יום שלישי, 26 במרץ 2013

מלחמת העצמאות - חלק שני יעדי הצדדים הלוחמים:יחסי הכוחות והיתרונות היחסיים של כל צד בפתיחת שלב זה: המאפיינים של השלב השני במלחמה: הסכמי שביתת הנשק המניעים של מדינות ערב לחתימה על הסכמי שביתת הנשק : היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים הגורמים לבריחת ערביי ארץ ישראל בשלב הראשון של המלחמה: עזיבה וגירוש הפלסטינים בשלב השני של המלחמה: "חסימת השיבה":


מלחמת העצמאות - חלק שני


יעדי הצדדים הלוחמים:
מדינות ערב:
·        חיסול קיומה של ישראל כמדינה, מתוך התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה - לכל המדינות הערביות היה רצון משותף "לעקור את הנגע הציוני מעל אדמת המזרח התיכון".
·        התגייסות לעזרת ערביי הארץ - אחרת יואשמו כי נטשו אותם.
·        שאיפות התרחבות טריטוריאליות - בין המדינות הערביות היתה תחרות פנימית על שטחי סיפוח. חלק מהמדינות רצו לתפוס שטחים בארץ ישראל ולהשתלט עליהם.
·        שיקולים פוליטיים פנימיים - סוריה ומצרים חששו כי עבדאללה מלך ירדן יתחזק, כאשר יצליח לכבוש שטחים נכבדים מארץ ישראל. הם הצטרפו למלחמה גם כדי לבלום את התחזקותו.

מדינת ישראל:
·        שמירה על עצם קיומה של מדינת ישראל שאך הוקמה.
·        הבטחת שליטה באזורים שיועדו למדינה היהודית ע"פ תוכנית החלוקה של האו"ם ובהמשך גם התרחבות לאזורים נוספים מתוך שיקולים התיישבותיים, ביטחוניים ודמוגרפיים.

יחסי הכוחות והיתרונות היחסיים של כל צד בפתיחת שלב זה:
מדינות ערב:
ל4 המדינות (בסיוע כוח המשלוח העירקי) היו יתרונות ברורים מול מדינת ישראל שזה עתה קמה:
ü      כמות הנשק ואיכותו - היתרון הגדול של צבאות ערב התבטא באיכות ובכמות כלי הנשק. הציוד שעמד לרשותם היה עדיף בהרבה על זה שהיה בצד היהודי (14 מטוסי קרב מול 0, 140 תותחי שדה מול 5, 40 טנקים מול 1 וכו')
ü      כוחות רעננים שטרם לחמו לעומת כוח המגן היהודי שהיה עייף, מותש ושחוק לאחר חודשים ארוכים של קרבות.

מדינת ישראל:
ü      מוטיבציה גבוהה לאור התובנה שהמדובר במלחמת קיום - ההבנה שמדובר במלחמה של "להיות או לחדול".
ü      עורף אזרחי - כל היישוב התגייס למערכה, והיה ערוך גם בישובים להגיב להתקפות הערבים.
ü      הסכמה לאומית סביב מטרות המלחמה - העם היהודי כולו התאחד בשאיפתו לשמירה על הקיום של המדינה היהודית שהוקמה.



המאפיינים של השלב השני במלחמה:
בחלק זה של המלחמה 4 שלבים מרכזיים:
1. חודש ראשון:
הפלישה הערבית לארץ ישראל:
o       צבאות סוריה ולבנון ינועו לאזור טבריה-צפת ולכיוון נצרת.
o       צבאות עיראק וירדן ינועו מעבר הירדן לכיוון מערב, לעבר עפולה-נצרת. (כאן הם יתרכזו להיערך לשלב השני של הפעולות, לאחר שיתברר מה המצב באזור עפולה).
o       הצבא המצרי ינוע לעבר תל אביב, במגמה לרתק ולשתק כוחות יהודים, ובכך לתרום להצלחת הפעולות.


הבלימה היהודית:
כשהחלה הפלישה הערבית נערכו כוחות המגן היהודיים למגננה בכל החזיתות,
כאשר המטרה היא לבלום את התקדמות הכוחות כמה שיותר קרוב לגבול וכמה שיותר מהר.
כך, על אף לחצם הרצוף של חמשת צבאות ערב, הם לא הצליחו לחסל את המדינה היהודית במלחמת בזק.
מרבית הישובים הקטנים שהותקפו החזיקו מעמד.
צבאות ערב נעצרו בכל החזיתות.
צה"ל נלחם לראשונה כצבא מגובש של מדינה ריבונית.

2. הפוגה ראשונה: (4 שבועות)
ישראל מנצלת את ההפוגה ומצליחה להעצים את כוחה:
צה"ל קולט מתגייסים חדשים, רוכש נשק רב ויעיל יותר ומקים יחידות חדשות.

3. קרבות "עשרת הימים":
כאשר התחדשו הקרבות צה"ל קיבל את ההחלטה ליזום התקפות נגד בשלוש החזיתות:

o       בחזית הצפון (מבצע "ברוש" ו"דקל"):
צה"ל הצליח להדוף את הכוחות הפולשים:
את סוריה שפלשה לכיוון ראש פינה, ואת "צבא ההצלה" שלחם באזור הגליל.

o       בחזית המרכז (מבצע "דני"):
צה"ל הצליח באופן חלקי :
המבצע הרחיק את בסיסי הלגיון הירדני ממרחב תל אביב.
עשרות כפרים נפלו בידי צה"ל.
רמלה ולוד (כולל שדה התעופה ותחנת הרכבת) נכבשו.
נפתחה דרך חלופית לירושלים.
עם זאת, צה"ל לא הצליח לכבוש את לטרון, בדרך לירושלים (למרות הניסיונות הרבים),
והכביש הראשי לירושלים נשאר חסום.

o       בחזית הדרום:
צה"ל נכשל בניסיונות הבלימה וההדיפה:
הדרך לנגב נותרה סגורה, והנגב היה עדיין מנותק.
המצרים לא זזו מעמדותיהם בדרום (אך גם לא הצליחו להמשיך בכיבושיהם).

4. הפוגה שנייה והכרעת המלחמה:
ההפוגה השנייה היתה לתקופת זמן בלתי מוגבלת.
צה"ל נטל את היוזמה לידיו והפעיל כוחות רבים לביצוע מבצעים גדולים אשר "יקבעו עובדות בשטח" בדבר גבולותיה של המדינה היהודית:

o       בצפון (מבצע "חירם"):
שחרור כל הגליל וחדירה לתוך לבנון -
בקרבות שנמשכו 60 שעות הצליח צה"ל לכבוש את כל הגליל ולהציב את גבולות המדינה בצפון כפי שהיה בתקופת המנדט.

o       בדרום (מבצע "יואב", "חורב" ו"עובדה"):
הדיפת המצרים מתחום ארץ ישראל -
צה"ל הצליח להביא לגירוש כל הכוחות המצריים מן הנגב ולהשמדת חלק מהם. המבצע אילץ את מצרים להסכים להפסקת אש, ומצרים היתה הראשונה מבין מדינות ערב שדנה בהפסקת אש.
שחרור כל הנגב עד אילת -
ישראל יצאה למבצע כיבוש הנגב במהלך המשא ומתן עם הירדנים. בעקבות דרישותיהם של הירדנים לשלוט בדרום הנגב, נדרש צה"ל להוכיח כי הנגב מצוי בשלמותו בריבונות ישראל.
המבצע הסתיים עם הנפת "דגל הדיו" ב"אום רשרש" היא אילת.


הסכמי שביתת הנשק
הבהרת המושגים: הפסקת אש, שביתת נשק והסכמי שלום.

§        הפסקת אש - היא שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם, כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות.                                הפסקת האש פחותה בדרגתה משביתת נשק, שהיא הפסקה מוחלטת של הלחימה, וגבוהה יותר בדרגתה ממצב הפוגה.
§        שביתת נשק - היא סיומה של מלחמה או עימות אלים אחר, בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה.                                                                                                    שביתת נשק היא נחותה מהסכם שלום (שלגיבושו נדרשת תקופה ארוכה, של חודשים ואפילו שנים), וגבוהה בדרגתה מהפסקת אש.
§        הסכמי שלום - הינם הסכמים הנחתמים בין מדינות, לפיהם היחסים בין המדינות אינם כוללים עימות אלים ובין הצדדים שוררת הסכמה (בעל-פה או בכתב) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.
במהלך שנת 1949 נחתמו ברודוס הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה. הסכמים אלה היוו את סופה הרשמי של מלחמת העצמאות.

המניעים של ישראל לחתימה על הסכמי שביתת הנשק:
ü      ארה"ב ומדינות רבות באו"ם לחצו על ישראל לנהל משא ומתן להסכמי שביתת נשק.
ü      המצב האסטרטגי השתפר - הגליל כולו בידי צה"ך, בדרום גורשו המצרים (למעט "כיס פלוג'ה"). רק בחזית המזרחית נותרו בעיות - הצבא העירקי חנה בשומרון והצבא הירדני איים על הנגב הדרומי.
ü      היה צורך לנוח מן המאמץ המלחמתי העצום ולהתחיל בבניית מדינה חדשה ובקליטת העלייה שהחלה להגיע ארצה.

המניעים של מדינות ערב לחתימה על הסכמי שביתת הנשק :
ü      הסכמי שביתת נשק אפשרו למדינות ערב להינצל מתבוסה מוחצת.
ü      השליטים הערביים היו מוכנים להוציא את צבאותיהם עקב בעיות פנים חמורות ולחץ בין לאומי.


יש לשים לב:
v     הסכמי שביתת הנשק נחתמו עם מדינות ערב ולא עם ערביי הארץ.
v     ההסכמים נערכו בנפרד עם כל מדינה ערבית: מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. עם עיראק לא נוהלו שיחות.
v     ההסכמים חפפו במידה רבה את גבולות ארץ ישראל בתקופת המנדט.
v     הסכמי שביתת הנשק לא הולידו הסכמי שלום באותה העת.




"הקו הירוק":
בעקבות ההסכמים עם מדינות ערב בתום המלחמה נוצר קו גבול למדינת ישראל, המכונה "הקו הירוק".
קו גבול זה הפך לגבולותיה הבינלאומיים והמוכרים של ישראל עד מלחמת ששת הימים (1967).
בצפון:
כל אזור הגליל ואצבע הגליל מערבית לכנרת, עד מישור החוף.
אזורי העמקים.
* לא נכלל: הצד המזרחי של הכנרת נקבע כשטח מפורז.
רמת הגולן היתה בשטחה של סוריה.
במרכז:
כל מישור החוף עד לגבול עזה, אזור השרון והשפלה.
ירושלים - רק חלקה המערבי (המודרני).
* לא נכלל: כל אזור יהודה ושומרון ומזרח ירושלים (כולל העיר העתיקה והכותל המערבי), היו בשליטת ירדן.
בדרום:
כל אזור השפלה והנגב עד אילת.
* לא נכלל: רצועת עזה, לאורך מישור החוף, היתה בשליטת מצרים.

למעשה, בתום המלחמה:
§                                                                    ארץ ישראל חולקה לשלושה חלקים:
- מדינת ישראל ששטחה היה פי 4 מהשטח שברשותה עם פרוץ המלחמה.
- הגדה המערבית שסופחה לירדן.
- רצועת עזה שבה היה ממשל מצרי.
§                                                                    מדינת ישראל הייתה בעלת שטח רצוף, ולא מורכבת מ-3 אזורים נפרדים כפי שקבעה החלטת ה"חלוקה".
§                                                                    ירושלים הוכרזה ע"י הממשלה כבירת ישראל ב-2.2.49 ובכך ביטלה את החלטת האו"ם לגבי בינאום ירושלים.

היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים
(ע"פ סיכומו של אמנון ליבר)

קיימות גרסאות שונות על ממדי בעיית הפליטים כפי שנוצרה בשנים 1947-1949.
המספרים נעים בין כ- 525,000 לכ- 765,000.
כמו כן קיימות גישות שונות להיווצרות הבעיה:
הפליטים ברחו מביתם מיוזמתם במהלך המלחמה,
הפליטים גורשו בכוח ע"י הכוחות היהודיים מתוך מדיניות גירוש מכוונת,
ונסיבות המלחמה גרמו לכך שחלק מהפליטים ברחו ביוזמתם וחלקם נדחפו לכך ע"י הכוחות היהודיים.

הגורמים לבריחת ערביי ארץ ישראל בשלב הראשון של המלחמה:
·        בשלבי המלחמה הראשונים עזבו את הארץ בני האליטות והעשירים אשר נטשו את הארץ עד לרגיעת המצב.
·        ערבים בני כל השכבות נסו מביתם בעקבות החמרת המצב הכלכלי והתפוררות השלטון הפנימי, בעיקר בערים הערביות. ערבים אלו מצאו מקלט בעורף הערבי או בארצות ערב. כאן (ואף בשלבים מאוחרים יותר) השפיע הדפוס המסורתי של התנהגות התושבים באזור בימי מלחמה: האוכלוסייה האזרחית עוזבת את אזורי הלחימה ושבה אליהם עם סיומה. כך היה במלחמות קודמות שהתנהלו באזור ואף עתה ציפו אלה שעזבו לחזור למקומות מגוריהם בתום הקרבות.
·        התעצמות הקרבות, בעקבות תוכנית ד', הביאה לקריסתה של החברה הפלסטינית ולבריחה המונית מאזורי הלחימה. הידיעות על הפעולות של אצ"ל ולח"י בכפר דיר יאסין כפי שהופצו בקרב ערביי א"י השפיעו על חלק מהם לנטוש את ביתם, והגבירו את המנוסה כשהתקרבו כוחות צה"ל במהלך המלחמה. בערים המעורבות האוכלוסייה הערבית עזבה כליל או בחלקה הגדול, עובדה אשר הביאה לכיבושן ע"י הכוחות היהודיים (יפו, חיפה, טבריה, בית שאן).

למעשה, בשלב זה של המלחמה לישוב היהודי לא היתה מדיניות מגובשת לגבי האוכלוסייה הערבית, כמו גם מדיניות של גירוש. בריחת הערבים היתה קשורה להתפתחות הלחימה.
כמו כן, בניגוד לדעה הנפוצה, המנהיגים הערביים וממשלות ערב לא עודדו את ערביי א"י לעזוב את הארץ, תוך הבטחה שהם יחזרו לביתם לאחר הניצחון על היהודים. בדרך כלל מנהיגי הערבים ומדינות ערב התאמצו לבלום את הבריחה (למעט מקומות אחדים בהן הורתה ההנהגה הערבית לעזוב).

עזיבה וגירוש הפלסטינים בשלב השני של המלחמה:
·        בשלב השני של המלחמה, כאשר הפכה הלחימה להיות בין צבאות סדירים, נוצר גל פליטים גדול, בעיקר בימי קרבות "עשרת הימים".
כתוצאה מקרבות אלו הערבים נטשו את לוד, רמלה ואת הישובים הסמוכים.
במהלך הלחימה עזבו רבבות ערבים את בתיהם כתוצאה מהלחץ של כוחות צה"ל עליהם.
בשלב זה של המלחמה נתפסו הפלסטינים כמשתפי פעולה ומסייעים לכוחות הפלישה. בעקבות כך הוסרו המעצורים שמיתנו את יחסה של "ההגנה" אל הפלסטינים בשלבים המוקדמים יותר של המלחמה, והוכשרו גם מעשי גירוש.
·        בגליל נשארו רוב התושבים הערביים. נצרת, שפרעם ועיירות אחרות נכבשו ע"י צה"ל ותושביהן נשארו. במקומות אחדים פינה צה"ל את הכפרים מיושביהם בשל סמיכותם לאזורי הלחימה.
·        בנגב פונו הערבים מהאזורים שנכבשו ע"י צה"ל והועברו לגבול אזורי הקרבות.










"חסימת השיבה":
היישוב היהודי וממשלת ישראל נקטו במדיניות של  מניעת השיבה של הפליטים למקומות מגוריהם הקודמים, החל מראשית המלחמה.
הממשלה החלה לבצע בפועל פעולות אשר יקשו על השיבה:
יישוב שכונות עירוניות ערביות שננטשו ע"י עולים חדשים או פליטים יהודים שברחו מאזורים אחרים,
הרס כפרים נטושים,
העלאת יישובים חדשים על אדמות שננטשו ע"י ערבים
ותפיסת מסתננים בשטח (פליטים שניסו לחזור לכפריהם כדי לפנות רכוש או לקצור יבול בשדות).
ראשי המדינה ראו בהחזרת הפליטים איום מסוכן על קיומה של מדינת ישראל ועל היותה מדינה יהודית. כן ראו בפליטים כמשתפי פעולה העלולים לסכן את המדינה.

במו"מ המדיני שנערך עם גורמים שונים ישראל היתה מוכנה להחזרת מספר קטן של פליטים על בסיס הומניטרי, אך מדיניותה הכוללת בנושא היתה כי מדינות ערב, אליהן נמלטו הפליטים, אחראיות ליישובם מחדש בארצותיהם.
מדינות ערב סרבו לקלוט את הפליטים במדינותיהם (למעט ירדן) והנציחו את ישיבתם במחנות פליטים,אשר הפכו עם השנים לאזורי מצוקה.










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה