א"י עולה מחדש באו"ם. הנציג הערבי באו"ם דורש לבטל את החלטת כ'ט בנובמבר וטען שזה בלתי אפשרי להקים פה 2 מדינות עצמאיות. אליהם מצטרפת קולומביה הטוענת גם היא שהחלטת כ'ט בנובמבר לא ניתנת לביצוע. נציג ארה"ב באו"ם גם כן קובע שצריך לקבוע משטר נאמנות בכדי להפסיק את פעולות האיבה בין יהודים לערבים. ההצעה נופלת ונולד צורך דחוף בשינוי אסטרטגי מהותי- השינוי בא בתוכנית ד':
מטרות התוכנית:
  1. לכבוש משלטי מפתח ולהחזיק בהם כדי להבטיח תנועה חופשית בשטח שהוקצה למדינה היהודית.
  2. לכבוש בסיסים של האוייב.
  3. להטיל מצור על ערי יישובי האוייב ולצמצם את כושרו המבצעי.
התוכנית כללה שמונה מסלולי פעולה:
  1. שיפור מערכת ההגנה ע"י ביצור היישובים.
  2. חסימת דרכי הגישה של האוייב ע"י תפיסת מוצבים החולשים על הדרכים- פיצוץ גשרים, חסימות הנדסיות במוקשים וחומרי נפץ.
  3. פינוי כפרים ערביים הקרובים יחסית לישובים יהודיים- שלא יהוו איום.
  4. התבססות בערים המעורבות.
  5. תפיסת תחנות משטרה ובסיסים בריטיים.
  6. תפיסת משלטים וכיבוש כפרים ערביים.
  7. הטלת מצור על ערים ערביות במטרה לשבור את רוח האוכלוסייה וללחוץ על הערבים.
  8. פעולות כיבוש בשטח האוייב.
מסלולים אלה מעידים על השינוי המסתמן באופן הלחימה של ההגנה לכיוון של אימוץ דפוסים של מלחמה סדירה. תוכנית ד' ביקשה לאחד ולחבר את כל היישובים היהודיים בארץ לרצף טריטוריאלי אחד. מדובר היה בתוכנית מפורטת ביותר, אשר הכילה הוראות ברורות לכל חטיבה, כיצד לפעול ונגד מי.
מבצע נחשון:
ב-1 באפריל 48 התקבלה החלטה לרכז כוח מזוין של 1500 איש תחת פיקודו של שאול אבידן, למבצע שמגמתו לפרוץ את המצור על ירושלים. המבצע כונה בשם "נחשון". במבצע זה יצרו נקודת כובד אחת וכוח של שלושה גדודים במבצע אחד. ערב המבצע הגיע המטוס הראשון מצ'כוסלובקיה והביא כלי נשק רבים שהיה בעל חשיבות רבה למבצע.
בין ה-2 ל3 באפריל בשעת לילה נכבשו משלטי הקסטל על ידי יחידת עציוני, והקסטל עצמו נכבש על ידי יחידת פלמ"ח. משמעות כיבוש הקסטל הייתה שליטה על החלק המזרחי העליון של הכביש לירושלים. במהלך הקרב נהרג עבד אל קאדר אל חוסייני. בנוסף, לאחר כיבוש הקסטל פוצצה חטיבת גבעתי את מפקדת חסן סלמה ברמלה. ב-5 באפריל יצא כוח מחולדה ותפס משלטים על הכביש שבין שער הגיא ונווה אילן. הדרך לעיר נפרצה ע"י שיירות נוספות אך נסגרה שוב לאחר זמן קצר. במהלך המבצע הספיקו להגיע לירושלים 3 שיירות גדולות שהביאו עמן מזון נשק וציוד.
מבצע נחשון מהווה נקודת מפנה עם העברת היוזמה לידי היישוב. הוא שבר את העקרון כי אין לכבוש שטח אוייב. הוא הוכיח שהישוב מסוגל לרכז כוחות ולהגיע להישג צבאי מרשים. בפעם הראשונה גובש הדגם של המבנה החטיבתי שבו נערך צה"ל לקראת פלישת מדינות ערב.

במשך כחודש פעלו כוחות ההגנה לפי תוכנית ד'. בתקופה קצרה זו נכבשו טבריה וחיפה המעורבות. במבצע חמץ נכבשה יפו על ידי ההגנה והאצ"ל שהצליחו לבודד את יפו עד שנכנעה- כמעט כל תושבי יפו נסו מהעיר. ישובי הנגב הוחזרו לרצץ הטריטוריאלי היהודי. בנוסף נכבשו קטמון, מגרש הרוסים, בניין ימק"א, בית הספר לשוטרים, מחנה אלנבי ועוד, למרות שעדיין חלקים נותרו בשליטת הערבים.
יש בריחה המונית של כפרים שלמים, לאור הבריחה מעמדה של היישוב היהודי בעולם עולה. מערכות השלטון הערביות קורסות.
הישגים וכשלונות עיקריים:
1.      היישוב היה יכול להצביע על הישג עיקרי- רצף טריטוריאלי ממטולה בצפון דרך הגליל התחתון, העמקים, מישור החוף ויישובי הנגב.
2.      ירושלים העברית הייתה ברובה בידי ההגנה.
3.      מצד שני, היו גם תבוסות צורבות כמו נפילת גוש עציון במאי 48, יומיים לפני הכרזת המדינה.
4.      נפילת העיר העתיקה בירושלים בידי הלגיון הערבי בסוף מאי.
5.      מפעל האשלג וקיבוץ בית הערבה נפלו באמצע מאי בידי הערבים.
הבריטים עוזבים את הארץ: ב-1 במאי חדלו מוסדות הממשלה לפעול. בראשית מאי נותרו כוחות בריטים רק בירושלים ובחיפה עד ה-13 במאי. ב-14 במאי הורד הדגל הבריטי מנמל חיפה וקנינגהאם הנציב הבריטי האחרון עוזב את הארץ. בכך הגיע לסיומו המנדט הבריטי בארץ ישראל לאחר 28 שנה. מכיוון שסמכויות הממשלה לא הועברו בצורה מסודרת, נוצר חלל שלטוני. חלק מהסמכויות הועברו לרשויות המקומיות, אך עדיין לא הייתה העברה מסודרת של השלטון ומכך התחזקה תחושת ה"תוהו ובוהו" השלטוני אותה יזמו הבריטים, אך זה רק חיזק את היישוב העברי מכיוון שהם ניצלו את ההזדמנות.

ההכרזה על הקמת המדינה:
ממשלת בריטניה הודיעה כי היא תסיים את פינוי כוחותיה מהאזור ב-15 במאי 48 (כחודשיים וחצי לפני מה שהאו"ם קבע). במהלכה של מלחמת העצמאות, הבריטים עשו הכל כדי להכשיל את היישוב והיה להם עניין ברור שישרור אי סדר בארץ. הם לא העבירו את מוסדות השלטון בצורה מסודרת לנציג האו"ם, לא התערבו במלחמה והשתדלו לסייע לערבים ע"י החרמת הנשק של ההגנה או מסירת מחנות הצבא שלהם לידי הערבים. באפריל 48 מנהיגי היישוב מחליטים להקים מוסדות שיפקחו על החוק והסדר בארץ:
  1. מועצת העם הזמנית- רשות מדינית עליונה של היישוב שתהיה אחראית לכל ענייניו החיוניים- בטחון כלכלה ותרבות. מוסד זה מנה 37 חברים והורכב מחברי הנהלת הועד הלאומי, הנהלת הסוכנות היהודית וגופים פוליטיים שונים.
  2. מנהלת העם הזמנית- מתוך מועצת העם נבחרו 13 אישים שהיוו את מנהלת העם הזמנית בראשותו של דוד בן גוריון.
חברי מועצת העם הזמנית החליטו באפריל 48 לעשות את ההכנות הסופיות להקמת מדינת ישראל, ביום סיום המנדט. מונתה ועדה להכנת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
מנהיגות היישוב עמדה תחת לחץ כבד מצד ארה"ב וגם מצד מדינות ידידותיות אחרות שדרשו ממנה לא להסתכן בהכרזה. בארה" היו שטענו שצריך לתמוך בהכרזה כי זה ייתן לגיטימציה לאו"ם וכדי לא לאפשר רק לבריה"מ לתמוך ביהודים, וכן העובדה שהנשיא טרומן עמד לפני בחירות והיה זקוק לקול היהודי. היישוב החליט בסופו של דבר כן לצאת בהכרזה. ביום ה14 במאי 48 (יום שישי), ה' באייר תש"ח, שעות ספורות לפני שהורד הדגל הבריטי מארמון הממשל בירושלים, התכנסו באולם מוזיאון תל אביב חברי מועצת העם, ראשי היישוב ונכבדיו, ובמעמד חגיגי הצהירה מועצת העם הזמנית על הקמתה של מדינת ישראל.

המניעים בעד ההכרזה על הקמת המדינה:
  1. מבחינה צבאית: הצלחותיו של היישוב עם יישומה של תוכנית ד', אשר הגבירה את בטחונו של היישוב בכוחו. ליישוב היו גם ייתרונות צבאיים משמעותיים כמו כמויות נשק גדולות שהגיעו מצ'כוסלובקיה, כח אדם שהתגייס להגנה, שינויים פנימיים שמעשו בהגנה ובפלמ"ל וסייעו לחיזוקה של ההגנה.
  2. נאומו ההיסטורי של בן גוריון- אמר שזאת שעת כושר היסטורית, ודחייה תהיה בבחינת החמצה לדורות.
  3. מבחינה מדינית חשוב היה למלא את החלל שנוצר עם הסתלקות הבריטים, על מנת לשמור על רציפות השלטון.
  4. חשוב היה לנצל את ההסכמה הסובייטית אמריקאית בבחינת הזדמנות חד פעמית שאולי לא תחזור על עצמה.
המניעים נגד ההכרזה על הקמת המדינה:
  1. ידיעות קשות על המצב בגוש עציון. הגוש נפל בידי הערבים בין ה12 ל14 במאי. ירושלים הייתה נצורה והנגב היה מנותק- המצב הצבאי היה מסובך.
  2. חשש כבד שהישוב לא יעמוד בפני פלישה של צבאות ערב על כמויות האנשים האנשים והנשק שלהם (צבאות ערב איימו בפלישה.)
  3. איומי משרד החוץ האמריקאי שהתנגד בהתחלה להכרזה ואף איים שאם תפרוץ מלחמה עם מדינות ערב, הוא לא יגיש סיוע. האמריקאים אף איימו כלכלית ואסרו על שליחת משלוחי נשק לא"י.
  4. חוות הדעת של מנהיגי הצבא כי הסיכוי לנצח או לנחול מפלה שווה וכי עדיין חסר נשק.

לאחר ההכרזה, המדינה הראשונה שהכירה בישראל הייתה ארה"ב. הנשיא טרומן פרסם הודעה קצרה בעניין זה. מיד לאחר ההכרזה, תוך מספר ימים הכירו במדינת ישראל- בריה"מ, פולין, צ'כוסלובקיה, גוואטמלה ועוד.
ההכרזה מחולקת לארבעה חלקים עיקריים:
  1. מבוא היסטורי.
  2. לב ההכרזה שיש לו חשיבות משפטית
  3. הגדרת העקרונות המנחים של המדינה לעתיד.
  4. הצהרות ופניות אל האו"ם, אל תושבייה הערביים של המדינה, מדינות ערב והקהילות היהודיות בתפוצות.



















יחידת הגישור- המזרח התיכון ומדינת ישראל בשנות ב-50 וה-60:

מגמת איחוד ומגמת פיצול במזרח התיכון:
השגת העצמאות הפוליטית הביאה לשני תהליכים מנוגדים: מצד אחד הודגש היסוד המבליט את השאיפה לאחד את כל מדינות ערב במסגרת אחת. הביטוי המעשי של מגמת האיחוד היה הקע"ם בסוריה תחת שלטונו של נאצר. מצד שני לא נעלמו היריבויות הישנות ואף פרצו סכסוכי גבול ומאבקים אתניים חדשים שהובילו למלחמות אזרחים עקובות מדם.
שני מאפייני בולטים של המזה"ת לאחר קבלת העצמאות:
1.      הפיכות צבאיות- ברוב הארצות  הערביות לאחר מלחמת העולם השנייה וקבלת העצמאות קבוצות של אנשי צבא התארגנו במחתרת ותפסו את השלטון. עשרות רבות של הפיכות או נסיונות להפיכה התרחשו ברוב הארצות הערביות. התושבים הערבים האמינו כי רק משטר חזק של קצינים יוכל להביא לשינוי מהותי במצבם.
2.      מעורבות מעצמות מעצמות העל החדשות- לאחר נסיגת בריטניה וצרפת מהאזור, בריהמ"מ וארה"ב מתחילות להתעניין בו. מעורבות המעצמות עם השנים תרמה לפיצול באזור.
הגורמים למגמת האיחוד:
  1. הופעתם של מנהיגים כריזמטיים במדינות ערב שראו באחדות הערבית מטרה נעלה שיש לשאוף אליה. (נאצר- מצריים).
  2. ההתנגדות המאוחדת למדינת ישראל הציונית.
  3. עלייתן של מפלגות במדינות ערב שדגלו ברעיונות חברתיים ופוליטיים וראו את האחדות הבין ערבית כערך עליון.
  4. האיסלאם כדת משותפת היוותה גורם מאחד.
מגמת האיחוד:
למרות פיצולו הרב של העולם הערבי, ניתן להבחין במספר מגמות איחוד אשר מקורן בהתפתחות התנועה הלאומית ערבית.
  1. הליגה הערבית: הוקמה ב1945 בקהיר על ידי שבע מדינות ערביות עצמאיות, כגוף מרכזי שיטפל בבעיות ובנושאים שעומדים על סדר יומו של העולם הערבי, מתוך מטרה להגביר את שיתוף הפעולה בין המדינות הערביות ולתאם מדיניות משותפת ולהבטיח את עצמאותם. כן הציגו חזית מדינית והסברתית אחידה כלפי שאר העולם. הליגה נהנתה ממעמד של משקיף באו"ם והחזיקה משרדי אינפורמציה במספר בירות. מרכז הליגה הוא בקהיר שהיא המדינה החזקה בליה. לליגה אין כל סמכות מחייבת כלפי חבריה. היא יזמה ותכננה פרוייקטים לשיתוף פעולה כלל ערבי בתחומי כלכלה, תרבות, חברה, מדע, צבא פוליטיקה ועוד. הליגה גם הכריזה על חרם על כל מוצריה ושרותיה של ישראל ואסרה על כל קיום של מגע כלכלי איתה. היא ניסתה להשפיע על חברות זרות שלא לקיים קשרים כלכליים עם ישראל, ומי שלא נשמע לה נכנס לרשימה שחורה מבחנתה.
  2. הפאן הערביות: השאיפה לאחדות ערבית היא חלק בלתי נפרד מהתנועה הלאומית הערבית. הזרם הפאן ערבי הדגיש את ההיסטוריה המשותפת של הערבים, את האיסלאם והשפה הערבית כמרכיבים בגיבוש התודעה הלאומית. האידיאולוגיה הזאת הייתה חזקה יותר בעיקר בארצות 'הסהר הפורה': עיקר סוריה וא"י. בשנות החמישים ניסו ירדן ועירק לטפח שאיפות לאיחוד העולם הערבי אך הדבר נכשל וכיום יש רק שיתוף פעולה בין המדינות.
  3. פדרציה ערבית: היו מספר נסיונות בקרב מדינות ערב ליצור פדרציה ערבית שתכלול מספר מדינות. עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בקשו השליטים להקים פדרציה שתכלול את חצי האי ערב, סוריה ועיראק, שבראש כל אחת מהן יעמוד שליט משושלת האשמית. הרעיון נדחה עקב החלוקה למנדטים. לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון לאיחוד על ידי ירדן ועיראק להקים פדרציה בשם "סורי רבתי". ארצות ערב הלא האשמיות התנגדו לרעיון.
  4. ב1958 הודמה קע"ם (קהיליה ערבית מאוחדת)- איחוד של סוריה ומצריים, שאמורה הייתה להיות מדינה אחידה. היוזם היה נאצר נשיא מצריים שעמד גם בראש האיחוד. הוקמו מוסדות משותפים לשתי המדינות ונקבע חלוקת תפקידים. מולה הוקמה עוד באותה שנה פדרציה מאוחדת של עיראק וירדן, כאנטי לקע"ם. הפדרציה החזיקה מעמד כחודשים ספורים בלבד והקע"ם החזיקה מעמד 3 שנים.

בשנות החמישים והשישים נעשו ניסיונות רבים להקים פדרציות בין מצרים, סוריה וירדן אך כולן כשלו ובכל אופן לא הייתה פדרציה של כל העולם הערבי. ועידות הפסגה הערביות: המוסד העיקרי שהחליף את הדיונים במסגרת הליגה הערבית. ועידת הפסגה הראשונה נערכה ב64 והוקם בה אש"פ.

מגמת הפיצול:
מגמת הפיצול בולטת בעולם הערבי הרבה יותר מאשר מגמת האחדות, בעיקר מאז הגיעו המדינות לעצמאות. הגורמים למגמות הפיצול:
  1. יריבויות מקומיות: פלגים איסלמים שונים, יריבויות בין שושלות, אינטרסים גיאוגרפים שונים וקבוצות מיעוט דתיות ולאומיות בחלק ממדינות ערב- כל אלה פועלים נגד האחדות הערבית.
  2. משטרים בעלי תפיסות מנוגדות: המשטרים במדינות ערב שונים מאוד- מצד אחד ממשלות מהפכניות הנוטות לסוציאליזם- מצרים, סוריה, ומצד שני משטרים מלוכניים שמרניים הנוטים לקשר עם המערב(ירדן, סעודיה, לוב). נאצר במצריים חתר תחת כמה מדינות ערב כדי להשפיע עליהם, בירדן ובעיראק חלמו המושלים על פדרציה ערבית, רעיון שעורר התנגדות במצרים וסוריה. ירדן גם הייתה מוכנה לחתום על הסכם עם ישראל, מה שעורר התנגדות רבה כלפיהם. בסוריה ובעיראק שלטה בשנות השישים מפלגת הבעת', שרשמית הייתה בעלת השקפה פאן ערבית סוציאליסטית ודגלה בהקמת מדינה כל ערבית מאוחדת, אך למעשה הפלגים של מפלגה זו בעיראק ובסוריה גילו עוינות רבה אחד כלפי השני.
  3. מנהיגים כריזמטיים: המנהיגים הכריזמטיים ששלטו במזה"ת כדוגמת נאצר במצריים או ראשי הבעת' בסוריה, אשר רצו להוביל לאחדות בעולם הערבי אך תחת שלטונם, ולכן הם דווקא תרמו לפיצול.
  4. המאבק הבין גושי: המעצמות- בריה"מ וארה"ב משפיעות מאוד על המדינות במזרח התיכון.כל אחת ממדינות ערב בחרה לצד מי להיות וזה כמובן השפיע על מערכת היחסים בינן לבין עצמן (סוריה ומצרים הלכו עם בריה"מ, ועיראק תורכיה ואיראן הלכו עם ארה"ב).
מגמת הפיצול באה לידי ביטוי ביריבות בין מצרים לעיראק, לאחר פירוק קע"ם מערכת היחסים בין סוריה למצרים נעשית בעייתית.

מלחמת סיני/ מבצע קדש: סיבות והשפעות:
תאריכים: 29 באוקטובר עד 5 בנובמבר 1956. עיקר הפעילות של צה"ל הייתה באי סיני באזור.
מטרות:
  1. ליצור איום צבאי על תעלת סואץ ע"י תפיסת יעדים צמודים לתעלה ולאפשר שייט ישראלי חופשי בתעלה.
  2. לכבוש את מייצרי טיראן כדי לאפשר שייט חופשי באילת.
  3. לערער את שלטונו של נאצר ולפגוע בתהליך ההתעצמות של מצרים
  4. לערער את הצבא המצרי ולחזק את כח ההכרעה של צה"ל.

הגורמים למלחמת סיני:
  1. ערעור החיים התקינים בישראל- בעקבות טרור שהגיע מהדרום, ממצרים (מאזור עזה), חברון וירדן (מהפדאיון)- אותם מחבלים ערבים שהסתננו לארץ וביצעו פעולות טרור בארץ בקיבוצים ובמושבים, באשקלון ובמושב שפירים, כאשר פעולות אלו היו בד"כ בחסות הצבא המצרי. המטרות היו בגדול לשבש את החיים בארץ, להשיג ידיעות מודיעיניות, לפגוע בתחושת הביטחון של ישראל. בסיסי הפדאיון היו באזורי עזה ורפיח. צה"ל ניסה לעצור את הפעולות שלהם אף לא מצליח והם מסתננים כל הזמן לארץ.
  2. המרוץ לחימוש בין ישראל למצריים: בספטמבר 55 מצריים חתמה על עסקת נשק גדולה מאוד עם צ'כוסלובקיה. במסגרת עסקה זו מצריים מקבלת הרבה נשק וכך מופר האיזון. מצריים מאכסנת את הכול בסיני בגבול עם ישראל וזה מלחיץ אותה. ישראל רואה בזה ריכוז כוחות ושמצריים מתכוננת למלחמה- נאצר ריכז את כל הכוחות בסיני וישראל רוצה למנוע את המצב של עליונות מצריים.
  3. התהוות ברית משולשת בין מצרים סוריה וירדן: השיא של ברית זו היה הקמת פיקוד צבאי משותף למדינות אלה, כאשר היה ברור שהם מתארגנים למלחמה. בספטמבר 56 מבקש המלך הירדני סיוע צבאי מעיראק והוא נענה לבקשתו.
  4. הלאמה של תעלת סואץ: ב26 ביולי 56 נאצר מכריז על ההלאמה של תעלת סואץ בתגובה על הסירוב של ארה"ב לממן את בניית סכר הסואן. תעלת סואץ חשובה בעיקר כי היא דרך מעבר למערב ולאזור המזרח התיכון. בריטניה נהנתה מהרווחים של התעלה כי השתתפה בבנייתה ולכן סגירת התעלה והלאמתה מרגיז את המערב. גם לישראל התעלה הייתה חשובה כי היא השתמשה בה וזה סגר את מסחר ישראל. על פי הסכמי שביתת הנשק ב-49 האזור היה צריך להישאר פתוח. תעלת סואץ הביאה לאירופה את הנפט אך נאצר רוצה להראות שהוא מספיק חזק.
  5. הקשר בין ישראל לצרפת ובריטניה- לולא הקשר בין צרפת לישראל לא הייתה פורצת מלחמה. היחסים בניהם הולכים ומתהדקים, ישראל נותנת לצרפת מידע מודיעיני על כך שנאצר מעורב במלחמה של אלג'יר מול צרפת ולכן יש להם אינטרסים משותפים והיא שולחת לישראל נשק.על רקע זה הכעס של צרפת על מצריים רק הולך וגדל ובסוף ספטמבר 56 נערכו מגעים בין ישראל לצרפת בפגישה שתוצאותיה נקראות "הסכם סבר"- הסכם לשיתוף פעולה צבאי. צרפת מעודדת את ישראל לצאת למלחמה והוסכם שב29 באוקטובר כוחות ישראלים יתקפו את המצרים. בהמשך בריטניה וצרפת יצטרפו, כאשר נקודת ההנחה היא שכאשר תהיה בקשה לסגת המצרים לא יסגו וישראל כן ואז זו תהיה עילה לצרפת ובריטניה להיכנס. מועד זה נבחר כי בריה"מ הייתה עסוקה בהונגריה ואז לא תוכל לעזור למצריים, ארה"ב הייתה בשנת בחירות ולא רצו לצאת למלחמה.

צרפת נותנת תוספת נשק לחיזוק ישראל, וצנחנים צונחים במיתלה. המתלה הוא אזור בין שני הרים מאוד גבוהים. הם עשו זאת בהפתעה כי ישראל דאגה לעשות פעולת הסחה בירדן בכדי להטעות את המצרים. מבצע קדש מצליח מאוד, בריטניה וצרפת מצטרפות יותר מאוחר במבצע מוסקטר והמלחמה מסתיימת כשהניצחון של צה"ל היה מלא, ישראל כבשה את כל סיני אבל בגלל לחץ בינלאומי נאלצה לסגת.

הישגי מבצע קדש:
  1. בתחום הצבא: למבצע קדש היו תוצאות חשובות המתמקדות בתחושת הרווחה של הציבור וההשתחררות מהחרדה הקיומית שהתעוררה בתקופה של חדירת הפדאיון. ישראל זכתה להישג ברור: חצי האי סיני נשאר מפורז, פעולות הפדאיון פסקו לחלוטין, מצרי טיראן נותרו פתוחים. חל שיפור ביכולתו המבצעית של צה"ל, הוא רכש ניסיון נוסף בפעילות מלחמתית עם כלי נשק חדשים ושילוב כוחות שונים. מלחמת סיני הוכיחה את השילוב המוצלח בין העורף, הכוחות הסדירים וכוחות המילואים.
  2. בתחום הטריטוריאלי: הושגו שני הישגים מרכזיים- הראשון – ביטול ההסגר על אילת. השני- הפסקת הערעור על הסטטוס קוו הטריטוריאלי- עד מבצע קדש העלו לא פעם המעצמות הצעות לשינויים טריטוריאליים באזור. לאחר מבצע קדש לא הועלו שוב הצעות דומות.
הישגים לטווח ארוך:
  1. פריצת הבידוד המדיני של ישראל- ישראל פעלה בשני מישורים בכדי למנוע את כיתורה על ידי ערבים. היא קשרה יחסים הדוקים עם מדינות באפריקה והתקרבה לאיראן ותורכיה.
  2. אילת מתפתחת מאוד בעיקר מבחינה כלכלית משום שפתחו את ההסגר לנמל אילת וניתן לייבא ולייצא סחורות.
  3. הישג לטווח ארוך נוסף: שיתוף הפעולה ההדוק עם צרפת נמשך כ-10 שנים. הסיוע הצרפתי התבטא במתן הלוואות, בהצבעות באו"ם ובאספקת נשק. היא עזרה בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.

מלחמת ששת הימים- סיבות והשפעות:
הגורמים למלחמת ששת הימים:
רקע: מלחמת ששת הימים שינתה את המבנה הפוליטי, הדמוגרפי והצבאי של המזרח התיכון. היא הסתיימה בניצחון צבאי מפואר למדינת ישראל ובמפלה צורבת וקשה לעולם הערבי מבחינה טריטוריאלית וצבאית. הניצחון הישראלי הושע ללא סיוע או חסות של אחת המעצמות, כאשר מנגד נהנו מדינות ערב מתמיכת בריה"מ בנשק ובייעוץ צבאי.
באביב 57 פינה צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה. לאחר מאבק דיפלומטי ממושך תפס כוח או"ם בינלאומי את העמדות בצד המצרי של הגבול עם ישראל. נתיב המים במפרץ אילת נשאר פתוח לשיט ישראלי. ב-1964 נוצרה מתיחות באזור כאשר מדינות ערב התנגדו להפעלת מוביל המים הארצי של ישראל. הם החליטו להטות את מקורות הירדן ולהקים פיקוד משותף לפיקוח על המאבק נגד ישראל, כן הוקם אש"פ (ארגון לשחרור פלסטין).
  1. תבוסתן של מלחמות ערב במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני: תבוסתן של מדינות ערב במלחמת העצמאות ב-48 ובמלחמת סיני ב56 עודדה את מצרים להמשיך במאבקה נגד קיומה של מדינת ישראל. מצרים ידעה שהיא מכוונת לתקוף את ישראל, השאלה הייתה רק עניין של תזמון נוח למצרים לתקוף את ישראל.
  2. חולשתה של ישראל בעיני הערבים: חילופי השלטון בישראל עם פרישתו של דוד בן גוריון, החלפתו על ידי לוי אשכול שנתפס כאדם הססן, והמיתון הכלכלי הקשה שפקד את מדינת ישראל באמצע שנות ה-60 הובילו את מנהיגי מדינות ערב להערכה כי מדינת ישראל נחלשה וכי זו השעה המתאימה לתקוף אותה.
  3. המלחמה הקרה: הצטרפותה של בריה"מ לצד מדינות ערב והצטרפותה של ארה"ב לצד ישראל החריפו את המתח בין ישראל למדינות ערב, דבר שהוביל למלחמה.

הצעדים שנקט נאצר שזירזו את פרוץ מלחמת ששת הימים:
  1. תגבור כוחות המצרים בסיני- במאי 64 החל הצבא המצרי להזרים כוחות לחצי האי סיני בעקבות ידיעות בדויות שמסרה בריה"מ למצריים לגבי ריכוז כוחות ישראלים גדולים על גבול סוריה. מצריים שהייתה בברית עם סוריה חשה מחויבות לעמוד לצידה.
  2. דרישה לפינוי כוחות האו"ם מסיני: נאצר דרש ממזכיר האו"ם לפנות מחצי האי סיני את כוח החירום של האו"ם שהיה מוצב שם מ57. הוא רצה לחזק את יוקרתו ולהוכיח לעולם הערבי כי כוונותיו רציניות.
  3. סגירת מיצרי טיראן: עם פינוי כוחות האו"ם מסיני במאי, הודיע נאצר על סגירת מצרי טיראן- סגירת מפרץ אילת בפני אוניות ישראליות. בצעד זה ביקש נאצר לחזק את מעמדו ולהשיג שיתוף כלל ערבי, למרות הידיעה שהוא עלול להוביל למלחמה.

השפעות המלחמה:
  1. תחושת עליונות ואופוריה: המלחמה עוררה תחושת גאווה במקום אווירת הייאוש והחרדה. החלה התעוררות דתית עמוקה. העם הריע למנהיגיו ולקציני הצבא שבראשם שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל רבין. איחוד ירושלים היה בגדר הגשמת חלום של דורות רבים. רוב הציבור האמין כי תם עידן המלחמות ושהערבים למדו לקח כי לא יוכלו להשמיד את ישראל.
  2. חיזוק מעמדו של צה"ל וקציניו הבכירים בעיני הציבור הישראלי: הצבא נתפש ככל יכול, וקציניו הפכו לדמות מוערצת. לאחר ניצחון צה"ל החלו בשיפור אמצעי הלחימה. חיל האוויר וחיל השריון גדלו ותקציב הביטחון גדל באופן ניכר.
  3. הוויכוח הציבורי על עתיד השטחים: לאחר המלחמה כאשר צה"ל השתלט על כל ארץ ישראל המערבית, החלו להיווצר מחלוקות לגבי עתיד השטחים. התגבשו שני מחנות בעלי אידיאולוגיות מנוגדות: 1. "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שאמרו שהמקומות שנכבשו ביהודה והשומרון הם לב האומה וזכותו של עם ישראל לשבת שם. 2. "שלום וביטחון"- הוא האמין כי לא ניתן לסגת מהשטחים אלא אם יושגו תחילה הסדרי ביטחון. ראה בסיפוחם סכנה לאופייה הדמוקרטי של ישראל וכתופעה העלולה לחסל כל סיכוי לשלום.
  4. מלחמת ההתשה: חודשים ספורים לאחר שביתת הנשק חידשו המצרים את האש ובקיץ 68 החלו להפגיז את כוחות צה"ל מעברה השני של תעלת סואץ. החלה מלחמת ההתשה, הארוכה בתולדות ישראל. במלחמה זו היו לישראל מאות הרוגים ואלפי פצועים.
  5. ישראל והשטחים: בעקבות המלחמה שלטה ישראל בשטחים שגודלם היה פי 3 משטחה הריבוני לפני המלחמה. בדרום שלטה ברצועת עזה ובחצי האי סיני עד לתעלת סואץ. במרכז שלטה על שטחי יהודה ושומרון עד לנהר הירדן, בנוסף לרמת הגולן בצפון. ישראל לא קבעה מדיניות ברורה לגביהם בשל החשש מלחצים בינלאומיים ומהשלכות שינבעו מסיפוחם של ערביי השטחים למדינת ישראל. תנועת "שלום עכשיו" טענה כי אין להחזיק בשטחים ובאוכלוסייה שם.

תהליך הקליטה במדינת ישראל בשנות החמישים- קשיים ודרכי התמודדות:
לפני הקמת המדינה קלט היישוב בארץ מאות אלפי עולים שהגיעו לארץ בזרם איטי, רובם בשנות השלטון הבריטי. רבים נקלטו בערים הגדולות, במושבות, בקיבוצים ובמושבים. העובדה כי היה דמיון רב ברקע התרבותי והחברתי של העולם החדשים והוותיקים הקלה על הקליטה, גם כאשר היה מדובר בפערים אידיאולוגיים.
קליטת העלייה ההמונים בשנות ה-50 הייתה שונה לגמרי. היקף העלייה היה עצום- כמיליון עולים תוך 10 שנים. מצבו של המשק הישראלי, בעיות ביטחוניות וההרכב החברתי יצר בעיות קליטה קשות ביותר:
בתחום התעסוקה: הקושי לספק תעסוקה לעולם ולהופכם לכוח עבודה יצרני המשתלב בחברה הישראלית. רוב העולים באו ארצה חסרי כל, הן ממזרח אירופה והן מארצות האסלאם והיו זקוקים בדחיפות לעבודה שתאפשר להם לפרנס את משפחותיהם.
בתחום הדיור: הקושי לספק להמוני העולים מקום לגור בו, בין אם מדובר בדיור זמני לטווח קצר או בשיכוני קבע. בהיעדר מקומות שיכון קבועים נאלצו הרשויות לשכן את רוב העולים בשיכונים ארעיים כמו מחנות הבריטים שפונו או בתים נטושים. עולים שמוצאם מאירופה התמודדו טוב יותר עם בעיית השיכון, הם נעזרו בגופים מארצות מוצאם ובקרובי משפחה שדאגו להם. בנוסף הוקמו יישובים בצפון, באזור ירושלים ובמושבים רבים עבור עולים מארצות האיסלאם.
בתחום הבריאות: הבריאות הייתה אחת מהבעיות הקשות בתהליך קליטת העולים. מערכת הבריאות הייתה צריכה להעניק טיפול רפואי כשהיא סובלת ממחסור ברופאים ובציוד. לא היה בו מספיק בכדי לסייע לעולים הנגועות במחלות מידבקות, כמו שחפת. מחלות רבות פרצו ורבים נהרגו. בשנת 1950 התפרצה מגפת שיתוק ילדים בכל הארץ. היה שיעור גבוה מאוד של תמותה. בעיית בריאות העולים הביאה את שאלת העלייה למודעות הציבור. המחלות המידבקות פגעו בציבור כולו והחלה להישמע ביקורת על הממשלה.
קשיים ביטחוניים: זרם העולים החל להגיע בסערת מלחמת העצמאות. מלחמת סיני העמידה קשיים נוספים על תהליך קליטת העלייה, הן משום המאמץ המלחמתי והן משום שהתחדש במפתיע זרם העולים ממזרח אירופה.
קשיים כלכליים: נוצר גירעון חמור בתקציב הסוכנות, קופת המדינה הייתה ריקה ולא היו מקורות מימון. אירופה הייתה עסוקה בשיקומה הכלכלי לאחר המלחמה, והמחסור המתמיד במטבע זר מנע רכישת ציוד צבאי, דלק, מזון וחומרי גלם. בשנים 49-51 היה מצב המשק רע מאוד. מלאי המזון, הדלק ויתרות מטבע החוץ אזלו. במרץ 49 החליטה הממשלה על מדיניות כלכלית של קיצוב במצרכים הנקראה "צנע"- עיקריה היו חלוקת מצרכי מזון בסיסיים באופן שווה לכולם.
השתלבות חברתית: היתה בעיה באופן השתלבותם של יוצאי ארצות האיסלאם בחברה הישראלית. בקרב ראשי המדינה והחברה הישראלית שרובה הייתה יוצאי אירופה, רווחה דעה שלילית אודות העולים מארצות האיסלאם. אווירה חברתית זו פגעה בהם והגבירה אצלם את תחשובת הזעם והתסכול. דרך התמודדות עם קושי זה הייתה תפיסת "כור ההיתוך" עליה הכריז ראש הממשלה בן גוריון. לפי תפיסה זו יש לבצע תהליך "כור היתוך" של כל קבוצות העולים עם בני היישוב הוותיק לחברה אחת. מטרתו של תהליך זה הייתה להפחית את הניכור ולמתן את המתח בין מזרחים לאשכנזים. תפיסה זו לא הצליחה ואף פיתחה משברים. דרך התמודדות נוספת עם הקושי בהשתלבות החברתית הייתה באמצעות החינוך, בעוד הדש היה על מיומנויות השפה העברית. לשם הקניית השפה העברית לעולים נעשתה עבודת התנדבות רחבת היקף ב45 שבמסגרתה למדו עברית אלפי עולים חדשים. ב-49 נחקק "חוק חינוך חובה" לפיו כל הילדים מגילאים 5 עד 14 זכאים לחינוך חינם. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה