יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

הנושא:הבריאה וראשית האנושות.



הנושא:הבריאה וראשית האנושות.

ספר בראשית פותח במילים: "בראשית ברא..." (פס' 1).מילים אלה רומזות לרעיון המרכזי של הספר:
ראשית בריאת העולם.
ראשית האנושות.
ראשית עם ישראל.
פרקים א'- י"א מספרים על בריאת בעולם ועל תולדות האנושות.סיפורים אלה משתקפים גם בספרי הנבואה ובספר תהילים.
בחפירות ארכיאולוגיות נתגלו מיתוסים(=סיפורים על ראשית העולם) עפ"י אמונת עמי המזרח הקדום.
מיתוס- סיפור המסביר תופעה חד- פעמית שאירעה בעולם ומאז יש לתופעה ולתוצאותיה השפעה מתמדת על האנושות.הסיפור מסופר ע"י עם לבניו כדי להבין טוב יותר את העולם.ההסבר אינו הסבר מדעי אלא מתוך חוויה אישית.
המיתוסים של עמי המזרח הקדום- סיפורים על מעשים של אלים וגבורתם: מלחמות בין אלים, אהבות וזיווגים בין אלים, יצירות= בריאות של אלים.
מעשי האלים מתוארים כמעשים של בני אדם.
המיתוס המקראי- לדעת חוקרי המקרא יש במקרא שרידים של מיתוסים מהמזרח הקדום.דוגמאות:
1.מלחמות של ה' במפלצות הים; נחש בריח, נחש עקלתון, רהב, תנין.
2.בריאת העולם תוך מאבק במים
3 הזדווגות בני האלוהים עם בנות האדם ועוד.
הסיפורים המופיעים בספר בראשית על בריאת העולם הם שרידים של מיתוס מונותאיסטי. במיתוס זה יש אמונה באל אחד המתגלה ופועל בטבע ובהיסטוריה העולמית.
מיתולוגיה- אוסף האגרות וסיפורי הפלאים של עמי הקדם, בעיקר עלילות אלילים וגיבורים, שבהם באה לידי ביטוי סמלי הרגשת העולם הדתית.

פרק א'

פסוקים 1- 2: פתיחה לסיפור בריאת העולם.

תפקידיו של פסוק 1: "בראשית ברא ה' את השמיים ואת הארץ".

1.ציון זמן- הפסוק מציין שבזמן שהחל ה' את מלאכת הבריאה היה המצב בעולם כפי שמתואר בפסוק 2: "תוהו ובוהו וחושך על-פני תהום ורוח ה' מרחפת על-פני המים"- עפ"י רש"י.
2.כותרת- הפסוק מהווה כותרת לסיפור הבריאה.הפסוק הוא בבחינת " כלל "- תיאור כללי של בריאת השמיים והארץ,והפסוקים הבאים אחריו הם ה "פרט"- פירוט של כל הברואים(לדעת קאסוטו).
תפקידו של פסוק 2:תיאור המצב שהיה קיים בעולם לפני שהחלה מלאכת הבריאה: "תוהו ובוהו"= שממה והרס, אין, אפס, אי-סדר מוחלט.
פסוקים 1-2 מתארים את המצב שהיה קיים לפני הבריאה. היו קיימים "חושך", "תהום"= מים, "ארץ" במצב של "תוהו ובוהו" ורוח ה' ריחפה מעל- ההשגחה האלוהית.
עפ"י הכתוב בפסוקים אלה :לפני תחילת הבריאה היה אוקיינוס מים שכיסה הכל, חושך מוחלט והכל עמד קבוע- ללא תנועה, בניגוד לרוח ה' שריחפה על-פני המים.
העולם נברא "יש מיש".

פסוקים 3 – 5:הבריאה ביום הראשון

"ויאמר אלוהים: יהי אור!
                       ויהי אור.
                      וירא אלוהים את האור כי טוב=> ויבדל בין האור ובין החושך.
                      ויקרא ה' לאור: יום, ולחושך קרא: לילה.
                      ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ".
ביום הראשון נברא האור. ה' הבדיל בין האור לבין החושך (האור הזה אינו אור השמש שנברא ביום הרביעי. לאור זה יש קיום ממקור כלשהו).
לאור קרא ה': "יום", ולחושך קרא ה': "לילה".
כאשר ה' קורא לחושך ולאור בשמות הוא מבטא למעשה את שליטתו ובעלותו עליהם.
האור נברא תחילה כי הוא היסוד הבסיסי הנחוץ ליצירת סדר.מקור האור שנברא היה טוב בעיני ה'.
בפתיחת סיפור הבריאה בבריאה של האור יש פולמוס= ויכוח עם התפיסה האלילית המשתקפת במיתוסים של המזרח הקדום כי לפי המיתוסים האלה נחשבו המאורות לאלים והם היו קיימים עוד לפני בריאת העולם. עפ"י המקרא: ה' ברא את האור ומקור האור איננו בשמש ובירח.

פסוקים 6 - 8 : הבריאה ביום השני

"ויאמר אלוהים: יהי רקיע בתוך המים
                      ויהי מבדיל בין מים למים.
                      ויעש ה' את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל
הרקיע ויהי כן.
                      ויקרא אלוהים לרקיע: שמים
                      ויהי ערב ויהי בוקר יום שני".
ביום זה נברא הרקיע.התפקיד של הרקיע: להבדיל בין המים שמעליו= מים עליונים,לבין המים שמתחתיו= מים תחתונים.
הרקיע משמש, איפוא, מעין מחיצה
 יש המסבירים: "רקיע" מלשון: "ריקוע"=שיטוח של מתכת. הכוונה: מחיצה שטוחה.
מלאכת בריאת המים לא הסתיימה ביום השני.יש המשך ביום השלישי ולכן ביום השני לא נאמר "וירא ה' כי טוב". המים התחתונים מכסים בשלב זה את כל מה שנמצא מתחת לשמים.
בתיאור בריאת הרקיע יש שני שלבים:
1. שלב בריאת החומר- "יהי רקיע בתוך המים".
2. שלב עיצוב החומר לשימוש שלמענו הוא נוצר- הכוונה לקרישת המים כך שיהוו חיץ- הפרדה בין מים עליונים למים תחתונים.

פסוקים 9-13: הבריאה ביום השלישי

"ויאמר ה': יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד
               ותראה היבשה...
               ויקרא ה' ליבשה: "ארץ"
               ולמקווה המים קרא "ימים".
               וירא ה' כי טוב.
ויאמר ה':  תדשא הארץ דשא, עשב, מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו...
               וירא ה' כי טוב.
               ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי".

ביום זה ממשיך ה' את מלאכת הבריאה של היום השני ומסיים אותה: ה' מורה למים התחתונים(=המים אשר מתחת הרקיע) להתרכז במקום אחד ואז נחשפת היבשה.הביטוי "יקוו המים" מציין את השלטון המוחלט של ה' במים.המים מצייתים להוראת ה'.
בשמות שקורא ה' ליבשה ולמקווה המים באים לידי ביטוי השלטון של ה' בהם.שלטונו בהם מעניק לו את היכולת לצוות אותם ומסביר את חובתם לציית להוראותיו.
ה"תוהו ובוהו" שסימניו היו: החושך והמים הוגבלו.ה' סיים את סידור המים ואז "וירא ה' כי טוב".
בשלב זה של הבריאה יש בעולם שלושה מרכיבים: שמים, ארץ וים.

הצמחייה נבראה עפ"י הוראה של ה': "תדשא הארץ דשא..." (פס' 11) .ה' נותן לארץ- ליבשה הוראה להצמיח צמחים וגם יכולת להצמיח מתוכה סוגים שונים של צמחים.
יש פרשנים הסבורים ש"דשא" ו"דשא" הן מילים נרדפות.
יש פרשנים הסבורים כי "דשא" הוא שם כללי לצמחיה והכתוב בהמשך הוא פירוט של סוגי הצמחים: עשב, עץ.
יש צמחים שהזרעים שלהם גלויים- "עשב", ויש צמחים שזרעיהם מכוסים- "עץ".



פסוקים 14- 19: הבריאה ביום הרביעי

"ויאמר ה': יהי מאורות ברקיע השמיים
               להבדיל בין היום ובין הלילה
               והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים
               והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ...
               ויעש ה' את שני המאורות הגדולים.
               את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים...
               וירא ה' כי טוב"
ביום זה נבראו המאורות."המאורות" הם כלים הנושאים את האור ולא האור עצמו (האור נברא ביום הראשון).השמות של המאורות לא הוזכרו כדי להמעיט בחשיבותם.

תפקידי המאורות:

1. "להאיר על הארץ"- לספק אור לכל מי/מה שעל הארץ.
2. "להבדיל בין היום ובין הלילה".
3. "והיו לאותות"- לסימנים.יש כוכבים המסמנים את רוחות השמים.דוגמה:כוכב הצפון.
4. "למועדים"- לציון תאריכים של חגים או של עונות חקלאיות במהלך השנה.
5. "ימים ושנים"- יחידות של זמן שנמדדות לפי משך הקפת השמש והירח את כדור הארץ.
תיאור בריאת המאורות מפורט משום שהתורה רוצה להדגיש שהמאורות אינם ישויות עצמאיות אלא הם נבראו ע"י ה' ולכן גם הם נשלטים על- ידיו.ריבוי התפקידים של המאורות מפחית ומגביל את כוחם.המאורות אינם נזכרים בשמם אלא רק "המאור הגדול לממשלת היום", ו"המאור הקטן לממשלת הלילה" וגם זאת כדי להמעיט בכוחם.
למאורות אין תכונות רוחניות אלא הם יצורים חומריים שאין להם רצון או שכל.
בתיאור זה המקרא נלחם באופן סמוי בתפיסות- מיתוסים של עמי המזרח הקדום.
עפ"י הנאמר בתהילים ק"ד/19-23 תכלית בריאת המאורות:
"עשה ירח למועדים"- לפי מהלך הירח בשמים קובעים את החודשים ואת החגים.
"תשת חושך ויהי לילה- בו תרמוש כל חיתו יער"- בלילה יוצאות חיות היער ממקומן.
"הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם"- בלילה יוצאים האריות ושואגים בחיפוש טרף.
"תזרח השמש יאספון ואל מעונכם ירבצון יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב"
כאשר השמש זורחת נאספות החיות למקום רבצן ואז יוצא האדם לעבודתו .ה' קבע מועדים לכל: בבקר החיות חוזרות למקום רבצן ואז האדם יוצא לעבודתו ואינן מסכנות את האדם.

פסוקים 20-23: הבריאה ביום החמישי

"ויאמר ה': ישרצו המים נפש חיה
                ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים
               ויברא ה' את התנינים הגדולים
               ואת כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם
               ואת כל עוף כנף למינהו
               וירא ה' כי טוב...
               ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".
ביום זה נבראו כל בעלי החיים שחיים במים ובאוויר.
מכל בעלי החיים שנבראו הוזכרו בשמם רק התנינים.באזכור בריאת התנינים ע"י ה' נלחם המקרא במיתוס שרווח אצל עמי המזרח הקדמון ולפיו: התנינים הם יצורים מיתולוגיים שנלחמו באלים.
כאשר המקרא מציין "ויברא ה' את התנינים" הוא יוצא נגד המיתוס של עמי המזרח הקדמון כי המקרא מציג את התנינים כבעלי חיים טבעיים שנבראו ע"י ה' כמו כל שאר בעלי החיים שנבראו ע"י ה'. בישעיהו נ"א/9-11 מוזכרים שמות של מפלצות הים ומתוארת הדרך הכוחנית בה מכריע אותן ה':
"עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם...
הלא: את היא המחצבת (מ.ח.צ= השמדה) רהב מחוללת (מפילה, ח.ל.ל) תנין
הלא: את היא המחרבת(=מייבשת) ים מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבור בה הגאולים..."
ישעיהו מנבא על עזרת ה' לגולים בשובם לארצם. הנביא מצפה לעזרת ה' כמו שעזר ה' לבני ישראל בצאתם ממצרים כשהחריב= ייבש למענם את הים.
ישעיהו משתמש בלשון של המיתוס האלילי כדי להראות את כוחו של ה'.


פסוקים 26-30: הבריאה ביום השישי

"ויאמר ה': תוצא הארץ נפש חיה למינה: בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן.
ויעש ה' את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא ה' כי טוב.
ויאמר ה': נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...
ויברא ה' את האדם בצלמו. בצלם ה' ברא אותו
זכר ונקבה ברא אותם...
ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי".
ביום זה נבראו בעלי החיים שחיים ביבשה = "ארץ" והאדם.

תיאור בריאת בעלי החיים:

בתיאור בריאת בעלי החיים שחיים ביבשה משתמש המספר בעקרון "כלל ופרט".
"כלל"= ניסוח דברים באופן כללי.
"פרט"= פירוט.
"כלל ופרט"= הכללה שאחריה יבוא פירוט.
ה"כלל": "נפש חיה למינה" (פס' 24)
ה"פרט": "בהמה"= בעלי חיים ההולכים על ארבע, בעלי החיים המבוייתים(אדם מגדל אותם).
            "רמש"= בעלי חיים מחוסרי רגליים או בעלי רגליים קצרות
            "חיית הארץ"= בעלי חיים ההולכים על ארבע אבל אינם מבוייתים=חיות בר.

תיאור בריאת האדם:

מספר הפסוקים המוקדש לתיאור בריאת האדם רחב יותר מתיאורי הבריאה של הברואים האחרים.
תיאור בריאת האדם שונה מתיאור הבריאה של הברואים האחרים,השוני בא לידי ביטוי בעובדות הבאות:
א.רק בבריאת האדם יש תכנון לפני הבריאה: "ויאמר ה': נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (פס' 26).
ב.רק על בריאת האדם נאמר שנברא ב"צלם ה' " (פס' 27).
ג. רק האדם נברא כזוג אחד "זכר ונקבה" (פס' 27).על אדם לא נאמר שנברא ל"מינהו".
ד. התיאור של בריאת האדם נעשה בסגנון פיוטי:
השימוש בלשון הרבים "נעשה" מעורר קושי לשוני משום שעפ"י תפיסת המקרא ה' הוא אל יחיד ולה' לא היו שותפים בבריאה.
פרשנים הציעו מספר פירושים ליישוב הקושי:
1.צורת הפועל "נעשה"- עתיד מזורז בלשון רבים. ה' כאילו זרז את עצמו לברוא את האדם.
2.ה' מתייעץ עם מלאכיו כדי שלא יקנאו באדם שהרי האדם נברא בדמותם.
3.ה' והארץ=יבשה/אדמה יעשו את האדם. מהאדמה ייברא גופו של האדם וה' ייתן באדם את הרוח- רוח החיים.
4. לשון הרבים מלמדת על החשיבות של בריאת האדם.
5. בדרך זו נלחם המקרא במיתוס.
עפ"י המיתולוגיה הבבלית היו האלים בודדים ומשועממים וכדי להפיג את בדידותם ושעמומם הם בראו את האדם.
כאשר אומר ה': "נעשה" בלשון רבים אפשר להבין שה' לא היה לבדו בעולם ולכן הוא לא ברא את האדם לתועלתו שלו- להפגת בדידותו, אלא לתועלתו של האדם עצמו.
בפסוק 26 נאמר: "נעשה אדם כצלמנו בדמותנו".
בפסוק 27 נאמר: "בצלם ה' ברא אותו".
נראה שבעת כתיבת הדברים המשמעות של הביטוי "צלם" היתה המשמעות הפיזית- דמות וצורה.
פירוש זה משקף תפיסה אנתרומורפית (=תפיסת האל בצורה מוחשית בעל דמות ופנים ואלה משתקפים בדמותו ובפניו של האדם כפי שמוצאים בספרות הבבלית של המזרח הקדמון). תפיסה זו אינה תואמת את תפיסת המקרא לפיה ה' הוא אל מופשט וגם את המסר של סיפור הבריאה המציג את ה' כאל מופשט.
קאסוטו אומר שבתחילת יצירתו של הביטוי הנ"ל בלשון הכנענית היתה לו משמעות גשמית- פיזית בהתאם לתפיסה האנתרומורפית של האלוהות במזרח הקדום, אבל בלשון המודרנית יש לביטוי "בצלם" משמעות רוחנית. הכוונה היא: האדם מתקרב לה' במחשבתו ובמצפונו (במבנהו הפיזי הוא דומה לבעלי החיים).
אפשר לבסס את הפירוש של הביטוי "בצלם" במשמעות הרוחנית על העובדות הבאות:
1. לאדם יש יכולת שכלית המאפשרת לו להבין את הנאמר לו.
לאדם נאמר: "ויברך אותם ה' לאמר פרו ורבו..." (א/22)- זוהי פניה ישירה- האדם מקבל הוראה לפרות ולרבות ואילו בעלי החיים מתברכים ביכולת לפרות ולרבות: "ויברך אותם ה' ויאמר להם פרו ורבו.." (א/28).
2.לאדם ניתן השלטון על בעלי החיים. השליטה מחייבת שימוש בשכל כי יהיה עליו לשלוט גם בבעלי חיים שהם גרועים וחזקים ממנו.
כמו-כן ניתנה לו היכולת לכבוש את הטבע לתועלתו: "כבשוה" (א/28)- כיבוש האדמה במובן החיובי: בנייה, זריעה, נטיעה וכד'.
לאדם יש, אפוא, יכולות דומות ליכולות של ה': שליטה ויצירה.
3.לאדם יש יכולת בחירה שניתנה לו ע"י האל. יכולת הבחירה ניתנה לו משום שהשכל שלו מאפשר לו בחירה.
חייו של האדם תלויים בבחירה שלו, הוא הקובע את חייו וזו הסיבה בגללה לא אמר ה' בסיום בריאת האדם "כי טוב".
הביטוי "צלם" חוזר בפסוקים 26-27 שלוש פעמים כטבוע באדם.
עובדה זו מדגישה את קרבתו אל האל ומייחדת אותו מכל הברואים האחרים.

הייחוד של האדם מתבטא בפסוקים 26-28 בעובדות הבאות:
1. רק אצל האדם יש תכנון לפני בריאתו.
2. רק על האדם נאמר שנברא "בצלם אלוהים".
3. אדם נברא כזוג אחד- יחיד, ולא ברבים כמו שאר הבריאות.
4. האדם נברא אחרון.
5. האדם שולט בטבע ובבעלי החיים. שלטון זה מוצג בברכת ה' לאדם (פס 28):
-"וכבשוה"- כיבוש השממה, כיבוש האדמה לתועלתו ע"י: בנייה, זריעה, נטיעה וכד'.
-"ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"- האדם שולט בכל בעלי החיים.
6. הזכר והנקבה שווים- לשניהם ניתנה אותה ברכה ואותו תפקיד: "פרו ורבו ומלאו את הארץ..וכבשוה..ורדו.."- לשון רבים.
האדם נברא אחרון מפני שכל הברואים נבראו למענו והם נשלטים על ידו.האדם, איפוא, עליון על כל הברואים.

הסיום של סיפור הבריאה:

בפסוק 31 נאמר: "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד..".זהו סיכום חגיגי של כל הבריאה. אין בבריאה פגמים, הבריאה טובה מאוד. בין האדם לבין בעלי החיים יש הרמוניה. האדם שולט בבעלי החיים אך אינו אוכל אותם, האדם ניזון רק מן הצומח.
בין בעלי החיים עצמם קיימת גם כן הרמוניה- גם הם אוכלים מן הצומח בלבד ולכן אינם טורפים זה את זה.
המצב ההרמוני הנ"ל שימש כנראה את הנביא ישעיהו בנבואות האסכטולוגיות(=נבואות אחרית הימים) שלו:
"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ
ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם
ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן
ואריה כבקר ואכל תבן
ושעשע יונק על חור פתן...
לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי..." (ישעיהו י"א/6-9).
בעלי החיים יהיו צמחוניים ויחיו בהרמוניה.
הרמוניה תהיה גם בין האדם לבין בעלי החיים- כולל הטורפים.
המבנה של סיפור הבריאה:
סיפור הבריאה בנוי משש תבניות/ נוסחאות החוזרות על עצמן. סגנון זה נקרא "פרוזה סכמטית"- סיפור המוצג באמצעות תבניות.
התבנית המתארת את הבריאה היא: "ויאמר ה'
                                                   יהי...
                                                   ויהי...
                                                   וירא ה' כי טוב
                                                   ויהי ערב ויהי בוקר יום..."
מהנאמר בתבנית ניתן ללמוד:
1. אופן הבריאה:אמירה "ויאמר ה'..."
2. ה' ברא הכל לבדו.
3. העולם טוב ביסודו (בסיום בריאה נאמר: "וירא ה' כי טוב" ועל כלל הבריאה נאמר: "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד")
4.יש סדר ותכנון בבריאה- בשלושת הימים הראשונים נבראו היסודות של העולם ובשלושת הימים האחרונים מולאו היסודות בתכן:


יום א':אור- הבדלה בין אור לחושך                  יום ד': מאורות.                                                                                        
יום ב':רקיע-הבדלה בין מים עליונים לתחתונים  יום ה': עופות- באוויר, בעלי חיים- במים.
יום ג':יבשה,צמחיה                                      יום ו':בע"ח שחיים ביבשה(בהמות,רמשים,חיות),אדם
הסדר: דומם, צומח, חי.
האדם נברא אחרון כאשר הכל נברא למענו.
ההדרגה בבריאה:מהאור הבסיסי- המופשט אל המורכב ביותר- האדם.

החריגות בנוסחה המתארת את הבריאה וסיבות החריגה:

1. ביום ב' לא נאמר "כי טוב" משום שמלאכת הבריאה של יום זה לא הסתיימה.
2. ביום ג' אומר ה' פעמיים "כי טוב": פעם אחת על סיום מלאכת הבריאה של היום השני ופעם נוספת על סיום מלאכת הבריאה של היום השלישי.
3. ביום ו' לא נאמר על בריאת האדם "כי טוב" (כמו שנאמר על שאר הברואים), מכיוון שהדבר תלוי בבחירה של האדם והאדם יכול לבחור גם ברע.

השוואה בין ברכת ה' לבעלי החיים לבין ברכת ה' לאדם:


ברכת ה' לבעלי החיים (א/22):
ברכת ה' לאדם (א/28-29):
הפנייה: "ויברך אותם ה' לאמור"
"ויברך אותם ה' ויאמר להם"
תוכן: "פרו ורבו
         מלאו את המים בימים
         והעוף ירב בארץ"
"פרו ורבו
 ומלאו את הארץ"

"וכבשוה"

"ורדו בדגת הין ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ"



מסקנות מן ההשוואה:

הדומה:
1. לשניהם ניתנה ברכת "פרו ורבו".
2.לשניהם נאמר "ומלאו את.."- מילוי מקומות המחייה של האדם ושל בעלי החיים הוא התוצאה של ברכת "פרו ורבו".
השונה:
1.הפנייה של ה' אל בעלי החיים היא פניה עקיפה ואילו הפנייה של ה' אל האדם היא פניה ישירה. הבדל זה מלמד שמעמד האדם בעיני ה' עולה על מעמדם של בעלי החיים.
 2.לאדם ניתנה ברכת "וכבשוה" ולבעלי החיים לא ניתנה ברכה זו.המשמעות של ברכת "וכבשוה" היא:ניצול האדמה באופן חיובי ע"י:זריעה,בנייה וכד'.ברכה זו מצריכה  יכולת שכלית ויכולת זו ניתנה לאדם.
3.לאדם ניתן השלטון על בעלי החיים ויכולת השלטון מעידה על יכולתו השכלית ועל עליונותו על בעלי החיים.
4.ברכת "פרו ורבו" שניתנה לבעלי החיים ניתנה כברכה שמשמעותה: יכולת להתרבות, ואילו 
לאדם היא ניתנה כהוראה- באופן ישיר.
          




פרק ב'

פסוקים 1-3:היום השביעי

בפסוקים 2-3 נאמר: "ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
ויברך ה' את יום השביעי ויקדש אותו כי :בו שבת מכך מלאכתו אשר ברא ה' לעשות".
היום השביעי זכה לברכת ה',היום השביעי הוא יום מקודש "ויקדש אותו".
המשמעות היא:היום השביעי שונה-נבדל (במשמעות חיובית) מששת הימים האחרים.העדות לייחודו היא :
חזרה של מילים-רעיונות(חזרה לצורך הדגשה).דוגמאות:
-שלוש פעמים נזכר היום השביעי.
-שלוש פעמים מציין הכתוב שה' כילה- סיים את מלאכתו אשר עשה:"ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (פס' 2).
משמעות הפועל "יכל" היא:סיים.ניתן להבין כאילו רק ביום השביעי סיים ה' את מלאכת הבריאה והרי עפ"י הכתוב במקרא  מלאכת הבריאה הסתיימה ביום השישי.
פרשנים אומרים שמשמעות הפועל "ויכל " בהקשר הנ"ל היא:ביום השביעי היה ה' במצב שלאחר סיום מלאכת הבריאה.
ה' שבת –לא עשה כל מלאכה ביום השביעי וברך את יום שבת:
"ויברך ה' את יום השביעי"-השבת יום טוב,יום מבורך.
ברכת השבת היא:הקדושה של היום.ה' ברך את השבת בכך שקידש אותו-הבדיל אותו מהימים האחרים ע"י מנוחה וכך הפך אותו ליום של התרוממות נפש.ברכת השבת היא ברכה רוחנית.
בפסוקים אלה אין הנחייה מפורשת המחייבת לשמור את השבת.
נראה שהאדם היה אמור בכל זאת לשמור את השבת משום שהאדם נברא בצלם ה' ולכן ברור לו שעליו לנהוג כמו ה'-לעבוד ששה ימים ולנוח ביום השביעי.
בפסוקים אלה נמצא הבסיס למצוות השבת המופיעה בעשרת הדברות (שמות כ/7-11):"זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך....אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.
כי:ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ...וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"
בעשרת הדברות מכונה "היום השביעי" בשם "שבת" (שורש ש.ב.ת - ה' שבת ממלאכתו ביום השביעי).
יום שבת הוא זכר לרעיון בריאת העולם ע"י ה'.
האדם נדרש לנהוג כמו ה':לעבוד ששה ימים ולנוח ביום השביעי.
במילוי הדרישה הנ"ל מקדש-מבדיל האדם את היום השביעי מששת הימים.
הנימוק למצוות השבת הוא,אפוא,נימוק דתי.
מסתבר שאצל עמי המזרח הקדום היה גם כן יום שבת שבו שבתו ממלאכה.
היום הזה נקרא :"שבתו" או:"שפתו".
היום הזה כונה:"אום נוח לבי" כלומר:היום בו נח לב האלים.
היום הזה היה מיועד לפולחן של אל הירח והאלים הקרובים לו כדי שינוחו מכעסם.
היום הזה הוא היום ה-15 בחודש,יום מלוי הלבנה =הירח.
עפ"י העובדות הנ"ל ועפ"י הכתוב במקרא נראה שיש קשר בין שתי המסורות (מסורת עמי המזרח ומסורת הבריאה הישראלית)בשלושה הקשרים:
1)המספר שבע.
2)השם :שבת והשמות:שבתו או שפתו.
3)הפועל לנוח.
תפיסת השבת עפ"י התורה שונה מתפיסת השבת עפ"י המסורת של המזרח הקדום-עמי מסופוטמיה:
1.בישראל-השבת היא במחזוריות קבועה:על שבעה ימים ואילו אצל עמי המזרח השבת קשורה במחזוריות של הירח במשך החודש ובמושגים אסטרולוגיים הקשורים בגרמי השמים.
2.בישראל השבת נתפסת כיום טוב ואילו אצל עמי המזרח הימים:14, 21, 28 נחשבו לימים רעים,ימים עם מזל רע שאין לעשות בהם מלאכה או דבר חשוב כי הוא לא יצליח.
3.בישראל השבת היא יום מנוחה של הגוף והנפש של האדם ואילו אצל עמי המזרח השבת היא יום מנוחה לאלים (כדי שינוחו מכעסם) ע"י הקרבת קורבנות.


הנימוקים למצוות השבת:

1.נימוק דתי-בשמות כ/7-11 מופיע הנימוק הדתי כנימוק למצוות השבת (פרוט הובא בשורות הקודמות).
2.נימוק חברתי-בדברים ה/13 מופיע הנימוק החברתי כנימוק למצוות השבת: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".
ביום המנוחה זכאים כל בני האדם בלי קשר למעמדם החברתי ליום מנוחה ובכך יש שוויון חברתי.
3.נימוק היסטורי-בדברים ה/14 מופיע הנימוק ההיסטורי (כשהוא משולב בנימוק החברתי):"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים...על כן  צוך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת".זכר ליציאת מצרים-שחרור העם מעבודתו במצרים ע"י ה'.
במתן מנוחה לעבד ולאמה זוכרים בני ישראל שבזמן עבדותם במצרים,הם לא זכו ליום מנוחה.
ה' שחרר את בני ישראל מעבדותם.
השבת היא אות לברית בין ה' לבין בני ישראל:"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"(שמות ל"א/17-16).
המטרות של סיפור הבריאה:
לדעת הסבורים שהבריאה הסתיימה ביום השישי:תיאור הבריאה מציין את מעמדו של האדם בעולם.
לדעת הסבורים שהבריאה הסתיימה ביום השביעי:תיאור הבריאה מדגיש את החשיבות של יום השבת ואת הקדושה של יום השבת.

הנימוקים בעד צרוף פסוקים 1-3 אל פרק א':

1.בפסוק 2 נאמר: "ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה".מלאכת הבריאה הסתיימה ביום השביעי.
2.המספר:שבע הוא מספר טיפולוגי המציין שלמות.לכן:מלאכת הבריאה הושלמה ביום השביעי.
3.מוטיב הברכה הוא מוטיב מקשר כי בפרק א מופיעות :ברכת ה' לבעלי החיים (פס' 22)וברכת ה' לאדם (פס' 28) ובפרק ב' פסוקים 1-3 מופיעה ברכת השבת.
4.הנוסחה הפותחת את ספור הבריאה היא:"בראשית ברא ה'"(א'/1).
הנוסחה החותמת את ספור הבריאה היא: "אשר ברא ה" (ב'/3).
נוסחת הפתיחה ונוסחת הסיום זהות בתוכנן ובמילים המופיעות בהן.שתי הנוסחאות יוצרות מסגרת שתוחמת את גבולות היחידה הספרותית שהנושא שלה הוא:בריאת העולם.

הנימוקים נגד הצרוף:

1.סגנון הכתיבה של פרק א' הוא:פרוזה סכמאטית.הספור הוצג באמצעות תבניות ואילו הסגנון של ב'/1-3 הוא סיפורי ,רך.
2.עפ"י האמונה הישראלית נברא העולם ב-6 ימים כך שאת הביטוי "ויכל ה'..."ניתן לפרש:ביום השביעי היה ה' במצב שלאחר הבריאה .

פרק ב',4- ג':סיפור גן העדן

גבולות היחידה הספרותית:
בסיפור גן העדן יש תיאור של בריאת העולם.התיאור המוצג בפסוקים אלה מוצג כסיפור עלילתי שבמרכזו האדם וכל פעולות הבריאה והתפתחות העלילה מתקשרות אל האדם.
מעשה הבריאה משולב בתיאור חטאם של אדם וחווה וגרושם מגן העדן בעקבות חטאם.
בפסוקים 4-7 הפותחים את סיפור גן העדן מתואר מצב הארץ לפני הבריאה.האדם הוא הדבר הראשון שיצר ה'.
סיפור גן העדן מתחיל בפרק ב'/4 ובו מסופר על נטיעת גם העדן והצבת האדם בגן.
הסיפור מסתיים בפרק ג/24 המספר על גרוש אדם וחווה מגן העדן.
הפרשה הנ"ל מתחלקת לשני חלקים עיקריים:
1. ב/4-ב/24:סיפור הבריאה ותיאור גם העדן כהקדמה לסיפור העלילה בגן העדן.
2.ג/1-ג/24:החטא והעונש של האדם בגן העדן.



המבנה והסגנון של היחידה הספרותית:

המבנה:סיפור החטא והעונש מעוצב במבנה כיאסטי:
(מבנה כיאסטי:סדר הפוך בין חלקי פסוק או בין חלקי פסקאות).
סדר הצגת החוטאים:נחש ,אישה ואדם.
סדר הנחקרים על ידי ה':אדם ,אישה ונחש.
סדר הענשתם:נחש,אישה ואדם.
הסגנון:
1.לשון נופל על לשון-
דוגמאות:אדם-אדמה,אש-אישה,ערום-ערומים.
2.ניגודים-
דוגמאות:עץ הדעת טוב ורע:עזר וכנגדו,חיים ומוות,האדם הוא מעפר ויש בו גם רוח חיים.




חלק 1:הקדמה לסיפור גן העדן (ב'/4 –ב'/24)

פסוקים ב/4-ב/6:תיאור מצב הארץ לפני בריאת האדם

פסוקים אלה מתארים את מצב הארץ לפני שהחלה הבריאה.
על פי הפסוקים הנ"ל היצירה הראשונה של ה' היא :האדם.
ספור גם העדן פותח בציון זמן: "ביום עשות ה' ארץ ושמים"(ב/4).
בהשוואת הפתיחה הנ"ל עם הפתיחה של א/1:"בראשית ברא ה' את השמים והארץ"
יש שינוי בסדר הבריאה:בפתיחת הספור על גן העדן הארץ קודמת לשמים וזאת משום שההתרחשות העיקרית של הסיפור היא בארץ.
סיפור גן העדן מתמקד באדם ולא בבריאה של העולם כולו.
בפסוק 5 מתואר המצב של הארץ.בתיאור מציין הכותב מה לא היה בארץ:
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ
וכל עשב השדה טרם יצמח
כי לא המטיר ה' על הארץ
ואדם אין לעבד את האדמה".
הסיפור פותח בתיאור של עולם שאין בו צמחיה,אין גשם ואין אדם.
הנימוק למצב שבו שיח השדה עדין לא צמח הוא:"כי לא המטיר ה' על הארץ".
והנימוק למצב שבו עשב השדה לא צמח הוא :"ואדם אין לעבוד את האדמה".
התיאור בפסוק 5 שונה מתיאור המצב המתואר ב-א/2 "הארץ היתה תהו ובהו וחושך...ורוח ה' מרחפת על פני המים".
בפסוק זה יש ציון של החומרים שהיו קיימים לפני שהחלה מלאכת הבריאה.
פסוק 5 מתאר מצב של יובש מוחלט אבל המצב משתנה כאשר "אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה"(ב/6).
"אד"-מי תהום או מי המעיינות שמקורם במי התהום.
האדמה והאד הם התנאים הבסיסיים הנחוצים לקיום של האדם.
בשני תיאורי הבריאה המצויים בפרק א'  ובפרק ב' יש למים מקום חשוב אך המים נתפסים באופן שונה.
בפרק א':המים כיסו את הארץ ולאחר תחימתם נוצר המקום המתאים לצמחיה ולאדם.
בפרק ב':המים הם מקור חיים לצומח ולאדם(לפני הופעת האד היה יובש).

פסוק 7:תיאור יצירת האדם

היצירה הראשונה של ה' בסיפור גם העדן היא:האדם "ויצר ה' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"(פס' 7).
הפועל י.צ.ר מתאר את בריאת האדם וגם את בריאת בעלי החיים(ב/19).
האדם ובעלי החיים מכונים:"נפש חיה" כלומר:הם יצורים חיים.
האדם נוצר "עפר מן האדמה"- ה' לוקח אדמה וממנה יוצר תבנית של אדם ואחר כך נופח בו "נשמת חיים" ואז הגוף הופך לנפש חיה.
באדם יש שני יסודות:
גשמי/חמרי –האדמה שהיא חומר פחות ערך.
רוחני- הנשמה שמקורה אלוהי/רוח.
אין בסיפור הבריאה הנ"ל תיאור מפורט של אופן יצירת האדם אולי כדי להימנע מהמחשה של ה' וזאת בשונה ממספר מקורות במקרא שבהם יש תיאורים מוחשיים ומפורטים של בריאת האדם על ידי ה'.דוגמאות:
איוב י/8-9:"ידיך עצבוני ויעשוני...כחומר עשיתני"
איוב ל"ג/6:"מחומר קורצתי"
תהילים קיט/3:"ידיך עשוני ויכווננוני".

בהשוואת תיאור בריאת האדם בפרק א'/27 עם תיאור בריאת האדם בפרק ב'/7 יש הבדלים והם:
1.בפרק א' נברא האדם אחרון ואילו בפרק ב' נברא האדם ראשון.
2. בפרק א' נברא האדם באמירה ואילו בפרק ב' יש יצירה של האדם.
3.בפרק א' מוצג הצד הרוחני בבריאת האדם:האדם נברא בצלם ה' ואילו בפרק ב' מוצג הצד הגשמי בבריאת האדם "עפר מן האדמה".
4.בפרק א' נאמר "זכר ונקבה ברא אותם"-האדם נברא כזוג ואילו בפרק ב' נוצר האדם  יחיד (אחר כך מצלעו נוצרה האישה).
אפשר להסביר את ההבדל הנ"ל כך:פרק א' מתאר באופן כללי את בריאת האדם ואילו פרק ב' מפרט את תיאור הבריאה של האדם והאישה.

פסוקים 8-9 :תיאור גן העדן

אחרי יצירת האדם נטע ה'  גן בעדן.הגן נקרא:"גן עדן " (פס' 15).
"עדן" הוא מקום שנמצא ממזרח לארץ ישראל "מקדם" (פס' 8).
באוגריתית המשמעות של "עדן" היא :אזור שופע מים ולכן אדמתו פורייה.
בגן הציב ה' את האדם "ויטע ה' גן בעדן...וישם שם את האדם אשר יצר" (פס' 8).
הגן מתואר כגן מלא בעצי מאכל ובעצי נוי:"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (פס' 9).
במרכז הגן היו "עץ החיים" ו "עץ הדעת".
פרט לעצים אלה היה בגן העדן גם "נהר יוצא מעדן להשקות את הגן"(ב/10).
כלומר:שפע של מים וזה בניגוד למצב המתואר בפרק ב'/5 "כל שיח השדה טרם יהיה בארץ".

פסוקים10 - 14:הנהרות היוצאים מעדן

ארבעה נהרות יצאו מגן עדן:
פישון-סמוך לנהר הגיחון,יובל של נהר החידקל.הפישון "סובב את ארץ החוילה"(פס' 11).
גיחון-סמוך לנהר הפישון "סובב את כל ארץ כוש"(פס' 13).
הגיחון הוא אחד היובלים של נהר החידקל הסמוך לבבל.
הנהרות עברו בסמוך למקומות שהיו עשירים בזהב ואבנים יקרות.
הפרת-
החידקל-"הולך קדמת אשור" (פס' 14)
הפרת והחידקל הם שני נהרות מוכרים במסופוטמיה.
על פי הכתוב ניתן לדעת את מיקומם של הנהרות אבל אי אפשר לדעת את המקור ממנו יוצאים המקורות-גן עדן ולכן נראה ש"גן העדן" אינו מקום גיאוגרפי,אלא מקום לא מציאותי לאדם.
פסוקים 14-10 קוטעים את הרצף של העלילה ומספרים על הנהרות שיצאו מן הגן.

פסוק 15:תפקיד האדם בגן העדן

הפתיחה של סיפור גן העדן היא בפסוק 8:"ויטע ה' גן בעדן...וישם שם את האדם אשר יצר" והמשכו של הסיפור בפסוק 15 :"ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבודה ולשמרה".
(סיפור גן העדן נקטע על ידי תיאור הגן והנהרות היוצאים ממנו).
התפקיד של האדם שהוצב בגן העדן הוא:"לעבדה ולשמרה".
מכיוון שבגן היו עצי פרי ושפע של מים תפקידו של האדם היה לשמור ולעבד את מה שקיים בגן.
חז"ל אומרים:"לעבודה ולשמרה,אלה הקורבנות,שנאמר:תעבדון את האלוהים,וכתוב:תשמרו להקריב לי במועדו"(בראשית ט"ז).
תפקידו של האדם על פי פרוש חז"ל הוא:לעבוד את ה' ,לקיים מצוותיו.המצווה היחידה שהיתה לאדם בגן העדן היא "לעבדה ולשמרה".
חיי האדם בגן העדן אמורים,אפוא,להיות טובים.חיים ללא סבל וללא דאגות.
המילים "לעבדה ולשמרה" בלשון נקבה מכוונים אל אדמת הגן או אל גן העדן שנחשב כאן ללשון נקבה.
יש אומרים כי במילים "לעבדה ולשמרה" יש ביטוי למיתוס מסופוטמי לפיו האלים יצרו את האדם כדי שיעבוד למענם ויאפשר להם לנוח.האדם אמור למלא את מקומם של האלים הצעירים בסיפוק הצרכים של האלים המבוגרים.
תיאור גן העדן בספר בראשית קשור למצב של העולם לפני חטאם של אדם וחווה.
לפני החטא היו חייהם קלים ונוחים בגן העדן והאדמה הושקתה ממי התהום (ולא ממי הגשמים) אבל בעקבות החטא גזר ה' שהאדמה תשתה מי גשמים וירידת הגשמים תהיה תלויה בהתנהגותם של בני האדם.
ה' החליט על שינוי בסדרים של הטבע והחליט גם על הפרדת הנהרות והרחקתם זה מזה (בהתחלה יצאו הנהרות ממקום אחד).זו הסיבה לתיאור המפורט של הנהרות שהקיפו את הארצות ולתיאור של העושר והתכונות של הארצות הנ"ל.

העצים בגן העדן:

 העצים בגן העדן מתוארים כעצים טבעיים:עצי נוי וגם עצי פרי "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (פס' 9).
במרכז הגן "בתוך הגן" (פס' ) ישנם שני עצים מיוחדים:
1."עץ החיים" (פס' 9) - על פי הכתוב בפרק ג/22 האכילה מפרי עץ החיים מעניקה לאוכל מפרי העץ חיי נצח  "ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם".
2.עץ הדעת" (פס' 17)-
על עץ הדעת נאמר "טוב ורע" (פס' 17) וכן נאמר עליו "העץ אשר בתוך הגן ".כלומר:העץ העומד במרכז הגן,עץ ידוע בה"א הידיעה.
תכונותיו של העץ מוצגות בפרקג/6:" טוב העץ למאכל.... תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל".
-יש פרשנים הסבורים שאכילה מעץ הדעת איפשרה ידיעת הטוב והרע בתחום המין.פרשנים אלה מסתמכים על העובדה שלפני האכילה היה האדם יצור לא מיני ורק אחרי האכילה ידע אדם את חווה אשתו.
קשה לקבל פרוש זה משום שכאשר נאסר על אדם לאכול מעץ הדעת,האישה עדין לא נבראה כך שבעת ההיא לא היו לאדם חיי מין.
-יש פרשנים הסבורים שאכילת הפרי אפשרה חכמה-תבונה.
פרוש זה מסתמך על העובדה שבספרות החכמה המילים "דעת" ו-"חכמה" או "תבונה" הן מילים נרדפות.
ה' אסר על האדם אכילה מפרי עץ הדעת כדי למנוע ממנו חכמה וידע.
קשה לקבל פרוש זה מפני שעוד לפני אכילת הפרי מתגלה האדם כחכם ונבון.
ההוכחות:ברכת "וכבשוה" מצריכה תבונה,אדם נותן שמות לבעלי החיים ולאישה,אדם מקבל הוראות מה',-כל אלה מחייבות תבונה.
-יש פרשנים הסבורים שאכילה מפרי העץ היתה מעניקה את הידיעה האוביקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים.
ה' אסר על האדם לאכול מפרי העץ הזה מתוך דאגתו לאדם.
אכילת הפרי היתה גורמת לו לדעת את הטוב שבגן וגם את הרע,הסבל והייסורים שבעולם.
חיי האדם בגן העדן היו ללא דאגות וללא סבל ורק בעקבות אכילת הפרי הפכו חייו לקשים וסופם מוות.
-יש פרשנים הסבורים שזהו עץ של ניסיון.באמצעותו רצה ה' לבחון את האדם:אם יציית אדם להוראות ה'-סימן  שבחר בטוב,ואם לא יציית אדם להוראות ה'-סימן שבחר ברע.
השם של העץ "דעת טוב ורע"  בא לו גם בגלל סופו של הסיפור:
אחרי אכילת הפרי ידע אדם סבל וקשיים ואז גם הבין-ידע כמה טוב היה לו לפני אכילת הפרי האסור.
על פי הנאמר לעיל ניתן ללמוד שלאדם ניתנת הבחירה החופשית וגורל האדם נקבע על פי מעשיו.

פסוקים 18-25:בריאת האישה.

אדם היה בודד בגן העדן ועל כך אומר ה' :"לא טוב היות האדם לבדו" (פס' 18)..
המשמעויות האפשרויות לביטוי "לא טוב היות האדם לבדו" הן:
-מבחינה פסיכולוגית- לבדידות יכולה להיות השפעה שלילית על נפש האדם.
-מבחינה מעשית- שיתוף פעולה בין שניים מקלה ומועילה.
-מבחינה אובייקטיבית- בתכניתו של ה' היה לברוא לאדם בת זוג וכל זמן שהתוכנית לא מומשה הרי שזה לא טוב בעיני ה' (בסיום הבריאה של הברואים השונים אמר ה':"כי טוב").
מכיון ש"לא טוב היות האדם לבדו",החליט ה' לברוא לאדם "עזר כנגדו".בצרוף זה יש סתירה פנימית,דבר והיפוכו.
ניתן ליישב את הסתירה בשתי דרכים:
1."נגד" במשמעות של:מול.האישה תהיה מול,לעזרתו.
2.אם האדם יהיה ראוי,האישה תהיה לו לעזר ואם לא יהיה ראוי,האישה תהיה נגדו.
ה' הפיל  תרדמה על אדם,לקח צלע מצלעותיו ובנה מהצלע את האישה.
משמעות המילה "צלע" במקרא היא :צד.
על פי המדרש ה' ברא את האדם הראשון דו פרצופי ואז ניסר אותו והצמיד גב אל גב,פרצוף לצד אחד  ופרצוף לצד השני.האדם נברא,איפוא,דו מיני ואחר כך נעשתה הפרדה לזכר ולנקבה.
בהשוואת תיאור הבריאה של האישה בפרק ב', עם תיאור בריאת האישה בפרק א', ישנם הבדלים: 1.על פי פרק א' האישה נבראה יחד עם אדם "זכר ונקבה ברא אותם" (א/27),ואילו על פי פרק ב' נברא האדם ורק אחר כך נבראה האישה.
2. על פי פרק א' אדם והאישה נבראו בצלם ה', ואילו על פי פרק ב' האישה נבנית מצלעו של אדם.
בפסוקים 20-19 המופיעים לפני תיאור בריאת האישה,מסופר על יצירת בעלי החיים ומתן שמות לבעלי החיים על ידי האדם.
נראה ששני הפסוקים הנ"ל הם הכנה לקראת מציאת בן הזוג.
אדם צריך היה להבין שבן זוג- שותף עשוי להיטיב עימו.
לצורך כך יצר ה' את בעלי החיים והביא אותם אל אדם כדי שיכנה אותם בשמות (מתן שם מציין בעלות של נותן השם על מקבל השם=שלטון).
ה' רצה לעורר באדם את הרצון למצוא לעצמו בן זוג כמו לבעלי החיים ולגרום לו להבין שבת זוגו לא תוכל להיות מבעלי החיים כי הוא שונה מבעלי החיים.

מדרש השם "אישה ":

אדם בוחר בשם "אישה ".הנימוק של אדם לשם שבחר הוא:"כי מאיש לקחת זאת" (פס' 23).
יש דמיון צלילים בין:איש לאישה אבל השורשים שונים.השורש של "איש" הוא :א.י.ש והשורש של "אישה" הוא א.נ.ש.

השוואה בין סיפור הבריאה בפרק א' לבין סיפור הבריאה בפרק ב':

פרק ב':
פרק א':
הקריטריון:
יצירה,נטיעה,בנייה,עשייה-ה' מקיים מגע אישי עם אדם.
אמירה
אופן הבריאה:
יוצר קשר אישי עם האדם= אל פרסונאלי.
מעל ומחוץ לטבע =אל טרנסצנדנטי
תפיסת האל:
ה' אלוהים
אלוהים
שם האל:
אין מים.
יש יובש.
מים וחושך מנסים את הארץ
המצב לפני הבריאה:
אדם,צמחיה  ובעלי חיים.
(רק מה שנמצא על הארץ)
שמים,ארץ,ימים,צמחיה,מאורות,בעלי חיים ואדם
מה נברא?
האדם נברא ראשון ואחריו נבראו הצמחים ובעלי החיים.
האדם נברא אחרון
סדר הבריאה:
אדם נברא ראשון ולבד. יחידי.
האישה נבראה אחרי אדם,בנפרד.
1.אדם נברא אחרון כאשר "זכר ונקבה ברא אותם"
מתי וכיצד נבראו האדם והאישה?
אדם נברא עפר מן האדמה-הצד   החומרי.
2.אדם נברא בצלם ה' –הצד הרוחני

העולם אינו שלם כי האדם לבדו   "לא טוב היות האדם לבדו" (ב/18).
עולם שנבנה על פי סדר ותכנון.
העולם טוב ביסודו.בסיום כל הבריאה נאמר:"וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד "(א/31)
כיצד נתפס העולם שנברא?
סיפור עלילתי עם דמויות ושיחות בין הדמויות השונות.
פרוזה סכמאטית-סיפור באמצעות שש תבניות כשכל תבנית מציינת יום בבריאה.
הסגנון של הסיפור:





ההשוואה מלמדת שסיפור הבריאה שבפרק ב' שונה מסיפור הבריאה שבפרק א' .
הסיבות להבדלים:
על פי הגישה המסורתית(בעלי גישה זו מפרשים את הכתוב לפי הדת והמסורת היהודית. הפרוש הוא על פי הפשט=הכתוב ועל פי ההלכה והאגדה):אין הבדלים בין שני הסיפורים אלא השלמה ופירוט. הסיפור שבפרק א' מתאר באופן כללי את בריאת העולם והאדם ואילו הסיפור שבפרק ב' מתמקד ביצירת האדם ובכל מה שקשור לאדם.
אפשר לומד שפרק א' הוא בבחינת ה "כלל " ופרק ב' הוא בבחינת ה"פרט".
על פי הגישה הביקורתית(בעלי דעה זו מסתמכים על חקירה מדעית:ממצאים ארכיאולוגיים,
שפות שמיות עתיקות והשוואות עם המזרח הקדום): מדובר בשני סיפורי בריאה שונים.
בכל סיפור באים לידי ביטוי הסגנון והשקפת העולם של כל אחד מן הכותבים. על פי גישה זו הכותב של פרק א' הוא בעל גישה מדעית ואילו הכותב של פרק ב' הוא בעל גישה עממית. העורך של ספר בראשית שילב את שני הסיפורים בספר.


פרק ג'

המסופר בפרק מהווה המשך למסופר בפרק ב' על אדם וחווה החיים בגן עדן.
בעוד שבפרק ב' יש אידיליה והרמוניה בין אדם וחווה, בין אדם לה' ובין האדם לבין בעלי החיים
הרי שבפרק ג' ההרמוניה מופרת בעקבות חטאם של אדם וחווה.

פסוקים 1-7: החטא של אדם וחווה

ההרמוניה  הופרה עם כניסתו של הנחש לסיפור.הנחש מוצג כבעל חיים ערמומי "והנחש
היה ערום מכל חית השדה "(פס' 1).
ישנן דעות שונות ביחס לזהותו של הנחש:
הנחש הוא בעל חיים טבעי-הביסוס לזיהוי זה:"והנחש היה ערום מכל חית השדה"(פס' 1).
זיהוי זה יוצר קושי מפני שהנחש המתואר בספור הוא בעל יכולת דיבור,מפני שהנחש מוצג כחכם יותר מן האדם(זה סותר את רעיון: עליונות האדם על בעלי החיים) וכן מפני שה' לא יעניק יכולת דיבור למי שאמור להסית נגדו.
סמל ליצר הרע הטמון באדם- לפי זיהוי זה הדו שיח שמתנהל לכאורה בין האישה לבין הנחש הוא למעשה מלחמה פנימית של האישה,מלחמה בין התמימות לבין העורמה של האשה.
במיתולוגיה של המזרח הקדום היו נחשים שנחשבו לאלים, היו נחשים שהיו אחראים לפריון והיו נחשים ששמרו על פתחים של מקדשים. בישעיהו כ"ז\1 מתואר הנחש כעוזרו של ים לצידן של מפלצות ים אחרות כמו: תנין ולויתן. ישעיהו אומר: " ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים". כלומר: ה' יתגבר על כוחות הרע.
הכתוב מציין "הנחש...מכל חית השדה אשר ברא ה' לעשות"(ג/1).בפסוק זה יש רמזים להסתייגות של המקרא ממיתוס הנחש.(במיתוס נתפס הנחש כבעל כוחות עליונים,כמי שמרד/סייע למרד באל.הרמזים הם:
1.בציון העובדה שהנחש הוא אחד מחיות השדה,מוצג הנחש כבעל חיים טבעי ולא ככוח עליון.
2.העובדה שהנחש נברא ע"י ה' מקנה לה' את השליטה על הנחש ולכן הנחש איננו יצור אלוהי שיכול למרוד או להתמודד עם ה'.
התורה בחרה בנחש סמל הרע כדי להדגיש שהנחש איננו ישות עצמאית היכולה להתנגד לה' שברא אותו .




הדו שיח בין האישה לנחש (פסוקים 1-5) :

לדעת חז"ל הדו-שיח המתנהל לכאורה בין האישה לבין הנחש מבטא למעשה מלחמה פנימית של האישה.
הנחש פותח דבריו: "אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (פס'1).אפשר להסביר את דברי הנחש בשתי דרכים:
שאלה מיתממת:האם אסר ה' אכילה מכל עץ הגן?!
התרסה:גם אם אמר ה' דברים אלה, אין חובה להתייחס אליהם.
האישה מגיבה: "מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר ה' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון" (פס' 3).
האישה "מתקנת" את דברי הנחש ואומרת: אסור לאכול מפי העץ אשר בתוך הגן וכן אסור לגעת בו.
באיסור הנגיעה יש הרחבה של האיסור( שהרי ה' לא אסר על נגיעה).
עפ"י דברי הנחש הצו של ה' חמור ומוגזם כי ה' אסר לאכול "מכל עץ הגן". (הנחש מגזים מפני שה' אסר לאכול רק מעץ הדעת). הנחש מציג את הצו כמוגזם ביותר וזאת כדי להשפיע על האישה להפר את הצו האלוהי.

השוואת הצו האלוהי (ב',16-17) עם הצו בפי האישה (ג',2-3):

הקריטריון:
הצו האלוהי (ב',16-17):
הצו בפי האישה(ג',2-3):
הלשון:
"ויצו ה' על האדם לאמר:
"....אמר ה'....
מה מותר?
מכל עץ הגן-אכל תאכל
מפרי עץ הגן-נאכל
מה אסור?
מעץ הדעת טוב ורע- לא תאכל ממנו
מפרי העץ אשר בתוך הגן ..-לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו
העונש:
ביום אכלך ממנו- מות תמותון"
פן תמותן".


השוואת צו ה' עם הצו בפי האישה:

1.דברי ה' הם צו ואילו בפי האישה הם אמירה.
סיבת ההבדל:צו מחייב יותר מאמירה,צו אסור להפר.צו ה' מוגזם ביותר ולכן הוא לא יכול להיות מחייב ולכן זו אמירה.
2.בצו האלוהי יש היתר רחב מאוד "מכל עץ הגן אכל תאכל ".מותר  לאכול מכל העצים שבגן. ההיתר הרחב מודגש בשימוש הכפול בשורש א.כ.ל.ואילו בדברי האישה יש צמצום של ההיתר והשמטה של המילה "מכל."
3.בצו ה' יש איסור אכילה רק מעץ אחד " עץ הדעת" ואילו האישה אומרת שה' אסר לאכול מ"פרי העץ אשר בתוך הגן".האישה לא מזכירה את שם העץ.האישה מתייחסת אל כלל העצים שבגן.למעשה היא מרחיבה את האיסור כשהיא אומרת שהאיסור חל על עץ מיוחד העץהחשוב ביותר בגן,,העץ(בה"א הידיעה) החשוב והמיוחד שנמצא במרכזו של הגן
סיבת ההבדל:האישה תוכל לטעון להגנתה שלא הצליחה לעמוד בפיתוי משום שהעץ היה מושך במיוחד.
כמוכן האישה מציגה את הצו כסותר וכבלתי מובן כי לפי דברי ה' מותר לאכול מפרי עץ הגן ואסור לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן.האישה תוכל לטעון להגנתה שהבינה כפי שהבינה.
4.בצו האלוהי אין איסור על נגיעה בעץ ואילו בדברי האישה ישנה התוספת: "ולא תגעו בו". זוהי תוספת של חומרה.התוספת הזו תמוהה( שהרי האישה מנסה להקל ולהפחית מחומרת האיסור). הסיבות לתוספת יכולות להיות:
א.הצגת הצו כמוגזם ביותר-אפילו נגיעה אסורה!!
ב.המדרש אומר שהנחש דחף את האישה וגרם לה לגעת בעץ ואז אמר לה: כשם שלא מתת בשל נגיעה כך לא תמותי בשל האכילה.
5.לפי צו ה' ענש המוות הוא ודאי ואילו בדברי האישה הענש מוטל בספק. בדברי האישה יש ריכוך האפשרות של קשר בין החטא-האכילה לבין התוצאה שהיא: מוות.
דברי ה' מנוסחים כתנאי המציין קשר מוסרי בין החטא לבין העונש.

השוואת צו ה' עם הצו בפי הנחש:

1.דברי ה' נאמרו בלשון ציווי ואילו בפי הנחש הם אמירה :אף כי אמר ה'..".דברי הנחש מתפרשים בשתי דרכים:
התרסה – גם אם ה' אמר אז מה?1?
היתממות – האם ה' אסר ?!?
2.ה' אסר על אכילה מפרי עץ הדעת בלבד ואילו לדברי הנחש ה' אסר לאכול "מכל עץ הגן".הנחש הרחיב את האיסור כדי להציג את ה' כרשע ואת הצו כמוגזם.
3.בצו ה' יש קשר מוסרי בין האכילה לבין העונש.ה' אמר "ביום אכלכך..מות תמות" ואילו הנחש אומר: "לא מות תמותון".הנחש מסלק את האיום במוות.הנחש מנסה לפגוע בסמכות ה' כשהוא מציג את ה' כמי שלא דובר אמת.
4.ה' לא נימק את איסור ואילו הנחש מציג נימוק "כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודע טוב ורע" (ג\4-5).
משמעות דברי הנחש היא:ה' אסר את האכילה מעץ הדעת כדי שלא ידמו לו',כדי שלא תהיה להם הידיעה של טוב ורע שיש לה' ולא מתוך דאגה לטובתם.
הסיבה לתוספת:הנימוק  מאתגר,סיבה מוצדקת לאכילה מהפרי. או:האם יתכן שקנאה של ה' היא סיבה שלא לאכול מהפרי?!?
האיסור עורר את סקרנותה של האישה ולא נתן לה מנוח ולכן אחרי דברי הנחש,האישה בוחנת את העץ מקרוב ורואה:
"טוב העץ למאכל ": פריו טוב וראוי לאכילה או :האכילה תביא תועלת-יכולת להבחין בין טוב לרע כפי שאמר הנחש.
"תאווה הוא לעיניים"- צורתו החיצונית מושכת ומעוררת תאווה או:העיניים תפקחנה בעקבות האכילה+יכולת להבחין בין טוב לרע כפי שאמר הנחש.
"נחמד העץ להשכיל"- האכילה מבטיחה דעת.
אחרי ההתבוננות בפרי "ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (ג\6).האישה נותנת גם לאדם וגם הוא אוכל ואז:"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (ג\7).
התוצאה של האכילה :פקיחת העיניים-"וידעו כי עירומים הם" המשמעות:חשיפת העירום ושימוש בתאווה ותשוקה מינית כדי להרע ,ולכן מעתה הם מכסים את ערוותם בעלה תאנה.
אדם וחווה הפרו צו של ה'.ה' הציג לפניהם את המותר ואת האסור והם עברו את גבול המותר ובחרו לעבור על האיסור למרות שהאיסור נאמר בלשון של צו ובצורה ישירה ואישית.התנהגותם מהווה השגת גבול.

פסוקים 8-13: החקירה

ה' חוקר את כל המעורבים בחטא.בעקבות החקירה יבוא ענש לכל אחד מהנחקרים.
ה' פונה אל אדם ראשון ושואל אותו "איכה"?(פס' 9) זוהי שאלה רטורית (שהרי ה' אמור לדעת הכל וכן משום שבהמשך מבהיר ה' לאדם שהוא יודע שאדם אכל מהפרי האסור).תכלית השאלה: לפתוח בדו שיח עם אדם או לתת לאדם הזדמנות להביע חרטה על מעשהו.
תשובת אדם היא:" את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא"(פס' 10). אדם עונה שהוא מתחבא מבושה בגלל העירום אבל אינו מסביר את הסיבה לפחד שלו מה'.
ה' ממשיך ושואל שאלה רטורית:"המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"?(פס' 11)- זוהי שאלה ישירה לאדם המבהירה לו שה' יודע שאדם הפר את הצו שנתן לו ה'.
על שאלה זו עונה אדם:" האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (פס' 12). אדם אינו מצטדק ומתוודה על חטאו אלא מעביר את האחריות למעשה על ה' (שנתן לו את האישה) ועל האישה.
ה' בחר לחקור את  אדם ראשון מפני שאדם קיבל מה' באופן ישיר את הצו המפורש האוסר עליו את האכילה מפרי עץ הדעת.
אחרי חקירת אדם פונה ה' אל האישה ושואל אותה: " מה זאת עשית"?(פס' 13) השאלה היא שאלה רטורית שהרי ה' יודע מה עשתה האישה.האשה מעבירה את האחריות אל הנחש וטוענת שהנחש פיתה/רימה אותה "הנחש השיאני ואוכל" (פס' 13).
ה' אינו חוקר את הנחש( כפי שנחקרו אדם וחווה) אלא גוזר עליו עונש.נראה שהסיבה לכך היא: המלחמה של התורה במיתוס, באמונות ודעות שחדרו לישראל מהסביבה.התורה מבטלת את חשיבותו של הנחש כיצור בעל כוחות אלוהיים ומציגה אותו כבעל חיים שנברא ע"י ה' ולכן גם נשלט ע"י ה'.


העונשים(פסוקים 14- 21):

בכל פעם שאדם וחווה שומעים את קול ה' מתהלך בגן, הם נתקפים פחד ומסתתרים בתוך עץ הגן.פרשנים מכנים זאת ,עונש טבעי".
פרשנים רואיה בהסתתרות בעץ הגן עונש לפי העיקרון של ,מידה תחת מידה" כי אדם חטא באכילה מפרי עץ הגן והוא מתחבא במקום שבו חטא  "בתוך עץ הגן" (פס' 8).
הסתתרותו בעץ הגן מעידה על אי רצונו ליטול על עצמו אחריות אותה דורש ממנו האל  וגם על היותו בעל מצפון-הוא מבין שחטא ולכן הוא מפחד.

העונש לנחש (פסוקים 14-15):

-"ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה"-הנחש יהיה ארור= מקולל או נחות יותר מכל חיות השדה.הנחיתות היא כנגד העליונות שהיתה לנחש לפני החטא כפי שכתוב בפסוק 1:" הנחש היה ערום מכל חית השדה".(המ"ם היא מ"ם היתרון).
-"על גחונך תלך "-הליכה/זחילה על בטנו (היו לו רגליים) כנגד ההתנשאות שלו על ה'.
-"עפר תאכל כל ימי חייך"- הנחש יאכל עפר שנחשב לתפל(=חסר טעם) כנגד האכילה מהפרי המובחר בעקבות דברי הפיתוי שלו או שאין הכוונה לאכילת עפר ממש אלא להשפלתו עד עפר.
 שני הביטויים הנ"ל מבטאים השפלה והכנעה.ההשפלה וההכנעה הן כנגד העליונות שהיתה לנחש שהיה "ערום מכל חית השדה"(פס' 1) או כנגד ההתנשאות שלו על ה'.
-"איבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה"- שנאת עולם תהיה בין הנחש לבין האישה ובין צאצאיהם.
-"הוא ישופך ראש"-האדם ירמוס את הנחש בראשו כאשר ירצה להרוג אותו.
"ואתה תשופנו עקב"- הנחש ישמיע קול התנשמות לפני שיכיש את האדם בעקב רגלו.
שנאת העולם תבוא לידי ביטוי ברצון של האדם לרמוס את ראש הנחש וברצון הנחש להכיש את האדם בעקבו. שנאה זו היא כנגד ההרמוניה ששררה בין האישה לבין הנחש לפני החטא.

העונש לאישה (פסוק 16):

-"הרבה ארבה עצבונך והרנך "- ההריון ילווה בסבל וכאב.
-"בעצב תלדי בנים"- הלידה תהיה מלווה בסבל-כאב.
האשה חטאה באכילה מהפרי האסור ולכן תיענש בענש הקשור בפרי בטנה: ההריון והלידה ילוו בסבל וכאב.או:הסבל והכאב יבואו כנגד הקלות בה אכלה האישה מהפרי האסור.
-"ואל אישך תשוקתך"- האישה תשתוקק לבעלה וזאת כנגד תשוקתו אליה,מה שאפשר לה לגרום לו לאכול מן הפרי האסור או:כנגד תשוקתה אל הפרי האסור.
-"והוא ימשול בך"- אדם ישלוט בחווה כנגד שלטונה בו כאשר השליטה את רצונה עליו וגרמה לו לאכול מהפרי האסור.

הענש לאדם (פסוקים 17-19):

"ארורה האדמה בעבורך "-האדמה מקוללת בשבילך או בגללך.
"בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"-/סבל יאכל את יבול האדמה.הצער/סבל מפורט בהמשך:
"וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה"- האדמה תצמיח לו קוצים במקום התבואה-היבול המצופה.
"בזיעת אפיך תאכל לחם"- בעמל רב יצליח לאכול יבול.
"עד שובך אל האדמה....כי עפר אתה ואל עפר תשוב"-האדם נענש בענש מוות ולא יזכה בחיי נצח שאולי היה זוכה בהם אילו לא חטא.
חטאו של אדם קשור באכילה מן הפרי האסור ועונשו קשור בכל מה שקשור באכילה.
עקרון הענישה שלפיו נענשו כל השלושה הוא:"מידה כנגד מידה".הקשר בא לידי ביטוי מבחינה לשונית וגם מבחינה רעיונית.
הרעיון לפיו אדם יחזור לאחר מותו אל האדמה," כי ממנה לקחת" ואחר כך :"כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
החזרה- הפירוט נועד להסביר לאדם את המשמעות של הענש:" מות תמות" שמוזכר בצו האוסר את האכילה מפרי עץ הדעת.
מכיוון שאדם אכל מהפרי האסור כי רצה להיות כמו ה', מסביר לו ה' את מוצאו ואת הסוף הצפוי לו: מוצאו מן העפר והוא ישוב אל העפר ולא יצליח להידמות לה'.


א.כ.ל – מילה מנחה :

השורש א. כ.ל מציין את האיסור: "..ציוויתיך לבלתי אכול ממנו".
השורש א.כ.ל מציין את החטא/הפרת האיסור:"ותאכל..ותיתן גם לאישה עימה ויאכל ".
השורש א.כ.ל מבטא את העונשים שנגזרו לפי העיקרון "מידה תחת מידה "(עיין בפירוט של העונשים).

אפשר לראות את שלושת העונשים בשני אופנים:

1.יחסו של ה' לאדם וצאצאיו דומים ליחס של אב לבנו.אב המנסה לתקן מצב שבנו קלקל במעשיו. עפ"י פרק ב' יכול היה אדם לחיות חיי נצח וחייו היו יכולים להיות קלים ונוחים בגן העדן אבל בעקבות חטאו הוא נענש. בעונשים שהטיל עליו ה' יש ניסיון לתקן את הנזק שגרם האדם מתוך דאגה לאדם.
התיקונים שעושה ה' למטרה זו הם:
א.ה' מלביש את האדם בכותנות עור במקום עלי התאנה. כותנות העור כיסו את ערוותם כדי שלא יתביישו וגם יגנו עליהם מקור וחום ומפגעי הטבע הצפויים להם בחיים שמחוץ לגן העדן.
ב.מחוץ לגן העדן אין נהרות ומי תהום זמינים כמו שהיו לאדם בגן העדן ולכן האדם יהיה תלוי בגשמים. הגשמים הם ביטוי לברכת ה' והם תלויים-מותנים בהתנהגותו של האדם.
ג.גרוש האדם מן הגן מנע ממנו אפשרות לחיי נצח "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' מגן העדן...."(פס' 22-23).
2.העונשים הם יסודות אטיולוגיים המסבירים תופעות שונות בחיי האדם ("אטיולוגיה"= תורת הסיבות.הסבר סיבתי לתופעה או למנהג בחיי בני האדם והטבע שעוררו שאלות בימי קדם).
העונשים מסבירים: מדוע פוחדים בני אדם מנחשים?, מדוע קיימת שנאה ביניהם?מדוע נשלטת האישה ע"י בעלה?מדוע ההריון והלידה מלווים בסבל?מדוע צריך אדם לעבוד קשה כדי להתקיים? מדוע סוף בני האדם הוא מות?מדוע נוהגים לקבור מתים באדמה?
הענש שהוטל על האדם עבר לדורות הבאים ולכן יש לאדם אחריות על עצמו וגם על הדורות הבאים.מעשי האדם אינם משפיעים על גורלו בלבד אלא גם על גורל הדורות הבאים.

לפסוקים 1-21 יש מבנה כיאסטי בסדר הופעת הדמויות בסיפור:

תהליך החטא:                  סדר הנחקרים:                  הענש לחוטאים:

   נחש                                 אדם                                  נחש
   אישה                               אשה                                אשה
   אדם                                 נחש                                  אדם

סדר הנענשים אינו תואם את סדר הנחקרים כי המספר רוצה להציג התאמה בין סדר הנענשים לבין סדר החוטאים כי סדר החוטאים הוא הסדר שבו התרחשו הדברים שהביאו לחטא:הנחש, האישה ובסוף האדם.


פסוקים 22-24: הגרוש מגן העדן

הגרוש מגן העדן מצוין פעמיים: "וישלחהו ה' מגן עדן" (פס' 23), "..ויגרש את האדם" (פס' 24). החזרה מציינת שהגרוש הוא סופי- מוחלט והאדם לא יכול לשוב אל גן העדן,אל קרבת האל.
הנימוק של ה' לגרוש האדם הוא: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם".אחרי אכילת הפרי האדם יודע להבחין בין טוב לרע ומבחינה זו הוא דומה למלאכי ה' ומכיוון שה' אינו רוצה שהאדם יאכל מעץ החיים כי אז יחיה לנצח, מחליט ה' לגרשו מגן העדן.
בנימוק יש קושי דתי/תיאולוגי:כיצד יתכן שה' חושש שהאדם יכול להשתוות אליו?האם יתכן שהאדם יכול להגיע למעלת/דרגת האל?
ישוב הקושי/הפתרון:הרעיון שה' חושש מהיכוות של האדם וממעשיו מופיע גם במיתוסים הזרים.לפי רעיון זה הקנאה של האל בבני האדם גורמת לאל להעניש את בני האדם.הגאווה מביאה את האדם לרצות להידמות לאל ולכן האל מעניש אותו.
חיי האדם בגן העדן וחיי הנצח היו יכולים להתקיים בתנאי שהאדם לא יאכל מעץ הדעת אבל מכיוון שהתנאי הזה לא התקיים, החליט ה' למנוע מהאדם את חיי הנצח ע"י מניעת האפשרות לאכול מעץ החיים. ה' הציב ממזרח לגן את "הכרובים"= בעלי חיים משונים שפעלו בשליחות ה' ואת "להט החרב המתהפכת"= חרב לוהטת באש שהיתה מתהפכת ומסתובבת כל הזמן או חרב ששני צידיה חדים כדי למנוע את כניסת האדם חזרה לגן. הכרובים ישמרו מעתה על הגן כדי שהאדם לא יוכל להיכנס לגן בעוד שבפרק ב' כאשר  ה' נטע  את הגן הוא הציב בו את האדם "לעבדה ולשמרה"(ב\15).
במקרא מכונים מלאכי ה' ומשרתיו בשם: "כרובים" תפקידי "הכרובים" עפ"י המקרא הם:
1.להגן ולשמור.
2.משמשים ככלי רכב בשרותו של ה'.

מדרש השם "אישה" (פסוק 20):

"מדרש שם"(=אטימולוגיה): הסבר,סיבה לשם שניתן.
אדם קורא לאישה שנבראה מצלעו בשם "חוה".אדם מנמק את השם: "כי היא היתה אם כל חי".
השם "חוה" מבוסס על דמיון בצלילים של המילים/שמות:חוה וחיה.
השמות חוה וחיה הם משורשים קרובים ודומים כי לעיתים מתחלפות האותיות י',ו' בעברית.
השם קרוב בצליל ובמשמעות למילה הארמית "חויה" שפרושה:נחש.לפי פירוש זה:האישה היא ה"נחש" לאדם כמו שהיה הנחש לאישה.

פרק ד'

פסוקים 1- 2:

אחרי הגרוש מגן העדן מתגשמת הבטחת ה' "והאדם ידע(=קיום יחסי מין) את חווה אשתו ותהר ותלד..." (ד/1).
חווה קוראת לבן שנולד בשם:קין.חוה מנמקת:"קניתי איש את ה'"(פס' 1).משמעות הפועל "קניתי" היא:יצרתי.חוה רואה את עצמה שותפה לה' או דומה לה' ביכולת ליצור אדם.חווה גאה בעצמה, ביכולת שלה ליצור כמו ה'.
הבן השני שנולד נקרא:הבל.חוה אינה מנמקת שם זה. משמעות המילה "הבל " היא: קוצר ימי חייו.
על הבל נאמר שהיה "רועה צאן" ועל קין נאמר שהיה "עובד אדמה"(פס' 2).

רצח הבל ע"י קין (פסוקים 3- 8):

עפ"י הכתוב קין והבל מביאים מנחה לה'. כל אחד מביא את המנחה מתחום עיסוקו:
קין- "ויבא קין מפרי האדמה"(פס' 3).
הבל- "הבל הביא...מבכורות צאנו ומחלבהן"(פס' 4).
בהמשך נאמר שה' "שעה"= קיבל את מנחת הבל ו"לא שעה"= לא קיבל את מנחת קין.
העובדה שמנחת הבל הועדפה ע"י ה' על מנחתו של קין עוררה את כעסו ועצבותו של קין" ויחר לקין מאד ויפלו פניו"(פס 5).קין רוצח את הבל אחיו.
הכתוב לא הסביר את הסיבה להעדפת מנחת הבל על מנחתו של קין.הסיבות האפשריות:
1.טיב המנחה- מנחת הבל היתה "מבכורות צאנו" ומ"חלבהן"(=החלקים השמנים,הבריאים,המשובחים ביותר בצאן).
על מנחת קין נאמר שהיתה "מפרי האדמה ".הכתוב לא תאר את טיבה של המנחה.מכאן שה' העדיף את מנחת הבל בשל איכותה.
פרשנים מוצאים בביטוי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מנחה..(פס' 4)סיבה:קין הביא את עודפי היבול,את היבול הפחות ראוי ולכן ה' לא קיבל את מנחתו.
2.התיאור השונה של טיב המנחות  מעיד לדעת הפרשנים על הכוונה הטובה,על ההשתדלות של הבל ועל אי ההשתדלות של קין ומידת כוונתו הדלה.
3.יש פרשנים הטוענים שקין היה זה שיזם את הבאת המנחה והבל נגרר אחריו(בפס' 3 מסופר על הבאת המנחה ע"י קין ואחר כך בפס' 4 מסופר על הבאת המנחה ע"י הבל). מסקנתם הפרשנים היא:ה' העמיד את קין בניסיון.ה' רצה לראות את תגובת קין על העדפת מנחת אחיו הבל על פני מנחתו.
4.יש פרשנים הטוענים שלקורבנות מן החי היתה עדיפות בעיני ה' על פני מתנות מן הצומח ולכן הועדפה מנחת הבל שבאה מן החי על מנחת קין שבאה מן הצומח.



תגובות קין על העדפת מנחת הבל על מנחתו:


 "ויחר לקין מאד" – קין כועס מאוד.
"ויפלו פניו "- קין משפיל פניו מעצב או מאכזבה או מבושה.

תגובת ה' על תגובת קין:

ה' מגיב על תגובות קין ומזהיר אותו מפני חטא שיבוא כתוצאה מאובדן השליטה בשל כעסו או עצבותו.
"הלא: אם תטיב-שאת
       ואם לא תיטיב- לפתח חטאת רובץ
                            ואליך תשוקתו
                            ואתה תמשול בו"(פס' 7).
ניתן לפרש את דברי ה' בשתי דרכים:
1.שני משפטי תנאי שיש ניגוד ביניהם,ושתי תשובות תנאי/תוצאות(לכל משפט תנאי יש תשובת תנאי/תוצאה).
תנאי 1:"אם תיטיב" = אם תעשה טוב או אם תשפר את מעשיך.
תשובת התנאי/התוצאה: "שאת" = תתגבר/תזכה לסליחה/תוכל לשאת פניך בגאון.
תנאי 2:"אם לא תיטיב" = אם לא תעשה טוב,אם לא תשפר את מעשיך.
תשובת התנאי/התוצאה:"לפתח חטאת רובץ,ואליך תשוקתו,ואתה תמשול בו" = היצר הרע אורב לך (כמו בעל חיים שאורב בפתח)ומשתוקק להכשיל אותך,אבל תהיה מסוגל לגבור עליו/לשלוט בו אם תרצה בכך.
2.שני משפטי תנאי ותשובת תנאי/תוצאה אחת:
תנאי 1:"אם תיטיב שאת" = אם תתנהג כראוי.
תנאי 2:"אם לא תיטיב" = אם לא תתנהג כראוי.
תשובת התאים/התוצאה:"לפתח חטאת...תמשול בו" = היצר הרע ירבוץ בפתח ביתך תמיד כדי להכשיל אותך,להסיט אותך מהדרך הישרה.
היצר הרע ינסה להכשילך,אבל אם תרצה תוכל לשלוט בו/להתגבר עליו.

המסרים של ה' בדבריו לקין :
1. עקרון הבחירה החופשית.
2. רעיון החזרה בתשובה- אדם יכול לשפר את מעשיו ולשפר את גורלו.

רצח הבל (פס' 8):

בפסוק נאמר: "ויאמר קין אל הבל אחיו".הכתוב לא ציין מה אמר קין להבל.
יש פרשנים הסבורים שקין אמר להבל: נצא השדה(כי בהמשך הפס' נאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו").
יש פרשנים הסבורים שהשניים רבו ביניהם על חלוקת העולם או בחלקו של מי משניהם יבנה המקדש או מי מהם יהיה הבעלים של הקרקעות בעולם ומי משניהם יהיה הבעלים של הרכוש בעולם.
קין רוצח את הבל.

חקירת קין ועונשו(פסוקים 9- 10) :

ה' פונה אל קין בשאלה:"אי הבל אחיך "?(פס' 9). שאלת ה' אינה שאלה אינפורמטיבית שהרי לפי תפיסת המקרא ה' יודע הכל,וכן משום שבהמשך אומר ה' לקין "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה.."(פס' 10).

לשאלה שתי מטרות:
1. לפתוח בדו-שיח עם קין.
2.לבחון את קין- האם יודה בחטאו.
ה' חוקר את קין כפי שבזמנו חקר את אדם כששאל אותו:"איכה"?(ג/9).
ההבדל הוא שבשאלה "איכה " אין כל רמז לחטא כי אדם הכיר בחטאו, פחד ולכן התחבא מפני ה' בעץ הגן ואילו בשאלה "אי הבל אחיך"(ד/9) יש רמז לחטא שחטא.
קין אינו מודה בחטאו.קין משקר כאשר הוא אומר "לא ידעתי" וגם מתנער מאחריותו כלפי אחיו "השומר אחי אנוכי"?!(פס' 9).
יש פרשנים הסבורים שבביטוי "השומר אחי אנוכי" קין מאשים את ה':
1.ה' ברא את בני האדם ולכן ה' אמור לשמור על כל בני האדם.ה' לא שמר על הבל.
2.ה' ברא לאדם את היצר הרע ולכן קין אינו אשם.
3.אילו קיבל ה' את מנחתו קין לא היה  הורג את הבל.
התגובה של קין שונה מתגובתו של אדם לשאלת ה': "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"אדם לא הכחיש את העובדה שחטא באכילת  הפרי האסור אבל הוא מגלגל את האחריות על ה' ועל האישה באומרו: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה  ואוכל"(ג/12).
ה' מסביר לקין את חטאו: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"(פס' 10).הדם השפוך של הבל זועק אל ה'.

העונש לקין (פס' 11-12):

"ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך"(פס' 11).
קין מקולל יותר מהאדמה(האדמה קוללה בפרק ג')או שהקללה של קין תבוא מן האדמה.הענש:האדמה לא תצמיח לקין יבול.העונש של קין גזור עפ"י העקרון של "מידה כנגד מידה".מן האדמה עלתה זעקת דמו של הבל ולכן מן האדמה יקולל קין.
דמיו של הבל זועקים אל ה' מן האדמה.הדם זועק לנקמה- למשפט ומכיוון שדם הבל לא נשפך כדין,ה' מעניש את קין ששפך את הדם וגם את האדמה שהיתה שותפה לחטא כי האדמה ספגה את דמו של הבל.

 "כי תעבוד את האדמה, לא תוסף תת כוחה(=יבול) לך"- קיו לא יוכל כלל להוציא יבול מן האדמה. עונשו של קין חמור מעונשו של אדם כי לקין נאמר שהאדמה לא תצמיח לו יבול ואילו לאדם נאמר שבעבודה קשה יצליח להוציא מן האדמה יבול.
"נע ונד תהיה בארץ"- קין ייאלץ לנדוד. קין גורש מאדמתו הפורייה כפי שבזמנו גורש אבין מגן עדן הפורה.

תגובת קין על עונשו(פס' 13-14):

"גדול עווני מנשוא"(פס' 13).
הביטוי "עווני" מתפרש בשתי דרכים ובהתאם לכך מתפרש הביטוי "מנשוא":
1.חטאי כבד מכדי שאפשר יהיה לשאת אותו= אי אפשר לסלוח על החטא הכבד.
2. עונשי חמור מכדי שאוכל לשאת אותו= לא אוכל לסבול את העונש החמור.
עפ"י הפירוש הראשון קין מכיר בחטאו ומביע חרטה ואילו עפ"י הפרוש השני קין מתלונן על חומרת העונש:
"הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה"- בשל נדודיו הרי כאילו גורש מעל פני האדמה.
"והייתי נע ונד"- קין לא יוכל למצוא מנוחה לעצמו בשום מקום.
–"ומפניך אסתר"- בשל הבושה על המעשה שעשה קין ינסה להסתתר מפני ה' שנמצא בכל מקום. או: ה' יסתיר  את פניו מקין= ה' לא ישגיח עליו.
"והיה כל מצאי יהרגני "- קין יברח מפני גואל הדם שירצה להרוג אותו,בריחה מתמדת שגורמת אי שקט.
המילים "נע ונד" מופיעות פעמיים:בדברי העונש שמטיל ה' על קין(פס' 12) ובתגובת קין על עונשו(פס' 14). בפס' 16 מציין המספר שקין יצא מלפני ה' וישב ב"ארץ נוד"- שטח ארץ שבו נדד.
עפ"י ההקשר הענייני ישנן שלוש סיבות לכך שקין היה נע ונד:
1.קין חושש מנקמת דם ולכן ייאלץ תמיד לנדוד – לברוח מגואל הדם.
2.קין מכה על חטא ואומר שלא יצליח למצוא מנוחה לנפשו- משום שמצפונו מעיק עליו ובגלל הבושה במעשה שעשה הוא יצטרך להסתתר כל הזמן מפני ה'. מכיוון שה' נמצא בכל מקום, הוא ירגיש מגורש.
3. קין יאלץ לנדוד כדי להתקיים שהרי האדמה לא תצמיח לו יבול.

תגובת ה' על תגובת קין (פס' 16) :

בתגובה לדברים של קין בפסוקים 13-15 אומר ה':
"לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם"- מי שיהרוג את קין ינקם "שבעתיים"- ייענש בחומרה רבה.
"וישם ה' לקין אות לבלתי הרוג אותו כל מוצאו"- כדי שכולם יזהו את קין וימנעו מלהרוג אותו שם ה'  לקין אות.
הכתוב לא מפרש מהו האות אך ברור שזהו אות גלוי לעין.
במצרים ובישראל נהוג היה לשים סימן על אדם נרדף כדי שיימנעו מהריגתו.
דוגמא:בעת מכת הבכורות שפגעה בבכורות מצרים נדרשו בני ישראל למרוח דם על משקופי דלתותיהם כדי שהדם יהיה לאות, וה'/מלאך ה' יפסח על בתי בני ישראל.

מטרות הסיפור על קין והבל:

1. התנגדות לאלימות ולרצח.
2.לאדם יש בחירה חופשית וגורלו נקבע עפ"י בחירתו- מעשיו.
3.ה' משגיח באופן מתמיד. לכן שמע ה' את דמו של הבל ושם לקין אות כדי שלא יהרגהו.
4. הגבלת מנהג גאולת הדם- ה' שם לקין אות כדי שלא ינקמו בו על רצח הבל.

המילה "אדמה " – מילה מנחה :

המילה "אדמה " קושרת בין שלושה מצבים:
המצב לפני החטא :קין עבד אדמה ואת מנחתו לה' הביא מפרי האדמה.
החטא:דם הבל נשפך על פני האדמה ונספג ע"י האדמה ,לפיכך האדמה שותפה לחטא.
         דמו של הבל זועק לנקמה(הדם זועק מן האדמה עליה הוא נשפך).
הענש:עונשו של קין יבוא מן האדמה(עיין בפירוט עונשו של קין).


פסוקים 17-24: שושלת קין והתפתחות הציוויליזציה(=תרבויות) :

עפ"י הרשימה הגנאולוגית(=שושלת היוחסין) של קין עברו שבעה דורות מאדם עד למך.
שלושה בנים של למך צוינו בשמותיהם: יבל; יובל; תובל- בכולם נמצא המרכיב של הבל.
צאצאי קין מוצגים כאבות הציוויליזציה- התרבות החמרית שמפתח האדם:
קין- "בונה עיר"- המייסד של צורת חיים שבה יש ישיבה של קבע.
יבל- "אבי יושב אוהל ומקנה"- מייסד צורת חיים שמבוססת על נוודות עם"מקנה"=צאן ובקר.
יובל- "אבי כל תופש כינור ועוגב"- מייסד אמנות המוסיקה וכלי הנגינה.
תובל- "לוטש כל חרש נחושת וברזל"- מייסד אמנות עיבוד  מתכות.
תיאור התפתחות התרבות האנושית מופיע בפס' 17-22 ומיד אחרי תיאור התפתחות התרבות האנושית ,מובאת שירת למך לנשותיו: עדה וצילה.

שירת למך:
"עדה וצילה שמען קולי- נשי למך האזנה אמרתי
כי:
איש הרגתי לפצעי- וילד (הרגתי) לחבורתי .
כי:
שבעתיים יוקם קין- ולמך( יוקם) שבעים ושבעה ".
שירת למך בנויה משלושה חרוזים וכל חרוז בנוי מתקבולת.
חרוז 1: "עדה וצילה שמעו קולינשי למך האזנה אמרתי"/ת.נרדפת (בתקבולת נרדפת מובע אותו רעיון בשתי הצלעות במילים נרדפות.החזרה היא לצורך הדגשה).
חרוז 2: "איש הרגתי לפצעיוילד (הרגתילחבורתי"/ ת. נרדפת וחסרה(תקבולת חסרה:בצלע השנייה חסר הנשוא=הפועל "הרגתי").
חרוז 3: "שבעתיים יקם קיןולמך (יקםשבעים ושבעה"/ ת.נרדפת וחסרה.
בחרוז ה-3 יש מספר עולה כי המספר "שבעים ושבעה שבצלע השנייה גדול מהמספר "שבעתיים" שבצלע הראשונה.
דברי למך נאמרו בלשון שירה(יש בהם מאפיינים של שירה כמו:מקצב,תקבולות,חריזה,הגזמה) ולכן הם יותר רומזים מאשר מפורשים.לדברי הפרשנים ניתן לפרש את שירת למך בשתי דרכים:
1.התפארות/התרברבות - למך מתפאר בפני נשותיו בהריגה של איש וילד בתגובה לפגיעה שהם פגעו בו או ביכולת שלו להרוג את מי שיפצע אותו.הפגיעות הן:
פצע וחבורה שהם נתנו בו,או שכוונתו היא:פציעה שהוא גרם למישהו גרמה למות הפצוע
לפי פרוש זה  למך מתרברב בכוחו הרב.
למך ממשיך להתרברב ומאיים בנקמה בכל מי שינסה לפגוע בו.למך אומר שהנקמה בפוגעים בו תהיה גדולה יותר מהנקמה שהובטחה לקין זקנו.לקין ה' הבטיח "שבעתיים יוקם קין"(3/15) ולמך מאיים שהנקמה בפוגעים בו תהיה גדולה יותר "שבעים ושבעה"(פס' 24).
הביטוי "שבעים ושבעה " הוא ביטוי של הגזמה המלמדת על התפארותו של למך בכוחו הרב.
2.קינה – למך מקונן באוזני נשותיו על הריגה של איש וילד בתגובה לפציעתו.למך מסביר שמגיעה לו התייחסות סלחנית יותר מזו שקין זכה לה מצד ה'.
למך אומר שאם לקין שרצח בכוונה ה' הבטיח  שמי שיהרוג אותו יינקם "שבעתיים",הרי שללמך שרצח בלי כוונה מגיעה התייחסות יותר סלחנית ולכן מי שיהרוג אותו יינקם בחומרה רבה יותר "שבעים ושבעה".
שירת למך מהווה חוליה נוספת בהידרדרות המוסרית של האנושות הראשונה. קדמו לחוליה זו החוליות הבאות:
1. חטאו של אדם- הפרת הצו האלוהי. אדם הכיר בחטאו וחש אי נוחות.
2. חטא קין- קין רצח את הבל אחיו בגלל חוסר שליטתו ברגשות השנאה והקנאה בהבל אחיו. קין לא הודה בחטאו אבל אחרי קבלת העונש הכיר בחטאו והביע חרטה עליו(לפי אחד הפירושים).
שירת למך הובאה מיד אחרי תיאור התפתחות התרבות האנושית וסמיכות זו מלמדת שהתפתחות התרבות החומרית אינה מבטיחה גם התפתחות מוסרית של האנושות אלא ההיפך: חלה ירידה- הידרדרות ברמה המוסרית של האנושות.

 הולדת שת (פסוקים 25-26) :

בפסוקים אלה מסופר על לידת הבן השלישי של אדם וחוה,לאחר שהבל בנם נרצח וקין בנם רחוק מהם- חי חיי נדודים.
השם שנותנת חווה לבנה הוא:שת.
חוה מנמקת את השם שנתנה לבנה: "כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין"(פס' 25).
כוונתה:ה' נתן לה בן אחר- במקום הבל שנהרג ע"י אחיו קין.מדרש השם שנותנת חוה לבנה שת מלמד על שינוי שחל אצל חוה:חווה מכירה בעובדה שה' נתן לה את הבן וזה שונה ממדרש השם של קין: "קניתי איש את ה' ".חוה ראתה עצמה דומה לה',היא יצרה בו כמו ה'=גאווה.
כמו כן רואה חוה בשת "זרע"- מי שעתיד לייסד עתיד חדש.
לשת נולד בן ושמו "אנוש ".מהשם "אנוש" נגזרה המילה אנושות.כל האנושות מוצאה בשת שהיה בנם של אדם וחווה ולא מקין או מהבל.
הכותב מציין בפס' 26: "אז הוחל לקרוא בשם ה' "- עם הולדת שת החלו לקרוא בשם ה'. הכוונה:
1. אז החלו בעבודת האלילים.
2. אז החלו בבניית מקומות פולחן לה' או:החלה הקריאה/פנייה אל ה'.
3. אז החלו לקרוא בשם המפורש של ה': יקוק. שם שמציין קרבה לאל.
אדם וחוה חוזרים להרגיש את קרבת ה' אחרי הולדת בנם חנוך בעוד שבעת גרושם מגן העדן הרגישו שה' מתרחק מהם ומסתיר פניו מהם.

המבנה של הפרק:

הפרק בנוי משלושה עניינים עיקריים שכולם פותחים במילה "וידע":
חלק 1: מעשה קין והבל- מתחיל במילים: "והאדם ידע את חוה אשתו".
חלק 2:שושלת קין והתפתחות התרבות האנושית- מתחילים במילים "וידע קין את אשתו ותהר".
חלק 3:שת הוא הממשיך של השושלת האנושית- מתחיל במילים "וידע אדם עוד את חוה אשתו ותלד...".
הפרק עוסק בראשית האנושות ובתרבות שלה ולכן הוא פותח ומסיים בהולדת בניהם של אדם וחוה.

הסגנון של הפרק:

המספר "שבע" מופיע בסיפור כמספר טיפולוגי:
בשירת למך (עיין בסיכום על השירה)- פס' 24.
במניין שבעה הדורות מאדם עד למך- פס' 17-24.
השם: הבל מוזכר בפרק שבע פעמים.
המילה "אח" ככינוי של הבל מופיעה שבע פעמים.

המילה "אח"- מילה מנחה:

קין והבל אחים. קין האח הבכור ולכן יש לו אחריות/מחויבות כלפי אחיו הבל הצעיר ממנו.
קין רוצח את אחיו הבל ומתנער מאחריותו כלפיו "השומר אחי אנוכי " ?!
ה' נוטל אחריות לדמו של הבל "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ".
המילה "אח" בנטיותיה מדגישה את המעשה הנורא שארע בין האחים.



המילה "אדמה "-מילה מנחה:

קין עבד את האדמה והביא מנחה לה' מפרי האדמה.
חטאו של קין קשור באדמה כי דמו של הבל נשפך ע"י קין ונספג באדמה.
דם הבל זועק מן האדמה ולכן עונשו של קין יבוא לו מן האדמה:
האדמה לא תוסיף עוד לתת לו יבול.
קין גורש מן האדמה ולכן יהיה עליו לנדוד.

הקשר בין סיפור גן העדן לסיפור על קין והבל:

בשני הסיפורים חוטאים בני אדם.
בשני הסיפורים נחקרים החוטאים ע"י ה'.
בשני הסיפורים נענשים החוטאים ע"י ה'.
בשני הסיפורים העונש של החוטאים הוא קללה וגירוש.

פרק ו'

הסיבות למבול (פסוקים 1- 8) :

פסוקים אלה מהווים פתיחה לסיפור המבול.
עפ"י הפרשנות המסורתית הפסוקים עוסקים בנושא אחד ואילו עפ"י הפרשנות הביקורתית בפסוקים יש שני נושאים שונים.

פסוקים 1-4: מעשי בני אלוהים בבנות האדם

בפסוקים אלה מסופר שבני האדם התרבו בארץ."בני האלוהים" לוקחים לעצמם נשים יפות מבנות האדם ומהזיווג הזה נולדים "הנפילים" שמכונים גם: "גיבורים" ו"אנשי השם".עפ"י הנאמר בבמדבר י"ג/32-33 ה"נפילים" הם אנשים גדולי מידות שחיו בארץ והיו ידועים בכוחם ובגבורתם.
עפ"י תפיסת המקרא: "בני האלוהים" הם מלאכים – משרתיו של ה'.
מלאכי ה' ירדו לארץ והזדווגו עם בנות האדם.המלאכים גרמו לעירוב זרע קודש בזרע חול.
עפ"י הפרשנות המסורתית: "בני האלוהים" הם שופטים (בשמות כ"ב/8,7 מכונים השופטים בכינוי: "אלוהים" כי הם מייצגים במשפט את ה' ומסתמכים על חוקי ה').
השופטים לקחו לעצמם נשים "ויראו בני האלוהים את בנות האדם ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (פס' 2).הפועל "ויקחו" מציג את הנשים כפסיביות,כמי שנלקחו מבלי לקבל את הסכמתן.
השופטים ניצלו את מעמדם כשופטים ועשו ככל העולה על רוחם מתוך מחשבה שאין מי שישפוט אותם.הם לקחו להם נשים ונהגו במתירנות מינית.השופטים חטאו בגזל.
עפ"י הפרשנות הביקורתית:הנאמר בפסוקים אלה הוא מלחמה במיתוסים.עפ"י המיתוסים "הנפילים" הם אלים ואילו עפ"י המקרא הם "בני אלוהים" ולא אלוהים.
ה' קצב את משך חיי "הנפילים" למאה ועשרים שנה כמשך חיי בני אדם רגילים: "לא ידון רוחי באדם לעולם ....והיו ימים מאה ועשרים שנה" (פס' 3).רוחו של ה' לא תישאר באדם=בנפילים לנצח אלא רק מאה ועשרים שנה.
הנימוק של ה' להחלטתו "בשגם הוא בשר ".פרוש המילה "בשגם":
1.בשל+ גם- בשל=משום שהאדם(=הנפילים) הוא גם מבשר (וגם רוח ה' בתוכו).
2.בשגגם- בגלל השגגה(=החטא) שלהם –בגלל חטאם,הנפילים לא יחיו חיי נצח, אלא 120 שנה.
עפ"י הגישה הביקורתית פסוקים 4-1 הם שריד מיתולוגי שדומה למסופר במיתוס הכנעני- אוגריתי.
במיתוס אוגריתי מסופר על הזדווגות של האל אל עם בת אדם ועל "התוצר" של ההזדווגות הזו: האלים "שחר" ו"שלם".
במיתוס היווני מסופר על הזדווגות של זאוס אבי האלים עם בת האדם ועל "התוצר" של הזדווגות זו: הרקולס. הרקולס היה גיבור וגבורתו מיוחסת לעובדה שהוא היה חצי אל.
עפ"י המיתוסים צאצאי הזיווגים בין אלים לבין בנות האדם זכו לחיי נצח.
עפ"י המקרא "הנפילים" שהם "התוצר" של הזדווגות של "בני האלוהים" עם בנות האדם לא זכו לחיי נצח.




פסוקים 8-5: הסיבה למבול

בפסוק 5 נאמר: "רבה כעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום".
הביטוי "רבה רעת האדם בארץ" מתפרש בשתי דרכים:
1.ביטוי כולל- מסכם של כל חטאי האנושות מאדם עד נח:
אדם וחווה- חטאו בהפרת הצו האלוהי.
קין- רצח את הבל אחיו בשל קנאה ותחרות.
למך- רצח או התפאר ברצח בתגובה לפציעה שפצעו אותו או שיפצעו אותו.
דור המבול- כל  האנושות השחיתה את דרכה "...השחית כל בשר את דרכו" (פס' 12).
2.חטא מסוים שנחשב חמור במיוחד- "החמס " =גזל,פריצות מינית ואלימות.
משמעות הביטוי  "יצר" (פס' 5) היא: מחשבה.בני האדם חשבו רק על רע ומה שהסיק אותם כל הזמן הוא:רעה.
 ה "רעה " שהיתה "רבה" ו"כל היום" גרמה לה' עצב ואכזבה על בריאת האדם "וינחם ה' ". ה' התחרט על בריאת האדם.ההאנשה של ה' היא משום ש "דיברה תורה בלשון בני אדם". כלומר התורה מדברת במושגים שאדם יכול להבין ולהרגיש.
מכיוון ש"כל בשר" השחית את דרכו ומכיוון ש "מלאה כל הארץ חמס " (פס' 13),ה' החליט שהעולם חסר תקנה ולכן "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי...מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" (פס' 7).השמדה של כל היקום : בני האדם ובעלי חיים.
הכתוב לא נימק את החלטת ה' להשמיד את בעלי החיים.לדעת הפרשנים הסיבות הן:
1.בעלי החיים חטאו "השחית כל בשר את דרכו" (פס' 12). הביטוי "כל בשר" מכוון לבני האדם וגם לבעלי החיים.חטאם של בעלי החיים הוא:הזדווגות עם בעלי חיים שאינם מבני מינם.
2.לבעלי החיים אין קיום בלי האדם שהרי האדם שולט בהם והם תלויים בו.
סיפור השמדת "כל בשר" ע"י המבול מסמל את מידת הדין – ה' שופט בצדק את כל הארץ.

פסוקים 12-9: צדקת נוח לעומת רשעות בני דורו.

כפי שהחליט ה' להעניש את החוטאים עפ"י מידת הצדק, כך החליט ה' להציל את נח הצדיק "ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני...הנני משחיתם...עשה לך תיבת עדי גפר...ובאת אל התיבה אתה ו..." (פס' 18-13).
הנימוק להחלטת ה' להציל את נח הוא: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. את האלוהים  התהלך נח" (ו'/9). נימוק זה מחוזק בדברי ה' לנח "ויאמר ה' לנח:בא אתה...אל תיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה " (ז',1).
נח מוצג כצדוק מושלם הנוהג עפ"י רצון ה' בניגוד לבני דורו שרעתם "רבה" ו"כל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום".
יחזקאל מונה את נח בין שלושת צדיקי העולם שיינצלו אם תבוא פורענות לעולם "והיו שלושת האנשים האלה: נח ,דניאל ואיוב המה בצדקתם יצילו נפשם" (יחזקאל י"ד/14).
עפ"י הכתוב בפסוק 18 ניצלו מהמבול גם אשתו של נח, בניו ונשותיהם. יתכן שניצלו בזכות צדקתם(גמול אישי) ויתכן שניצלו בזכות צדקתו של נח(גמול משפחתי/לדורות).
ה' פונה אל נח שבע פעמים ונח ממלא אחר כל דרישות ה' .התנהגות זו מצדיקה את הנאמר על נח בפסוק 9: "נח איש צדיק תמים... את האלוהים התהלך נח". נח צדיק מושלם שהולך עם ה', בדרכיו של ה'.
בפרוט התכונות של נח יש חריגה מדרך הכתיבה של הסיפור המקראי כי המספר המקראי אינו נוהג לתאר דמויות באופן ישיר.החריגה הזו באה משום חריגותו של נח בין בני דורו "נח איש "צדיק תמים בדורותיו".
הביטוי "בדורותיו " בלשון רבים מעיד,לדברי פרשנים,שנח היה צדיק משך כל ימי חייו, בין כל הדורות שחי בהם.
יש פרשנים הסבורים שהביטוי "בדורותיו" מיותר  מבחינת המידע שהוא מספק (ייתור) והם מנסים להסביר את התוספת הזו.
רש"י :"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח.כל שכן אילו היה חי בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי. לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה   נחשב לכלום".
ישנן שתי דעות:
לשבחו: קשה להיות צדיק בקרב רשעים,קשה לא להיגרר ובכל זאת נח הצליח בכך.
לגנותו: צדיקתו של נח היא יחסית. נח צדיק ביחס לבני דורו שהיה דור של רשעים.אילו חי בדורו של אברהם שנחשב דור של צדיקים,נח לא היה נחשב לצדיק כלל.


בפסוקים 13-11 מופיע השורש ש.ח.ת בשתי משמעויות:
1.חטא- קלקול המידות של האנושות "ותשחת הארץ לפני ה'... וירא ה' את הארץ והנה נשחתה". בני האדם השחיתו- קלקלו את מידותיהם.
2.עונש – השמדה  "הנני משחיתם"- ה' משמיד את החוטאים.
העונש גזור עפ"י עיקרון: "מידה כנגד מידה " (השורש ש.ח.ת מתאר את החטא וגם את העונש).

פסוקים 13-23: ה' מורה לנח לבנות תיבה

ה' מורה לנח לבנות תיבה שתאפשר לו להינצל מן המבול. ה' מפרט את המידות, המבנה, הצורה והחומרים.
כמוכן מורה ה' לנח מי יכנס לתיבה וכמה יכנסו לתיבה.
אורכה: שלוש מאות אמה, רוחבה: חמישים אמה. קומתה: שלושים אמה.
התיבה תיבנה מעצי גפר ותצופה ב"כפר"= זפת.
התיבה תהיה בנויה "קינים"= תאים ומדורים.
בגג התיבה יהיה "צוהר"= מכסה ברוחב של אמה ולאורכה של התיבה כולה.
בתיבה תהיינה שלוש קומות "תחתים,שנים ושלשים".

הדמיון בין הסיפור על תיבת נח לבין הסיפור על משה בתיבה:

שניהם היו ראויים להינצל.
שניהם ניצלו באמצעות התיבה ששטה על מים.
שניהם אמורים לאפשר הצלה של אחרים-נח יציל את האנושות מכליה ומשה יציל את בנ"י מכליה= שעבוד ע"י המצרים.

ההבדל ביניהם:
נח הציל את עצמו ואת משפחתו ולא הציל את בני דורו ואילו משה ניסה להציל את בנ"י אחרי חטא העגל בכל כוחו.

פסוק 18:'" והקמתי את בריתי אתך..."

הביטוי "והקימותי" מתפרש בשתי דרכים:
1.כריתת ברית- ה' כורת ברית עם נח.תוכן הברית:ה' מתחייב  להציל את נח ומשפחתו מן המבול.
2.קיום ברית- קיום הברית=ההבטחה של ה' לאדם.ה' ברך את אדם וחוה בברכת  "פרו ורבו..".ה' יגשים הבטחה זו  ע"י הצלת נח ומשפחתו כדי שיוכלו להמשיך את האנושות וכך לקיים את ברכת "פרו ורבו".

השוואה בין: סיפור המבול המקראי לבין סיפור המבול הבבלי (עלילת גלגמש)
.
 עלילת גלגמש היא אפוס (שיר עלילה) מסופוטמי על המבול שנשתמר כמעט בשלמותו. בסיפור המסופוטמי מסופר על גלגמש מלך ארם שחיפש דרך לחיי נצח כמו האלים. גלגמש חיפש את אותנפשתים שניצל מהשמדה ממי המבול שהביאו האלים ואחרי הצלתו זכה לחיי נצח. אחרי מסע ארוך מאוד הגיע גלגמש אל אותנפשתים וביקש ממנו שילמד אותו איך להשיג חיי נצח. אותנפשתים מספר לגלגמש איך הוא זכה לחיי נצח. הסיפור של אותנפשתים לגלגמש מובא בגוף ראשון וממנו אפשר ללמוד על מסורת המבול המסופטמית.
 מסופטמיה- כינוי לאיזור שבין נהר הפרת לנהר החידקל. במוסופוטמיה ישבו העמים הקדומים: שומר ואכד.
בין הסיפור המקראי לבין הסיפור המסופוטמי יש דמיון ברעיונות, בביטויים ובדימויים.
הדומה:
1.   נח ואותנפשתים הם בני הדור העשירי לבריאת העולם.
2.   האל/אלים החליטו להביא מבול כדי להשמיד את העולם.
3.   יש מי שניצל הודות לצדיקותו.
4.   ההצלה נעשית באמצעות תיבה או ספינה.
5.   התיבה/הספינה מחולקת לקומות ולתאים.
6.   התיבה /הספינה מצופה בזפת למנוע את חדירת המים.
7.   הכנסת סוגים שונים של בעלי חיים לתיבה/לספינה.
8.   ציון סגירת התיבה/ספינה עם תחילת המבול ופתיחתה עם סיומו.
9.   ציון משך המבול באמצעות מספרים טיפולוגיים.
10.                     בסיום המבול עומדת התיבה/הספינה על הר גבוה.
11.                     שליחת עופות שונים כדי לבדוק האם כלו המים על פני היבשה.
12.                     הניצולים מקריבים קורבנות.
13.                     הניצולים מבורכים ע"י האל/האלים.
14.האל/האלים מתחרט/ים על המבול ונשבעים שלא להביא עוד מבול.
השונה:
1.   עפ"י המקרא הנימוק למבול הוא: השחיתות המוסרית של האנושות ואילו עפ"י הסיפור הבבלי הנימוק למבול שרירותי: האל אנליל החליט להשמיד את האנושות משום שהרעש שלה הפריע את מנוחת הצהריים שלו.
2.   עפ"י המקרא ניצל נח בזכות צדיקתו ואילו עפ"י הסיפור הבבלי ניצל אתנפשתים כי האל היה מיודד איתו ומשום התלות של האלים בקורבנות שאתנפשתים אמור היה להקריב.
3.   לפי הסיפור המקראי נח מקריב קורבן מיוזמתו ומטרת הקורבן שלו היא: להודות לאל על הצלתו ואילו לפי הסיפור הבבלי האלים זקוקים לקרבן כדי לספק את רעבונם.
4.   לפי הסיפור המקראי נח יהיה אבי האנושות החדשה. ה' נותן חוקים לאנושות החדשה כדי שהאנושות שתצמח תהיה מוסרית ואילו עפ"י הסיפור הבבלי הופך אתנפשתים אחרי הצלתו לאל והוא מקבל חיי נצח.
5.   עפ"י הסיפור המקראי האל שולט בטבע ועושה בו שימוש עפ"י רצונו ואילו עפ"י הסיפור הבבלי האלים מבוהלים ומחפשים לעצמם מקלט מפני איתני הטבע המלווים בסערה, רעמים וגשמים.
ההבדלים בין שני המקורות הנ"ל נובעים מהרקע החברתי- הדתי השונה של שתי התרבויות: הישראלית והמסופוטמית.
בסיפור המקראי יש חברה מונותואיסטית- חברה המאמינה באל אחד, ואילו בסיפור הבבלי יש חברה פולותאיסטית-  חברה המאמינה במספר אלים.
הסיפור המקראי על המבול מאוחר לסיפור הבבלי שהתרחש במוסופטמיה. יש להניח שאבות האומה הישראלית שהגיעו מאור כשדים שבמסופטמיה הביאו איתם את סיפור המבול הבבלי.
במקרא עובדה המסורת המוסופוטמית כך שתתאים להשקפה הדתית- המוסרית של החברה המקראית. חברה מונותאיסטית.

הקשר בין סיפור המבול לבין סיפור הבריאה:

סיפור המבול הוא היפוכו של סיפור הבריאה.
1.בסיפור הבריאה יש יצירה של עולם מסודר ואילו בסיפור המבול יש החזרה של העולם למצב של "תהו ובהו"- חוסר סדר.
2.בסיפור הבריאה מפריד ה' בין המים העליונים לבין המים התחתונים ותוחם= מגביל את מי הים ואז נחשפת היבשה ואילו בסיפור המבול שוב מכסים המים את הכל.המים התחתונים המים העליונים פועלים בערבוביה ומכסים את היבשה.
3.בסיפור הבריאה יש יצירה של אדם ובעלי חיים ואילו בסיפור המבול יש השמדה של האדם ובעלי חיים.
4.בסיפור הבריאה יש השקפת עולם אופטימית:העולם טוב ביסודו ואילו בסיפור המבול: "רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (ו'/5)


 פרק ט'

פסוקים 1-7: ברכת ה' לנח ולבניו
האנושות החדשה שמוצאה בנח מתחילה את דרכה בברכה כפי שהאנושות הראשונה שמוצאה באדם ה בברכה.
ה' מברך את נח ובניו: "ויברך ה' את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ"(פס' 1). בדברי ה' יש ברכה ויש גם שבע מצוות שתחייבנה את האנושות החדשה.
בהשוואת המצוות שניתנו לצאצאי האנושות החדשה/השניה עם המצוות שניתנו לאנושות הראשונה יש מצוות דומות,יש מצוות שונות ויש גם תוספות.


השוואה בין ברכת ה' לאדם ובין ברכת ה' לנח:

ברכת ה' לאדם (א'/28-29):
ברכת ה' לנח (ט'/1-7):
"ויברך אותם ה' ויאמר להם:
"ויברך ה' את נח...ויאמר להם:
"פרו ורבו ומלאו את הארץ"
"פרו ורבו ומלאו את הארץ"
"וכבשוה"

"ורדו בדגת הים..עוף..חיה..
"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ"
"הנה נתתי לכם את כל עשב.."
"כירק עשב.."

"כל רמש אשר הוא חי..לכם..לאכלה"

"בשר בנפשו דמו-לא תאכלו"

"את דמכם לנפשותיכם אדרוש.."

"פרו ורבו.."


הדומה:
1.ברכת "פרו ורבו" שניתנה לאנושות הראשונה ניתנת גם לאנושות השניה.
2.השליטה על בעלי החיים שניתנה לאנושות הראשונה ניתנה גם לאנושות השניה.
3.ההיתר לאכול ירק ניתן גם לאנושות הראשונה וניתן גם לאנושות השניה.
4.גם על האדם הראשון וגם על נח נאמר שנבראו ב"צלם אלוהים"(א/27; ט/9).
השונה:
1.אופי השלטון של האדם על בעלי החיים:בין האנושות הראשונה לבין בעלי החיים היתה הרמוניה(האדם לא אכל את בשרם) ואילו בין האנושות השנייה לבין בעלי החיים אין הרמוניה,אלא פחד.האדם אוכל את בשרם.
2.לאנושות השניה לא ניתנה ברכת "וכבשוה" שניתנה לאנושות הראשונה מכיוון שה' ראה את התוצאות העגומות של הברכה הזו.בני האדם יצרו כלי משחית והשתמשו בהם לרעה-רצח הבל ע"י קין.
3.לאנושות הראשונה ניתנה רשות לאכילת ירק בלבד ואילו לאנושות  השניה ניתן היתר לאכול בשר בנוסף לאכילת ירק.
ההיתר לאכילת בשר מעיד על ירידת ערך האדם בעיני ה'. ה' נכח לדעת שלאדם אין קושי/מעצור בהריגת אדם ולכן לא יהיה לו קושי בהריגת בעלי חיים.
על האנושות החדשה נאסרה אכילת בשר עם דם "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (פס' 4) וזאת מפני ש"הדם הוא הנפש".יש כאן מגמה לכבד את קדושת החיים. הביטוי "אך" מביע הסתייגות מאכילת הדם (בניגוד להיתר לאכול בשר).
4.איסור שפיכת דם אדם ניתן לאנושות השניה ולא ניתן לאנושות הראשונה.הסיבה:ה' הניח שהדבר יהיה ברור לאדם מעצם העובדה שהאדם נברא בצלמו.אחרי שה' נכח לדעת שהדבר לא מובן מאליו לאדם,ה' אסר זאת במפורש.
ה' קבע את העונש למי שיעבור על האיסור "דמו ישפך" (פס' 6).העיקרון לפיו נגזר העונש הוא: "מידה כנגד מידה ".
ה' ידרוש את הדם השפוך של הנרצח "את דמכם לנפשותיכם אדרוש"(פס' 5).ה' ידרוש אחריות על הריגת אדם ויעניש את שופך הדם:
"מיד כל חיה אדרשנו"=בעל חיים שהרג אדם,ו"מיד האדם"=אדם שהרג אדם,ו"מיד איש אחיו" =הרוצח הוא קרוב של הנרצח.
הפועל ד.ר.ש חוזר בפסוק 5 שלוש פעמים לצורך הדגשת הרעיון:ה' יקפיד מאוד במקרה של הריגת אדם.
בפסוק  5 נאמר "את דמכם לנפשותיכם אדרוש...אדרוש את נפש האדם"- העונש משמים=ה' כי זהות שופך הדם  ידועה לה'  בלבד (הדובר הוא ה').
בפסוק 6 נאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך "- העונש מיד אדם כי זהות שופך הדם ידועה לאדם.


בחלקו הראשון של הפסוק יש תקבולת כיאסטית כי סדר המילים בצלע השניה הפוך מסדר המילים בצלע הראשונה.

צלע ראשונה:" שופך    דם       האדם"

צלע שניה:   "באדם     דמו      יישפך"

מטרת המבנה הכיאסטי היא: הדגשת העיקרון של "מידה כנגד מידה ".
הרעיון:מי ששופך דם של אדם ייענש בשפיכת דמו ע"י אדם= ע"י בית הדין.שליח שימונה ע"י בית הדין יבצע את פסק הדין כשישפוך את דמו של הרוצח כפי שהרוצח שפך את  דמו של הנרצח.
הכתוב בתקבולת מהווה דוגמא לתימצות וריכוז כי יש בו שלושה עניינים:
1)איסור- איסור על שפיכת דם אדם.
2)עונש –הענש שיינתן לעובר על האיסור.
3)ביצוע העונש- הענש יבוצע ע"י אדם או לעיני אדם כדי להרתיע ממעשה כזה.
הנימוק לאיסור שפיכת דם של אדם הוא "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (פס' 6). בהריגת אדם יש פגיעה בה' מכיוון שההריגה ממעטת את צלמו ודמותו של ה' הטבועים באדם או משום שהרוצח איבד את צלם ה' שבו כאשר רצח ולכן יש להענישו בעונש מוות.

פסוקים 8-17: הברית בין ה' לבין יוצאי התיבה.

הפסוקים עוסקים בברית שכרת ה' עם נח וההבטחה של ה' לנח שלא להביא עוד מבול שישמיד את האדם ואת בעלי החיים שעל הארץ.
מבחינת התוכן אפשר לחלק את הנאמר בפסוקים לשני עניינים:

1.הקמת הברית (פס' 8-11) :
ה' אומר לנח ובניו: "ואני הנני מקיים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם...מכל יוצאי התיבה...והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ".
השותפים:ה'.
             יוצאי התיבה –נח,משפחתו ובעלי החיים המייצגים את הדורות הבאים.
התכן: "ואני הנני מביא את המבול..והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התיבה " (ו/17-18).ה' מקיים את ההבטחה שנתן לנח לפני המבול. ההבטחה היא: הצלת נח ומשפחתו ממי המבול.
בברית  ה' זו מבטיח:
1.לא תהיה עוד השמדה של בני אדם ובעלי חיים-"ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול " (פס' 11).
2.ה' לא יביא עוד מבול על הארץ- "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (פס' 11).
הברית היא היא ברית חד צדדית מפני שרק ה' מתחייב ואין הוא דורש משותפיו=יוצאי התיבה  דרישה או התחייבות כלשהי.
הברית הזו רחבה יותר מהברית שבפרק ו'/18.
בישעיהו נ"ד/9 הברית הזו מחוזקת בשבועה של ה' "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ על כן נשבעתי..".שבועה מחייבת יותר מהבטחה.

2.אות הברית (פסוקים 12- 17 ) :
ה' אומר "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית..והיה בענני ענן ונראתה הקשת..וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה..ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר..".
ה' נותן "אות"=סימן לברית.ה "אות" הוא:הקשת בענן.האות נועד להבטיח/לסמן שה' זוכר את בריתו= הבטחתו.בכל פעם שתיראה הקשת בענן ה' יזכור  את התחייבותו/הבטחתו שלא להביא עוד מבול על הארץ.
הכתוב לא נימק את הבחירה של ה' דווקא בקשת כדי לסמן את הבטחתו.פרשנים מציעים את הנימוקים הבאים:
הקשת בענן קשורה לגשמים היורדים מן השמים והגשמים האלה מזכירים את המבול ואז הקשת משמשת תזכורת לה' להבטחתו. כאן "דיברה תורה בלשון בני אדם" (ה' אינו זקוק לתזכורות).
הקשת הפוכה וחסרת מיתר ולכן אין זו קשת המסמלת מלחמה אלא קשת של שלום.הקשת הפוכה ואין לה מיתר ולכן אי אפשר לירות בקשת הזו.
המשמעות היא:שלום בין ה' לבין האנושות.ה' לא יירה עוד את חיצי הזעם שלו= העונשים על האנושות.
בבחירה של ה' בקשת ההפוכה וחסרת המיתר נלחם המקרא במיתוס כי לפי המיתולוגיה האלים לוחמים בקשתות וחיצים.
הברית שבין ה' לנח היא ברית נצחית-לעולם: "וראיתיה לזכר ברית עולם" (פס' 16).הברית שבין ה' לנח וזרעו מסמלת את מידת הרחמים של ה'.


פסוקים 18-29: שכרות נח ומעשי בניו

נח הוא אביה של אנושות חדשה והוא מייסד תרבות אנושית חדשה: גידול  כרמים.
נח נוטע כרם,מייצר יין מפירות כרמו,שותה את היין ומשתכר  "ויתגל בתוך אהלה " (פס' 20)-
מתגלים מערומיו.
חם בנו רואה אותו במערומיו ומספר על כך לאחיו שהיו בחוץ.שני אחיו שם ויפת מכסים את ערוות אביהם כשפניהם אחורנית כדי שלא יראו את ערוות אביהם.
כשנח מתפכח משכרותו נודע לו על מעשהו של בנו חם ואז הוא מקלל את כנען הבן של חם "ארור כנען.עבד עבדים יהיה לאחיו" (פס' 25).
התגובה של נח מעוררת שאלות: מה היה חטאו של חם כלפי אביו? מדוע נענש כנען בנו של חם?

התשובות האפשריות לשאלה: במה חטא חם?

1. אי כיבוד אביו- עפ"י המסופר נח ברך את שני הבנים שכיסו את ערוותו ואילו חם לא עשה כך וגם סיפר לאחיו שהיו בחוץ.
חם, אפוא, לא כיבד את אביו ואילו שני אחיו כן כיבדוהו.
2.חם קיים משכב זכר עם נח- בעלי דיעה זו מתבססים על הכתוב: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו" (פס' 22). לדעתם אין מדובר כאן בראייה פיזית בלבד אלא בעשייה ממשית. פרוש זה נתמך על הכתוב בפסוק 24: "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן". גלוי ערוות אב אסורה לפי חוק התורה "ערוות אביך לא תגלה" (ויקרא י"ח/7).
3.לפי המדרש חם רצה לסרס את אביו כדי שאביו לא יוכל להביא עוד ילדים לעולם וזאת כדי שלא יהיו שותפים נוספים בעת חלוקת ירושת האב. לדעה זו יש ביסוס מהמיתולוגיה הפנקית שבה מסופר שהאל כרונוס סרס את אביו כדי שלא יוכל להוליד עוד ילדים.

התשובות האפשריות לשאלה: מדוע קולל כנען בנו של חם?

1.חם נתברך ע"י ה' בצאתו מן התיבה ולא מקובל לקלל את מי שנתברך ע"י ה'.
2.יתכן שכנען היה שותף למעשה של אביו [במילים "בנו הקטן" מתכוון אולי נח לנכדו כנען (שהיה הבן הקטן של חם) כי הנכד נחשב לבן].
3.הקללה של כנען היא תוספת מאוחרת לסיפור על שכרות נח ומעשהו של חם.
4.בתרגום השבעים (=תרגום שלך התנ"ך ליוונית) כתוב שנח קילל את חם ויתכן שהכתוב בתרגום השבעים הוא הנוסח המקורי.
בתוספת של קללת כנען יש יסוד אטיולוגי המסביר את המעמד הנחות של הכנענים (שמוצאם בכנען) בתקופת ההתנחלות ובתקופת המלוכה בישראל.

הקללה לכנען (פס' 25):

"ארור כנען"- כנען יהיה מקולל,נחות.
"עבד עבדים יהיה לאחיו"- צאצאי כנען יהיו עבדים ויישלטו ע"י צאצאי שם ויפת.
המשמעות של "עבד עבדים" היא: עבדות והשפלה בדרגה הגבוהה ביותר הקיימת בין העבדים.
הקללה הזאת מסבירה את מעמדם של הכנענים כעבדים ללא נחלה ואת היותם לא מוסריים מבחינה מינית עוד מראשיתם, מאביהם חם.

הברכה לשם (פס' 26):

"ברוך ה' אלוהי שם"- ה' אלוהיו של שם מבורך על שבזכותו עשה שם את המעשה הטוב שלו כלפי אביו או:ברכת ה' תהיה באוהליו של שם(במילים:אלוהי ואוהלי יש שיכול אותיות).
האזכור של ה' בברכה לשם יוצר נח זיקה בין ה' לבין שם. בזיקה זו יש רמז להתנהגות הטובה של צאצאי שם כלפי  ה' ולכן ה' ישכון באוהליו של שם.
"ויהי כנען עבד למו"- לצאצאי שם תהיה שליטה על צאצאיו של חם.



הברכה ליפת (פס' 27) :

"יפת ה' ליפת"- ה' ירחיב את נחלתו של יפת.
"וישכון באוהלי שם"- גבול נחלתו של יפת יהיה רחב עד שיגיע לגבול נחלתו של שם.
 או: יפת ישכון באהלי שם והדבר מעיד על יחסים טובים שיהיו ביניהם.
"ויהי כנען עבד למו"- צאצאי שם ישלטו על צאצאיו של חם.

דברי נח לבניו יכולים ללמד על אופיים של הבנים:

שם- שם עובד את ה' ופועל באופן מוסרי "ברוך ה' אלוהי שם".
אזכור השם הפרטי של ה' מלמד על ידיעת ה' ברמה גבוהה וזה סימן לקרבה הגדולה של שם לה'.
יפת- מידת קרבתו לה' קטנה ממידת הקרבה של שם לה' כי בדברים ליפת מוצג רק שם התואר "אלוהים".
חם- צאצאי חם הם הכנענים והמצרים שנודעו כמושחתים מבחינה מינית.

מטרת הסיפור על שכרות נח ומעשה בניו:
1.ללמד על אישיותם של הבנים שמצאצאיהם יתפתחו העמים שיאכלסו את הארץ.אופיים של הבנים רומז על התנהגות העמים שיצאו מהם:הכנענים ידועים בשחיתותם המינית ולכן הם גורשו מן הארץ.
2.הקללה של נח לכנען מסבירה את מעמד הכנענים:הכנענים עבדים לבני ישראל.
3.לבני שם היתה ידיעת ה' בדרגה גבוהה מאוד ולכן התנהגותם היתה מוסרית. בני ישראל הם צאצאיו של שם והכרתם את ה' והתנהגותם המוסרית נובעים מהיותם צאצאי שם.


פרק י"א פסוקים 1-9:סיפור מגדל בבל

בראשיתה של האנושית החדשה כולם דיברו באותה שפה כי כולם יצאו מאותם הורים:נח ואשתו "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"(פסוק 1).
הביטויים:"שפה " ו"דברים" הם מילים נרדפות וכך גם הביטויים:"אחת" ו"אחדים".
האנושות נוסעת לכיוון מזרח או ממקום שהיתה בו קודם (לא צוין שם המקום בו היתה האנושות קודם).האנושות מגיעה לבקעה בארץ שנער=בבל ומתיישבת שם "ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם "( פסוק 1).
במקום ההתיישבות החדש מחליטה האנושות: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם" (פסוק 4).להחלטה זו יש שלוש מטרות:
1."נבנה לנו עיר"-ישיבה יחד,בעיר אחת.
2."נבנה לנו מגדל וראשו בשמים"-רצון להגיע לשמים אל ה',או רצון להחליף את ה'=לשלוט בעולם במקומו.
3."נעשה לנו שם"-פרסום או כבוד בזכות היכולות התכנון והטכנולוגיות שנדרשו לבניית המגדל הגבוה.
העובדה שכל האנושות דיברה באותה השפה הקלה על התקשורת ביניהם ויחד בהחלטה משותפת ובכוחות משותפים הם יוכלו להגשים את תכניתם.
מכיוון שבבקעת שנער לא היו אבנים מוכנות,הם יצרו בעצמם את הלבנים באמצעות חומרים שהיו מצויים בטבע.הם פיתחו שיטה שבאמצעותה יצרו לבנים לבנייה :"הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר"(פסוק 3).הם יצרו  לבנים ושרפו אותן באש כדי שיתקשו ויהיו עמידים.יצירת הלבנים היא המצאה/פיתוח של שיטה שאפשרה להם ליצור לבנים שלא היו מצויים בטבע.הם גילו גם יכולת לבנות מבנים גדולים.
ה'  יורד לארץ כדי לבדוק את מעשי האנושות – את העיר והמגדל שבנו ואומר:"הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"(פסוק ).השפה האחידה שלהם אפשרה תקשורת טובה ביניהם ואפשרה פיתוח שיטה שבה התגברו על קושי.ולכן,מעתה הם יצליחו לעשות כל דבר שירצו לעשות ע"י פיתוח שיטות נוספות ולא יזדקקו לעזרת ה'.ה' מוצג כמי שחושש מהיכולות האנושיות ומאפשרות שבני האדם לא יזדקקו לו.
בבניית העיר והמגדל לא היה מעשה רע אבל המטרות היו רעות בעיני ה'ולכן ה' רואה בהן חטאים.
הישיבה יחד מנוגדת להוראת ה' בפרק א',28 "מלאו את הארץ"=בני אדם צריכים למלא=להתפזר על פני הארץ.
הרצון לעשות שם/לזכות בפרסום נתפס כגאווה וגאווה נתפסת במקרא כחטא.
הרצון להגיע לשמים מנוגד להוראת ה' בפרק א,28 "מלאו את הארץ"=בני אדם חיים על הארץ.כפי שכתוב בתהילים "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
ה  מחליט "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו" (פסוק  7).
ההחלטה של ה' לרדת לארץ מעלה קושי דתי כי לפי תפיסת המקרא  ה' רואה ויודע הכל,מדוע עליו לרדת ולראות/לבדוק?
פרשנים אומרים שבאמירה זו מעביר ה' מסר לשופטים בשר ודם:על השופטים לבדוק היטב ובעצמם לפני שהם חורצים דין.
ה  מחליט לבלבל את שפתם כדי לגרום להם לדבר במספר שפות וכך להקשות על התקשורת ביניהם.
הבלבול בתקשורת מנע מהם את יכולת שיתוף הפעולה ולכן הם התפזרו והפסיקו את בניית העיר "ויפץ ה'  אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר "(פסוק 8).
העיר שנבנתה היא בבל והנימוק לשם/מדרש השם של העיר הוא:"כי שם בלל ה'  את שפת כל הארץ"(פס 9).

               
   מבנה הסיפור:

עפ"י התוכן מתחלק הסיפור לשני חלקים:
1.פסוקים 1-4: מעשה האנושות החדשה .
2.פסוקים 5-9:מעשה  ה' בתגובה למעשה האנושות.
הכותב השתמש בפעלים ובמילים דומים כדי לתאר את המעשים של האנושות וכדי להדגיש את כישלונה,כשלון שהוא תוצאה של החלטת ה'  שלא היה שבע רצון מהכוונה שהתלוותה אל המעשה.


מעשה האנושות:

מעשה ה':

1. "הבה" (פס' 3)

 "הבה" (פס' 7)

2."נבנה לנו"(פס' 4)

"ויחדלו לבנות" (פס' 8)

3. "נעשה לנו שם" (פס' 4)

"שמה בבל " (פס' 9)

4. "פן נפוץ על פני כל הארץ" (פס' 4)

"הפיצם ה' על פני כל הארץ" (פס' 9)












בשלוש ההקבלות הראשונות ישנה אירוניה:כנגד מעשי ומחשבות האנושות המגלים החלטיות ובטחון,באים דברי ה' המראים את חוסר היכולת והחידלון של האנושות.
הכישלון של האנושות,כישלון שהוא תוצאה של החלטת ה' מוצג באמצעות הקבלות ניגודיות בין שני החלקים של הסיפור.



מעשה האנושות:

מעשה ה':

"ויהי כל הארץ שפה אחת" (פס' 1)

"שם בלל ה' את שפתם" (פס' 9)

"ויאמרו איש אל רעהו" (פס' 3)
"אשר לא ישמעו את שפת רעהו"    (פס' 7)

"פן נפוץ על פני כל הארץ" (פס' 4)

"הפיצם ה' על פני כל הארץ" (פס' 9)















אמצעים ספרותיים בסיפור:

1.מילים מנחות –"מילה מנחה" היא מילה או שורש של מילה  שחוזרים מספר פעמים במשמעויות שונות כדי ליצור קשר רעיוני .בסיפור זה המילים:שפה,שם, הארץ הן מילים מנחות.
2.לשון נופל על לשון- מילים סמוכות הדומות בשורשן או בצלצולן אך לא במשמעותן:פן-פני,חמר- חומר, בנוי-בני.
3. פרונומסיה- חזרות על מילים בעלות אותו שורש .דוגמאות: "נשרפה לשריפה" "נלבנה לבנים".

מגדל בבל- הרקע ההיסטורי והמיתוס המסופוטמי:

העיר בבל היתה עיר הבירה של ממלכת בבל והיא שימשה מרכז דתי.
המקדשים שימשו כמקומות פולחן לאלים והם ניבנו על תלים גדולים ומדורגים שבראשם מקדש (המדרגות נועדו לאפשר עלייה למקדש) .
נמצאו שרידים ארכיאולוגיים  של מגדלים מתקופת ממלכת בבל. עפ"י המסורת השומרית נבנה אחד המקדשים ע"י האלים לכבוד ניצחון האל מרדוך על האלה תיאמת.


מטרות הסיפור על מגדל בבל :

1.העברת מסר - אפסות האדם מול האל.האדם מפתח שיטות וחושב שיכולתו אינה מוגבלת  אבל מסתבר שרצון ה'  הוא הקובע.
האנושות החדשה רצתה להתרכז במקום אחד אבל הרצון שלה היה מנוגד לרצון של ה'.ה' רצה שהאנושות תתפזר על פני כל הארץ "פרו ורבו ומלאו את הארץ"(א',28;ט',1).
מכיוון שהאנושות פעלה בניגוד לרצון ה' ,החליט ה'  למנוע ממנה את מימוש תכניתה ולממש את רצונו "משם הפיצם ה'  על פני כל הארץ"(פס' 9).
2.הסבר- יש בסיפור שריד של מיתוס מקראי שמסביר איך מזוג אחד יש בעולם עמים רבים, ארצות שונות ומדברים בשפות שונות.
עפ"י המקרא:ה'  גרם לריבוי שפות כדי להביא לפיזור האנושות על פני כל הארץ .
מכאן שההתפלגות לשפות השונות היתה לפני שעמים שונים התגבשו באזורים גיאוגרפיים שונים.
חז"ל כינו את הסיפור :"דור הפלגה "מפני שהסיפור מספר על התפלגות האנושות החדשה למספר עמים בשל התפלגות  השפה שלהם למספר שפות.
3.הסיפור מספר על חטא הגאווה בו חטאה האנושות החדשה.האנושות פיתחה שיטה שאפשרה לה להתגבר על קשיים.ההצלחה הזו יכולה היתה לטעת בהם תחושות עליונות ואי הזדקקות ל ה' .
הם רצו לבנות מגדל גבוה שראשו בשמים כדי לעשות לעצמם "שם" =להנציח את עצמם בזכות השיטות שפיתחו בעצמם.
הפרוש הזה יוצר קשר בין התפתחות התרבות האנושית מצד אחד לבין ההידרדרות המוסרית
של האנושות מצד שני.
המדרש ממחיש את הקשר הזה:"שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו.מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן.
אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואמרים:"אוי לנו,אימתי תעלה לבנה אחרת תחתיה "  .
4.מלחמה במיתוס-בדרך שבה מסופר הסיפור יש לעג למעשי בני אדם ולעיסוקם בדבר שנחשב בעיני הבבלים לפאר וכבוד.
עפ"י  המקרא בנו את המגדל בני אדם (ולא אלים).
השם "בבל " מנומק במקרא:"כי שם בלל ה'  שפת כל הארץ (פסוק 9). בעוד שבמיתוס המסופוטמי המשמעות של השם :"בבל" היא :שער האלים,מקום מפגש בין האלים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה