יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

מרפורמת יאושיהו עד סיום מלכותו - פרקים כב`-כג`


מרפורמת יאושיהו עד סיום מלכותו - פרקים כב`-כג`
הרפורמה של יאשיהו –( 622  לפנה"ס)  -  מלכים ב', כ"ב – כ"ג  
הרקע לרפורמהרפורמה, פירושה תיקון יסודי, או שינוי ושיפור. בית המקדש נבנה בשנת 965 לערך. על-פי המסופר בספר מלכים, יאשיהו, שעלה למלוכה בשנת 640, החל לבצע בדק בית במקדש, בשנה השמונה-עשרה למלכו (622). במהלך העבודה נמצא ספר תורה: "ויאמר חלקיהו, הכהן הגדול... ספר התורה מצאתי בבית ה'...ויקראהו שפן לפני המלך. ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, ויקרע את בגדיו" (כ"ב 8 - 11). כלומר, על-פי המסופר בפסוקים אלה, מתקבל הרושם כי הספר שנמצא הוא קטע, או חלק, מספר התורה, שעל-פי המסורת ניתן למשה בהר-סיני. 

המסורת היהודית קובעת כי התורה כולה ניתנה על-ידי ה' למשה במעמד הר-סיני. (מסורת קיצונית יותר טוענת כי משה קיבל בהר-סיני את התנ"ך כולו, את המשנה, התלמוד, וכל מה שיאמר חכם יהודי עד אחרית הימים. לעומת זאת, טוענת הנצרות כי משה קיבל בהר-סיני אך ורק את עשרת הדברות). מכאן נגזר כי הספר שנמצא בבית המקדש היה חלק מן התורה, שאבד במרוצת השנים. זו גם הסיבה לתגובתו של המלך יאשיהו, שהבין כי העם כולו נוהג, מזה דורות רבים, בניגוד לכתוב בתורה, ועל כן קרע את בגדיו, מחשש לעונש הכבד הצפוי למי שמפר ברית עם ה'.
תיקוניו הדתיים של יאשיהו, המפורטים בספר מלכים, כללו בין היתר: טיהור הפולחן מן היסודות האליליים הזרים, חיסול הבמות והמזבחות (לאלוהי ישראל) שמחוץ למקדש בירושלים, איסור על הכוהנים ששרתו מחוץ לירושלים לעלות למזבח ה' שבעיר וריכוז כל עבודת הפולחן במקום אחד בלבד, במקדש בירושלים.
רק לאחר הטיהור "נעשה הפסח...בירושלים" (כ"ג 21 - 23), בדיוק כפי שנדרש בחוקת הפסח שבספר דברים. על-פי עדות ספר מלכים "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה.." כלומר מאז שעלה עם ישראל על אדמתו, לא נחוג הפסח כנדרש בחוקת הפסח (דברים ט"ז 1 - 8), אלא רק עתה, עם מציאת אותו חלק מספר התורה. פסח זה נקרא במסורת היהודית "פסח יאשיהו".

הרעיון של אחדות הפולחן הוא הציר המרכזי של ספר דברים. על-כן נקבע, כאמור, זמן כתיבתו של הספר כתאריך הרפורמה של יאשיהו. זאת מכיוון שרק בספר זה, ולכל ארכו, מודגש הרעיון של ריכוז הפולחן במקום אחד, שייבחר ע"י ה'. עיקרון זה לא היה קיים בפועל (ואולי אף לא בתיאוריה) בתקופת בית ראשון, עד ימי יאשיהו. נביאים קנאים, כמו אליהו ואלישע, קיימו מזבחות מחוץ לירושלים (מלכים א', י"ח 30 - 38, י"ט 21) וגם נביאי הכתב הקלאסיים, כמו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו מעולם לא הזכירו, ולו גם ברמז, את העיקרון של עבודת ה' אך ורק בירושלים. בנוסף, מלכים כמו דוד ושלמה הקריבו קורבנות מחוץ לירושלים והדבר לא נחשב להם כחטא, ולא נזקף לחובתם בהערכות של עורכי ספר מלכים (אם כי מדי פעם נזכרת ביקורת שלילית ש"העם מקטירים בבמות").

בעבודת דוקטורט, שפרסם בשנת 1805, היה הכומר הבלגי מרטין דה-וטה הראשון שהצביע על הזיקה הישירה בין הרפורמה של יאשיהו לבין ספר דברים. במלים אחרות: השערתו של דה-וטה, שהתקבלה מאז על דעת מרבית חוקרי המקרא, הייתה כי הספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. לדעתו, הספר נכתב במקדש, או בחצר המלך, כתגובת נגד למעשיו וחטאיו של המלך מנשה. לטיעון זה יש לצרף טעמים נוספים, כמו הזיקה הסגנונית המובהקת שבין ספר דברים למסגרת העריכתית של ספר מלכים (כלומר, ההערות של עורכי ספר מלכים דומות בסגנונן ללשונו של ספר דברים). כמו כן קיים דמיון מובהק בין לשונו של ספר ירמיהו, הנביא שניבא בימי יאשיהו, ללשון של ספר דברים.

תוכן הפרקים:
לאחר מציאת הספר, שולח המלך יאשיהו משלחת אל הנביאה חולדה, בתקווה שתצליח להסיר את רוע הגזרה ותביא לכך ש-ה' יסלח לעם. תוחלתו של יאשיהו נכזבת. חולדה מנבאת חורבן שלם לעיר ולמקדש, אך מציינת כי הדבר יקרה לאחר ימיו של יאשיהו, מכיוון שהוא חזר בתשובה וחטאיו נסלחו לו.
פסוקים כ"ג 1 – 3  מתארים את טקס חידוש הברית שעורך המלך. המילה המנחה "כל" באה להדגיש כי כל העם עמד בברית, בדומה לברית סיני, והבטיח לקיים מעתה ואילך את כל החוקים ככתבם וכלשונם.
מכאן (פס' 4 – 16) פותח יאשיהו בטיהור נרחב של כל שריד לעבודת אלילים. בנוסף, הוא מחסל את כל מקומות הפולחן ל-ה' מחוץ לירושלים. את כוהני המקדשים המקומיים שנסגרו הוא מביא לירושלים ודואג לכלכלתם, ואילו הלויים, שלאחר סגירת המקדשים המקומיים נותרו חסרי יכולת להתפרנס, הופכים מעתה לתלויים בחסדי הציבור.
פס' 17 – 18 עוסקים באיש האלוהים שמצבתו ניצבת בבית-אל. אותו איש אלוהים ניבא, שלוש-מאות שנים קודם לכן, כי יבוא יום ומלך מבית דוד, יאשיהו שמו, ישרוף עצמות אדם על המזבח בבית-אל, שירבעם מקטיר עליו, ויטמא אותו. (מלכים א' י"ג). יאשיהו מצווה לכבד את אותו איש האלוהים ולא לגעת בעצמותיו. יאשיהו לא צמצם את הטיהורים לתחום יהודה, ועבר לעשות כן גם בשטחי ממלכת ישראל לשעבר , ורק לאחר כל זאת, הוא מתפנה לחגיגות הפסח. 

לסיכום:
לרפורמה של יאשיהו, המבוססת כנראה על הכתוב בספר דברים, היו שני צירים עיקריים:
א. ריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד בלבד: במקדש בירושלים.
ב. ביעור האלילות, וכל שריד אחר לעבודה זרה. 
בשנת 609 עלה פרעה נכה לכרכמיש, שעל גדות הפרת, כדי לעזור לאשור בקרב המכריע נגד בבל, ההולכת ומתחזקת (מצרים העדיפה את אשור "הגוססת" על-פני בבל, שהלכה ותפסה את מקומה של אשור). אין בידינו ידיעות ברורות על הנטיות המדיניות של יאשיהו, ולא ברורים מניעיו להתערב במאבק לא לו. יתכן שחשש מכוחה של מצרים, או מהתחזקות מחודשת של אשור. הצבא המצרי עלה לאורך החוף, ופנה מזרחה בנחל עירון, בדרכו צפונה. ליד מגידו נערך קרב קצר בו מצא יאשיהו את מותו (כ"ג 29 - 30).

גם במקרה זה "נאלץ" סופר דברי -הימים לנמק את מותו של יאשיהו בקרב. הרי קשה לקבל שמלך, שנחשב לצדיק ביותר מבין מלכי יהודה וישראל, ימצא את מותו ללא סיבה נראית לעין. על כן מסביר ספר דברי - הימים את מותו של יאשיהו כעונש על יציאה למלחמה מבלי לקבל לכך הוראה מ-ה' (דברי הימים ב', ל"ה 20 - 24).

יהודה הפכה להיות מדינת חסות מצרית. לאחר מות יאשיהו, ממליך "עם הארץ" את יהואחז בנו. חשוב לציין שיהואחז היה בנו השני של יאשיהו, והומלך, כנראה, מפני שהיה פרו-אשורי. יהואחז מלך שלושה חדשים בלבד, וברור שלא יכול היה לשנות דבר ברפורמה של אביו, בזמן כה קצר. פרעה נכה, ששב מכרכמיש (הקרב שם הסתיים ללא הכרעה ברורה), השתלט על ארץ ישראל וסוריה. הוא הוריד מכיסאו את יהואחז, הגלה אותו למצרים והטיל על יהודה קנס כבד (כ"ג 33). הוא המליך את אליקים, בנו בכורו של יאשיהו, שהיה כנראה פרו-מצרי, והחליף את שמו ליהויקים - סמל לשעבוד מוחלט!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה