יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

סיכום מעובד חיזו בטטה

הסיכום המעובד הזה פורסם לראשונה באתר אחר, למעבר לאתר לחצו כאן
סיכום מעובד - חיזו בטטה

סמי ברדוגו (נולד ב-1970 במזכרת בתיה), סופר ישראלי. בן להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר שעבדה כמנקה במרפאה ולמרדכי שהיה פועל במפעל לאריזות פרי הדר, כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנת חופש בצרפת. למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת אייווה שבארצות הברית. זכה במספר פרסים ספרותיים.   הסיפור "חיזו בטטה" לקוח מתוך קובץ סיפוריו הראשון שנקרא: "ילדה שחורה" 1999.
הסיפור "חיזו בטטה" מסופר מנקודת מבטו של אדוארד, הבן הבכור, נער מתבגר, המתאר את אורח חיי המשפחה. מדובר במשפחה מזרחית חד הורית. אם ושני בניה. הסיפור עוקב אחר המשפחה הקטנה ואחר משבר שקורע אותה.

הסיפור מעלה כבר מראשיתו, כמה שאלות/תהיות לא פשוטות. 1. כותרת הסיפור יוצרת תחילה את הרושם שהיא מכוונת, מן הסתם, לדמות המרכזית ,אך הקריאה בסיפור "חיזו בטטה" תגלה שמדובר, למעשה, בשתי דמויות נפרדות זו מזו .

2.  משפטי הפתיחה של הסיפור לוקים בכשל לוגי ברור:  "אמי מגדלת אותי ואת אחי כבר שש-עשרה שנים. אחי בן שלש-עשרה וחודשיים, קטן ממני כמעט בשלש שנים." ברור, ששני המשפטים סותרים זה את זה, ואינם הגיוניים. האם אינה יכולה, כמובן, לגדל את שני בניה במשך שש-עשרה שנים, ובה בעת ללדת את בנה הצעיר כשלוש שנים לאחר לידת הבכור, שגילו בעת הסיפור הוא, כאמור, שש-עשרה. אגב, ב'קריאה לאחור' מתברר שהמילה 'מגדלת' בסיפור היא דו-משמעית, כיוון ששני ילדיה הם, כאמור, שני מיני ירקות: גזר ותפוח אדמה.

3.  מה משמעות העובדה ששמה של האם אינו נזכר כלל בסיפור? האם מופיעה  רק בכינוי השייכות שלה בפי בנה, מספר הסיפור, "אמא שלנו" (או סתם 'אמא'), וכן מוזכרות הקריאות שקוראים לעברה ילדי השכונה, כמו גם פניות המבוגרים אליה. וראה זה פלא, כינויה שלה בפי כול זהה לשמות שני בניה, וליתר דיוק לצרוף של שני 'שמות החיבה' שלהם: "חיזו בטטה".

4.  מיהו אביהם של שני הילדים גיבורי הסיפור?! מדוע אינו נזכר כלל במהלך עלילת הסיפור?! באילו נסיבות נולד שמעון, והרי משפט הפתיחה בסיפור רומז לכך שהאם מגדלת את ילדיה לבד כבר שש-עשרה שנה?!

התשובה לכל השאלות והתמיהות נעוצה בסגנון הייחודי של הסיפור "חיזו בטטה".   ניכר בו היטב שסגנונו המאופק-רגשית נוטה, ולו במעט, אל ההזוי, הגרוטסקי, הסימבולי וכד', אפיוני כתיבה המוציאים את פרטי הטקסט מידי פשוטם.
ניתן לומר שכבר בפסקת הפתיחה של הסיפור נרמזות מרבית המגמות האופייניות לסיפור כולו. טכניקת הכתיבה  המשלבת בין נקודת מבטו של מספר בגוף ראשון למובאות מדברי אמו מאפשרת לקורא הכרות ראשונית, אך משמעותית, עם אם המשפחה, ויותר מכך הצצה לנבכי נשמתו של המספר עצמו, כפי שאלו נחשפים במהלך הסיפור. משפטי הפתיחה המוזרים של הסיפור מרמזים על סירובו של המספר לנתק את "חבל הטבור"  הקושר בינו לבין אמו ובינו לבין אחיו הצעיר.
האם - אישה קשת יום, המפרנסת את משפחתה על ידי עבודה בנקיון בקופת החולים. היא מגדלת את ילדיה לבד. אדוארד - "חיז'ו" (גזר) - בן ה-16 - המספר את סיפור מזוית ראייתו. ושמעון - "בטטה" (תפוח אדמה) - אחיו הצעיר של אדוארד, בן 13. אב המשפחה אינו מוזכר בסיפור, וגם לא קיים שום הסבר להיעדרו.
האם מנהיגה אורח חיים מסתגר מפני השכנים, אי דיבור על הקשיים ועיסוק אובססיבי עם בניה בניקיון בשטיפה ובמירוק, בבית ובמקום  עבודתה כפועלת ניקיון בקופת חולים של ההסתדרות. המשפחה מוצגת כמשפחה מלוכדת, האם עושה כמיטב יכולתה להיטיב עם בניה, והם בנים ממושמעים. עם זאת, לאורך כל הסיפור מתואר ההבדל בהתייחסות האם לשני האחים וההבדל בין היחס לאם ולנסיבות החיים מצידם של שני האחים. בעוד שחיזו מאמץ את עמדת האם ומנסה להשביע את רצונה, ולשמור על חזות שקטה של חייהם, תוך התעלמות מן הקושי שמציאות חייהם מעמידה בפניהם, ותוך ויתור על ילדותו. אחיו שמעון, בטטה, מורד בעמדת האם וחולק עליה. 
נראה, שלאדוארד יש תובנות גדולות משל שמעון, בשל יתרון הגיל - הוא בוגר יותר ומגלה הבנה גדולה יותר למצבה של אמו. אדוארד הבכור, מזהה את מצבה השביר, הוא מודע לכך שאם האם לא תתפקד, תשתבש מסגרת החיים שלהם. משום כך, הוא דבק מאוד בשגרת החיים, מנסה להקנות למשפחה ביטחון וסדר, נוטל אחריות בבית, לא רק על אמו אלא גם על אחיו. שמעון אינו מודע למאמציה של האם לשמור על שגרת חיים. הוא בוחן את הקיים ואינו שבע רצון ממנו. לאחיו הוא מציג דוגמאות על חיים טובים יותר שיש לאחרים:  "סקייטבורד זה אחלה.. שבת על הים זה הכי טוב.. עוף עם גבינה זה הכי טעים.." אדוארד כועס על אחיו שאינו מסתפק בקיים. ולמרות זאת, אדוארד אוהב את אחיו ומנסה להגן עליו. ניתן לראות זאת בהרהוריו במהלך הנסיעה במונית האמביוולנטיות הרגשית שבתיאור הנסיעה במונית משקפת את הקונפליקט הפנימי בנפשו. מצד אחד, בולטת בקטע המשיכה אל המציאות האחרת שמחוץ לבית הקוסמת לו במראותיה, אורותיה וצבעיה, ואשר אותה הוא משליך גם על אחיו הצעיר שמעון.  מצד שני, ניכרת תחושת הנאמנות העצומה של המספר לאמו ולבית אמו, אליהם הוא קשור בעבותות רגשיים חזקים. כל ניסיון 'בגידה' באם כרוך אצלו בחרדות וברגשי אשם חזקים.
פיטורי האם מעבודתה מסמנים מיפנה. בתחילה האם ממשיכה לתפקד בבית, בטיפול בבנים ובניקיון, אבל אז נישברת ובורחת לפרדס. (הפרדס הוא מחוץ למקום ישוב, שם ניתן להתפרק ללא עיניה הביקורתיות של החברה)כשהילדים שומעים על בריחתה של אימם הם מגיבים, כצפוי, בצורה שונה. כל אחד מהם רץ לכיוון אחר בפרדס וכל אחד מהם מקשיב, כביכול, לקול הפנימי שלו.
שימעון בוכה, נראה כאילו הוא היה רוצה להדמות לחיזו והוא פוחד שהמסגרת תישבר. הבריחה לפרדס היא שבירת המסגרת והאמא יוצאת ושוברת נורמות. היא מתוארת בפרדס כמו ילדה חסרת אונים, היא מתחילה לברוח, היא לא מסוגלת לשאת בעול. בשלב הזה היא  "נוטשת את המערכת", היא מתמסרת לסמכויות והילדים נשארים לבד.
החובשים שמגיעים באמבולנס יודעים, מבינים, מסיקים שיש לה מחלת נפש, אבל הילדים, בשלב זה לא ממש מבינים.

כשחיזו חותם לחובשים על המסמך זו בעצם האצלת סמכויות, ומאותו רגע, הוא הופך להיות האחראי. מבחינתו, היה כאן כישלון, הוא לא הצליח לשמור על הבית כמו שהוא חושב שהיה צריך לשמור. הוא ממשיך לעסוק בכך גם לאחר אישפוזה של האם,  "נותר חושב איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו, כדי שיראה כמו תמיד.." הוא ממשיך את תפקידה של אמו באחזקת הבית ובהשגחה על אחיו. כששמעון יוצא לשחק עם חברים, הוא צועק לאחיו: "בטטה לא מאוחר ו.. להתראות..". החום והדאגה של האם מעצבים את אדוארד כמי שנוטל אחריות ותופס את מקומה של אמו כבוגר (וגם של אביו הנעדר) בעוד אחיו- שמעון, ממשיך את הילדות התמימה במשחקי חצר עם חבריו.
לשימעון השחרור מהאם עושה טוב. הוא נחלץ מכל השעבוד, לעומתו, חיזו עובר תהליך חניכה שמביא אותו לתובנות. הוא הופך להיות דמות האם, ונכנס לתפקיד הזה בצורה המחייבת ביותר לדעתו. הסיפור מסתיים בסוף סגור אך עולות הרבה שאלות מתמיהות.  

מבנה הסיפור - מורכב משלושה חלקים
חלק ראשון 
- תחילת הסיפור כשהכול כרגיל  - מתוארת השגרה שהייתה נהוגה במשפחה במשך שנים אחדות,  חיזו מקבל את עמדות האם, מזדהה איתן ומגן עליהן. הוא מקבל על עצמו ללא ביקורתיות את אורח החיים המסתגר [הסתרת הסוד] מפני השכנים ובמיוחד את האחריות שאימו מטילה עליו בניקיון הבית ובמקום עבודתה. מוטיב הניקיון בסיפור מעצב את ההתמודדות המשפחתית עם ה"לכלוך" שבמשפחה, להראות כלפי חוץ שהכול בסדר, מסודר. הניקיון מכסה את הסוד של מחלת האם.

חלק שני – לאחר פיטורי האם. כשהאמא בבית מתפקדת כביכול כרגיל - האם נמצאת בבית בכל שעות היום: היא דואגת לבנים ולניקיון הבית, אבל מתחילה לבצבץ המועקה הנפשית שלה המבטאת את חוסר אפשרותה להתמודד. חיזו מכריח את עצמו לשכוח את התנהגותה בלילה, שכן הדבר מפחיד אותו. שיאו של שלב זה הוא בניסיון התאבדותה, בריחתה של האם לפרדס. השכנה המצטרפת לבנים בחיפוש המבוהל אחר האם שנעלמה פורצת את מעגל ההסתגרות שהאם התוותה במשך כל השנים והאם מתגלה כאשר ירכיה חשופים (מבחינה מטאפורית גם סודה) לעין כל, והיא מבולבלת מאוד ועל ידיה שריטות. מבחינת התהליך הנפשי חיזו חש בשלב זה את הפחד מחלחל בו והוא מבין, שהחיים לא יוכלו לחזור להיות כמו שהיו, וכי סודה של המשפחה נחשף לעיני כל. ביטוי מעשי לכך הוא העובדה שבאופן רשמי הוא הופך להיות האחראי לאימו, בכך שהוא חותם על טופס שנותן לו חובש האמבולנס.

חלק שלישי -  כשהאמא בבית חולים - שבועיים לאחר ניסיון ההתאבדות חיזו מקבל על עצמו את האחריות לעצמו ולאחיו ולבית בעוד בטטה אחיו משתחרר מכל אחריות. חיזו הופך ל"ילד הורי" ומבחינה נפשית הוא מצד אחד מתחיל להתרגל למצב ומסדר את הבית כדי  "שיראה כמו תמיד" ובכך הוא מאמץ את מנהגי אימו. הסדר והניקיון הם ניסיון "לנקות", "לטאטא", את הלכלוך, את הסוד, את המחלה, אך בנוסף הם גם אמצעי שעוזר לשמור על מסגרת של שגרה ושפיות.
הדמויות
האם
האם, מאופיינת ע"י הטיפול בילדיה, קשריה עם הסביבה ומצבה הנפשי. היא פועלת ניקיון בקופת חולים של ה"הסתדרות". במידה מסוימת, היא אישה חסרת זהות, אין לה שם משלה. היא עשויה מתוך ההוויה של הילדים שלה. היא מופנמת. מרבה לשתוק. בנתה לעצמה מנגנוני הגנה ובידוד מפני הסביבה, כך שלא יווצר שום דיאלוג בינה לבין הסביבה. אין ספק שהיא שומרת סוד אפל בתוכה ומנסה לקמץ באנרגיות כדי שהאנרגיות ישמרו פנימה, הביתה לילדים ולא לעולם החיצוני. הילדים נענים לה, חיזו (אדוארד) באופן יותר מלא, ובטטה (שמעון) קצת פחות.
את דרכה מהעבודה אל ביתה היא עושה בהליכה מהירה. לקריאות הלגלוג של ילדי הסביבה  "חיזו בטטה" היא אינה מגיבה. גם לשאלותיהם של המבוגרים, כביכול מתוך התעניינות:  "חיזו בטטה, מה שלומך, איך הילדים, איך את מרגישה?" היא לא עונה. היא אינה תובעת את עלבונה, מרוכזת בעצמה, במשימות הבית ובעבודתה באופן כפייתי. לאם יש רגשות אבל היא בוחרת בשתיקה, כי אין לה כוחות נפשיים רבים. היא מבינה את הלגלוג והזיוף, ומשום כך - היא מוצאת לה דרך התמודדות - חיסכון בדיבור ובהבעות פנים. עם זאת הדימוי שלה בעיני אחרים חשוב לה מאוד "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא עצלנית". בעיקר היא חרדה מהסמכות של המפקחת.  (היא חוששת מאד מהביקורת של המפקחת ושני הבנים מתגייסים לעזרתה). מקור פרנסתה חשוב לה מאוד, וכל מה שהיא מבקשת זה לא לעורר תשומת לב. היא אישה שמתמודדת לבדה עם החיים וכל תקשורת עם הסביבה משמעותה מבחינתה - חשיפת יתר.
האימא קרויה, כאמור, על שם בניה, כי לה עצמה אין כלום בלעדיהם, הם כל עולמה. נראה כי כל עולמה מתבסס על האכלה. לכן, היא גם מכנה אותם בשמות של מאכלים. מדי יום בשובה מן העבודה היא קונה בשר וירקות. את אדוארד היא מאכילה בגזר, כי כשנולד קרנו עיניו ובברית המילה עיניו היו פקוחות. מכאן כינויו חיזו (גזר). את שמעון בנה השני היא מאכילה בתפוחי אדמה, כי הוא בריא וגדול, מכאן הכינוי שדבק בו בטטה (תפוח אדמה). (כבר כאן מתגלה מוזרותה של האם, בעצם ההבחנה המעצבת של אישיותם) בנוסף, יש עיסוק במאכלים, שהיא מחביאה בחדר השינה, בחושך. הנקניק הוא מאכל בעל צורה פאלית (סמל גברי). ואילו המלונים הביצים והעגבניות הם בעלי צורה עגולה, נשית. כל המאכלים האלו מוחבאים במקומות חשוכים בבית, עצם ההחבאה מסמלת הדחקה. יחד עם זאת, היא יוצרת אצל ילדיה, לא במודע, קישור לירקות בעלי צורה פאלית (גזר, בטטה) כאילו היא מצפה מהם לממש את הגבריות שחסרה לה. או להציבם במקום דמות הגבר, האבא, שלא נמצא.
כשהיא מפסיקה לעבוד והופכת נתמכת של הביטוח הלאומי, מזונם מתמעט. היא מכינה להם כריכים עם גבינה לבנה ובצל ירוק, שהיא מגדלת בגינה, לדבריה:  "אין לי בריאות טובה מזו לתת לכם".
האם גם משקיעה בחינוך ועיצוב התנהגותם של בניה. היא מחנכת אותם לסדר ונקיון, הבנים נוטלים חלק בנקיון הבית ואף עוזרים לה בנקיון המרפאה, לפני ביקורת המפקחת. (הסדר והנקיון הכפייתיים אף הם מסגירים את מצבה הנפשי המעורער של האם).
האם מקפידה להנחיל לבניה התנהגות ראויה כלפי חוץ. בשל חששה מתגובת הסובבים  "שלא יחשבו עליכם רע" היא לימדה אותם  "שצריך לחסוך בהכל" לא רק באוכל ובבגדים, אלא גם בחיוכים, במגעים לא הכרחיים וגם בדיבורים והבעות פנים,  "..אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו..". לכאורה, זהו חינוך לדרך ארץ ונימוס, אבל חינוך קפדני זה מסגיר גם הוא את מצב החרדה בוא היא נתונה. היא מקפידה להסתיר מהסביבה את מצוקתה, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שניתן, כדי לא לבלוט בחריגותה או להחשף, כך היא גם כופה על ילדיה. למרות זאת, האם מתגלה בימיה הטובים, כאם חמה ומשעשעת. אדוארד מתאר את החיבוק של אימו עם שמעון בשובם מהנקיון של המרפאה:  "שמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא היתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל על שניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו ביחד: בוא מהצד השני והייתי מחבק את אימא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון..." אכן תמונה משפחתית יפה ומלאה בחיוביות. הלכידות והחום המשפחתי באים לידי ביטוי בחיבור החם של האם את בניה והם אותה. על אף שהאם אינה מתקשרת עם סביבתה, היא מקפידה לשלוח אותם (הבנים) לחתונות ואירועים של המשפחה או השכנים. על ההזדמנות להעניק לילדיה חוויה מיחוץ לבית, היא לא מוותרת. אדוארד מתאר חוויה זו:  "..היא מזמינה לנו מונית ספיישל מהבית עד החתונה. היא בוחרת לנו בגדים חגיגיים ומגהצת אותם, ונותנת לנו מעטפה עם כסף... אנחנו יוצאים מהשכונה אל מקום שאנחנו לא מכירים. שנינו מסתכלים מהחלונות... לתת לדרך לענג אותנו, בגלל שהיא מלאה באור אדום וכתום וכחול בשמיים..."
אי אפשר להתעלם מהסימנים המוקדמים למוזרויות של האם ולמצוקות הנפשיות שלה. זה מתבטא בכפייתיות לגבי המזון של ילדיה, בנקיון, בסדר, בניתוק הבולט מהסביבה, בהליכה המהירה ברחוב, גם בהוראות הקפדניות שלה לבנים, כאשר היא כופה עליהם התנהגות מבוקרת באופן קיצוני. כמובן, חיזו מזכיר גם את ההתפרצויות, שמהן הוא חושש. הוא מכנה זאת "עצבים". הבנים למדו לא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אדוארד בעיקר, בשל בגרותו, מגלה אמפתיה למצבה של האם. הוא מודע יותר מאחיו למצב של האימא, ומשום כך הוא מקבל את החלטותיה ולא מערער עליהן. אדוארד חושש מערעור עצביה של אמו. הוא מכנה זאת  "רגעים של עצבים".  אז הם עומדים  "אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש, כדי שהכל ירגע." אך את המשבר הנפשי של האם אי אפשר לעצור. כוחותיה הנפשיים לבסוף "נגמרים". והיא מאושפזת....
.
הבניםכל אחד מהאחים מייצג גישה לחיים וכל אחד מהם מקיים קשר אחר עם האם, מין "שילוש קדוש" בלתי ניתן להפרדה. (כאמור לדעת חיזו, המספר.)
כבר מתחילת הסיפור מסתמן גם השוני העמוק בין שני האחים אדוארד ושמעון. בולט הניגוד  בין אופיו ה'רוחני' של הבכור שבלידתו, כך הוא מספר מפי אמו:  "קרנו עיני" (רמז למשה רבנו, שכזכור "קרן עור פניו", שמות ל"ד 29, כשירד עם לוחות הברית), לבין אופיו הגשמי ה'ארצי' של האח הצעיר:  "כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול, הרבה היה מה לתפוס אצלו, אמא תמיד אומרת". את הניגוד בין האחים מייצגים גם אופי שמותיהם (לועזי מול עברי), הירק השונה בצורתו ובטעמו המייצג כל אחד מהם (גזר לעומת תפוח אדמה), אדוארד מוצג כשכוחו בעיניו. הסטאטיות והפסיביות הנרמזים בתיאור עיני המספר ש "לא הנידו עפעף" גם בטקס ברית המילה (ספק ביטוי של עצמה, ספק פגם גופני שמדאיג את האם), ויהפכו בהמשך למאפיין אישיותי שלו, מול האח הצעיר, שמעון הבריא והדינאמי, שכוחו בגופו, טיפוס שרירי-ספורטיבי אבל גם מרדן בנשמתו.

אדוארד, (חיזו), הבן הבכור, המספר 
מספר עד:      מספר המדווח מנקודת הראות שלו, על התרחשות העלילה ועל הדמויות. על כן, דעותיו סובייקטיביות וראייתו מוגבלת. ההנמקה ביצירה ספרותית למספר עד, היא הנמקה מציאותית.
חיזו, מספר את סיפור משפחתו כשהוא בן 16. הוא משתמש בלשון הווה:  "אימא מגדלת אותי ואת אחי כבר שש-עשרה שנים. אחי בן שלוש-עשרה וחודשיים קטן ממני כמעט בשלוש שנים". המספר הוא מתבגר שנמצא בתוך האירועים המסופרים ולכן בעל יכולת חלקית לפרש את המציאות.
הוא מתאר את המציאות כפי שהוא רואה אותה. זו דרך ההתמודדות שלו, עדיף שלא יראה הכול. הוא מאמץ לעצמו ראיה הסלקטיבית ש"מצילה" אותו מהתמודדות עם האמת. סביר שהוא מבין יותר ממה שמוכן להודות בעצמו. כינויו "חיזו" פירושו גזר, וגזר מתקשר לראייה הטובה של חיזו. הוא מעיד על עצמו שהוא רואה את המציאות מסביבו ולעולם, כמעט, אינו שוכח שום דבר. הוא מספר על מצוקתה הנפשית של האם. בלילה הוא שומע אותה נאנחת, היא מתלוננת:  "כואב לי קצת, אולי תביא לי כוס מים....". היא לא רוצה לחשוף את מצוקתה בפני בנה, אבל הוא ער למצוקה ואינו נרדם עד שהאור כבה. הוא חרד ממצבה, אך מכריח את עצמו לשכוח. הוא חש, שאסור לו לשאול שאלות, כדי לא לערער משהו מאוד יסודי.  ניתן להבין, שהוא חש אשמה על מה שהוא רואה וזוכר, ועל מה שהוא מרגיש ביחס לדברים. הסירוב להתעמת עם מכאוביה של האם יש בו מן הילדותיות של טרום התבגרות, אך יש בו גם ראשיתה של ההכרה באי נצחיותה של האם ובאי היכולת להקפיא את המציאות, שהיא דינאמית והפכפכה מטבעה.  גם כששימעון מראה לו את נקניק הסלמי ששומרת בסתר בחדרה, (בשעה שהם אוכלים רק בצל ירוק) נאלץ להודות לחרדתו ש"אף פעם לא ידענו מה היא עושה שם לבדה כשאנחנו לא שם". אך כיון שממילא היו אלה השעות בהן נמצאו הילדים בבית-הספר לא נפגע דימוי הבית והאם המקודשים בעיניו. גם את ה'תגלית' הזו של שמעון בחדר השינה של אמו הוא פוטר ב"תעזוב את זה שימון, תעזוב" הוא מעדיף להתעלם, ומבקש גם מאחיו לנהוג כך. הכחשה ואף הדחקה הן מנגנוני ההגנה שלו ודרכי התמודדותו נוכח מצבה של אמו.
חיזו נחשב למספר בלתי מהימן, הוא מספר את הדברים מנקודת מבטו של ילד שנמצא בתוך המאורעות, אך הוא מדבר גם מגרונה של האם. הוא דמות מסתכלת ופאסיבית, דמות שלא רוצה שינוי. תוך כדי התיאור של חיזו על הדברים הוא מעביר ביקורת. ביקורת כמובן שאינה נאמרת בצורה גלויה, אלא נרמזת מתוך הטקסט.
שימעון אומר דברים, שקשה לחיזו לשמוע, הוא מעדיף להתכחש לתובנות שיש בעיות, שהחיים הם לא באמת בסדר, והוא מדחיק מצבים על מנת לשרוד.

ניכר שחיזו מקנא באחיו הצעיר, החברותי:  "בצחוקים שלו עם חברים"  השרירי:  "הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו...לי אין..." השזוף, האנרגטי וה'נורמלי':  "תמיד נורמלי הילד הזה, ואני רוצה לחשוב שגם אני רגיל, אבל כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי."
הקנאה של הבכור בצעיר בולטת גם בדרך בה הוא מתאר את יחס האם אליהם. כך, למשל, בחזרתם מיום הניקיון בקופת-החולים המספר מנסה להפריד בין אמו לאחיו החבוקים והמחייכים.  אולי גם ב"חיסכון" של האם  "בחיוכים שלה אלינו ובמגעים לא הכרחיים" מתכוון המספר, כי לאחיו לא היתה חוסכת... ויותר מזה, אולי זו הסיבה, ששימעון, "הילד המועדף", מרשה לעצמו למרוד ולהתנגד לאם, בעוד שהמספר מנסה לרצות אותה...

הצרוף 'בית' - 'אמא' הוא אפוא מקור כוחו וזהותו הבלעדיים של המספר והוא אוחז בהם בחוזקה בכל פעם שאחיו הצעיר מנסה לפגוע בו. כאשר שמעון מקניט את אחיו הבכור ומכנה אותו  ''בטטה אדוארד" נפגעת מאד תחושת הביטחון שלו והוא נצמד בבהלה לזהותו ה'חיזואית' המוכרת לו, תוך ניסיון להתחזק מכוחה של השגרה המוכתבת על ידי האם:  "ולרגע הייתי מרגיש לידו הכי שמן בעולם, ונצמד לחיזו הדק שלי ומנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינויים, שגם הם לא יכולים להשתנות כי הם בתוכנו מרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם."

ניתן להבין, שאופיו של המספר, ודפוס היחסים האדיפאלי בינו לאמו, מבנה את זהותו ומכתיב את התנהגותו לאורך עלילת הסיפור כולו, כמו גם את 'פרשנותו' למציאות חייו וחיי משפחתו.

יחד עם זאת, רגע המבחן הקשה של חיזו הוא גם רגע ההתבגרות שלו. ברגע הקריטי מסתבר, ששמעון צעיר מכדי לקחת אחריות ולפעול. כשהשנים רצים לפרדס בעיקבות אימם.  שימעון מסתובב סביב עצמו, מזיע בכל הגוף ובוכה. ודווקא האח הבכור אדוארד הפסיבי-עד-כה מתעשת, מתגבר על חולשתו ומנהל את מבצע ההצלה של האם. הוא שולח את אחיו הצעיר לכיוון אחד ורץ בעצמו לתוך הפרדס מכיוון נוסף. שניהם יחד קוראים בכל הכוח לאמם, אך קולו של שמעון חלש מזה של אחיו הבכור. כל הסימנים מצביעים על התגברות כוחו של חיזו לעומת זה של בטטה.
לאחר שהאם נמצאת ומובלת לביתה היא בוחרת באדוארד כיורשה  "אדוארד, חיזו שלי, העיניים כואבות לי" וכן: "חיזו בטטה, ילד קטן שלי, לא יכולה יותר, כזכור, הצרוף 'חיזו בטטה' הוא במקור כינויה של האם ע"י השכנים. כעת, האם מעניקה את כינויה לבנה הבכור חיזו, הלוא הוא אדוארד (במקור, אגב, השם אדוארד מציין שושלת ארוכה ומפוארת של מלכי אנגליה), ובכך מסמנת אותו כיורשה. וחיזו, מקבל עליו את התפקיד.
* מראה: נראה כלולב כפוף. כוחו בעיניו.
* אופי: מעדיף את השהיה בבית על פני היציאה החוצה, מבודד ללא חברים, מופנם ורגיש, "אבהי" (מחליף את דמות האב החסר בסיפור) לוקח אחריות מרצונו.
* התנהגות: מנותק מהסביבה ומכונס במציאות החיים שבבית. לוקח אחריות על משפחתו, לאחר אשפוז אימו, הופך להיות ממלא מקומה בניהול הבית ודאגה לאחיו.
* יחס לאם: מפגין יחס אמפטי, דאג, חרד למצבה. מבין שבכוחותיה היא מנסה לשמור על המשפחה, והוא מעמיד עצמו כמסייע לה, נאמן למסריה ולדרישותיה ללא עוררין.
דרכי עיצוב דמותו של חיזו המספר:
א. אנלוגיה ניגודית בין אדוארד לבין אחיו  -  בהתנהגות, באופי ובהופעה החיצונית.
ב. שימוש רב במילים "אמא שלי",    אמא שלנו",  "אמא"  -  מעיד על הקשר עם האם,  על מקומה המשמעותי בחייו, על הצורך שלו בה. כמו כן,  שימוש זה  מעיד אולי על המתח בין הראייה הילדותית המתבטאת במילה "אמא"  (לעומת "אמי") ובהשתוממות שלו מול קריסת עולמו,   לבין הראייה הבוגרת לאורך כל הסיפור,  ראייה המנסה לפענח את המציאות (להסביר את התנהגות האח,  את התפנית במצב האם).
ג. החתימה -  החתימה על המסמך הרפואי בסוף הסיפור היא סימבולית למעבר הכביכול מוצהר  מעולם הילדות לעולם המבוגרים,  מעין טקס התבגרות.  על חתימה צריך לשלם,  קרי:  בעולם המבוגרים יש אחריות, יש תשלומים,  יש חובות  (הוא חתם על שירות האמבולנס והוא קיבל את החשבון על כך(
ד. הכינוי "חיזו" לדמות המספר- חיזו הוא הגזר שקנתה בשבילו האם,  והוא נועד לשמר את ראייתו "כשנולדתי קרנו עיניי – כך מספרת אימי". כוחו של הילד – הנער, המספר, הוא בעיניו – בראייה,  בהתבוננות,  בקליטת  רשמים,  ואכן הילד-המספר ניחן ברגישות יוצאת דופן למתרחש מסביב.
ה. סגנון הכתיבה -  סגנון הכתיבה רגוע ומאופק.  הכתיבה זורמת ללא פאתוס.  למספר לא אצה הדרך,  הוא מתעכב על פרטים, מתפנה לכל.  סגנון כתיבה זה הולם את דמותו "המעגלת"  והמפייסת של המספר

שמעון, (בטטה), הבן הצעיר
שמעון-בטטה, (בן 13), שכלל איננו 'בטטה', מצטייר מתוך הסיפור, ובניגוד לאחיו, כאיש הגוף התחרותי המנסה לשבור את השיאים של עצמו בריצה ובקפיצה למרחק בחצר הבית, למרות הזהרותיה של אמו.  היא מכנה אותו 'שימון', (ללא ע'). שמעון הוא דמות של ילד מוחצן. הוא מנסה כל הזמן לשבור את השיאים של עצמו. ועצם העובדה, שהוא הרבה בחוץ, מעידה על סוג של מרידה במוסכמות של הבית. שמעון, מרשה לעצמו למרוד, הוא מקיים דפוס של ילד צבר. הוא חושף בפני אחיו הבכור, צדדים 'אפלים' בדמותה המושלמת של אמו. כך, למשל, הוא מראה לו את נקניק הסלמי שמסתירה האם מאחורי כתונת הלילה בחדר השינה שלה (כזכור, לאחר פיטוריה מעבודתה מאכילה האם את ילדיה בקביעות בפרוסות לחם שחור מרוחות בגבינה לבנה ובצלים ירוקים שגידלה במו ידיה בחצר ביתה. הכריכים הללו ערבים לחיכו של המספר, אך מאוסים על שמעון). הנקניק המוסתר הזה יכול לבטא לא רק את חולשותיה הגסטרונומיות של האם, אלא להוות גם סמל המרמז על 'חיים אחרים' של האם שלילדיה אין חלק בהם.
כאשר שימעון שובר את הביצים ומנתץ את המלונים, שמתחת למיטה, הוא שובר את הסמכות ההורית שלה. כול עוד האמא מצליחה לשמור על הבית, נשמרת מנטליות של המסורת והשמרניות.

* מראה: ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, יש לו מבנה גוף ספורטיבי, כוחו בגופו.
* אופי: טיפוס אקטיבי, מעדיף את המשחקים בחוץ. תמיד מנסה לשבור את השיאים של עצמו.
* התנהגות: מרדן, מערער על הסדר הקיים. אינו מקבל את המציאות כפי שהיא, אינו חושש מעימותים, לאחר אשפוזה של אמו, הוא ממשיך לחיות את עולמו הילדותי כהרגלו.
* יחס לאם: אינו חושש להתעמת עם אמו, למרות שאוהב אותה. מגלה דאגה כשהאם מתמוטטת ובוכה, אך מהר מאוד חוזר לשגרת חייו, לא ניכר (על פי זוית הראיה של אחיו) שהוא מוטרד מהיעדר אמו.
מוטיבים וסמלים בסיפור
מוטיב הניקיון הניקיון והסדר הם מוטיב בסיפור הקשור לסוד של המשפחה ולניסיון להסתירו. המשפחה מקנה חשיבות עליונה לאופן בו דברים נראים כלפי חוץ- הכול צריך להראות נקי ומסודר. המשפחה מנקה את ה"לכלוך", אך האירוניה היא שהניקיון מכסה רק מלמעלה את הסוד הנורא של מחלת האם. הבית הנקי והמסודר נותן תחושה שלמראית עין הכול כשורה. הנקי והמסודר עוזר אמנם כשהחיים מתהפכים, אך אין הוא פותר את המצוקה.
נקניק הסלמי המוסתר -  הזה יכול לבטא לא רק את חולשותיה הגסטרונומיות של האם, אלא להוות גם סמל 'חיים אחרים' של האם שלילדיה אין חלק בהם.

ההיבט החברתי
הסיפור "חיזו בטטה" מפנה את מבטו האירוני-המפוכח אל היחסים בתוך המשפחה שהיא "תמיד חסרה, פגומה, נעדרת אב או אם", כלשון השער האחורי של הספר "ילדה שחורה", אלא שנושאו של סיפור זה שלפנינו הוא ספציפי יותר וניתן להגדירו כ"מלחמה על הבית" (ושמא הבית המזרחי?). הבית, לא רק במובנו החומרי והכלכלי, אלא הבית כעולם של שפה, מנהגים ואורח-חיים, שאינם מתגלמים דווקא בגינוני דת ומסורת נשגבים, אלא בחיי היומיום הבסיסיים והפשוטים ביותר (ראו, למשל, שמירת הביצים והירקות מתחת למיטה).
ברקע הסיפור שלפנינו מהדהדת ביקורת חברתית.  המחבר מגולל לפנינו יריעת חיים של משפחה בקו העוני,  שאין בה אב מפרנס,  ועול הפרנסה מוטל על שכם  האם.  זו מתמודדת בקשיי הקיום ללא טענות  -  ביושר,  בכבוד ובגאווה.  היא מכלה את ימיה כעובדת ניקיון בסניף המקומי של קופ"ח,  עבודה שסידרה לה ב"פרוטקציה" שכנה קרובה,  שעובדת בעבודה "מכובדת" יותר – בהסתדרות של מועצת הפועלים  (הבדלי מעמדות).
האם שוקדת ללא לאות להוכיח את עצמה בעבודתה.  שמא היא חוששת שחרב הפיטורין תתנוסס מעל צווארה?  הגורם המאיים בעבודתה הוא המפקחת  -  דמות  כמעט מסתורית,  שהפכה להיות אימתם של שני הילדים.  לפני ביקורי המפקחת  גויסו  שני הילדים לעזרת אמם,  כדי לרצות את אותה מפקחת מפחידה ומאיימת,  שאמורה לגזור את דינה של עובדת הניקיון לשבט או לחסד.
המפקחת מייצגת למעשה  מעמד חברתי גבוה יותר -  מעמד ה"גבירה"  המעבידה  או המעביד הנצלן,  שכל רצונו לראות תוצאות מעשיות,  תפוקה של עובד,  ללא גילויי רגש וחמלה.   וכך אומר המספר:  "המפקחת של אמא שלנו הפכה להיות האישה המפחידה בשביל שלושתנו"  .
מול העולם של המשפחה הענייה הזו, החיה בצמצום  ושוקדת לאורך כל הדרך  לחסוך בכל  - בבגדים,  באוכל... -  שוכן עולם אחר,  עולם שבע -  עולם של  "סקייטבורד",  של  "עוף עם גבינה"  ושל  "חצר עם פרגולה כזאת מעץ" .  זהו עולמם של בני המעמד הבורגני הנהנים ממנעמי החיים ומפינוקים (אולי נרמז כאן הניגוד בין ספרדים לאשכנזים?).  שמעון, אחיו הצעיר של המספר,  צופה על מנעמים אלה בעיניים פקוחות,  כרוצה לומר לאחיו:  "תראה איך אנחנו חיים,  ואיך הם חיים..."   זו מעין גרסה רכה של מי, שמנסה לקפוץ אגרוף ולהניף את נס המרד החברתי.
עולמה של משפחה זו נטול פינוקים  הן מטעמים כלכליים והן מטעמים חינוכיים המתמצים  בדרכה החינוכית הקשוחה של האם.  המספר,  בניגוד לאחיו הצעיר,  מנסה "לטייח",  להתעלם ממה שיש לאחרים,  לא להציץ במה שיש להם,  לבטל את דברי אחיו הצעיר.  הפינוק היחידי שלו הם זוכים, הוא הנסיעה לחתונה במונית.  בשעה זו הם, כביכול, יוצאים ממעגל העוני,  כי  "דרך חלון המונית החיים נראים כל כך אחרים במקום שהוא לא שלנו".
הפסקת עבודת האם מדרדרת כמובן את מצבם הכלכלי אולי אל מתחת לקו העוני,  שלא לדבר על כל ההשפלה הכרוכה בזה.  האם החרוצה, שנאבקה לחיות בכבוד,  הופכת שלא ברצונה ושלא בטובתה לעול על החברה.  מעתה היא תחיה על קצבה דלה, וכמנהלת משק בית טובה היא מנסה להתמודד במצב החדש ולהדק את החגורה הכלכלית.   אולם,  טרדות הפרנסה והדאגה הקיומית  מכריעות אותה עד כדי התמוטטות נפשית  וניסיון התאבדות. 
אם כן, הממסד האטום והמנוכר לא הניח לדל לחיות בדלותו, במקרה הטוב,  אלא הפך אותו לדל יותר,  ויתירה מזאת:  דרש ממנו, באטימותו, גם את חשבון האמבולנס!!!

לסכום, ניתן להתייחס לסיפור בשלושה מישורים:
1. סיפור משפחה שמתאר חיי משפחה משגרה למשבר.
2. סיפור התבגרות שמתייחס בעיקר לדמותו של אדוארד המתעסק, בין השאר, בשאלת הזהות   העצמית, בתובנות שלו על עולם המבוגרים ובקונפליקט של אחיו עם אימו.
3. סיפור ביקורת על החברה וההתמודדות שלה עם משפחה במשבר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה