יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

קידוש החיים


קידוש החיים
במשך דורות רבים קידשו היהודים את השם (את שם האל כמובן). הציווי הדתי אוסר על היהודים לקחת את חייהם בידיהם, פרט לשלושה מקרים. "על שלושה ייהרג ולא יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". במקרים אלה חייב היהודי לתת שיהרגו אותו ולא לעבור על אחת מהעברות האלה. כלומר - מי שיועמד בפני הברירה הבלתי נסבלת: להרוג אדם אחר או להיהרג בעצמו - חייב לתת שיהרגו אותו. אין הוא רשאי להרוג אחר.
כבר בחודשים הראשונים אחרי כיבוש פולין, בתוך גטו ורשה הגדיר הרב יצחק ניסנבויים (מראשי הציונות הדתית) הגדרה חדשה: "קידוש החיים". הרב הבין כי הנאצים אינם מבקשים להעביר את היהודים על דתם, אלא להשמיד את העם היהודי. לכן דרש מהיהודים לעשות את כל המאמצים לשמור על חייהם ובריאותם. אם לצטט אותו: "זוהי שעת קידוש החיים ולא שעת קידוש השם במוות. בעבר דרשו מאיתנו אויבנו את נשמותינו והיהודי הקריב גופו בקידוש השם. עתה דורש האויב את גופו של היהודי. לפיכך חייב יהודי להגן עליו ולשומרו."
הרב ניסנבויים עצמו ניספה בשנת 1942 בגטו ורשה. על שמו נקרא קיבוץ בארות יצחק שהוקם מול עזה ב- 1943. הקיבוץ ידוע במאבק הגבורה ובעמידתו האיתנה מול הצבא המצרי. לאחר מלחמת העצמאות עבר הקיבוץ למקומו כיום, לא רחוק מפתח תקווה.
רעיון קידוש החיים הוסכם על דעתם של רבנים נוספים, ויהודים רבים נהגו על פיו. הרעיון דיבר על כך שיש לעשות כל מה שצריך כדי לשמור על חיי היהודים. היהודים תפסו זאת במידה מסוימת כ"מרד רוחני" - כלומר "הם (הנאצים) רוצים להשמיד את העם היהודי ואת עצם קיומו - אנחנו לא נוותר ולא נכנע". קידוש חיים לא יבוא לעולם על חשבון חייו של אדם יהודי אחר, כלומר כדי לספק את רעבו הנורא, לא יכול אדם לגנוב את תלושי המזון של אדם אחר. אבל מותר לעשות כל דבר אפשרי כדי להבטיח את קיום החיים. דוגמא למאבק רוחני כזה אפשר לראות ביהודים שאפילו במחנות ריכוז דאגו לציין את החגים היהודים. זו מעין התרסה כנגד הנאצים - "אותנו אי אפשר למחוק".
* דוגמא קשה לרעיון קידוש החיים מוזכרת בספרו של הרב ישראל לאו (בעצמו ניצול שואה). הרב לאו מספר על דודו, רב בעיירה בפולין, שנדרש על ידי הגרמנים למסור את מצבות בית הקברות היהודי לריצוף רחובות. למרות שכבוד המת הוא עיקר חשוב ביהדות, בחן הרב את המצב והבין כי חייהם של בני קהילתו חשובים בשלב זה יותר... הוא יצא בראש בני הקהילה לבית הקברות, ולאחר תפילה קצרה, היה הראשון שהרים מעדר ועקר מצבה. בכך נתן דוגמא לבני העיירה, כיצד עליהם לנהוג כדי להציל את חייהם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה