ניסוי

יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

שאלות בגרות עם תשובות - מקרא - שאלות חזרה מתכונת עם תשובות שאלות בגרות, בראשית א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' יא' יב' משולב עם קטעים מתהילים ק"ד



שאלות בגרות עם תשובות - מקרא - שאלות חזרה מתכונת עם תשובות

 שאלות בגרות, בראשית א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' יא' יב'

1.קרא בראשית א', 26-27, ט', 1-7.

בראשית א 27-26

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם"

בראשית, ט', 1-7
"א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.  ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.  ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.  ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.  ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.  ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.  זוְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ.  "

א.    הביטוי "בצלם אלוהים" נזכר בשני הקטעים שלפניך. הסבר המשמעות של בריאת האדם "בצם אלוהים", על פי הקשר בכל קטע.
ב.     ש"א לוינשטם כותב שהאשורים "נהגו לדמות את המלך לצלם האל או לדמותו, על מנת לפארו ולרוממו ולהעלות את דרגתו מעל דרגת אדם רגיל".
לפי לוינשטם, במה שונה ההתייחסות המקראית ל"צלם אלוהים" מההתייחסות במזרח הקדום, ומה אפשר ללמוד מכך על מהות האדם על פי המקרה?


תשובה לשאלה 1:
א.   משמעות בריאת האדם "בצלם אלוהים" בהקשרה ע"פ בראשית א' 27-26: 
   האדם נברא עם יכולת שליטה בחיות, ובכך הוא דומה לאל השולט בעולם. 
   או: 
   מכיוון שנאמר בלשון רבים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ואחת הפרשנויות
   היא שהאל התייעץ עם המלאכים, ניתן לומר שמשמעות בריאת האדם "בצלם
   אלוהים" היא שהוא נברא בדמות המלאכים. 
    
משמעות בריאת האדם "בצלם אלוהים" בהקשרה ע"פ בראשית ט' 7-1: 
   האדם נברא עם תכונות רוחניות דומות לאלה של אלוהים כגון מוסר ומצפון,
   ומשום כך ניתן לתבוע ממנו שלא לרצוח. 
   או: 
   רוצח אדם דינו מוות, מכיוון שפגע באדם שנברא "בצלם אלוהים". מכאן,
   שבגופו של האדם יש משהו מן האלוהות, וזו משמעות בריאת האדם "בצלם
   אלוהים". 
או: 
   האדם נברא עם יכולת שליטה בחיות, ובכך הוא דומה לאל השולט בעולם:
   "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ..." (בראשית ט' 2). 

ב.   במזרח הקדום ייחסו למלך "צלם (=דמות) אלוהים" וזאת כדי להבדילו משאר
   בני האדם, שאינם בדרגת המלך ואינם דומים לאל. 
   במקרא, לעומת זאת, כל בני האדם הם "בצלם אלוהים", המלך ואחד העם. 

   מכאן ניתן ללמוד, שהמקרא תופס את האדם כנעלה יותר מכפי שהוא נתפס
   במזרח הקדום. 
   או: 
   מכאן ניתן ללמוד שע"פ המקרא כל בני האדם שווים, בעוד שבמזרח הקדום
   נתפס המלך כנעלה על כל שאר בני האדם. 








שאלה 2:

א.קרא בראשית, ח', 12-6, 21-20

בראשית ח', 12-6:
ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.  ז וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.  ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה--כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה.  י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה.  יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.  יב וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד"


בראשית ח', 21-20

"כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"

145. יום חמישי, יום שישי החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז.
146.
 בבוא היום השביעי,
147.
 הוצאתי ושילחתי יונה.
148.
 היונה הלכה ושבה אליי;
149.
 תחנה (לנוח) לא נראתה לה, והיא חזרה.
150.
 הוצאתי ושילחתי סנונית.
151.
 הסנונית הלכה ושבה אליי;
152.
 תחנה (לנוח) לא נראתה לה והיא חזרה.
153.
 הוצאתי ושילחתי עורב.
154.
 העורב הלך וכשראה כי שככו המים,
155.
 הוא אכל, התעופף, צפצף(?) ולא חזר.
156.
 הוצאתי קורבנות והעליתי אותם לכל ארבע הרוחות.
157.
 עשיתי קטורת בפסגת ההר.
158.
 ערכתי כלי קודש שבעה על שבעה;
159.
 לתוכם שפכתי קנים, עץ ארז והדס.
160.
 האלים הריחו את הריח;
161.
 האלים הריחו את הריח הניחוחי.

כתוב שלוש נקודות דמיון בין סיפור גילגמש ובין סיפור המבול המקראי.

ב.קרא פסוק 21 בקטע שלפניך, וכן בראשית ו', 5-7
בכל אחד מהכתובים, כתוב מהי הקביעה בדבר יצר לב האדם, ולאיזו מסקנה מגיע ה' בעקבות זאת.

תשובות לשאלה 2:

א.   על התלמיד לציין שלוש מבין נקודות הדמיון הבאות: 
   1)   בשני הסיפורים נשלחים בעלי כנף (כגון יונה ועורב) לראות האם קלו המים.  
   2)   בשני הסיפורים בניסיון הראשון בעל הכנף שב כי המים לא קלו, ובפעם  
      האחרונה בשני הסיפורים לא שב בעל הכנף כי המבול תם, קלו המים. 
   3)   בשני הסיפורים נאמר על היונה "לא מצאה מנוח לכף רגלה". 
   4)   בשני הסיפורים מקריב הניצול קורבן לאל/אלים. 
   5)   בשני הסיפורים נאמר שהאל/האלים הריחו את ריח הקורבן. 
   6)   בשני הסיפורים מדובר בשליחה ביום השביעי, או: בשני הסיפורים יש   
      שימוש במספר הטיפולוגי 7. 
    
ב. בבראשית ו' 7-5 קובע אלוהים שיצר מחשבות לבו של האדם "רק רע כל היום",
   כלומר האדם חושב ומתכנן כל היום כיצד לעשות רע, והמסקנה הנובעת מכך
   היא שיש להשמיד את האדם: "אמחה את האדם אשר בראתי". 
   בבראשית ח' 21 אלוהים קובע שוב כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", אבל מסיק
   מסקנה הפוכה: הוא לא יגרום להשמדת העולם והחיים בו בגלל שחיתות
   האדם, מפני שרוע לבו של האדם טבוע באופיו, ואי אפשר לשנות זאת. 







שאלה 3:  קרא בראשית, א', 14-19, תהילים, ק"ד, 23-10

בראשית, א', 14-19:
"יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.  טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי."

תהילים, ק"ד, 23-10
" י  הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים, בַּנְּחָלִים;    בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן.
יא  יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי;    יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
יב  עֲלֵיהֶם, עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן;    מִבֵּין עֳפָאיִם, יִתְּנוּ-קוֹל.
יג  מַשְׁקֶה הָרִים, מֵעֲלִיּוֹתָיו;    מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
יד  מַצְמִיחַ חָצִיר, לַבְּהֵמָה,    וְעֵשֶׂב, לַעֲבֹדַת הָאָדָם;
לְהוֹצִיא לֶחֶם,    מִן-הָאָרֶץ.
טו  וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ--    לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן;
וְלֶחֶם,    לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
טז  יִשְׂבְּעוּ, עֲצֵי יְהוָה--    אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע.
יז  אֲשֶׁר-שָׁם, צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ;    חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
יח  הָרִים הַגְּבֹהִים, לַיְּעֵלִים;    סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
יט  עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים;    שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ.
כ  תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה--    בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
כא  הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף;    וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם.
כב  תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יֵאָסֵפוּן;    וְאֶל-מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן.
כג  יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ;    וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב."

א.קרא בראשית, א', 14-19; תהילים, ק"ד, 23-10.
בשני הכתובים מתואר תפקיד המאורות.
1.   ציין תפקיד של המאורעות שנזכר בשני הכתובים. בסס את תשובתך על הפסוקים.
2.   איזה רעיון מבקש משורר תהילים להדגיש באמצעות תיאורי היום והלילה? הסבר.
ב.קרא תהילים, ק"ד, 10-18.
מסיפורי הבריאה בבראשית ב' עולה שהעולם נברא בעיקר למען האדם, ואילו מהקטע בתהילים עולה תפיסה שונה של הבריאה.
הסבר קביעה זו, ובסס אותה של שלוש דוגמאות בתהילים.

תשובה לשאלה 3:
א. (1) בשני הכתובים נקבעים המועדים בלוח השנה על-פי המאורות: בראשית א, 14:
"והיו לאתת ולמועדים ..."; תהילים ק"ד, 19: "עשה ירח למועדים...".
(2) הרעיון שמבקש משורר תהילים להדגיש באמצעות תיאורי היום והלילה הוא שה'
קבע ליום וללילה תכלית ומטרה: החושך והלילה נבראו בעבור חיות הטרף – זהו
זמנן לצאת ולצוד את טרפן. האור והיום נבראו בעבור האדם – זהו זמן עבודתו
ופועלו.  האבחנה בין היום לבין הלילה נוצרה על מנת לתת לבע"ח ולאדם זמן
פעולה נפרד: "תשת חושך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער... הכפירים שואגים
לטרף... תזרח השמש ייאספון... יצא אדם לפעלו ולעבדתו..." (פס' 23-20).
ב. תפיסת הבריאה בתהילים שונה מזו המופיעה בבראשית ב.  הבריאה בתהילים ק"ד
מתוארת כבריאה תכליתית – לכל דבר שברא ה' יש מטרה ותפקיד. הבריאה נעשתה לא
רק בעבור האדם.
אפשרות נוספת, הבריאה על-פי תהילים ק"ד באה לתאר את שלמות העולם ולפיכך את
שלמותו ומושלמותו של הבורא.
יש לציין שלוש מתוך הדוגמאות הבאות:
1) ענפי העצים נוצרו בעבור עופות השמים – פס' 12.
2) החציר נוצר כמזון לבהמות – פס' 14.
3) הברושים נוצרו כביתן של החסידות – פס' 17.
4) ההרים הגבוהים נוצרו כמחסה ליעלים – פס' 18.
5) הסלעים נוצרו כמחסה לשפנים – פס' 18.
ניתן להביא דוגמות נוספות מפסוקים 15 ,14 ,13 ,11-10.








שאלה 4:
קרא בראשית, ג',1-6, ו', 1-4
" א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.  ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  "


בראשית ו', 1-4
" א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם.  ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.  ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם."

א.     קרא את הקטע מפרק ג' שלפניך, וכן בראשית, ד', 8-3, 23-24.
בקטעים אלה מתוארים ההתדרדרות של המין האנושי.
ציין שלושה שלבים בהתדרדרות, והסבר כיצד אפשר לראות בהם הדרשה מן הקל אל הכבד. בסס את תשובתך על הפסוקים.
ב.     קרא את הקטע מפרק ו' שלפנייך, ואת פירוש רד"ק לביטוי "בני האלוהים (פרק ו' פסוק 2): "בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות. כי הם ייקראו אלוהים, כמו: 'אלוהים לא תקלל'(שמות, כ"ב, 27) והדומים לו".
מפירוש רד"ק אפשר להבין כי החרא בפרק ו' חמור יותר משלושת החטים שציינת בסעיף א. הסבר.

תשובה לשאלה 4:
א. השלבים בהידרדרות האנושית:
1. בבראשית ג', 6-1, האדם ואשתו עוברים על צו ה', שאסר עליהם לאכול מפרי עץ
הדעת טוב ורע, ואוכלים מפרי העץ. "...אמר אלוהים לא תאכלו ממנו" (פס' 3);
"...ותקח מפריו ותאכל, ותיתן לאישה עמה ויאכל" (פס' 6).
2. בבראשית ד', 8-3, קין רצח את הבל אחיו, והתעלם לחלוטין מאזהרתו של ה':
"...ויקום קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
3. בבראשית ד', 24-23:  למך מציג עצמו כרוצח סדרתי,  ומתפאר במעשיו בפני
נשותיו. כמו כן, הוא טוען כי ה' יגן עליו מפני אלה שיבקשו לנקום בו על מעשיו:
"עדה וצלה שמעו קולי... איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי כי שבעתים יקם קין,
ולמך שבעים ושבעה".
ההידרדרות האנושית בנויה על פי הדרגה מן הקל לכבד:
האדם ואשתו עוברים על צו ה' המפורש, האוסר אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע. קין, בנם של אדם
וחוה,  רוצח את אחיו הבל,  כתוצאה מקנאה ותסכול ולא נשמע לאזהרות ה'.  (רצח הינו מעשה
חמור יותר מאכילת פרי עץ הדעת טוב ורע). למך מתפאר ברצח וטוען כי ה' יגן עליו – ובכך מעשיו
חמורים עוד יותר.
ב. על פי פירוש רד"ק,  "בני האלוהים" הנזכרים בפרק ו'  הם האליטה השלטונית של
האנושות באותה תקופה,  בני השופטים וראשי המדינות.  לאור זאת,  חטאיהם חמורים
יותר מאלה שתוארו בסעיף א', מפני שרמת הציפיות מראשי העם גבוהה יותר מזו שניתן
לצפות מבני אדם פשוטים.  לכינוי "בני האלוהים"  צריך להיות כיסוי התנהגותי. לאור
זאת, העובדה שבני האלוהים, ראשי השלטון, לקחו את בנות האדם לעצמן מבלי רשות
(ואולי אף נגד רצונן) חמור יותר מחטאיהם של אדם,קין ולמך.

















שאלה 5:
קרא בראשית ב', 21-25, בראשית ג', 6-1 ו-16.


בראשית ב', 21-25:
   כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.





בראשית ג', 6-1 16.
" א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.  ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל."

בראשית ג', 16.
"   טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ"

א.    בפסוקים שלפניך אפשר להבחין בארבע מצבים בהתפתחות  היחסים בין האיש לאישה.

-האישה בעמדת נחיתות לעומת האיש.
-שוויון בין האיש לאישה
-האישה יוזמת ואקטיבית
-האישה שוב בעמדת נחיתות לעומת האיש

הבא מהכתוב דוגמה לכל אחד ממצבים אלה (סך הל ארבע דוגמאות).
הסבר את תשובתך.


ב.     "ויקרא האדם שם אשתו חוה" (בראשית,ג',20).
המילה "חויא" פירושה בארמית נחש.
אחד הפרשנים מרחיב את הפירוש הארמי שלפניך ואומר: "הנחש הוא היה נחש ומסית שלך, ואת היית נחש ומסית לאדם".
הסבר את משמעות השם 'חוה' על פי פרשן זה, ואת משמעות השם 'חוה' על פי פשט הפסוק.
(
   וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי")


תשובה לשאלה 5
א.  -    האישה בעמדת נחיתות לעומת האיש: בפרק ב' פסוקים 23-21 האישה    
   מתוארת כמי שנבראה אחרי האדם, מצלעו ועל-מנת לשמש עזר כנגדו.
- השוויון בין האיש לאישה: בפרק ב' פסוק 24 כאשר האיש והאישה נישאים        
הם הופכים לבשר אחד ובכך הופכים להיות שווים.  
או: מצבם של האיש והאישה זהה: שניהם ערומים ואינם מתביישים
במערומיהם. 
-    האישה יוזמת ואקטיבית: בפרק ג' פסוקים 6-1 האישה היא זו שיוזמת את
האכילה מפרי עץ הדעת ונתינתו לאיש. 
-    האישה שוב בעמדת נחיתות: בפרק ג' פסוק 16 האישה נענשת בכך שהגבר
ישלוט עליה. 

ב.
על-פי הפשט- חוה היא "אם כל חי", כלומר היא זאת שמעניקה חיים. 
על-פי הפרשן- השם חוה, פירושו על- פי הארמית נחש, שכן חוה הייתה כמו
נחש עבור האדם בכך שהסיתה אותו וגרמה לו לעבור על צו ה' ולאכול מפרי עץ
הדעת.

*הערה*
מדרש השם "אישה ":

אדם בוחר בשם "אישה ".הנימוק של אדם לשם שבחר הוא:"כי מאיש לקחת זאת" (פס' 23).
יש דמיון צלילים בין:איש לאישה אבל השורשים שונים.השורש של "איש" הוא :א.י.ש והשורש של "אישה" הוא א.נ.ש.








שאלה מספר 6
קרא בראשית ו', 11-14; וכן קטע מעלילות גלגמש (שורות 183-185):

בראשית ו', 11-14
"  יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.  {ס}  יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.  יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר.  "

קטע מעלילות גלגמש (שורות 183-185):
"בעל החטא – השת עליו חטאו,
בעל העון – השת עליו עונו,
רחם – בל יכרת, הארך אף – בל ישחת"


א.בסיפור המסופוטמי מבטא האל אאה עיקרון אמוני הקיים גם בתפיסה המקראית. מהו העיקרון הדומה בשני המקורות (בעלילות גלגמש וב בראשית ו', 11-14)

ב.קרא את הקטע הבא מעלילות גלגמש (שורות 13-15):
"העיר ההיא קדמונית, והאלים אשר בקרבה,
האלים הגדולים – נשאם לבם להביא מבול;
נשבעו שבועה..."
1. מהו המניע להבאת המבול על פי המקרא ומהו המניע על פי עלילות גלגמת?
2. יש הרואים בעלילות גלגמש כיוון של התפחות: מגישה לא מוסרית לגישה מוסרית.

הסבר את טענה זו על פי שני הקטעים מעלילות גלגמש שלפנייך.






א.העיקרון האמוני הוא תפיסת גמול אישית: יש להעניש את מי שחוטא.
בראשית ו': "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" , "והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו 12-13)
ב.
1. המניע להבאת המבול במקרא הוא חטאי האנושות . "ותשחת הארץ לפני האלוהים...כי
השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
(ניתן ליראות הרחבה בקישור הבא, לחצו כאן)

לעומת זאת המניע להבאת המבול על-פי עלילות גלגמש שרירותי- החלטת האלים אינה
מנומקת "האלים הגדולים נשאו ליבם להביא מבול".
2. ניתן לראות התפתחות מוסרית בעלילות גלגמש באופן הבא:
בתחילה, ההחלטה להביא מבול הייתה החלטה בלתי מוסרית, רצון שרירותי של האלים, ללא
נימוק וסיבה, שגרם לעוול- מותה של מרבית האנושות. (שורות 13-15)
לעומת זאת, לאחר המבול מתגברת ההבנה בעלילות גלגמש כי יש להעניש רק את מי שחטא,
ואין להעניש בני אדם ללא כל סיבה (שורות 183-185).






שאלה מספר 7
קרא בראשית ו', 9-5; בראשית ט', 21-24.

בראשית ו', 9-5
 וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.  
ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ."


בראשית ט', 21-24.
 "כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן"


בראשית ה, פסוק 29
כט וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה


א. 1. כתוב איזה פירוש לשם 'נח' נרמז בפרק ו', 8-7 שלפניך.
     2. קראת בראשית, ה', פסוק 29 שלפניך, ואת פירוש רש"י לפסוק זה.
רש"י פירש: 'זה ינחמנו' – ינח ממנו את עצבון ידינו. עד שלא בא נח... והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו 'ינחמנו' – ינח ממני".
הסבר, לפי רש"י, איזה שינוי חל בעולם בין תקופת אדם הראשון (בראשית, ג', 18-17) ובין תקופת נח.
ב.רש"י פירש את הביטוי "איש צדיק תמים היה בדורתיו" (בראשית פרק ו', פסוק 9).
"ויש דורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק. ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום".
1.    הסבר את פירושו של רש"י לביטוי "איש צדיק תמים היה בדורותיו".

2. האם התיאור בפרק ט' שלפניך מחזק את פירוש רש"י או סותר אותו? נמק את תשובתך.


תשובות לשאלה 7

1. נח – "כי מצא חן בעיני ה'."
2. לפי רש"י, מתקופת האדם הראשון ועד לנח, האדמה הצמיחה רק קוצים ודרדרים, גם כאשר
זרעו אותה בחיטה.
מתקופת נח חל שינוי, משום שבתקופתו האדמה נחה, כלומר פסקה מהקללה שקולל אדם,
והניבה יבול.
סעיף ב'
1. לפי רש"י הכתוב בפס' 9 מגנה את נח. נח היה צדיק בדורו בלבד, שהיה דור של חוטאים. אילו
היה חי בדור אחר כמו דורו של אברהם לא היה נחשב לצדיק.
2. פרק ט' מחזק את דברי רש"י, מכיוון שנח מתואר כמי שמשתכר עד אובדן הכרה, ומתפשט.
תיאור זה אינו תואם את תיאורו כצדיק.






שאלה מספר 8

קרא בראשית, ד', פסוקים 1-10
"א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.  ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.  ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה.  ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  ווַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.  ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה"

א.    לפניך שני פירושים למילה "שאת" (פסוק 7)
- תתגבר (ייטב לך, תוכל לשאת את ראשך)
- מנחה (=קורבן)
איזה פירוש מקשר בין פסוק 7 לפסוקים הקודמים לו בפרק, ואיזה פירוש מקשר בין פסוק 7 לסיפור הרצח (פסוק 8)? הסבר.
בתשובתך כתוב מהו המספר המועבר לקיו, לפי כל אחד מהפירושים.
ב.     קרא פסוק 9.
קרא את מדרש תנחומא שלפניך (פרשת בראשית, סימן ט').
"אמר לו הקב"ה: אי הבל אחיך? אמר לו: לא ידעתי, השומר אחי אנוכי? אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי?... שאילו קיבלת קרבני כמותו, לא היית מתקנא בו".
1.    על פי המדרש; מה הן שתי הטענות של קין כלפי ה'?
2. יש הרואים בשאלה "השומר אחי אנוכי" שאלה רטורית.
מה מנסה קין לטעון באמצעות שאלה רטורית זו?

תשובות לשאלה 8
א.  פירוש "שאת" כמנחה מקשר בין פס' 7 לפסוקים הקודמים, משום שאלוהים דחה את מנחתו  
      של קין ואילו את מנחתו של הבל קיבל. המסר: אם קין יביא מנחה טובה יותר ייטב לו. 
      פירוש "שאת" כ"תתגבר" מקשר בין פס' 7 לסיפור הרצח, משום שקין רצח את הבל מתוך  
      כעס וקנאה. המסר: אם קין יגבר על יצרו יוכל לשאת את ראשו, ייטב לו. 

ב.   (1) שתי הטענות של קין כלפי ה' הן: 
• לא קין אמור להשגיח על הבל, אלא ה'.
• בגלל שה' קיבל את מנחת הבל, ואילו את מנחת קין דחה, ה' גרם לקנאת קין בהבל.
              (2) באמצעות השאלה הרטורית טוען קין כי אין לו אחריות על הבל.

[הרחבה ופירוט:
 קין אינו מודה בחטאו.קין משקר כאשר הוא אומר "לא ידעתי" וגם מתנער מאחריותו כלפי אחיו "השומר אחי אנוכי"?!(פס' 9).
יש פרשנים הסבורים שבביטוי "השומר אחי אנוכי" קין מאשים את ה':
1.ה' ברא את בני האדם ולכן ה' אמור לשמור על כל בני האדם.ה' לא שמר על הבל.
2.ה' ברא לאדם את היצר הרע ולכן קין אינו אשם.
3.אילו קיבל ה' את מנחתו קין לא היה  הורג את הבל. ]





שאלה מספר 9
קרא בראשית, א', פסוקים 26-28; בראשית ,ב' פסוקים, 23-18.

בראשית, א', פסוקים 26-28
" כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ"


בראשית ,ב' פסוקים, 23-18.
" יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת"

א.    ההבדלים בין תיאור בריאת האדם בפרק א' ובין התיאור בפרק ב' מבטאים שתי תפיסות שונות בנוגע למעמד האישה אל מול מעמד האיש. מהן שתי התפיסות? הבא מהכתוב שתי ראיות לתפיסה שבפרק א', ושתי ראיות לתפיסה שבפרק ב'.
ב.      קרא את פרק ב', 18, שלפנייך. ספורנו פירש: "עזר כנגדו – עזר שיהיה כמו שווה לו בצלם ודמות".
האם פירושו של ספרונו מבטא תפיסה דומה לזו שבפרק א', או תפיסה דומה לזו שבפרק ב'? נמק את תשובתך.


תשובת לשאלה מספר 9
  בפרק א' האדם והאישה שווים זה לזה. הראיות: 
• שניהם נבראו יחדיו בצלם אלוהים- "בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא
אותם". 
• לשניהם אותו ייעוד/תפקיד: להתרבות ולשלוט על בע"ח: "ויברך אתם...פרו ורבו...
ורדו בדגת הים ובעוף השמיים...".
               בפרק ב' האישה מוצגת כנחותה מהאדם. הראיות:
• האשה נבראה לאחר האיש ומצלעו "ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם
לאשה". או: "כי מאיש לוקחה זאת".  
• תפקיד האישה הוא להיות זוגתו של האדם: "עזר כנגדו" או: "ויביאה אל האדם"
       ב.  פירוש ספורנו מבטא תפיסה דומה לזו שבפרק א', זאת משום שעל פי הפירוש האישה דומה
            לאדם, בדמות ובצלם. אפשרות הפוכה: פירוש ספורנו מבטא תפיסה דומה לזו שבפרק ב', כי  
            ספורנו מצמצם את הדימיון בין האישה לאדם רק לדמות ולצלם ולא למעמדם ותפקידם. מי  
            שיפרש כך את ספורנו יכול להסתמך גם על דבריו שהאישה "כמו שווה" ולא: שווה לחלוטין.




שאלה מספר 10
קרא בראשית, ג', 22-24; בראשית י"א, 1-9.

בראשית, ג', 22-24
"כב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.  כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.  כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. "

בראשית י"א, 1-9.
"א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.  "

א.         1. בשני הכתובים אלוהים מציב גבול לאדם.
הדבר מה מונע אלוהים מהאדם על פי הקטע בפרק ג', ומה הוא מבני האדם על פי הקטע בפרק י"א. בסס את תשובתך על הכתובים.
2. קרא בראשית, י"א,4. מדובר על "עשיית השם". ציין האם מדובר על יחס שלילי ל"עשיית השם" או האם הוא יחס חיובי "לעשיית השם".
ב.קרא בראשית, ג', 22 , ובראשית, י"א 6.
הסבר מהו הקושי התאולוגי (=הדתי) העולה מדברי אלוהים לפי פסוקים אלה.

בראשית, ג', 22
"כב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם"

בראשית, י"א 6.
."  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת"


תשובות לשאלה 10

א.1.
בפרק ג' מונע אלוהים מהאדם אכילה מפרי עץ החיים: "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ
החיים ואכל וחי לעולם" (פס' 22) או: " ויגרש את האדם...לשמור את דרך עץ החיים..."
 (פסוק 24). בפרק י"א אלוהים מונע מבני האדם לסיים את בניית העיר והמגדל: "הבה נרדה
ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (פס' 7). ברגע שהבונים אינם מבינים זה
את זה (מדברים שפות שונות), הם לא יכולים לבצע פעולות משותפות כגון בנייה.

א.2. בבראשית  י"א  4 יש יחס שלילי לעשיית שם.
הסיבה לכך היא שעל פי השקפת המקרא, רק אלוהים יכול לעשות שם (לעצמו או לבני אדם)
ואז עשיית השם היא חיובית, היא על פי רצון ה' והחלטתו. אם בני אדם מחליטים לעשות שם
לעצמם, פעולה זו נתפסת כביטוי למרד באל, חטא הגאווה, יוהרה אנושית, ולפיכך היא
שלילית. ").  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" בראשית י"א, 4)

ב.
הקושי התיאולוגי העולה מפסוקים אלה הוא: איך יתכן שאלוהים מביע חשש כלשהו מפני האדם?!
איך ייתכן שהאל חושש מכך שהאדם יחיה לעד או מכך שהאדם יוכל לעשות כל דבר שברצונו.  
[ בנימוק יש קושי דתי/תיאולוגי:כיצד יתכן שה' חושש שהאדם יכול להשתוות אליו?האם יתכן שהאדם יכול להגיע למעלת/דרגת האל

"הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"(פסוק ).השפה האחידה שלהם אפשרה תקשורת טובה ביניהם ואפשרה פיתוח שיטה שבה התגברו על קושי.ולכן,מעתה הם יצליחו לעשות כל דבר שירצו לעשות ע"י פיתוח שיטות נוספות ולא יזדקקו לעזרת ה'.ה' מוצג כמי שחושש מהיכולות האנושיות ומאפשרות שבני האדם לא יזדקקו לו.]




שאלה 11
קרא בראשית,ב', 16-17; בראשית ג', 1-7.

בראשית,ב', 16-17
" טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת."

בראשית ג', 1-7
" א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.  ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"

א.    קרא בראשית,פרק ב', פסוקים 16-17 ובראשית, פרק ג' פסוקים 5-4.
במה משנה הנחש בדבריו בבראשית, ג', 5-4 את הצו האלוהי בבראשית, ב', 16-17?
ציין שני שינויים בדברי הנחש, והסבר מה בדברים אלה גורם לאישה להתפתות.
בסס את דבריך על הכתובים.
ב.     
רש"י בפירושו לפסוק 6 מוצא קשר בין אופן הראייה של האישה את העץ בפסוק 6 לבין דברי הנחש בפסוק 5.
קרא את פירוש רש"י לבראשית, ג', 6:
"כי טוב עץ – להיות כאלוהים
וכי תאוה הוא לעיניים – כמו שאמר לה 'ונפקחו עיניכם'
ונחמד להשכיל – כמו שאמר לה 'יודע טוב ורע".
על פי פירוש רש"י, כיצד רואה האישה את העץ אחרי דברי הנחש?

תשובות לשאלה 11:
א.
 שני השינויים בדברי הנחש לעומת הצו האלוהי: 
• בצו האלוהי נאמר כי ביום שיאכלו מעץ הדעת הם ימותו: "ביום אכלך ממנו מות תמות".
הנחש אומר שביום שבו יאכלו, הם יהיו כמו אלוהים יודעי טוב ורע: "ביום אכלכם ממנו
ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעו טוב ורע".
• בצו האלוהי נאמר  כי אם יפרו את הציווי ימותו: "מות תמות" . הנחש משנה את דבריו בכך
שאומר שהם לא ימותו אם יפרו את הצו: "לא מות תמתון".


דברים אלה גורמים לאישה להתפתות ולאכול מהעץ, משום שבעקבות כך לא רק שלא תמות, אלא
תהיה כמו אלוהים.
• ה' מטיל את הצו על האדם בלבד: "..ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו
מות תמות". לעומת זאת, הנחש בגרסתו מכיל את הצו גם על האישה: ".. לא מות תמותון..
כי ביום אכלכם ממנו..". עובדה זו גורמת לאישה להתפתות ולאכול מפרי העץ האסור, כיוון
שכעת הצו והאיסור שבו מכוונים גם אליה.

ב. לפי רש"י האישה רואה את העץ כמי שיפקח את עיניה ויאפשר לה להיות כמו אלוהים, יודעת טוב
ורע, כפי שאמר הנחש.  



שאלה 12
קרא בראשית, א', 27-30; בראשית, ט', 1-7.

בראשית, א', 27-30
" כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  "



בראשית, ט', 1-7.
" א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.  ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.  ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.  ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.  ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.  ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.  ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ.  "

א.    הסבר את הברכות לאדם בבראשית, א', 28.
ב. קראת את שני הקטעים שלפניך.
1. איזו ברכה חוזרת בשני הקטעים, ומדוע היה צורך בחזרה זו?
2.    בקטע שלפניך מפרק ט' יש הרחבה של נושאים שנזכרו בברכות בפרק א'.  ציים שתי הרחבות כאלה, והסבר אותן.

תשובות לשאלה מספר 12

א." כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ"(בראשית, י"א, פסוק 28).בבראשית א, 28 הברכות לאדם הן  : להתרבות ולמלא את העולם ולשלוט על בע"ח. 
ב. 1.הברכה החוזרת בשני הקטעים היא: הצורך להתרבות ולמלא את העולם. היה צורך בחזרה על
ברכה זו, מכיוון שהברכה ניתנה לאדם הראשון, ולאחר המבול נוח ובניו הם במעמד האדם
הראשון, שכן שאר האנושות הושמדה. או: לאחר המבול יש צורך להגדיר מחדש את תפקידו של
האדם בעולם. 
תשובה אפשרית נוספת: שליטה על בע"ח. הצורך לחזור על ברכה זו נובע מהשינוי הנרמז במניע
לשליטת האדם בבע"ח בעקבות אופיו האלים של האדם: בפרק א' השליטה על בע"ח הייתה
מתוקף בריאת האדם בצלם ה', ואילו בפרק ט' השליטה תהיה מתוקף הטלת פחד על בע"ח. או:
לאחר המבול היה צורך להגדיר מחדש את ייעודו של האדם בעולם. 
2. שתי הרחבות של פרק ט על פרק א הן: 
•בפרק ט' ניתן היתר לאכול בשר בע"ח בנוסף לצמחיה (המוזכרת בפרק א), וכן ניתן איסור
לאכול בשר בע"ח עם דם. 
•בפרק א לא נאמר מפורשות מדוע ישלוט האדם על בע"ח, ואילו בפרק ט ה' מדגיש כי
המניע לשליטה זו יהיה בשל הטלת פחד של האדם על בע"ח. 





שאלה מספר 13

קרא בראשית, ד', 1-16; בראשית, ד', 23-24.


בראשית, ד', 1-16
 וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.  ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.  ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה.  ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.  ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.  יג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה:  גָּדוֹל עֲוֹנִי, מִנְּשֹׂא.  יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי.  טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה, לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ.  טז וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן"




בראשית, ד', 23-24.
"  כג וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי--נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:  כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.  כד כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה"

א.    קרא פסוקים 7-3 בקטע שלפניך.
"ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" (פסוק 5).
בתגובה על כך ה' פונה אל קין ואומר: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב... ואתה תמשל בו" (פסוקים 7-6).
את דברי ה' בפסוק 7 אפשר להבין בדרכים שונות. הדבר את הפסוק על פי שתיים מהן.



ב. קרא פסוקים 15, 23-24 בקטע שלפניך.
בפסוק 24 למך משתמש בדברי ה' שבפסוק 15.
1. איזה שימוש עושה למך בדברים אלה?
 
2. אפשר ללמוד מדברי למך בפסוק 24 על תפיסתו את עצמו?
הסבר ונמק את דבריך.



תשובות לשאלה מספר 13
1.    הסבר פסוק 7:
".  ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ"
1. אם קין יטיב את מחשבותיו/מעשיו, התוצאה תהיה שהוא יוכל ללכת בראש מורם, בגאווה/יסלח לו. אם קין לא יטיב את מחשבותיו, התוצאה תהיה שקין ירצה לחטוא ואף ישתוקק לכך, אך עליו להשתלט על היצר הרע שלו. (הגברה, חיזוק)
2. אם קין יביא מנחה / קורבן טובים יותר או לא אין זה משנה. קין תמיד ירצה לחטוא ואף ישתוקק לכך, אך עליו להשתלט על היצר הרע שלו. (שאת= קרובן)

["הלא: אם תטיב-שאת
       ואם לא תיטיב- לפתח חטאת רובץ
                            ואליך תשוקתו
                            ואתה תמשול בו"(פס' 7).
ניתן לפרש את דברי ה' בשתי דרכים:
1.שני משפטי תנאי שיש ניגוד ביניהם,ושתי תשובות תנאי/תוצאות(לכל משפט תנאי יש תשובת תנאי/תוצאה).
תנאי 1:"אם תיטיב" = אם תעשה טוב או אם תשפר את מעשיך.
תשובת התנאי/התוצאה: "שאת" = תתגבר/תזכה לסליחה/תוכל לשאת פניך בגאון.
תנאי 2:"אם לא תיטיב" = אם לא תעשה טוב,אם לא תשפר את מעשיך.
תשובת התנאי/התוצאה:"לפתח חטאת רובץ,ואליך תשוקתו,ואתה תמשול בו" = היצר הרע אורב לך (כמו בעל חיים שאורב בפתח)ומשתוקק להכשיל אותך,אבל תהיה מסוגל לגבור עליו/לשלוט בו אם תרצה בכך.
2.שני משפטי תנאי ותשובת תנאי/תוצאה אחת:
תנאי 1:"אם תיטיב שאת" = אם תתנהג כראוי.
תנאי 2:"אם לא תיטיב" = אם לא תתנהג כראוי.
תשובת התאים/התוצאה:"לפתח חטאת...תמשול בו" = היצר הרע ירבוץ בפתח ביתך תמיד כדי להכשיל אותך,להסיט אותך מהדרך הישרה.
היצר הרע ינסה להכשילך,אבל אם תרצה תוכל לשלוט בו/להתגבר עליו. [

ב.     1. בפסוק 15 אמר ה' לקין, שכל מי שיפגע בקין הנקמה בו תהיה קשה, פי שבעה. למך משתמש בדברים אלה, כאשר אומר שבעוד הנקמה במי שיפגע בקין תהיה פי 7, הנקמה במי שיפגע בו תהיה פי 77.

2.תיתכנה אפשרויות שונות למענה:
-למך תופס את עצמו וערך חייו כחשובים יותר מחייו של קין.
            -למך רואה את עצמו כמי שה' יגן עליו.
            - למך מתפאר בכוחו ובכילותו להרוג כל אדם.






שאלה מספר 14
קרא בראשית , ו', 8-5; בראשית, י"א, 1-9.

בראשית , ו', 8-5;
" ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה"



בראשית, י"א, 1-9.
" א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ"

א.          1. בשני הקטעים שלפניך מתוארים שלבים בתגובת ה' על חטאיהם של בני האדם. בכל אחד מהקטעים, תאר את שלבי התגובה, וכתוב מהי ההחלטה שה' מקבל. בסס את דבריך על הכתובים.
2. קרא גם בראשית, ח', 21.
בין שתי ההחלטות (שכתבת בסעיף 1) שה' מקבל יש הבדל.
כיצד פסוק זה יכול להסביר הבדל זה?
ב.           סיפור מגדל בבל מבטא יהירות וגאווה של בני האדם.
הבא מהסיפור שתי ראיות המבססות טענה זו, והסבר כל ראיה.

תשובות לשאלה 14:

א. 1. בראשית, ו, 8-5, השלבים בתגובת ה':
-וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" (פסוק 5) – ה' מבין שהאנושות לא רק חוטאת, אלא גם מחשבותיה נתונות לתכנון חטאים.
- ונחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב ליבו" (פסוק 6) – ה' מתחרט על כך שברא את האדם ומתעצב.

ההחלטה שה' מקבל: "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה עד בהמה..." (פסוק 7) – ה' מחליט להשמיד את האנושות ובעלי חיים מעל פני האדמה.
בראשית י"א 1-9 השלבים בתגובת ה':
-"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו" (פסוק5 ) ה' יורד על מנת לראות את עיר והמגדל שבנו בני האדם על מנת להידמות לאל.
- "ויאמר הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (פסוק 6) – ה' אומר שאחדות האנושות הובילה אותם להתחיל לחטוא בחטא הגאווה, ובהמשך לא יתאפשר למנוע מהם לממש את כל שאיפותיהם.

ההחלטה שה' מקבל:
- "הבא נרדה ונבלה שם שפתם..." (פסוק 7) – ה' מבלבל את שפת האנושות, על מנת שלא יוכלו להבין זה את זה.
-"ויפץ אותם משם על פני כל הארץ" (פסוק 8) – ה' מפזר את האנושות על פני כל הארץ, ובניית העיר נפסקת.


2. ההבדל בין החלטת ה' בבראשית ו' ולהשמיד את האנושות לבין החלטתו בבראשית י"א לבלבל את שפתם ולפזרן בארץ נובע מכך שה' הבין שהאדם רע מטבו ואין ביכולתו לשנות זאת (ח, 21) לכם אין טעם להשמידם.

ב. שתי ראיות המבטאות את יהירות וגאוות בני האדם:
-"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראש בשמיים" (פסוק 4) – בני האדם רוצים לבנות מגדל שיגיע לשמיים, כלומר לתחומו של אלוהים, ובכך מעוניינים לפרוץ את הגבול בינם לבין האל ולהידמות לו.
- "ונעשה לנו שם" (פסוק 4) – בני האדם מבקשים להיות מפורסמים וידועים, ובכך להנציח את עצמם כפי שהאל הוא נצחי.








שאלה מספר 15
קרא בראשית, ב', 24-18; בראשית , ג', 16-19.

בראשית, ב', 24-18
"  יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."



בראשית , ג', 16-19
" טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.  {ס}  יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב"

א.1. קרא בראשית, ב' 22-24. על פיק קטע זה, מהו היחס של האדם כלפי האישה, ועל מה מבוסס יחס זה? הבא מן הכתוב ראיה לדבריך והסבר אותה.
2. קרא בראשית, ג', 16. על פי פסוק זה, מהו טיב הקשר בין האישה לבין האיש, ועל מה מבוסס קשר זה? בסס את דבריך על הכתוב.

ב.קרא בראשית, ג', 19 בקטע, ואת הפירוש שלפניך מאת ספורנו: " 'ואל עפר תשוב'. כמו שהעידותי בך (=הזהרתי אותך) כשציוויתי ואמרתי 'ביום אכלך ממנו מות תמות' (בראשית, ב', 17) – שתהיה מוכן אל אל המוות בסוף".
בפירוש ספרונו פותר קושי העולה מסיפור גן עדן (בפרקים ב'-ג' בבראשית).
מהו הקושי, ומהו הפתרון של ספורנו לקושי זה?

תשובה לשאלה 15
א.1. היחס של האדם כלפי האישה הוא שליטה, וזאת משום שהוא זה שנותן לה את "אשה": "לזאת יקרא אשה כי מאש לקחה זאת". יחס זה מבוסס על העבודה שהיא נוצרה מצלעו.
או: היחס של האדם כלפי האישה הוא שביעות רצון ממנה, משום שבניגוד לבעלי החיים היא נבראה ממנו ולכן מתאימה לו: "זאת הפעם עצם מעצמי...". יחס זה מבוסס על הצורך של האדם להתחבר לדומה לו.
או: היחס של האדם כלפי השה הוא השלמה, היא משלימה אותו: " על כן, יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לקשר אחד". היחס מבוסס על כך שהאשה נבראה ממנו, ולכן משלימה אותו, והתחברות אליה גורמת לו להרגיש שלם.

2."ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (פסוק 16). טיב הקשר בין האישה והאיש הוא שולט ונשלטת. קשר זה מבוסס על הוראה אלוהית או על כך שבעקבות חטא גן עדן אחד מעונשיה של האישה הוא להישלט על ידי האיש.

ב. הקושי – כיצד ייתכן שה'  אמר שביום שבו יאכל מעץ הדעת ימותו, והרי שלאחר האכילה מהעץ האדם והאישה לא מתו באופן מיידי? ספורנו פותר קושי זה באופן הבא: לדעתו, ברגע שהאדם ואישתו אכלו מעץ הדעת הם לא יוכלו לחיות לנצח, אלא יהפכו לבני תמותה.








שאלה מספר 16
קרא בראשית, ח', 15-22; בראשית, ט', 8-17

בראשית, ח', 15-22
 וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר.  טז  טו צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.  יז כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--הוצא (הַיְצֵא) אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ.  יח וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ.  יט כָּל-הַחַיָּה, כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.  כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  כב עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ.





בראשית, ט', 8-17
 ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.  ט וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם.  י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.  יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם.  יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ


א.          קרא בראשית, ח', 21-22; בראשית, ט', 11-8.
בשני הכתובים ה' מבטיח הבטחה
1.      מהי ההבטחה בכל כתוב בסס את דבריך על הכתוב.
2. בקטע מפרק ח' מפורטת גם הסיבה להבטחה. הסבר את הסיבה.
ב.           1.קרא בראשית, ט', 8-17. הבא נימוק אחד המסביר מדוע נבחרה דווקא הקשת כאות הברית.
2.מי הם הצדדים בברית בבראשית, וכיצד קשור האות לעניין הזיכרון?


תשובות לשאלה 16
א.             1. בבראשית ח' ההבטחה האלוהית היא שה' לא ישמיד עוד את האנושות כפי שעשה, ולק יקלל עוד את האדמה: " לא אוסיף לקלל עוד את האדמה... ולא אוסיף עוד להכות את כל חיי".

בבראשית ט' ההבטחה האלוהית היא שה' לא יביא עוד מבול השמיד את האדם ובעלי החיים: "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ".

2.      הסיבה להבטחה היא המודעות של ה' ליצר הרע של האדם. האדם הוא רע מטבעו, טבע שלא ניתן לשינוי ולכן אי טעם בהשמדתו.

ב.               1. נימוק לבחירת הקשת (על הנבחן לציין אחד)
*. זהו סיפור אטיולוגי המסביר מדוע בזמנים של הגשם מופיע הקשת.
.* הקשת היית כלי מלחמתו של ה' והנחתה בשמיים מסמלת הפסקת אש בין אלוהים לבני האדם.
[ראה גם: הכתוב לא נימק את הבחירה של ה' דווקא בקשת כדי לסמן את הבטחתו.פרשנים מציעים את הנימוקים הבאים:
הקשת בענן קשורה לגשמים היורדים מן השמים והגשמים האלה מזכירים את המבול ואז הקשת משמשת תזכורת לה' להבטחתו. כאן "דיברה תורה בלשון בני אדם" (ה' אינו זקוק לתזכורות).
הקשת הפוכה וחסרת מיתר ולכן אין זו קשת המסמלת מלחמה אלא קשת של שלום.הקשת הפוכה ואין לה מיתר ולכן אי אפשר לירות בקשת הזו.
המשמעות היא:שלום בין ה' לבין האנושות.ה' לא יירה עוד את חיצי הזעם שלו= העונשים על האנושות.
בבחירה של ה' בקשת ההפוכה וחסרת המיתר נלחם המקרא
במיתוס כי לפי המיתולוגיה האלים לוחמים בקשתות וחיצים.]
*הקשת נבחרה על מנת להזכיר לה' שלא להביא עוד מבול.

2. הצדדים בברית בבראשית הם: ה', נח ומשפחתו וזרעם ובעלי החיים. בבראשית הקשת נועעדה להזכיר לה' שאל להביא עוד מבול: "והייתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם".



שאלה 17

א.   הכתוב קובע שנח מצא חן בעיני ה'.
בא מני הקטעים שלפניך שלוש אמריות שמהן אפשר להבין מדוע נח מצא חן בעיני ה', והסבר כל אחת מהן.
ב. ה' עומד למחות את האדם אשר ברא מעל פני האדמה "כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו' 7).
ציין והסבר שלושה שלבים בתהליך שהביא להחלטה זו. בסס את דבריך אל בראשית, פרק ג', פרק דק, פרק ו' 13-5.

תשובה לשאלה 17
א.   יש לציין שלוש מהאמירות הבאות:
*"נח איש צדיק תמים היה בדרתיו"  -נח, מבין בני דורו, היה צדיק ולכן מצא חן בעיני ה'.
* "את האלוהים התהלך נח" – נח היה אדם מאמין, ולכן מצא חן בעיני ה'.
* " כי אתך ראיתי צדיק לפני דור הזה" – נח מצא חן בעיני ה' וה' כרת איתו ברית, משום שהיה צדיק בדורו.
*ו "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'" – נח מצא חן בעיני ה', משום שעשה ככל שה' ציווה עליו.



ב.    על התלמיד להביא ולהסביר שלושה מהשלבים הבאים:
* בפרק ג' האדם ואשתו חטאן לה' כאשר הפרו את הצו ואכלו מעץ הדעת טוב ורע: "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל" (פסוק 6). יתקבלו ציטוטים נוספים.
* בפרק ג' האדם ואישתו חטאו בחטא הגאווה כאשר אכלו מעץ העת על מנת להיות כמו ה' יודעי טוב ורע: " כי ידע אלוהים כי ביום אכלתם ממנו... והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (פסוק 5): "ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (פסוק 6).
* בפרק ג' חלה הדרדרות מוסרית של האנושות: קין רוח את הבל, אחיו, מתוך קנאה. "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (פסוק 8 ).
* בפרק ו' חלה הדרדרות מוסרית נוספת: "כל האנושות הופכת למושחתת, חוטאת: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (פסוק 12).

(יתקבלו ציטוטים אחרים... הקשורים להדרדרות האנושות)




שאלה 18
קרא בראשית, א', 14-19; תהילים, ק"ד, 19-24

בראשית, א', 14-19
" יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.  טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  טזוַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי."




תהילים, ק"ד, 19-24
" יט  עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים;    שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ.
כ  תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה--    בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
כא  הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף;    וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם.
כב  תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יֵאָסֵפוּן;    וְאֶל-מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן.
כג  יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ;    וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
כד  מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה--    כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ;
מָלְאָה הָאָרֶץ,    קִנְיָנֶךָ."


א.   בשני הקטעים שלפניך נזכרת בריאת המאורות.
ציין שנתי נקודות דמיון בתפקיד המאורות על פי השני הקטעים.
ב. קרא את הקטע מתהילים ק"ד שלפניך.
1. הסבר את דברי המשורר בפסוק 24.
2. הסבר כיצד תיאור הלילה והיום בפסוקים 23-20 יכול לבסס את דברי המשורר בפסוק 24.

תשובה לשאלה 18
א.   נקודות הדמיון בתפקיד המאורות הן (על התלמיד לציין שתיים):
* לציין את מועדי השנה.
* להבדיל בין היום לילה.
*להאיר את הארץ
1.   בפסוק 24 מהלל המשורר את ה' על מעשי הבריאה הרבים שעשה ה' בחוכמתו הרבה.
2. תיאורי היום והלילה מעידים על חכמת ה' בבריאה. ה' יצר מחזוריות קבועה: הריח זורח בלילה והשמש ביום. וכן לכל זמן יש תכלית משלו. הלילה נועד לאפשר לחיות הטרף לצאת ממעונם ולצוד, ואילו היום נועד לאדם לביצוע עבודתו.





שאלה 19
קרא בראשית, ט', 1, 18-29; עלילות גלגמש, לוח אחד-עשר, שורות 197-204

קרא בראשית, ט', 1
" א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.  "

קרא בראשית, ט', 18-29
יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ, הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה--שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן.  יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ.  כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.  כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.  כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.  כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.  כח וַיְחִי-נֹחַ, אַחַר הַמַּבּוּל, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.  כט וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי-נֹחַ, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת."

עלילות גלגמש, לוח אחד-עשר, שורות 197-204
עלה אנלל אל לב הספינה,
ויאחז בידי ועלני [גם] אני.
העלה ויברך את אשתי לצדי,
נגע במצחנו, והוא נצב בינותינו, ויברכנו:
"לפנים היה אתנפשתם אדם,
ועתה אתנפשתם ואשתו לו יהיו דמונו – אלים!
לו ישב אתנפשתם במרחקים, בפי נהרות!"
לקחוני ובמרחקים בפי הנהרות, הושיבוני

א.   1. קרא בראשית, ט', פסוקים 1, 28-29 ואת הקטע מעלילות גלגמש שלפניך.
ציין נקודת דמיון אחת והבדל אחד בין התיאור בפסוקים אלה מבראשית ובין התיאור בקטע מעלילות גלגמש בנוגע לקורות הניצולים אחרי המבול. בסס את דבריך על הכתובים.
2. ההבדל בין שני הכתובים שלפניך מלמד על תפיסת יסוד בתנ"ך, הבאה לידי ביטוי גם בבראשית, ג', 22-24. הסבר את התפיסה.

ב. קרא בראשית , ט', 27-20.
1. מהו החטא של חם? הבא הסבר אחד.
2. חם חטא, אבל במקום קלל את חם קילל נוח את כנען.
הבא הסבר אחד לאי התאמה זו בין החוטא לבין המקולל.

תשובות לשאלה 19
א.   1. הדמיון:
הן נח ומשפחתו והן אתנפשתים מקבלים ברכה מהאל לאחר המבול.
"ויברך אלוהים את נח ואת בניו... (פסוק 1)
"עלה אנלל... ויברכנו..." (שורות 197-200)
הבדל:
בעוד נח נותר בן תמותנה ומת בסופו של דבר: "ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת", בעלילות גלגמש אתנפשתים קיבל חיי נצח והפל לבן אל מוות, אל: "ועתה אתנפשתים ואשתו לו יהיו כמונו – אלים".
2. תפיסת היסוד בתנ"ך היא שהאדם הוא בן תמותה, זמני ואפסי לעומת האל, ולעולם לא יוכל להידמות לו. כך בבראשית, ג', 22-24, אלוהים מונע מהאדם את האפשרות להמשיך ולשהות בגן אדם ולאכול מעץ החיים, על מנת שלא יהפוך להיות נצחי כמוהו.
ב.    1. חטאו של חם (על התלמיד לציין אחד):
* חם לא נוהג בכבוד כלפי אביו, כאשר הוא פונה לאחיו

*  ומספר להם על נח השוכב ערום באוהלו במקום לכסותו ולשמור על הדבר בלבו.
* חם, לפי חז"ל, ביצע מעשי מיני מגובה באביו, נח.

2. הסבר לאי התאמה בין החוטא למקולל ( על התלמיד לציין אחד):
* זהו סיפור אטיולוגי הבא להסביר מדוע עמי כנען, שיצאו מכנען בנו של חם, הם נחותים ומשועבדים לעם ישראל.
* גמול לדורות: כנען נענש על חטאי אביו, חם.
* לאחר המבול אלוהים ברך את נח ובניו, ולכן אין אפשרות לקלל את בנו של נח, חם, ונותר לו לקלל את הבן החוטא, כנען.



שאלה 20
קרא בראשית, א', 20-31.

קרא בראשית, א', 20-31.
" כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.  כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר:  פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ.  כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.  {פ}
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי"

א.    בקטע שלפניך יש יסוד מיתולוגי.
1.    מהו היסוד המיתולוגי?
2.     הסבר איזה שימוש נעשה ביסוד המיתולוגי שציינת בסעיף 1.
ב.     קרא בראשית, א', 26-31, ואת דברי מ"ד קטסוטו שלפניך:
"הואיל ונאמר ביום השישי 'טוב מאוד' על הכלל, מיותר היה לאמור 'כי טוב' על הפעולה האחרונה של היום השישי בפרט. וראוי היה להימנע מלכתבו כדי שלא ייראה כסתירה למה שכתוב להלן האדם: 'וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום' (בראשית, ו', 5)". – (מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית).
1. לאיזה קושי בפסוקים האלה מתייחס קאסוטו בפירוש?
2. מה הם שני הפתרונות של קאסוטו לקושי זה?


תשובות לשאלה 20
א.             1. היסוד הוא התנינים, אשר נתפסו במזרח הקדום כאלים.
2.    בבראשית, א', 21, קיימת יציאה כנגד המיתוס: ' הוא זה שברא את התנינים לכן הם בעלי חיים רגילים, ואינם בעלי כוחות אלוהיים.

ב. 1. קושי שמעלה קאסוטו, הוא מדוע לא נאמר ישירות על בריאת האדם 'כי טוב'.
2. פתרון ראשון: ה', עם סיום היום השישי, אמר על כל הבריאה "טוב מאוד" . לכן היה מיותר לומר 'כי טוב' על האדם באופן ישיר שהרי הוא נברא ביום השישי.
פתרון  שני: לאור העבודה שנאמר על האדם בהמשך שהוא חוטא, וגם על מחשבותיו, שהן נתונות לעשיית רע (בראשית, ו', 5), לא היה אפשרי להגדירו מראש כטוב.



שאלה מספר 21

קרא בראשית, ג', 9-12; בראשית, ד', 9-12

קרא בראשית, ג', 9-12
"   ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.  י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  יא וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ.  יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל."



בראשית, ד', 9-12
"  ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.  "






א.   בין תגובת קין על פניית ה' אליו לתגובת האדם על פניית ה' אליו יש דמיון.
1. מהו הדמיון?
2. כיצד תגובת קין מלמדת על התדרדרות של ראשית האנושות?
ב.    "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית, ד', 10)
1.
 ראב"ע: " 'צועקים אלי' – איננו דבק עם 'קול'... והטעם [הסיבה]: כי שמע [ה'] צעקת דמיו שנשפכו".
מה הקושי הלשוני בפסוק זה, שהביא את ראב"ע לפרש ש'צועקים' אינו דבק עם 'קול' אלא עם 'דמים'?
2. על הקיר של חדר זיכרון במחנה ההשמדה אושוויץ יש ציטוט של פסוק זה.
מדוע לדעתך נבחר דווקא פסוק זה?

תשובות לשאלה 21

א.   1. הדמיון: גם אדם וגם קין אינם לוקחים אחריות על מעשיהם: אדם מאשים את האישה וקין מתנער מאחריותו כלפי אחיו: "השומר אחי אנוכי?" או: שניהם רומזים לאחריותו העקיפה של אלוהים לחטא שהם ביצעו: אצל האדם: "האישה אשר נתת עימדי" ואצל קין "השומר אחי אנכי?" = אתה, אלוהים, אמור לשמוע עליו, לא אני.
2. תגובת קין מלמדת על התדרדרות של ראשית האנושות בכך [יש לציין אחת מהאפשרויות]:
* קין משקר לה', בעוד שאדם מתחמק מהודאה אך לא משקר.
* קין מאשים את אדם בחטאו, ואילו האדם אומר זאת באופן עקיף.
* קין עונה בזלזול לה', בעוד שהאדם אינו מעז.

ב.    1. הקושי הלשוני: מדוע נושא המשפט הוא ביחיד "קול" בעוד נשוא המשפט הוא ברבים "צועקים"? אין התאמה לשונית בין הנושא והנשוא במשפט. על כן מפרש ראב"ע ש"צועקים" דבר עם "דמים", שגם היא צורת רבים.
2. ניתן לענות בדרכים שונות, בחרו אחת מהתשובות להלן, או כל תשובה הגיונית מנומקת:
* הדגשת האחריות של העם הגרמני, שביצע את ההשמדה, לשמוע  את זעקת הנספים.
* הדגשת אחריות הכלל אנושית לאסון.
* הדגשת האחריות הכלל אנושית לעצור אסון כזה בפעם הבאה שיקרה.




שאלה 21:

קרא בראשית, א', 1-13 שלפניך ואת הקטע "מאנומה אליש"

בראשית, א', 1-13
" א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  דוַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.  {פ}
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.  ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן.  חוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.  {פ}
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.  "


"מאנומה אליש"
129. דרך האדון על ירך תאמת
130. ובאלתו, אשר לא תדע רחם, רוצץ מחה,
131. ביתר ורידי דמה,
132. וצוה את רוח צפון כבשורה אותו להוביל
133. ראו אבותיו שמחו, צהלו,
134. מנחות, שלמונים, המה שלחו אליו.
135. נח האדון, בגויתה התבונן,
136. שיסע את הפגר למען ברוא נפלאות,
137. ויפלחנה כצדפה לשנים
138. חציה כונן ויקרה שמים
139. מוה יריעה, משמר הציב,
140 לבל תגיר מימיה – צוה עליהם

א.   יש הטוענים שסיפור הבריאה בבראשית, א', דוחה את תפיסות היסוד של המיתוס "אנומה אליש". ציין שני הבדלים בין שני הקטעים, והבר איך כל הבדל מלמד על דחיית המיתוס. בסס את דבריך על הכתוב.
ב.    בקטע מבראשית, א', שלפנייך, העוסק בבריאת העולם, יש חזרה על ביטויים קבועים. ציים שניים מהם, והסבר איזה עיקרון במשעה הבריאה מבטא כל ביטוי חוזר.

תשובות לשאלה 21
א. הבדלים בין בראשית א' ובין אנומה אליש, המעידים על דחיית תפיסות היסוד של המיתוס המזרח קדמוני (על התלמיד לציין שניים):
*באנומה אליש קיימת אמונה פוליתאיסטית – ריבוי אלים:" דרך האדון על ירך תאמת... ראו אבותיו שמו צהלו..." – מרדוך, תיאמת, אבותיו של מרדוך. לעומת זאת בראשית א' שולל זאת, וטוען שקיים רק אל אחד – מונותיאיזם: "בראשית ברא אלוהים..." (כל ציטוט אחר המזכיר רק את האל כבורא – יתקבל)
*באנומה אליש קיימת אמונה שבריאת העולם היא תוצר של מלחמה ומאבק: "דרך האדון על ירך תאמת... רוצץ מוחה.. בתור ורידי דמה." לעומת זאת בראשית א' שולל זאת וטוען כי הבריאה היא תוצר של רצון ה', ללא כל מאבק ומלחמה: "והארץ היית תוהו ובוהו.. ורח אלוהים מרחפת על פני המים" או: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" – העולם נברא ברגע שהאל היה מעוניין לברוא.
*באנומה אליש קיימת פיסה לפיה העולם נברא בעשייה פיזית: "חציה כונן ויקרה שמים חציה אורץ כונן". לעומת זאת בראשית א' שולל זאת וטוען כי בריאה נעשתה באמירה: "ואימר אלוהים יהי אור ויהי אור..."
*באנומה אליש קיימת תפיסה לפיה הבריאה היא תוצר של "יש מיש" – מרדוך בורא את העולם מגופתה של תאמת: "שסע את את הפגר למען ברוא נפלות ויפלחנה כצדפה לשנים חציה כונן..." לעומת זאת בראשית א' שולל זאת, וטוען כי הבריאה היא תוצר שי ,יש מאין" – ב' בורא את כל העולם ודבר לא היה קיים לכן: "והארץ היית תוהו ובוהו" – ריק או: "יהי רקיע בתוך המים..." בריאת הרקיע יש מאין.

ב.ביטויים החוזרים בסיפור בריאת העולם והעיקרון המבוטא באמצעותו: (על התלמיד לציין שניים):
*ויקרא אלוהים כי טוב" –האל היה מרוצה מבריאתו – עיקרון שלמות הבריאה –בריאה מושלמת.
*ויאמר אלוהים" – בריאה באמירה: האל אומר והדבר נוצר – עיקרון גדולת האל בבריאה – כל יכול.
* ויהיה ערב בוקר יום
 X" – הסתיים יום מסוים – בריאת מסודרת – מחולקת לימים – עקרון של שלמותהבריאה – בריאה מושלמת  או גודל ה' – בורא את העולם באופן מסודר ומושלם.
*ויהי כן" – מה שהא לאמר  קורה – בריאה מושמלת או: גדולת ה'.







שאלה 23

קרא: בראשית ו' 1-4, בראשית י"א 1-9

בראשית ו' 1-4
" א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם.  ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.  ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם."



בראשית י"א 1-9
\ א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ"

א.   בשני הקטעים שלפניך מתוארים ניסיונות לפרוץ את הגבולות בין התחום האלוהי לתחום הארצי, ותגובת אלוהים על ניסיונות אלה.
1.   הבא מכל קטע דוגמה לניסיון של פריצת גבולות אלה, והסבר כל דוגמה  (סה"כ שתי דומגאות)
2. הסבר, לפי כל קטע, באיזה אופן אלוהים מונע מן האנושות לפרוץ אץ הגבולות. בסס את דבריך על כל אחד מהכתובים.
ב. קרא בראשית, ו', 1-4.
1.   מ"ד קאסוטו פותח את פירושו על פרק ו' במילים אלה: "פסקה זו... אית הסתומות (=לא מובנות) ביותר בספרי התורה".
מה סתום בסיפור, ומה עומד בו בניגוד לתיאולוגיה המקובלת של התורה?
2. קרא את פירוש רד"ק שלפניך:
'ויראו בני האלוהים' – בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כי הם ייקראו לוהים, כמו 'אלוהים לא תקלל, (שמות, כ"ב, 27).
כיצד פתר רד"ק בפירושו את הסתום בספר?

תשובות לשאלה מספר 23
א.1. דוגמאות לניסיון של פריצת גבולות בין התחום האלוהי לתחום הארצי (על התלמיד לציים דוגמה אחת מכל כתוב):
בראשית ו:
* "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" – מלאכי ה' מזדווגים עם בנות אדם, דבר זה נחשב לפריצת גבולות בין התחום האלוהי לתחום הארצי.
*"לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" – ה' גוזר על צאצאי הזיווג בין מלאכי ה' לבנות האדם (שהם יצורים אלוהיים למצחה) להיות בני תמונה ולמות. מכאן נובע שהיה ניסיון לפרוץ אץ הגבולות בין התחום האלוהי לתחום הארצי, וליצור בני אדם בני אל מוות.

בראשית י"א
*"הבא נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים" – האנושות רצתה לבנות מגדל שיגיע עד לשמים, כלומר עד לה' (חטא הגאווה) – זהו ניסיון לפרוץ את הגבולות בתחום האלוהי לתחום הארצי.
*"נעשה לנו שם" – האנושות רוצה להנציח את עצמה, לעשות לעצמה שם. רק לה' הזכות לעשות שם למישהו, ולפיכך יש כאן ניסיון לפרות את הגבולות בין התחום האלוהי לתחום הארצי.
* " הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" – ה' מגיב על ניסיון בני האדם לבנות מגדל וראשו בשמיים וכן להנציח את עצמם – לטענתו יש למנוע זאת מהאנושות, אחרת לא יהיה ניתן לעצור אותה. לאור זאת, ניתן להבין שניסיונות האנושות הם בחזקת ניסיון לפרוץ את הגבולות בין התחום האלוהי לתחום האנושי.
2. ה' מונע מן האנושות לפרות את הגבולות באופן הבא:
בבראשית ו': ה' גוזר על צאצאי הזיווג בין מלאכי ה' לבנות האדם לחיות עד מאה ועשרים שנה, כלומר אינו מאפשר להם להית בני אל מוות: "לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה".
בבראשת י"א: ה' מבלבל את שפתה של האנושות, גורם להם להפי להיות מאוחדים ולשתף פעולה, ועל ידי כך מביא להפסקת בניית העיר ומגדל ופיזורה של האנושות:"הבא נרדה ונבלה שם את שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו" או "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר".

ב.1. פרשת בני האלוהים ובנות האדם היא אחת הפרשות הבלתי מובנות בספרי התורה, כיוון שהיא עוסקת בחטאם של מלאכי ה' כלפי האל: מלאכי ה' הם אלה שחטאו בכך שהזדווגו עם בנות אנוש והביאו לפריצת הגבולות בין התחום האלוהי לארצי. התיאולוגיה המקראית המקובלת היא שמלאכי  ה' הם שליחי ה', ופועלים אך ורק על פי הוראותיו של האל, ואילו בפרשה זו נראה כי מעשי המלאכים הם חטא לה', ובניגוד לרצונו.
2. רד"ק פותר את הסתום בסיפור זה באופן הבא: לדעת רד"ק 'בני האלוהים' אינם מלאכי ה' אלא ראשי האנושות, בני השופטים ומנהיגים. לאור זאת החטא מתבצע על ידי בני אנוש ולא על ידי מלאכי ה' – דבר התואם את התיאולוגיה המקראית.


והים כי טוב" –האל היה מרוצה מבריאתו – עיקרון שלמות הבריאה –בריאה מושלמת.
*ויאמר אלוהים" – בריאה באמירה: האל אומר והדבר נוצר – עיקרון גדולת האל בבריאה – כל יכול.
* ויהיה ערב בוקר יום
 X" – הסתיים יום מסוים – בריאת מסודרת – מחולקת לימים – עקרון של שלמות הבריאה – בריאה מושלמת  או גודל ה' – בורא את העולם באופן מסודר ומושלם.
*ויהי כן" – מה שהא לאמור  קורה – בריאה מושלמת או: גדולת ה'.










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה