יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

השואה שאלות + תשובות


השואה
שאלות + תשובות


מדיניות הנאצים כלפי היהודים מפרוץ המלחמה ועד הפלישה לבריה"מ (ספטמבר 1939-יוני 1941)
·       תארו שלושה צעדים שנקטו הנאצים במדיניותם כלפי יהודי פולין בתקופה זו והסבירו מה רצו נאצים להשיג באמצעות צעדים אלה.

פולין הייתה המדינה הראשונה שנכבשה ע"י הגרמנים עם תחילתה של המלחמה. יותר משני מיליון יהודים חיו בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים ומאותו רגע הם הפכו לתלויים בשלטון הנאצי.
צעד ראשון שנקטו הנאצים במדיניותם כלפי יהודי פולין היה ריכוזם במרכז המדינה באזור שהפכו לגנרלגוברנמן ("ממשל כללי"). ב-21 בספטמבר 1939, עוד בטרם הושלם כיבוש פולין, נשלחו אל ראשי עוצבות המבצע (האיינזצגרופן, יחידות אס. אס. שתפקידם היה טיפול באוכולוסיה האזרחית במדינות הנכבשות) הוראות באשר לדרך הפעולה הנדרשת כלפי יהודי פולין. ההוראות נשלחו ע"י ריינהארד היידריך, ראש משטרת הביטחון הנאצי, אך נראה שגם היטלר היה שותף לגיבושן, והן נוסחו במסמך הידוע בכינוי "אגרת הבזק". ההנחיות דיברו על שני שלבים – האחד לטווח המיידי ובמסגרתו ניתנו הוראות פעולה מעשיות וטכניות, והשני לטווח הרחוק שהוגדר כ"מטרה סופית".
ההוראות לשלב הראשון היו ברורות ומטרתן הייתה לרכז את כל יהודי פולין באזור הגנרלגוברנמן. כלומר להעביר או לגרש יהודים מהאזורים המערביים והצפוניים של פולין אל האזור המרכזי ושם לרכזם בערים הגדולות ובקרבת צמתים מרכזיים. יהודים מעיירות קטנות או כפרים קטנים בגבולות הגנרלגוברנמן יועברו גם הם לערים הגדולות וירוכזו שם עם אחיהם.
מה ביקשו הנאצים להשיג באמצעות ריכוז היהודים בגנרלגוברנמן? סביר להניח שמטרת הגרמנים בשלב זה הייתה ליצור פתרון זמני למספר הגדל של היהודים שתחת השגחתם עד שהמדיניות העתידית תתבהר.
לאחר מספר שבועות של אי בהירות התארגן בגנרלגוברנמן המנהל האזרחי הגרמני בראשות פרנק הנס. הוא פתח את פעולותיו במה שאפשר לתאר כצעד נוסף, ופרסם תקנות וגזרות נגד היהודים ששיתקו כמעט לחלוטין את חיי הפרט והחברה של היהודים. בין התקנות והגזרות היו החרמה וחיסול מפעלים ובתי עסק של היהודים. בשלבים הראשונים נשארו בידי היהודים חנויות ובתי מלאכה זעירים. נאסרה החזקת סכומי כסף גדולים במזומן וחשבונות הבנקים הוקפאו. הגרמנים החרימו דברי ערך גם מחנויות וגם מבתים. הוחרמו דירות של יהודים אמידים על תכולתן.
ריכוז ובידוד- כל יהודי מגיל 10 מחויב לסמן את הבגד העליון בסרט לן עם מגן דוד כחול, או בטלאי צהוב. נאסר על יהודים לעבור דירה, והם חויבו לסמן את החנויות ובתי העסק שלהם.חופש התנועה שלהם הוגבל ונאסר עליהם הכניסה לכל מיני מקומות.
הרס הבסיסי הכלכלי – היהודים חויבו למסור לידי הגרמנים כל עסק שבעליו אינם שוהים במקום או המתנהל באורח לא יעיל. כך חוסלו כל המפעלים ועסקי המסחר הגדולים של היהודים ונרו בידיהם רק חנויות מכולת ובתי מלאכה קטנים. הוחרמו דירות של יהודים אמידים, ונאסר על יהודים להחזיק סכומי כסף גדולים, חשבונות בנקים של היהודים הוקפאו והופקעו. הוחמרו סחורות ודברי ערך מבתים ומחסנים. רבים מצאו עצמם ללא מקור פרנסה והחל מחסור ורעב.
שימוש בכוח העבודה היהודי – בימי הכיבוש הראשונים הגרמנים חטפו יהודים מרחובות הערים לבודות מזדמנות, כמו סחיבת משאות, עבודות שירות במחנות צבאיים ופינוי רחובות מהריסות. ביום הקמת ה"ממשל הכללי", פורסם צו המחייב אתל יהודים בגיל עבודה לצאת לעבודות כפייה. יהודים רבים נשלחו למחנות עבודה והועסקו בסלילת כבישים, בחיזוק ביצורים , בבניין ועוד.
פגיעה תרבותי וחינוכית- נסגרה מערכת החינוך היהודית. ילדים ונוער מצאו עצמם ללא מסגרת חינוכית וכך נמנעה מהם מסגרת תומכת בזמן משבר.
תנאי קיום בלתי נסבלים, התעללות והשפלה – אדם שיצא מפתח ביתו לא ידע אם ישוב ומתי. התעללויות ברחוב, תלישת זקנים והשפלות נוספות היו עניין של יומיום.
באמצעות תקנות וגזרת אלו ביקשו הנאצים לשתק את חיי הפרט והחברה של היהודים כמעט לחלוטין. מטרותיהם היו לרכז את היהודים ולבודד אותם, לפגוע בתרבות ובחינוך, ליצור עמימות בחייהם, ולפגוע בבסיס הכלכלי שלהם, כל זאת ועוד על מנת להחליש את נפשם ולשבור את רוחם.
צעד נוסף שנקטו הגרמנים כנגד היהודים היה סגירתם בגטאות בתוך שטחי הגנרלגוברנמן. בהתאם לאגרת הבזק הועברו היהודים מהאזורים המערביים של פולין אל הגנרלגוברנמן, אל הערים הגדולות דוגמת ורשה ולודז'. רובעי היהודי בערים החלו להכיל מספר גדל והולך של יהודים ונוצרה הפרדה ברורה בין התושבים היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הכללית. הרבעים היהודים הפכו לגטאות שנשלטו ע"י הגרמנים. הגטו הגדול ביותר היה בבירה ורשה ובשיאו הוא מנה כ-450 אלף יהודים. היו גטאות סגורים שלא הייתה אפשרות לצאת מהם ולהיכנס אליהם ללא אישור מפורש מהגרמנים. הגטאות שינו את אורח חייהם של היהודים בפולין מהקצה אל הקצה. חלק מהיהודים שחיו בגטאות הגיעו אליהם אחרי שגורשו ממקומות מגוריהם, והם הגיעו לגטאות כמעט חסרי כל. הצפיפות, הרעב ומהחלות היקשו על החיים, והקהילה היהודית בפולין, שהייתה בין הגדולות, המרכזיות והפעילות ביותר באירופה, הלכה ודעכה.
סגירת היהודים בגטאות התאימה לאידיאולוגיה האנטישמית הנאצית, שראתה ביהודים גורמים מזיקים שיש להתרחק מהם. אידיאולוגיה זו יושמה בגטאות ע"י הרחקת היהודים ובידודם הפיזי. ע"פ התפיסה הנאצית, הבידוד ימנע סכנת בגידה בגרמנים באמצעות התחברות עם אויביה של גרמניה וסיוע להם, ואף ירחיק אותם מהאוכלוסייה וימנע מהם לעסוק בעסקים מפוקפקים או להעביר מחלות. הגטאות אף הקלו על הגרמנים על השליטה על היהודים. הם יצרו מסגרת חיים שבה ניתן היה ביתר קלות לפקח על היהודים, לדעת את מספרם המדויק, לעדכן את החלוקה הגילית והמינית של תושבי הגטו, ולתכנן את השימוש בהם ככוח עבודה. בגטאות נוצרו תנאי חיים קשים במיוחד בשל הצפיפות הרבה, המחלות שהתפרצו, הרעב שהגיע בעקבות סגירת הגטו – כל אלה שברו את רוחם וכוחם של היהודים וגרמו לתמותה שהלכה וגדלה. יש הרואים בתנאי החיים הקשים שנוצרו בגטו הוכחה לכך שכבר בשלב זה הייתה ברורה לגרמנים המטרה הסופית – ההשמדה, ותנאי החיים בגטו היו אחד האמצעים בדרך להשמדה זו, שכן הגטו הפך למסגרת שבה נוצרה המתה "טבעית" של היהודים.

·       הציגו את תוכנה של אגרת הבזק והסבירו מה הן המטרות הבאות לידי ביטוי באגרת זו.

הגרמנים הסדירו את המדיניות החדשה שלהם גם במסמכים וכבר ב-21 בספטמבר 1939, עוד בטרם הושלם כיבוש פולין, נשלחו אל ראשי עוצבות המבצע הוראות באשר לדרך הפעולה הנדרשת כלפי יהודי פולין. ההוראות נשלחו ע"י ריינהארד היידריך, ראש משטרת הביטחון הנאצי, אך נראה שגם היטלר היה שותף לגיבושן, והן נוסחו במסמך הידוע בכינוי "אגרת הבזק". ההנחיות דיברו על שני שלבים – האחד לטווח המיידי ובמסגרתו ניתנו הוראות פעולה מעשיות וטכניות, והשני לטווח הרחוק שהוגדר כ"מטרה סופית". המסמך לא הבהיר את משמעותה של אותה מטרה סופית, אך נאמר בו שיש לשמור בסודיות את עצם קיומו של יעד כזה. ההיסטוריונים אינם יודעים בוודאות אם כבר בשלב זה היה ברור לגרמנים ש"מטרתם הסופית" היא חיסול היהודים. כיום סבורים רוב החוקרים שהמטרה הזו לא הייתה מגובשת עדיין עם כיבוש פולין, והיא התגבשה מאוחר יותר, במקביל להתקדמותו של הצבא הגרמני בשדה הקרב.
ההוראות לשלב הראשון היו ברורות ומטרתן הייתה לרכז את כל יהודי פולין באזור הגנרלגוברנמן. כלומר להעביר או לגרש יהודים מהאזורים המערביים והצפוניים של פולין אל האזור המרכזי ושם לרכזם בערים גדולות ובקרבת צמתים מרכזיים. יהודים מעיירות קטנות או כפרים בגבולות הגנרלגוברנמן יועברו גם הם לערים הגדולות וירוכזו שם עם אחיהם. הוראה זו הייתה למעשה תחילת הדרך להקמת הגטאות בפולין, גם אם באיגרת הבזק לא הוזכר הגטו מפורשות. בהתאם להוראה זו החלו לקום גטאות בתוך הערים הגדולות, באזור הגנרלגוברנמן, ואלה הוקמו בדרך כלל באזורים בעיר שבהם חיו ממילא יהודים רבים.
הנחיה נוספת באגרת הבזק דיברה על הקמת "מועצת יהודים" (יודנראטים) באזורים בהם היו היהודים מרוכזים. תפקידם של אנשי היודנראט היה לקבל אחריות לביצוע המדיניות הנאצית. היה עליהם לפעול בהתאם להוראות שיינתנו להם ולפי לוח זמנים ברור. אחת המשימות הראשונות שלהם, אשר הוגדרה באגרת הבזק, הייתה לערוך מפקד של היהודים באזור שהם אחראים עליו ולהיערך לקליטתם של יהודים שיועברו לשם ממקומות קטנים או מרוחקים. באגרת ניתנו גם הנחיות באשר להרכב מועצות היהודים. הנאצים ביקשו שבמועצות יישבו אנשים שמקובלים על הציבור היהודי כבעלי סמכות או כמנהיגים של הקהילה. ההנחה הייתה שליהודים יהיה קל יותר לקבל הוראות והנחיות מיהודים המוכרים להם ובמיוחד מכאלה שגם בעבר נהגו להישמע להם, וכך יהיה פשוט יותר לגרמנים ליישם את מדיניותם.
האיגרת התייחסה גם לרכוש של היהודים שנועדו לגירוש לאיזור הגנרלגוברנמן, והנחתה לבצע אריזציה (העברה לבעלות ארית). נאמר באגרת שבזמן גירוש היהודים יש לקחת בחשבון את האינטרסים הכלכליים של גרמניה ובאופן מיוחד את צרכי הצבא הנתון במלחמה. לכן, יש להחרים רכוש יהודי שנראה חיוני עבור המאמץ המלחמתי ולהעבירו לידיים אריות, ולהימנע מגירוש יהודים שיוכלו לתרום לכלכלה הגרמנית, כלומר להשאירם לעת עתה במקומם.
המטרות הבאות לידי ביטוי באגרת זו הן ריכוז היהודים ובידודם כדי שיהיה קל יותר לפקח עליהם. באגרת בעצם נקבע שה-אס. אס. אחראי לשליטה ביהודים. אבל בפועל מגמה זו לא התממשה במלואה כי הממשל האזרחי, בראשות פרנק הנס, שהוקם בגנרלגוברנמן היה קנאי לסמכויותיו ושמר על שליטתו ביהודים. מטרה נוספת הבאה לידי ביטוי באגרת היא הריסת הבסיס הכלכלי של היהודים, בעקבות החרמת הרכוש. 

הגטאות עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי" (ספטמבר 1939 – יוני 1941)
·       הסבירו מדוע הקימו הנאצים את הגטאות, ואילו אמצעים הם נקטו כדי לפקח עליהם.

בהתאם לאגרת הבזק הועברו היהודים מהאזורים המערביים של פולין אל הגנרלגוברנמן, אל הערים הגדולות דוגמת ורשה ולודז'. רובעי היהודי בערים החלו להכיל מספר גדל והולך של יהודים ונוצרה הפרדה ברורה בין התושבים היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הכללית. הרבעים היהודים הפכו לגטאות שנשלטו ע"י הגרמנים. הגטו הגדול ביותר היה בבירה ורשה ובשיאו הוא מנה כ-450 אלף יהודים. היו גטאות סגורים שלא הייתה אפשרות לצאת מהם ולהיכנס אליהם ללא אישור מפורש מהגרמנים.
הנאצים נימקו את הקמת הגטאות בכך שרצו: למנוע ספסרות המזון (בשוק השחור) של היהודים, כדי להבריא את הכלכלה, למנוע מהיהודים הפצת ידיעות פוליטיות וחתרניות הפוגעות בלא- יהודים, לחסום הפצתן של המגיפות המדבקות כמו: טיפוס וכינים, שמקורן, לטענתם, ביהודים ולשמור על היהודים מפני האוכלוסייה העוינת. אולם, המטרות היו שונות מתירוצים אלה:

ריכוז ובידודריכוז היהודים אפשר לנאצים שליטה ופיקוח טוב יותר עליהם. עצם קיומה של חומת הגטו אפשר את בידודם של היהודים מן העולם ומהאוכלוסייה. הנאצים הגבירו את הבידוד על-ידי הפצת שמועות זדוניות בדבר מחלות, מגיפות מדבקות והודיעו כי אסור להתקרב לגטו.
ניצול כלכליהנאצים נישלו את היהודים מרכושם וגם ניצלו אותם ככוח עבודה זול בתעשיות, במפעלים שהוקמו בגטו או מסביבתו.
הגטו היה אמצעי הכחדה עקיףאמצעי קיום בסיסיים נמנעו מהיהודים, כך נגרמה תמותה כתוצאה מהרעב, הצפיפות, המחסור ומהמחלות. הנאצים דאגו כל העת לצפיפות הגטו, גם לשם נוחות בעתיד לתפוס את היהודים וגם לשם התמותה.  הייתה הרעבה מכוונת (מנת המזון של היהודים הייתה 184 קלוריות) בשנים 1941-1942 מתו 112,000 יהודים בגטאות לודג' וורשה
הגטו נועד לשבור את רוחם של היהודים  "י השפלות ושבירת התקווה) הוא חיזק את הסטריאוטיפ השלילי של היהודים בעיני הסביבה ושימש מימד של הטעיה, כיון שנתפס כשכונה יהודית שהוקמה, לכאורה, ביוזמתם.
הגטאות היוו שלב בהסלמת המדיניות האנטי-יהודית. בהקמת הגטאות יש מימוש של האידיאולוגיה הנאצית: ליהודי אין חלק בחברה האנושית, ולכן יש להפרידו ולנתקו ממנה.
אמצעי ראשון בו השתמשו הנאצים כדי לפקח על הגטאות היו היודנראטים. באגרת הבזק נקבע שיש להקים מועצות מקרב היהודים שיהיו אחראיות ליישום המדיניות הנאצית. הרעיון ליצור הנהגה מקומית של היהודים שירת היטב את האינטרסים של הגרמנים ואת האידיאולוגיה הנאצית, שכן ע"י יצירת גוף מתווך הם יכלו לצמצם עד למינימום את המגע הישיר שלהם עם האוכלוסייה היהודית בכללותה. הקמת היודנראט חסכה לגרמנים גם הפניית כוח אדם משלהם לניהול הגטאות, כוח אדם שהיה נחוץ וחיוני למדינה שנמצאה בעיצומה של מלחמה. הוראותיו של היידריך באגרת הבזק דיברו על בחירת אנשי היודנראט מקרב ההנהגה המוכרת ליהודים. היה זה אמצעי חשוב שהבטיח את יעילות עבודתם והצלחתם בביצוע המדיניות הגרמנית. סביר היה להניח שהיהודים יתקשו לסרב להנחיות שיינתנו ע"י מי שהיו עד לא מכבר הרבנים של הקהילה, או מנהיגיה.
על אנשי היודנראט הוטלה אחריות אישית לביצוע המדיניות הנאצית. בשלב הראשון הם התבקשו לערוך מפקד בגטו ולהכין רשימות מדויקות של כל מי שחי בו, גילו ומינו. הם גם היו האחראים להקמתו של הגטו, להעברת היהודים אליו מהכפרים והעיירות הסמוכים, לקליטת היהודים שהגיעו מקרוב ומרחוק, לדאוג למקומות מגורים ע"י פיזורם של המגיעים בדירותיהם של הוותיקים, ולכל הארגון הראשוני של המקום. בהמשך ניתנו לראשי היודנראט הוראות נוספות. הם היו אחראים לגיוס האנשים לעבודות הכפייה בהתאם לדרישות הגרמנים, לעיתים היה עליהם לפנות דירות, חנויות, עסקים ומפעלים, להחרים חפצי ערך ולמסור אותם לידי הגרמנים, בהתאם למדיניות האריזציה ולתוכניות הכלכליות.
אמצעי נוסף בו השתמשו הנאצים כדי לפקח על הגטו היה המשטרה היהודית. ארגון זה שהוקם ע"י הגרמנים, נועד גם הוא לסייע להם ליישם את מדיניותם, והשוטרים נהנו מתנאי חיים טובים משל יתר יהודי הגטו ובדרך כלל קיבלו מהגרמנים מנות מזון. המשטרה היהודית קיבלה הוראות הן מהגרמנים והן מאנשי היודנראט והיא פעלה גם למילוי צרכים שונים של האוכלוסייה בגטו. במקרים רבים הוטלו על המשטרה היהודית משימות קשות לביצוע, כמו למשל חטיפת יהודים מהרחובות ומהבתים כדי לספק את המכסה הנדרשת ע"י הגרמנים אם לעבודות כפייה ואם, מאחור יותר, לגירוש למחנות ההשמדה.

·       הציגו את הפעולות של תנועות הנוער בגטאות עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי", והסבירו במה הן סייעו לחבריהן להתמודד עם המציאות הקשה.

תנועות הנוער שהוקמו עוד בראשית המאה ה-20 מתוך מגמה למרוד במסגרות של המבוגרים ולהקים מערכת מיוחדת לבני הנעורים, ספגו בלבול רב בשעת הכיבוש.
לפני מלחמת העולם השנייה פעלו במזרח ובמרכז אירופה תנועות נוער יהודיות רבות. רובן של תנועות הנוער היהודיות היו ציוניות: "השומר הצעיר", "החלוץ", "בני עקיבא", "בית"ר" ועוד. תנועות הנוער הציוניות חיזקו את הרגש הציוני בקרב הנוער היהודי והפעילו מחנות הכשרה לקראת עלייה לארץ. תנועות הנוער גם חיזקו את התרבות היהודית, בעיקר באמצעות השימוש בשפות היהודיות: עברית (בקרב הציונים) ואידיש (בתנועות הלא ציוניות).
עם פרוץ המלחמה התמוטטה המנהיגות היהודית המסורתית: רבים מבין המנהיגים נמלטו למערב או למזרח ואחרים נהרגו או נרצחו. מדריכים של תנועות הנוער שנמלטו לרוסיה נקראו לחזור לפולין כדי לשוב ולהדריך את חניכיהם. תנועות הנוער מילאו את החלל ומנהיגיהן קיבלו על עצמם את הנהגתו של העם. הם היו חדורי מוטיבציה ואידיאולוגיה ובניגוד ליודנראטים שהנהיגו בחסות הגרמנים, אנשי תנועות הנוער זכו בהנהגה מטעמים אידיאולוגים. רבים ממנהיגי תנועות הנוער שברחו בראשית המלחמה לברה"מ, חזרו לאחר הקמת הגטאות כדי לפעול בקרב הנוער, הם לא רצו להפקיר את החניכים בשעות הקשות האלה (בין המדריכים שחזרו היו מרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, מראשי מורדי גטו וורשה). בניגוד להנהגה המבוגרת, לאנשי תנועות הנוער לא הייתה משפחה לה נאלצו לדאוג בתנאים הקשים ולכן יכלו להקדיש את חייהם לטובת הכלל. אנשי תנועות הנוער היו ממובילי ההתנגדות ליודנראטים ולשיתוף הפעולה עם הגרמנים. רבים מהם תמכו במאבק אלים מול הנאצים.
לתנועות הנוער שפעלו בגטאות היה תפקיד מכריע בעיקר בחייהם של הילדים והצעירים. הן עסקו בארגון פעילויות חברתיות לילדים, בהקמת מרכזי לימוד שאפשרו לילדים להמשיך ללמוד ולנהל חיי חברה. חבריהן ניהלו ספריות וחוגים וניסו בכל דרך אפשרית ליצור עבור הילדים בגטו מסגרת מסודרת פחות או יותר שתיתן להם תחושה שהחיים נמשכים ושישי בהם גם טעם. המדריכים בתנועות הנוער לקחו על עצמם תפקידים שבתנאים רגילים כלל לא היו מצפים מהם לבצע. המצב הקשה, הייאוש של חלק מהמבוגרים ההוראות הנוקשות והאיסורים של הגרמנים גרמו להם ליטול יוזמה, ולפעול למרות ההגבלות ולדאוג לדור הצעיר. בדרך זו קמו בגטאות בחשאי בתי-ספר וספריות, והמשיכו לקיים מנהגים מסורתיים כמו קבלת שבת וחגים, למרות האיסורים. תנועות הנוער פעלו כדי לסייע למשפחות במצוקה, לילדים בודדים ולאנשים מעוטי יכולת.
 בנוסף פעלו תנועות הנוער בכל הקשור בהעברת מידע בין הגטאות השונים בעזרת קשרים וקשריות. היו אלו בני נוער יהודים מהגטו בעלי חזות חיצונית מטעה (היו בעלי שיער ועור בהירים ודמו למראה הגרמני) שהצליחו לחמוק מהגטו בהסתר ולהעביר מידע ממקום למקום, הם הבריחו מזון, עיתונים, כרוזים ואף נשק לגטאות.
פעולות אלה סייעו לחברי תנועות הנוער להתמודד עם המציאות הקשה. תנועות הנוער סיפקו מסגרת חברתית רעיונית תומכת שסיפקה מפלט מהמציאות הקשה בעולם שבו כל המסגרות התומכות האחרות התמוטטו. בתנועה יכלו הנערים להשתחרר ממצוקות הגטו ולקיים פעילות חברתית. הפעילות יצרה תחושת ליכוד ושותפות בתנאי החיים הקשים.
 יצירת הקשר בין הגטאות השונים וההעברה והפצה של מידע ביניהם, סייעו אף הם בהתמודדות, היהודים לא רצו להיכנע בפני הגרמנים וביקשו לדבוק בחיים ולהוכיח שלמרות הכל הם ממשיכים לתפקד, לפעול ולשרוד.

·       הציגו את קשייהם של היהודים בגטו והסבירו כיצד התמודדו עם הקשיים.

תנאים החיים עימם נאלצו היהודים בגטו להתמודד היו קשים ביותר. הצפיפות בגטאות הייתה גדולה מאד: בגטאות בורשה ובלודז' (פולין) חיו בחדר אחד 10-7 נפשות . הצפיפות הגדולה והעדרם של שירותי בריאות ותברואה הולמים הובילו להתפרצותן של מחלות ולמקרי מוות רבים.
הגטאות התקיימו בשטחים עירוניים שלא יכלו לספק את מזונם בעצמם ולכן נזקקו לאספקה של מזון מחוץ לגטו, אולם השלטון הגרמני לא אפשר אספקה ראויה של מזון לגטאות. אלפי קבצנים מילאו את הרחובות. מחיר המוצרים עלה באופן מתמיד ומשפחות עניות לא יכלו להרשות לעצמן לרכוש מזון. עם התארכות משך השהייה בגטו אזל מעט הכסף שרוב תושבי הגטו החזיקו ברשותם. מוות ברעב הפך לתופעה יומיומית. הרעב והשגת המזון היו למרכז המאבק הקיום בגטו לפני ראשית ביצוע "הפתרון הסופי". דרך עיקרית בעזרתה התקיימה האוכלוסייה בגטו הייתה הברחת המזון. יהודים (בעיקר ילדים) ברחו מהגטו כדי לרכוש (או לגנוב) מזון לגטו. מבריחים פולנים (ולעיתים גם חיילים גרמנים) סייעו להברחות תמורת שוחד. ההברחות היו בעיקר של תפוחי אדמה וירקות אחרים.
עם הצפיפות והרעב הגיעו גם המחלות והמוות. תנאי החיים הפכו קשים מנשוא, כאשר במשך רוב שעות היום הסתובבו בגטו אנשים בכל הגילים, חסרי מעד, רעבים ותשושים. מוסדות החינוך היהודיים נסגרו ע"פ הוראות הגרמנים, ולילדים לא הייתה מסגרת רשמית שתעסיק אותם. הוריהם, ברובם, איבדו את מקורות פרנסתם וכך השעמום וחוסר התכליתיות שבחיים הקשו גם באופן פסיכולוגי. מחלות הקשורות למחסור בוויטמינים ובאספקה מינימאלית של מזון, החלו להתפשט ברחובות הגטו, והחלשים שבין התושבים היו הראשונים שנפטרו. ברחובות הגטו אפשר היה לראות מחזות קשים של ילדים מורעבים, וגופות של אנשים שהתמוטטו בדרכם.
ע"פ הוראות הגרמנים, נלקחו חלק מהיהודים מדי יום לעבודות כפייה מחוץ לגטו. עבודות אלה לא היו מקור לפרנסה, שכן הגרמנים לא שילמו ליהודים על עבודתם שם אך לפחות קיבלו שם מנת לחם ודבר מה נוסף לאכול. רבים מעובדים אלה היו נמנעים מלאכול את הארוחה הדלה שניתנה להם, והשתדלו להבריח לפחות חלק ממנה לגטו כדי לספק מעט מזון לבני משפחותיהם. התשישות והעייפות החלישו רבים מהם עד מוות.
תנאי החיים המחפירים הקשו על המשך קיומם של חיי קהילה, כפי שנהנו מהם בעבר יהודי פולין. הנאצים אסרו עליהם להמשיך ולקיים מנהגים הקשורים בתרבות ובדת היהודים וכל מה שעשו היהודים בתחום זה נעשה בסתר. התנאים הבלתי נסבלים הביאו למצבים אנושיים קשים של גניבות ושקרים, שכן כל אחד ביקש לדאוג עכשיו להישרדות. משפחות נהרסו, ומספר הלידות בגטו ירד מאוד הן בשל הייאוש והן בגלל שנשים איבדו את היכולת הטבעית להרות וללדת. הקהילה היהודית בפולין, שהייתה בין הגדולות, המרכזיות והפעילות ביותר באירופה, הלכה ודעכה.
הקשרים ההדוקים שהיו ליהודים עם הפולנים שמחוץ לגטו עמדו לצידם בהתמודדות עם תנאי החיים הקשים בגטו, ואלה עזרו להם להבריח מזון תרופות וציוד לגטו. הברחות מזון היו כמעט הדרך היחידה להתקיים, ובמלאכה זו עסקו בעיקר ילדים שיכלו לחמוק בקלות רבה יותר מעיניהם של השומרים. מי שנתפס בהברחה לגטו הסתכן בחייו, ואכן רבים מהמבריחים נתפסו ונרצחו. חפצים שהיו בידי היהודים שימשו אותם במשך תקופה מסוימת כמוצרים שאפשר להחלים במזון בצד הפולני. כל עוד היו בידי היהודים חפצים בעלי ערך, הם יכלו להתקיים, גם אם בדוחק. תושבי הגטו גילו כושר המצאה ויצירתיות והשתמשו בחפציהם לצרכים מגוונים ולמדו למחזר חומרים וחפצים.
היודנראט היה הגוף היחיד שפעל בחסות הגרמנים והוא גם שימש כהנהגה היחידה המקובלת על הגרמנים. לראשי היודנראט לא תמיד היה קל לפעול למען היהודים כדי להקל על סבלם, אבל במקרים רבים ניסו, תוך כדי היענות להוראות הגרמנים, גם לעזור ליהודים נזקקים ולארגן ארוחות או לחזק את כוחה של הקהילה בדרכים אחרות. הם ניסו לדאוג לשיפור תנאי התברואה הקשים בגטו ע"י טיפול במערכת הביוב ואיסוף פסולת באופן מאורגן, והיו ביניהם כאלה שדאגו למצוא מקומות עבודה לחלק מתושבי הגטו.
אבל מי שאפשרו את הקיום היהודי בגטו היו התארגנויות פנימיות של היהודים ומוסדות לעזרה וסעד שהקימו, למרות האיסורים. אחד מארגוני הסיוע שקמו בתקופה זו ופעלו בגטאות היה "הארגון היהודי לעזרה עצמית". ארגון זה החל את פעילותו בגטו ורשה והוא זכה לתמיכת הארגון היהודי אמריקני, הג'וינט, ששלח כספים רבים כל עוד אפשרו זאת הגרמנים, עד הצטרפותה של ארה"ב למלחמה. הארגון פעל לאספקת מזון ליהודי הגטו, ארגן מטבחים משותפים, הפעיל ועדי בתים בבניינים משותפים גדולים שיארגנו פעילויות לילדים, יעניקו סיוע רפואי וארוחות למתגוררים בבניין. הארגון לעזרה עצמית הרחיב את פעילותו לגטאות נוספים ככל שהצליח, וניסה לעזור בכל הנוגע לצרכים החומריים של היהודים.
לתנועות הנוער שפעלו בגטאות היה תפקיד מכריע בעיקר בחייהם של הילדים והצעירים. הן עסקו בארגון פעילויות חברתיות לילדים, בהקמת מרכזי לימוד שאפשרו לילדים להמשיך ללמוד ולנהל חיי חברה. חבריהן ניהלו ספריות וחוגים וניסו בכל דרך אפשרית ליצור עבור הילדים בגטו מסגרת מסודרת פחות או יותר שתיתן להם תחושה שהחיים נמשכים ושישי בהם גם טעם. המדריכים בתנועות הנוער לקחו על עצמם תפקידים שבתנאים רגילים כלל לא היו מצפים מהם לבצע. המצב הקשה, הייאוש של חלק מהמבוגרים ההוראות הנוקשות והאיסורים של הגרמנים גרמו להם ליטול יוזמה, ולפעול למרות ההגבלות ולדאוג לדור הצעיר. בדרך זו קמו בגטאות בחשאי בתי-ספר וספריות, והמשיכו לקיים מנהגים מסורתיים כמו קבלת שבת וחגים, למרות האיסורים. תנועות הנוער פעלו כדי לסייע למשפחות במצוקה, לילדים בודדים ולאנשים מעוטי יכולת.
 בנוסף פעלו תנועות הנוער בכל הקשור בהעברת מידע בין הגטאות השונים בעזרת קשרים וקשריות. היו אלו בני נוער יהודים מהגטו בעלי חזות חיצונית ארית (היו בעלי שיער ועור בהירים ודמו למראה הגרמני) שהצליחו לחמוק מהגטו בהסתר ולהעביר מידע ממקום למקום, הם הבריחו מזון, עיתונים, כרוזים ואף נשק לגטאות.
בגטו וורשה, שהיה הגדול מכולם, ואחד הפעילים שבהם, ביקשו היהודים לתעד את המתרחש בגטו. כך קם הארכיון של הגטו שכונה "עונג שבת" בניהולו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. היהודים דאגו להטמין את דפי הארכיון מחשש שייתפסו ע"י הגרמנים ולא יישמרו עבור הדורות הבאים. קיומו של הארכיון הזה והעבודה האינטנסיבית שהושקעה בו הם עדות לרצונם של חלק מאנשי הגטו לפחות לספר לדורות הבאים את סיפור חייהם. הכתיבה והתיעוד היו גם דרך להתמודד עם המציאות הקשה. חלק מהארכיון של הגטו נמצא לאחר סיום המלחמה מתחת לאדמה, והוא משמש מקור חשוב להבנת המדיניות הנאצית ודרכי ההתמודדות של הקהילה בוורשה.
פעולות מגוונות אלה של היהודים בגטאות מראות שלא רק ייאוש אחז בתושבי הגטו, אלא שפעם בהם גם יצר החיים. הם לא רצו להיכנע בפני הגרמני וביקשו לדבוק בחיים ולהוכיח שלמרות הכל הם ממשיכים לתפקד, לפעול ולשרוד. הרב ניסנבוים, אחד הרבנים החשובים בעיר ורשה, היטיב לבטא רצון זה של היהודים לשרוד במונח "קידוש החיים". ("זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות") "קידוש החיים" הפך למושג המתאר את המאבק לחיים שהתקיים בגטאות ובמחנות מדי יום במשך שנים. הנאצים ביקשו ליטול את חייהם, והיהודים, שלא היו בעלי אמצעים כדי להתמודד עם מכונת המלחמה הנאצית האדירה, נלחמו כדי לשרוד ולא למות. מאבק ההישרדות התקיים במקביל כמאבק אישי (בו כל אדם ניסה לשרוד ודאג לעצמו ולמשפחתו) וכמאבק לאומי, בו שתפה פעולה קהילת הגטו כולה. ניסנבוים סבר שבתקופה זו של שלטון הנאצים המטרה המרכזית של היהודים צריכה להיות להוכיח את יכולתם לשרוד.
לדבריו, גם בעבר, ביקשו אויבי היהודים לפגוע בדת ובמסורת היהודית, ולכן צריך היה לשמור מכל משמר על מנהגי הדת, גם אם המחיר היה מוות. כך נוצרו התופעות של "מוות על קידוש השם", כלומר אנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם ובלבד שלא יעברו על מצוות הדת. אבל הנאצים לא ביקשו לפגוע בדת אלה בחיי היהודים, ולכן צריכה התגובה להיות – דבקות בחיים. תפיסה זו הובילה לניסיונות של היהודים לא רק לשרוד, אלא להמשיך ולקיים אורח חיים שפוי ככל שניתן בתנאים בלתי אפשריים אלה. ניסיונות אלה להמשיך ולהתקיים נתפסים כחלק מהגבורה היהודית בזמן השואה, כחלק ממאבקם בנאצים. גם אם לא היה זה מאבק מזוין, הרי שהייתה בו הוכחה לרצונם של היהודים להמשיך להתקיים, אל אפם וחמתם של הנאצים.
 מאידך במציאות הקשה של הגטאות רבים חשו כי אין טעם לחייהם, הזוועות, להן נחשפו מידי יום, אובדן הקרובים, הרעב, ההשפלה ואיבוד צלם האנוש הובילו יהודים לא מעטים להתאבדות ולאיבוד הרצון להמשיך ולהיאבק.


·       הסבירו את רעיון "קידוש החיים" והדגימו כיצד רעיון זה בא לידי ביטוי בחיי היום-יום בגטו.

על רקע תנאי החיים הקשים בגטו, התקיים כל העת מאבק להישרדות ולהתמודדות מול המציאות הבלתי אנושית אליה נקלעו יהודי הגטאות. מאבק הקיום בגטו היה מאבק נואש. אנשים פשוטים מצאו את עצמם מול תנאי חיים שאילצו אותם למאבק מתמיד כדי לשרוד. הרב ניסנבוים, אחד הרבנים החשובים בעיר ורשה, היטיב לבטא רצון זה של היהודים לשרוד במונח "קידוש החיים". הפך למושג המתאר את המאבק לחיים שהתקיים בגטאות ובמחנות מדי יום במשך שנים. הנאצים ביקשו ליטול את חייהם, והיהודים, שלא היו בעלי אמצעים כדי להתמודד עם מכונת המלחמה הנאצית האדירה, נלחמו כדי לשרוד ולא למות. מאבק ההישרדות התקיים במקביל כמאבק אישי (בו כל אדם ניסה לשרוד ודאג לעצמו ולמשפחתו) וכמאבק לאומי, בו שתפה פעולה קהילת הגטו כולה. ניסנבוים סבר שבתקופה זו של שלטון הנאצים המטרה המרכזית של היהודים צריכה להיות להוכיח את יכולתם לשרוד.
לדבריו, גם בעבר, ביקשו אויבי היהודים לפגוע בדת ובמסורת היהודית, ולכן צריך היה לשמור מכל משמר על מנהגי הדת, גם אם המחיר היה מוות. כך נוצרו התופעות של "מוות על קידוש השם", כלומר אנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם ובלבד שלא יעברו על מצוות הדת. אבל הנאצים לא ביקשו לפגוע בדת אלה בחיי היהודים, ולכן צריכה התגובה להיות – דבקות בחיים. תפיסה זו הובילה לניסיונות של היהודים לא רק לשרוד, אלא להמשיך ולקיים אורח חיים שפוי ככל שניתן בתנאים בלתי אפשריים אלה. ניסיונות אלה להמשיך ולהתקיים נתפסים כחלק מהגבורה היהודית בזמן השואה, כחלק ממאבקם בנאצים. גם אם לא היה זה מאבק מזוין, הרי שהייתה בו הוכחה לרצונם של היהודים להמשיך להתקיים, אל אפם וחמתם של הנאצים.
 מאידך במציאות הקשה של הגטאות רבים חשו כי אין טעם לחייהם, הזוועות, להן נחשפו מידי יום, אובדן הקרובים, הרעב, ההשפלה ואיבוד צלם האנוש הובילו יהודים לא מעטים להתאבדות ולאיבוד הרצון להמשיך ולהיאבק.


היודנראט

·       הסבירו מה הייתה מטרת הנאצים בהקמת היודנראט וציינו את תפקידיו.

כזכור קבעה אגרת הבזק שיש גם להקים מועצות מקרב היהודים, שיהיו אחראיות ליישום המדיניות הנאצית. הרעיון ליצור הנהגה
מקומית של היהודים שירת היטב את האינטרסים של הגרמנים ואת האידיאולוגיה הנאצית.
היודנראט היווה נציגות יהודית מוכרת ומוסמכת הנושאת באחריות אישית לביצוע המדיניות הנאציתהם אולצו למלא הוראות ופקודות הנאצים, חסכו במשאבים ובכוח אדם גרמני ושימשו כמתווכחים בין יהודי הגטו לבין הנאצים, ובכך צומצם החיכוך עם היהודיםהפרדה מוחלטת בין הגזעים.
מטרה נוספת בהקמת היודנראט הייתה יעילות גוף זה מהסיבה שהפניית זעם ומרירות מצד היהודים הייתה כלפיהם ולא כלפי הנאצים.
עוד מטרה הייתה הטעייה והסוואה כדי למנוע התנגדות. מתן הרגשה ליהודים כי חייהם מתנהלים כבעבר ע"י הנהגה יהודית, שתגן על האינטרסים שלהם. ובכך מניעת ההתנגדות הפנימית לביצוע המדיניות הנאצית.
היודנראט חויב למלא ולבצע את הוראות הגרמנים, שהלכו והחמירו בהתמדה. ליודנראט הייתה אחריות כוללת ומחויבות כוללת, שלא הוגדרה מראש. תפקידם הראשון של היודנראט היה ריכוז והעברת היהודים ומציאת מקומות מגורים ליהודי הכפרים והעיירות בגטועל
היודנראט הוטלה אחריות מלאה וכוללת על העברת היהודים אל הגטו וריכוזם בצורה מסודרת. היודנראט דאג למציאת מקומות מגורים לאלפי המשפחות שנדחסו אל תוך הגטו. הבעיה החמירה בגטאות הגדולים, דוגמת גטו ורשה שם הצטופפו קרוב לחצי מיליון איש.
תפקיד נוסף היה רישום תושבי הגטו ועריכת מפקדים לשם חלוקת מזון, מעקב, שליחה לעבודות כפייהרישום האוכלוסין נעשה לפי קריטריונים של מין, גיל, מקצוע וקריטריונים מוכתבים נוספים. היה זה במטרה לארגון פנימי של הגטו והן לעדכונם של הגרמנים.
בנוסף הוטל עליהם לבצע סיוע בהחרמת רכוש, תשלומי ביצוע קנסות ויישום גזירות שונות והקפדה על נהליםכמו
הקפדה על ענידת הטלאי הצהוב או גילוי רכוש מוסתר.
עוד תפקיד היה דאגה להיגיינה בגטותברואה ובריאותלמרות שמטרת הנאצים הייתה ליצור בגטו תמותה טבעית באמצעות הרעבה וצפיפות (אמצעי הכחדה עקיף), הם דרשו מהיודנראט למנוע זיהומים ומחלות ולשמור על רמת בריאות ותברואה נאותים.
והתפקיד הנוסף שהגיע בשלב מאוחר יותר היה ארגון ואיסוף היהודים לגירושיםעם תחילת ה"פתרון הסופי" ב- 1942 היה ממונה
היודנראט על הכנת הטרנספורטיםהמשלוחים למחנות ההשמדה. היה זה התפקיד הבעייתי והכאוב ביותר שהוטל על היודנראט: ההחלטה מי ימות ראשון. הם נאלצו לאסוף אנשים מהבתים, החצרות ומקומות המחבוא ולרכזם בנקודות איסוף, לעיתים תוך שימוש בכוחות המשטרה היהודית.
בהדרגה לקחו על עצמם חברי היודנראט גם תפקידים נוספים על אלה שהטילו עליהם הגרמנים. מדובר בתפקידים שלקחו עליהם היודנראט מתוך אחריות מוסרית. התפקידים נבעו מצרכי הקיום של הציבור היהודי בגטו, מתוך "קידוש החיים" והצורך לשמר את החברה יהודית כחברה אנושית. בין תפקידים אלה אספקת מזוןבגטו הייתה מצוקת רעב קשה ביותר. הגרמנים אמנם סיפקו מזון לגטו אך בכמויות מזעריות. לכן עסק היודנראט במציאת דרכים להבאת מזון וחלוקתו באופן שווה בין המשפחות. למשל: גידול ירקות ליד הבתים, בגנים ציבוריים, העלמת עין ממבריחי המזון, הקמת מטבחים לעניים, טחנות קמח ומאפייה והפעלת תעשייה במטרה למכור התוצרת עבור מזון. בגטו וילנה יצרו קמח ועמילן מקליפות תפו"א יבשות, סבון מעצמות סוסים וסירופ וסוכריות מתפו"א. העניקו עזרה וסעד לנזקקים.
עבודה ותעשייה היודנראט היה מעוניין להעסיק את יהודי הגטו בעבודות תעשייה, בעיקר בגטאות הגדולים. הסיבות לכך: הצלת הגטו באמצעות עבודה להראות את יעילותו של הגטו, הרצון "לקדש את החיים" לשמור על אורח חיים יהודי יצרני ובכך אשלו את עצמם כי כך יאריכו את משך קיומו של הגטו, מקור יציבות בגטו למנוע אבטלה ומקור הכנסה חשוב ליודנראט. בעיקר בתקופת הגירושים רבים הסתערו על בתי המלאכה כדי להשיג "פתקה",המוכיחה נחיצותם בגטו ומונעת את גירושם.
היודנראט דאגו גם לבריאות תושבי הגטועל אף המחסור הקשה ניסה היודנראט ככל יכולתו. הוא הקים שירותי בריאות, מעבדות, יחידות חיטוי, מרפאות לילדים, לאמהות הרות, בתי מרקחת, טיפול שיניים. בגטו לודז', למשל, היו 5 בתי"ח עם 3,000 מיטות.
בנוסף דאגו היודנראט לשמר את החינוך והתרבותהם פתחו בתי-ספר, גנים והכשירו מורים. את החינוך העל-יסודי קיימו בסתר, כי נאסר ע"י הנאצים. הם מימנו משכורות מורים, פתחו קורסים להכשרה מקצועית ועודדו פעולות תרבות: תיאטראות, הרצאות, ספריות, תזמורות, תערוכות, ספרות, שירה, ציור ופיסול.




·       הסבירו שני קשיים שהיו ליודנראט במילוי תפקידיו בתקופה זו.

בתקופה הראשונה 1939-1941 הייתה ליודנראטים האפשרות לנהל ולארגן את הקיום של היהודים תחת המשטר החדש. בתקופה זאת התלבטו ראשי היודנראט בבעיות הבאות:
מציאת איזון בין חובת הציות לגרמנים לבין טובת הגטוהקושי העיקרי היה לא האם למלא את הפקודות, אלא כיצד למלא את הפקודות. האם לציית ולעשות כפי שנאמר לטובת הגטו במטרה לנהל חיים סדירים כבעבר ולמנוע מעורבות יתר של הגרמנים בגטו או לחרוג מעט ולהעלים עין. היו ראשי יונדראט שצייתו מפחד הגרמנים ומפחד שיפגעו בגטו עצמו ונראו בפני היהודים כמשתפי פעולה, והיו שעזרו לתושבי הגטו ואף סכנו את חייהם.
כיצד להתמודד עם יחס הציבור היהודי ששנא ובז להםיחס זה נבע הן משיתוף הפעולה של היודנראט עם הוראות הנאצים והן משנאת "המשטרה היהודית" שזוהתה עם היודנראט והן בגלל אורח החיים הראוותני וזכויות היתר שנטלו לעצמם אחדים מהיודנראט. בעיקר נבעה השנאה מחלוקת המזון הלא הוגנת, מחוסר השוויון החברתי וחוסר הצדק הכלכלי בגטו, מאמצעי הכפייה ותשלומי המסים


·       תארו את הקשיים של היודנראט בתקופת ביצע "הפתרון הסופי" וציינו שתי דרכי התמודדות שונות של ראשי יודנראט עם הקשיים.

עם "מבצע ברברוסה" – פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 הועמדו היודנראטים בפני דרישות חדשות:  לספק מידי יום אלפי אנשים למשלוח "להתיישבות מחדש", "שילוחים למזרח" ביטויים שמשמעותם התבררה במהרה ליודנראטים והם הבינו, כי הכוונה לשילוחים של יהודים למחנות ההשמדה.
קושי ראשון בתקופה זו היה האם וכיצד לבצע את הוראות הגרמנים. הם נאלצו להכין רשימות למשלוחים תוך ביצועם בסדר, בשקט ושימוש בכוחות המשטרה בזמן ה"אקציה". הדילמה הייתה האם לנהל מדיניות שיש בה סיכוי להציל לפחות חלק מתושבי הגטו, ואם כן אז את מי לגרש ראשונים מהגטו: ילדים, זקנים, חולים? לכל יו"ר יודנראט הייתה שמורה ההכרעה הפנימית- אישית. חלק זעקו "שאינם אלוהים" ואינם מסוגלים להכריע, אחרים שלחו את הילדים והקשישים בטענה שאינם מועילים לגטו, ושכך ירוויח הגטו זמן עד לסיום המלחמה. זו הייתה עמדתו של יושב ראש היודנראט בגטו לודז', חיים רומקובסקי. הוא סבר שאם הגטו יהיה יצרני ויספק לגרמנים מוצרים בהתאם לצרכי המלחמה שלהם, וכן ייענה לדרישותיהם בנוגע למשלוח אנשים אל מחוץ לגטו, אז יהיו חייהם של הנשארים בגטו מוגנים יותר. העבודה נתפסה כדרך להצלה, ורומקובסקי מוכן היה להקריב חלק מאנשי הגטו, במיוחד את החלשים, שלא יוכלו לתרום בעבודה, למען הצלת יהודים אחרים בלודז'.
אך היו ראשי יודנראט שסירבו להמשיך ולשתף פעולה עם הגרמנים בשלב הפתרון הסופי, ולא היו מוכנים לקחת חלק בשילוח היהודים למחנות ההשמדה. יושב ראש היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב, הוא אחת הדוגמאות לכך. בחודש יולי 1942, כאשר התבקש לספק לגרמנים מדי יום מכסה של 7000 יהודים, והבין שיהודים אלה ישלחו למחנה ההשמדה, הוא העדיף להתאבד ולא לעמוד במשימה זו.
קושי נוסף של יודנראט היה דרך ההתייחסות לארגוני המחתרת ולמאבק המזויןחלק ראו בפעילות המחתרת הודאה בחולשת מנהיגותם מצד אחד, והודעה בקיומה של מנהיגות מחתרתית מצד שני. מנהיגי היודנראט חששו, כי פעילות המחתרת ותמיכתם בה מסכנת את תושבי הגטו ועלולה להביא לחיסול הגטו. רבים התלבטו האם לתמוך בבריחה ליערות, האם לתמוך בהכנות למרד תוך שיתוף פעולה בארגון. הם התלבטו כיון שכל כשלון בבריחה או במרד עשוי היה לגרור פעולת נקם מצד הגרמנים כלפי כל תושבי הגטו. היו שתמכו בבריחה או בביצוע המרד בטענה שאין כבר מה להפסיד, אך רובם התנגדו וחלקם אף הלשין על חברי מחתרת.
בנוסף התלבטו האם לשתף את ציבור הגטו בידיעותיהם על ההשמדההם ידעו כי המשלוחים לעבודה מזרחה מכוונים למעשה להשמדה.


ועידת ואנזה
·       הציגו את מטרות כינוסה של וועידת ואנזה, והסבירו כיצד מראה ועידה זו את מגמת ההשמדה הטוטאלית של היהודים.

בראשית 1942, במהלך הפלישה לבריה'מ (מבצע ברברוסה), כבר התקבלה ההחלטה על ביצוע 'הפתרון הסופי' והנאצים החלו בפעולות הרג המוני של יהודי בריה'מ. בקרב אנשי האס-אס החלה להתגבש ההחלטה העקרונית, כי הגיע הזמן לחסל את כל יהודי אירופה באופן מסודר. לשם כך, היה צורך באמצעים מסוג חדש, אשר יבטיחו חיסול טוטלי, מהיר ויעיל.
מהלך כזה דרש את השתתפותם של  משרדי הממשלה השונים.
ב20- בינואר 1942 התקיימה ישיבה בווילה שנמצאה בואנזה שבפרברי ברלין, במטרה לדון בפעולות הכרוכות בהוצאת 'הפתרון הסופי'. בישיבה השתתפו ראשי הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה: מנהלים כלליים של משרדי הממשלה השונים, ראשי מינהל ומומחים בכירים ממשרדים מרכזיים ברייך הגרמני משרדי הפנים, המשפטים, החוץ, לשכת המפלגה, לשכת הקנצלר והמשרד הראשי לענייני גזע ויישוב. כמו כן, השתתפו פקידים בכירים באס אס ובשירותי הביטחון.
בישיבה זו נמסרה לפקידות הממשלתית החלטתו של היטלר לפתור את 'בעיית היהודים' ע"י רצח המוני ושיטתי. היטלר לא השתתף בוועידה כדי שלא ייווצר קשר בינו לבין תהליך ההשמדה. פרוטוקול הישיבה היה סודי, אך נשמר בשלמותו.
מטרה ראשונה לכינוסה של הוועידה הייתה לערוך דיון בדרכי היישום של 'הפתרון הסופי' ויצירת מערך פעולה יעיל ומתואם, באמצעותו ירוכזו 11 מיליון יהודים שנמצאים בידי הנאצים, ימוינו ויועברו למחנות השמדה.
 מטרה שנייה הייתה תיאום וארגון תוכניות ההשמדה בין הגופים השונים שישתתפו ב'פתרון הסופי' ועדכונם של כל הנציגים הקשורים לשטחים הכבושים לגבי המבצע. עצם הכינוס של נציגי המשרדים השונים ברייך השלישי מדגיש את חשיבותו של 'הפתרון הסופי'.
 המטרה השלישית הייתה שימת דגש על כך שמדובר במאבק נגד האויב היהודי, וש'הפתרון הסופי' מתייחס לכל יהודי אירופה בלי קשר למיקומם הגיאוגרפי או למספרם: שטחים כבושים, מדינות גרורות, מדינות ניטרליות, יהודי צפון-אפריקה, יהודי בריטניה הבלתי כבושה, יהודי הגנרלגוברנמן שמספרם עלה על 2.2 מיליון, אך גם קהילות קטנות כמו זו של אלבניה בת 200 יהודים בלבד, או פינלנד שמנתה פחות מ-2500 יהודים. המספרים ופירוט המדינות מראים על כוונתם של הגרמנים לטפל בכלל היהודים באירופה מבלי לוותר גם על הקהילה הקטנה ביותר. למשתתפים בוועידה הבהירו נתונים אלה על הטוטאליות הצפויה של הרצח.


·       מה היו הנושאים העיקריים שנידונו בוועידה?

סקירת המדיניות הנאצית עד סוף שנת 1941: היידריך, ראש משטרת הביטחון, סקר את התפתחות 'הבעיה היהודית' מאז עליית הנאצים לשלטון: דחיקתם מתחומי החיים השונים וממרחב המחיה של העם הגרמני; הגברת ההגירה של היהודים מתחום הרייך; הקשיים שיצרה מדיניות ההגירה של ארצות שסגרו את שעריהן בפני היהודים או הגבילו את כניסתם אליהן, וכך נותרו הנאצים עם בעיה של 11 מיליון יהודים; פתרון חלופי להגירה פינוי למזרח
החלטתו של היטלר בדבר הפתרון הסופי' והצגת טבלה עם נתונים מדויקים לגבי מספר היהודים: ההחלטה הייתה לפתור את בעיית היהודים  ע'י רצח שיטתי של 11 מיליון מהם. הראשונים שיושמדו הם יהודי גרמניה וסביבתה, כולל אוסטריה, בוהמיה, מורביה ואלו שנמצאים בשטחי 'הגנרלגוברנמן' חוץ מהעובדים במפעלים חיוניים.
דרכי הביצוע של פתרון הבעיה היהודית: עבודות כפייה -  היהודים הכשירים לעבודה יובלו לעבודות כפייה במזרח וינוצלו למטרות כלכליות של הרייך, כמו סלילת כבישים. חלק גדול מהם ימות באופן  טבעי. סריקה אירופה תיסרק ממערב למזרח תוך כדי תהליך הביצוע של 'הפתרון הסופי'. העברת יהודים לגטאות מעבר משם הם יועברו למזרח.
בישיבה הועלו מספר בעיות: הקמת גטו של זקנים בני 65 ומעלה גטו טרזינשטאט. לגטו זה יועברו גם נכי מלחמה, סופרים, יוצרים וגם צאצאים מנישואיי תערובת מדרגה ראשונה וצאצאים פגומים חיצונית גם מנישואיי תערובת מדרגה שניה.
 טיפול בבני תערובת ע'י עיקור- בן תערובת מדרגה ראשונה יעוקר מתוך רצון כתנאי להישארותו ברייך. בני תערובת מדרגה שנייה, שהופעתם החיצונית אינה פגומה, יושוו עם בני הדם הגרמני. אם קיבלו חוות דעת משטרתית שלילית, לפיה הם מתנהגים ומרגישים כיהודים-יועברו לגטו זקנים.
 מתן העדפה זמנית ליהודים המועסקים במפעלים החיוניים למאמץ המלחמתי, כלומר, אין לפנותם כל עוד אין להם תחליף.


המרד בזמן השואה
·       הציגו שתיים מן המטרות של המורדים בגטאות. הסבירו את הלבטים שהיו למורדים בשאלות הנוגעות למרד.

בתקופה הראשונה של ביצוע הפתרון הסופי, תקופה במהלכה נרדפו היהודים ובודדו בגטאות, כיוונו היהודים את עיקר מאמציהם לשמירה על קיומם ולמאבק על צלם אנוש.  ההנחה הייתה שיש לעבור את התקופה הקשה פשוט לשרוד.  רק לאחר הפלישה הגרמנית לבריה"מ (יוני 1941) וההרג ההמוני שביצעו הגרמנים החלו תנועות הנוער לחשוב על מרד כתגובה לגירושים מן הגטאות.  רק כאשר חדרה מציאות קשה זו למודעותם של מקצת האנשים ניתן היה להעלות על הדעת רעיון של לחימה שאין עמה סיכוי הצלה.
מטרה ראשונה של המורדים הייתה הרצון למרוד, להתקומם כנגד האקציות של הגרמנים ולהפוך את המרד לתגובה. 
מטרה נוספת הייתה הרצון לנקום על הרצח שבוצע כלפי העם היהודי, ולעורר גל של מרידה בקרב יהדות אירופה ותחושת גאווה בעקבות תגובה זו.
מארגני המרידות בגטאות היו צריכים להתמודד עם קשיים רבים והם התלבטו בדילמות מסובכות. אחד הקשיים היה בחירת העיתוי המתאים לפרוץ המרד. מאחר שהיה ברור להם שהמרד לא יביא לניצחון על הגרמנים, הם ביקשו לקבוע את זמן פרוץ המרד למועד שבו יחליטו הגרמנים לחסל סופית את הגטו, שהרי אז אין עוד שום תקווה להינצל – כל יהודי הגטו יובלו למחנות ההשמדה. זה היה העיתוי הנכון לנסות ולהציל לפחות חלק מהם באמצעות הברחתם מהגטו, תוך ניסיון למצוא עבורם מחסה מחוצה לו. בד"כ לא היה מידע בגטו באשר למועדי החיסול הסופיים של הגטו, ולכן הם היו צריכים להיות ערוכים לכל אפשרות, דבר שהקשה על ההתארגנות למרד.
אבל היו גם קשיים נוספים. חברי תנועות הנוער לא היו חיילים ולא היו מאומנים למלחמה. לא היה בידיהם נשק והיו קשיים רבים בהשגתו.הם לא ידעו כיצד נלחמים בשטח עירוני ועל מי מיושבי הגטו ניתן לסמוך. למארגני המרד היה ברור שיחסי הכוחות מול הגרמנים הם לרעתם ושהנאצים מנוסים במלחמה ומצוידים היטב. בגטאות רבים לא זכו חברי תנועות הנוער בתמיכה של שאר האוכלוסייה, דבר שהקשה עוד יותר על פעילותם, שכן לא יכלו להבטיח גיוס שותפים רבים לביצוע המרד. היה אף חשש מפני הלשנות לגרמנים על דבר ההתארגנות לקראת מרד. הצעירים שביקשו למרוד עמדו בפני דילמה מוסרית קשה משום שהיה ברור להם שהיכולת לברוח ולהינצל שמורה בעיקר לצעירים ולחזקים שבגטו ולא לזקנים, לחלשים ולילדים. ויכוחים רבים התקיימו בין הצעירים בשאלה האם יהיה זה נכון לצאת למרד כאשר תוצאותיו ברורות מראש, וכשרק חלק זעום יוכל להינצל, והאחרים יובלו למחנות ההשמדה. חשש נוסף היה, וזאת הייתה גם טענתם של המתנגדים למרד, שעיתוי מוקדם מדי של המרד יביא את הגרמנים לחיסול הגטו אף לפני שהתכוננו, ובכך אולי תימנע האפשרות מדיירי הגטו להינצל בדרך אחרת, למשל באמצעות סיומה של המלחמה.

·       הסבירו מה ייחודו של מרד גטו ורשה בהשוואה למרידות בגטאות אחרים.

בגטו ורשה, הגדול ביותר באירופה, פרץ מרד שהפך סמל לגבורה היהודית בזמן השואה. ביולי 1942 החל הגירוש הגדול מהגטו למחנות ההשמדה ובסוף אותה שנה נותרו בו רק 60 אלף יהודים מתוך 450 אלף שהתגוררו בו בשיא צפיפותו. תמונת מצב קשה זו הביאה את תנועת המחתרת שפעלה בגטו ואת נציגי תנועות הנוער השונות להתכנס ולדון בדרכי התגובה האפשריות. בדיונים נשמעו קולות שונים, גם כאלה שהתנגדו למרד מפני שהוא יסכן חלקים גדולים מאוכלוסיית הגטו. אבל בסופו של דבר החליטו נציגי "השומר הצעיר", "דרור" ו"עקיבא" – שלוש מתנועות הנוער הציוניות – להתאחד ולהקים את אי"ל – "הארגון היהודי הלוחם". בין המייסדים של הארגון היו יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים ואחרים, ומרדכי אנילביץ' עמד בראשו. בחודשים הבאים פעל הארגון לגיוס אנשים לשורותיו, אימון חבריו, איסוף נשק, יצירת קשרים עם האוכלוסייה הפולנית בוורשה, הכנת תוכניות פעולה ויצירת מקומות מסתור. הארגון היהודי הלוחם היה לתנועת המחתרת הגדולה והמאוחדת בגטו, אך הוא לא היה הארגון היחיד שפעל בו. לצידו קם ארגון נוסף, בהנהגת תנועת בית"ר תחת השם "האיגוד הצבאי היהודי". בחלק מהזמן התקיימה יריבות בין שני הארגונים, ורק בשלב מאוחר הם התאחדו לפעולה משותפת.
הפעילות הראשונה של אי"ל החלה בינואר 1943, כאשר הגרמנים פתחו באקציה נוספת והיה חשש שהם מתכוונים לחסל סופית את הגטו. יהודים שנקרא להתייצב לאקציה סרבו לעשות זאת והתחבאו. הגרמנים הצליחו לגייס מספר קטן של יהודים והותקפו ע"י לחומי המחתרת. ההתנגדות החמושה של היהודים הפתיעה את הגרמנים וכעבור מספר ימים הפסיקו הגרמנים את הגירוש. היהודים תפסו זאת בהצלחת ההתנגדות האקטיבית שלהם, אם כי לא לגמרי ברור אם אכן התכוונו הגרמנים לחסל באקציה זאת את הגטו כולו. בכל אופן, המחתרת בגטו המשיכה בחודשים הבאים להתארגן לקראת אקציה נוספת.
חיסולו הסופי של הגטו החל ב-19 באפריל, ערב חג הפסח של אותה שנה. הפעם הגיעו הגרמנים לגטו עם כוחות מתוגברים ומינו את אחד המפקדים הבכירים והמנוסים בלחימה באוכלוסייה אזרחית, הגנרל יירגן שטרופ, לפקח על האקציה הסופית. גם היהודים בגטו התארגנו, וכשהגיעו הנאצים עם כוחות גדולים שכללו יותר מאלפיים חיילים, היו הרחובות ריקים וגם בסריקת הבתים לא התגלה איש. היהודים התחבאו במקומות מסתור שהוכנו מראש. במשך מספר ימים התנהלו קרבות ברחובות בין החיילים הגרמנים לבין חברי תנועת המחתרת, עד שהגרמנים החליטו להצית את בתי הגטו, דבר שאילץ את המסתתרים לצאת ממחבואם ולעבור אל הבונקרים שהוכנו בתעלות שמתחת לפני הקרקע. האש פשטה גם לתעלות, והשהייה שם הפכה לבלתי אפשרית. היהודים המשיכו להילחם ככל יכולתם גם מהבונקרים וכעבור שלושה שבועות של לחימה עיקשת ומצור על הגטו, נפל לידי הגרמנים הבונקר בו הסתתרו מרדכי אנילביץ' ומפקדים נוספים. אנילביץ' נהרג, וב-16 במאי הודיע הגנרל שטרופ על סיום האקציה ולמעשה על חיסולו הסופי של הגטו.
עוד לפני שפרץ המרד, בלטה בוורשה ההתארגנות המשותפת של הלוחמים. תנועות הנוער התאחדו, רובן השאירו את חילוקי הדעות ביניהן בצד ופעלו כגוף אחד. ולא רק הצעירים, חברי תנועות הנוער התארגנו. הם הצליחו לגייס לצידם את רוב היהודים שנותרו בגטו לאחר האקציה של יולי 1942. בגטאות אחרים שהתקיים בהם מרד, השתתפו בו בדרך כלל רק כמה מאות של צעירים. בוורשה, לעומת זאת, התגייסה כמעט כל אוכלוסיית הגטו. קרוב ל-60 אלף איש נטלו חלק במרד או ששיתפו פעולה ונענו להוראות מנהיגיו. שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי באי התייצבותם בכיכר השילוחים, בכך שהסתתרו בבונקרים, ובלחימה אקטיבית.
המרד שפרץ בגטו וורשה היה למעשה הראשון בהיקפו באירופה הכבודה. לאנשי המחתרת בגטו היו קשרים טובים עם המחתרת הפולנית וקשרים אלה עזרו להם להתחמש ונתנו עידוד ללוחמים. המרד בגטו, והעובדה שהצליחו להחזיק מעמד מול הגרמנים 27 ימים, עודדו את המחתרת הפולנית לארגן ולבצע מרד משלה נגד הגרמנים, מרד שפרץ בקיץ של שנת 1944 ובו היו שותפים גם יהודים שהסתתרו בעיר. ההתקוממות העממית בגטו ורשה ריתקה כוחות גרמניים גדולים והם נזקקו לחודש ימים כמעט כדי לדכא אותה. 2000 חיילים גרמנים נלחמו מול כ-700 חברי מחתרת המצוידים באקדחים בלבד ונעזרים באוכלוסייה אזרחית תשושה. הייתה זו עדות לנחישותם של יהודי הגטו שלא להיכנע, למרות שידעו שאין להם כל סיכוי לנצח את האויב הנאצי. הלוחמים לא הכינו דרכי נסיגה, מלחמתם נועדה לנקום בגרמנים ולהוכיח לעצמם ולעולם כולו שהם נאבקו על חייהם.


·       תארו את הקשיים ואת תנאי הלחימה של היהודים שהצטרפו לפרטיזנים במלחמתם בנאצים.

המחתרת היהודית שפעלה בגטאות ניסתה לארגן התקוממויות שונות נגד הגרמנים. הקשרים עם האוכלוסייה הלא יהודית מחוץ לגטו יצרו לפעמים אפשרויות של בריחה אל מחוץ לגדרות הגטו והתחברות עם המחתרת בצד השני. בארצות הכיבוש באירופה, בעיקר במזרח אירופה ובאזור הבלקן, פעלו תנועות מחתרת עממיות שניסו להילחם בנאצים או לשבש את פעולותיהם בדרכים שונות. קבוצות לוחמים אלה, שפעלו נגד הנאצים בסתר, שלא במסגרת של צבאות סדירים (אלה במקרים רבים חדלו מלהתקיים במדינות שנכבשו), נקראו פרטיזנים. הם החלו לפעול בצורה של לחימה אקטיבית בנאצים, בעיקר לאחר המפנה בקרבות, כלומר בסוף 1942. מבחינת היהודים הייתה זו התקופה הקשה של ההשמדה ההמונית, כשכבר היו ברור שהמשלוחים למזרח מגיעים למחנות מוות, ובחלק מהגטאות פעלו תנועות מחתרת שביקשו למרוד בגרמנים.
חברי תנועות הנוער ופעילי המחתרת בגטאות ראו בהצטרפות לשורות הפרטיזנים דרך נוספת לפעילות נגד הגרמנים. לא בכל גטו יכול היה להתארגן מרד של ממש והאופציה לעזוב אל הצד הלא יהודי וללחום משם נראתה לעיתים מעשית יותר. קבוצות הפרטיזנים פעלו בד"כ ביערות, שם חיו והסתתרו מפני הגרמנים ומשם יצאו לפעולותיהם. ההצטרפות אליהם מבחינת היהודים הייתה אפשרית רק אם הגטו היה בקרבת היער, שכן בריחה מהגטו אל מקום מרוחק הייתה מסוכנת מאוד וכמעט בלתי אפשרית. גם אם היער נמצא בקרבת הגטו, הייתה הדרך לשם מסוכנת, ורבים מאלה שהצליחו לעזוב את הגטו נתפסו בדרכם אל היער ונרצחו.
היו גורמים נוספים שהשפיעו על ההצטרפות לפרטיזנים, כמו למשל מידת הקשר בין היהודים לבין הפרטיזנים בסביבה, ועד כמה היו הפרטיזנים מעוניינים לקלוט בשורותיהם יהודים. הפרטיזנים ביקשו בד"כ לצרף אליהם אנשים המצוידים בכלי נשק ומיומנים בלחימה, שני דברים שחסרו ליהודים. חלק מהפרטיזנים היו מאורגנים בקבוצות מגובשות שההצטרפות אליהם הייתה בעייתית ולעיתים גם הם לקו באנטישמיות, ללא קשר למלחמה ולהשתייכותם הלאומית. אל קבוצות אלה היה קשה ליהודים לחבור, ואם הצטרפו לא נחשבו היהודים בד"כ ע"י הפרטיזנים כשווים להם.
גם כשהצליחו יהודים להצטרף אל שורות הפרטיזנים, לא היו חייהם פשוטים והם התמודדו עם קשיים שונים. גם משהשיגו נשק, לא תמיד ידעו להשתמש בו, ובכל מקרה הייתה בעיה בהשגת תחמושת שוטפת. החיים ביערות זימנו סכנות רבות והלחימה שאליה הצטרפו הייתה בתנאי שטח שלא היו רגילים אליהם. החיים במחנות הפרטיזנים ביערות התנהלו תוך כדי בריחה מתמדת מפני הגרמנים, תחת איום רצוף, וללא אפשרות לקבל עזרה מבחוץ. יחסי הכוחות פעלו לטובת הגרמנים וסיכויי ההצלחה של הלוחמים היו קטנים. חששם הגדול של הפרטיזנים היה מפני הלשנות לגרמנים, ואווירת החשדנות הקשתה על הקיום המשותף.
בנוסף לכל אלה סבלו היהודים שהצטרפו אל הפרטיזנים מנקיפות מצפון קשות, משום שהשאירו בד"כ מאחוריהם בגטו את בני משפחותיהם שלא יכלו לברוח ממנו. לאלה נלוו גם המחשבות שהם עלולים שלא לפגוש יותר את יקיריהם. מחשבות אלה והדילמות המוסריות הנלוות אליהן עצרו חלק מהצעירים מלעזוב את הגטו, וייתכן שבכך הם החמיצו את הסיכוי להינצל.

·       הסבירו את המטרות של המתקוממים במחנות ההשמדה, את הקשיים שעמדו בפניהם ותארו התקוממות באחד מהמחנות.

האסירים היהודים במחנות ההשמדה חיו בתנאים בלתי אנושיים. הם ידעו בדיוק מה מתרחש בהם ושאין דרך להינצל מתאי הגזים והמשרפות. רוב היהודים שהגיעו למחנות שהו בהם זמן קצר בלבד עד שנשלחו להשמדה. רוב העבודה במחנות נעשתה ע"י אסירים יהודים שלא מצאו די מילים בפיהם כדי לנחם את אחיהם שהגיעו מדי יום ברכבות. האסירים, תושבי הקבע של המחנה, היו היחידים שיכלו אולי לחשוב על אפשרות של התקוממות נגד הגרמנים ולארגן אותה, כי הם הבינו היטב שגם הם ישלחו בסופו של דבר לתאי הגזים, ולכן אין להם מה להפסיד.
בשלושה מתוך ששת מחנות ההשמדה התארגנו האסירים למרד – באושוויץ, בטרבלינקה, ובסוביבור. למורדים לא היו תקוות רבות, אך מטרתם העיקרית הייתה לשבש ולהרוס ולו במעט, את תהליך ומכונות ההשמדה. יותר מכל רצו לנקום  בגרמנים על אכזריותם, ולאפשר אולי לבודדים לברוח מהמחנה תוך כדי הלחימה להגיע לשורות הפרטיזנים, למרות שהשמירה ההדוקה על המחנה הפכה את הסיכויים הללו לאפסיים.
בפני אסירי המחנות עמדו קשיים רבים בדרך אל המרד. קשיים גדולים משל המורדים בגטאות, שכן הפיקוח עליהם במחנה היה הדוק הרבה יותר ואפשרויות שיתוף הפעולה עם אוכלוסייה חיצונית לא היו קיימות בכלל. השגת נשק או ייצורו והסתרת אמצעי לחימה היו כמעט בלתי אפשריים בתנאים המיוחדים ששררו במחנות. לכן כללה ההתארגנות למרד במחנות תוכנית של תקיפת השומרים במחנה וחטיפת נשקם, ריצה לעבר הגדרות וניסיון לפרוץ אותן כדי לברוח אל מחוץ למחנה. הלוחמים היו ממקומות שונים, מרקע שונה והתחברו אחד לשני תוך כדי השהיה במחנה, לכן לעיתים היה קושי בארגון הלוחמים. מועד פריצת המרד הוכתב ע"י התנאים בשטח: בדרך כלל המועד היה כאשר חשו המורדים כי עומדים לחסל את עובדי המחנה, או כאשר היה חשש שהמרד יתגלה. אלו שהצליחו לעבור את השער ולא נפגעו מהשומרים על מגדלי השמירה, היו צריכים לשרוד את המצוד שניהלו הגרמנים כנגד הבורחים. ברוב המקרים נתפסו הבורחים ורק קומץ מהם שרד והצליח לחבור לכוחות פרטיזנים ביערות.
דוגמא למרד במחנה ההשמדה סוביבור:





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה