יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

חיזו בטטה/ סמי ברדוגו סיכום מקיף וטוב


(יש לציין שמידע זה לקוח ממקור מידע כלשהו שאינו ידוע, ואינו נכתב לראשונה פה, תודה)

חיזו בטטה/ סמי ברדוגו
הסופר: סמי ברדוגו
(נולד ב-1970 במזכרת בתיה), סופר ישראלי. בן להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר שעבדה כמנקה במרפאה ולמרדכי שהיה פועל במפעל לאריזות פרי הדר, כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנת חופש בצרפת. למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת אייוה שבארצות הברית. זכה במספר פרסים ספרותיים.   הסיפור "חיזו בטטה" לקוח מתוך קובץ סיפוריו הראשון שנקרא: "ילדה שחורה" 1999.
מבוא
הסיפור "חיזו בטטה" מסופר מנקודת מבטו של אדוארד, הבן הבכור, נער מתבגר, המתאר את אורח חיי המשפחה. מדובר במשפחה מזרחית חד הורית. אם ושני בניה. הסיפור עוקב אחר המשפחה הקטנה ואחר משבר שקורע אותה.
מקום המגורים המדויק של חיז'ו ובני משפחתו לא מצוין, יחד עם זאת ברור כי המשפחה גרה בפרברים, בפריפריה בקרבת הבית היו פרדסים, ומראה סביבת המגורים היה שונה מאוד מאורות העיר.
זמן ההתרחשות לא מצוין. הדבר המרמז על התקופה הוא הסקטבורד שהיה נפוץ בשנות ה 70.
רקע חברתי- חיז'ו=גזר במרוקאית. כנראה שארץ מוצאה של האם- מרוקו.
דמויות: האם המכונה בפי הסביבה "חיזו-בטטה",  הבן המספר אדוארד המכונה "חיזו" – על שום הגזר שאימו נהגה לקנות למען שמר בריאות עיניו,   והבן הצעיר שמעון המכונה "בטטה"  - הבטטה שנהגה לקנות לו אימו בחנות הירקות המקומית.
כותרת הסיפור : "חיזו בטטה"
יוצרת תחילה את הרושם שהיא מכוונת, מן הסתם, לדמות המרכזית ביצירה המכונה 'חיזו' (גזר במרוקאית), ואשר לשמה הוצמד כינוי הגנאי 'בטטה' (תפוח-אדמה בערבית), וזאת מסיבות שקל לשער. הכינוי 'בטטה' נושא עמו שובל קונוטאטיבי ידוע של: עצלות, עודף משקל, כבדות תנועה, גמלוניות, וכיו"ב. אך הקריאה בסיפור "חיזו בטטה" תגלה שמדובר, למעשה, בשתי דמויות נפרדות זו מזו .
נקודות חשובות העולות מתוך פתיחת הסיפור:
1. מה משמעות העובדה ששמה של האם אינו נזכר כלל בסיפור? האם מופיעה  רק בכינוי השייכות שלה בפי בנה, מספר הסיפור, "אמא שלנו" (או סתם 'אמא'), וכן מוזכרות הקריאות שקוראים לעברה ילדי השכונה, כמו גם פניות המבוגרים אליה. וראה זה פלא, כינויה שלה בפי כל זהה לשמות שני בניה, וליתר דיוק לצרוף של שני 'שמות החיבה' שלהם: "חיזו בטטה".
2. מיהו אביהם של שני הילדים גיבורי הסיפור?! מדוע אינו נזכר כלל במהלך עלילת הסיפור?! באילו נסיבות נולד שמעון, והרי משפט הפתיחה בסיפור רומז לכך שהאם מגדלת את ילדיה לבד כבר שש-עשרה שנה?!
3. טכניקת הכתיבה הפוליפונית (=מרובת קולות) המשלבת את נקודת מבטו של המספר עם ציטוטים מדברי אימו, מאפשרת לקורא הצצה אל נבכי הנפש של המספר.
פתיחת הסיפור חושפת את הקורא לבעיתיות של המשפחה.
מצטיירת תמונה של משפחה שבה אדוארד (הבן הבכור/המספר) מסרב לנתק את חבל הטבור מאימו ורואה בקשרי המשפחה קשר סימביוטי (תלותי) בינו לבין אימו ואחיו הצעיר.
פתיחת הסיפור מתארת גם את השוני העמוק בין שני האחים – אדוארד ושמעון. לאדוארד הבכור יש אופי רוחני, כבר מלידתו קרנו עיניו. לאחיו הצעיר אופי גשמי יותר, הוא נולד בריא וגדול. אדוארד הוא מספר בלתי-מהימן, כלומר פרשנותו ביחס למציאות אינה מתקבלת לחלוטין. בתודעתו בולטת הדומיננטיות של האם. כמו כן, כולה מתיאורו ומפרשנותו תחושה סמויה של תסכול וקיפוח. אדוארד, חיזו, שכוחו בעיניו, ניחן ביכולתו לראות ולהקפיא תמונות מהחיים בראשו ומה שהוא רואה גורם לו לקנא באחיו הצעיר החברותי, השרירי, האנרגטי, שמסוגל למרוד במנהגיה של אמו.
כשהוא מתאר את דרכם מקופת החולים, אחרי שעזרו לאמם לנקות, מצטיירת תמונה של בן מועדף (הצעיר), ונחשף שורש תסכול של אדוארד. למרות תחושתו ותסכולו של אדוארד, הוא לא מעוניין בשינוי בדפוסי החיים של הבית. הוא מוכן להתמכר לשליטת האם בחייהם מתוך תחושה, שעליה מצהיר, שזה טבעי ונכון עבורם.
לשון הדיבור שלו היא ברבים: "אמא שלנו עשתה הכל בשבילנו", "לא הרגשנו שחסר", ועוד. רגשי הנחיתות שלו גורמים לו להיצמד לטריטוריה הבטוחה שלו-הבית. הוא עושה נסיונות בלתי פוסקים לרצות את האם ולהצדיק אותה בכל מצב. פרשנותו למציאות חייו וחיי משפחתו מוכתבת מאופיו ומדפוס יחסו האדיפלי עם אימו.


תקציר
הסיפור "חיזו בטטה" מסופר בגוף ראשון ע"י אדוארד (אדי), הלוא הוא "חיזו".
הוא מספר על משפחתו בנעוריו (הוא בן שש-עשרה ואחיו, שמעון- בטטה בן שלוש עשרה): אם ושני בנים. האב כלל אינו מוזכר.
הסיפור עוסק במשפחה קשת-יום. אין אינדיקציה ברורה לגבי הזמן או המקום בהם מתרחש הסיפור, אולם ברור שהוא מתחולל בישראל, ביישוב שכוח-אל. על פי אזכורים שונים בסיפור ניתן לאתר את הזמן כסוף שנות ה70 וראשית ה-80 של המאה ה-20 (למשל, הסקטבורד).
המשפחה מתפרנסת מעבודתה של האם כמנקה בסניף של קופת חולים. הסיפור מתאר את חיי המשפחה, את עבודתה של האם, עזרתם של הבנים לה בעבודה אחת לחודש, לפני שהמפקחת באה לערוך ביקורת, את היחסים בין בני המשפחה, את נסיעת הבנים לחתונה (תפקיד שהאם העבירה אליהם במקום לנסוע בעצמה או עמם). כל אלה מתוארים כשגרת חיים, עד שמתחולל אירוע מיוחד: האם מפוטרת מעבודתה, נאלצת להתפרנס מדמי הביטוח הלאומי, מגדלת בצל ירוק, כדי שיהיה לה מזון לבניה, ויום אחד היא מנסה להתאבד, ניסיון שכשל. היא נמצאת בפרדסים הסמוכים, פצועה, ע"י בניה וע"י השכנה הממהרת להזעיק עזרה רפואית. כעבור שבועיים היא מתאשפזת , ובניה נותרים בבית לבדם.
1. הצגת הדמויות: האם, אדוארד- חיז'ו - המספר בן ה 16, ושמעון בטטה - אחיו בן ה  - 13 ; מקור השמות.
2. האם מתוארת בסביבת מגוריה, במקום עבודתה  (המפקחת, עזרת הבנים) ובשתיקתה.
3. אפיון הבנים:  שמעון השרירי עוסק בספורט וחיז'ו מקפיא מראות- כגון: ההליכה לאחר העבודה.
4. ההבדלים בין אדוארד לשמעון: הראשון מקבל מרות השני מורד רואה ומקטר.
5. חיז'ו מתלבט: מי נורמאלי יותר. שמעון מאיים לברוח מהבית ופעם גם מממש זאת.
6. חיז'ו ובטטה נחשפים לעיר הגדולה- נוסעים לבד לחתונה וחיז'ו מרגיש אחראי על אחיו. בבית חיז'ו מבקש להקפיא את רגעי השלווה.
7. האם מפוטרת, קשה לה להתמודד . חיז'ו מנסה לעזור בטטה  עדין מקטר(הנקניק)
8. המפגש הראשון של חיז'ו ובטטה עם התחושה שהאם בצרה. (האם בפרדס)
9. שמעון מרגיש חסר אונים, החובשים המטפלים באם מדגישים את חולשתם. לראשונה חיז'ו מתוודע לרעיון ההתאבדות.
10.  האם נלקחת לאשפוז. הילדים מסתגלים למצב החדש, חיז'ו לוקח את תפקיד האם, ובטטה מחייך.

מבנה הסיפור - מורכב משלושה חלקים
חלק ראשון - בתחילת הסיפור מתוארת השגרה שהייתה נהוגה במשפחה במשך שנים אחדות,  חיזו מקבל את עמדות האם, מזדהה איתן ומגן עליהן. הוא מקבל על עצמו ללא ביקורתיות את אורח החיים המסתגר [הסתרת הסוד] מפני השכנים ובמיוחד את האחריות שאימו מטילה עליו בניקיון הבית ובמקום עבודתה. מוטיב הניקיון בסיפור מעצב את ההתמודדות המשפחתית עם ה"לכלוך" שבמשפחה, להראות כלפי חוץ שהכול בסדר, מסודר. הניקיון מכסה את הסוד של מחלת האם.
חלק שני – מפנה לאחר פיטורי האם. כשהאמא בבית מתפקדת כביכול כרגיל - האם נמצאת בבית בכל שעות היום: היא דואגת לבנים ולניקיון הבית, אבל מתחילה לבצבץ המועקה הנפשית שלה המבטאת את חוסר אפשרותה להתמודד. חיזו מכריח את עצמו לשכוח את התנהגותה בלילה, שכן הדבר מפחיד אותו. שיאו של שלב זה הוא בניסיון התאבדותה, בריחתה של האם לפרדס. השכנה המצטרפת לבנים בחיפוש המבוהל אחר האם שנעלמה פורצת את מעגל ההסתגרות שהאם התוותה במשך כל השנים והאם מתגלה כאשר ירכיה חשופים (מבחינה מטאפורית גם סודה) לעין כל, והיא מבולבלת מאוד ועל ידיה שריטות. מבחינת התהליך הנפשי חיזו חש בשלב זה את הפחד מחלחל בו והוא מבין, שהחיים לא יוכלו לחזור להיות כמו שהיו, וכי סודה של המשפחה נחשף לעיני כל. ביטוי מעשי לכך הוא העובדה שבאופן רשמי הוא הופך להיות האחראי לאימו, בכך שהוא חותם על טופס שנותן לו חובש האמבולנס.
חלק שלישי -  כשהאמא בבית חולים - שבועיים לאחר ניסיון ההתאבדות חיזו מקבל על עצמו את האחריות לעצמו ולאחיו ולבית בעוד בטטה אחיו משתחרר מכל אחריות. חיזו הופך ל"ילד הורי" ומבחינה נפשית הוא מצד אחד מתחיל להתרגל למצב ומסדר את הבית כדי  "שיראה כמו תמיד" ובכך הוא מאמץ את מנהגי אימו. הסדר והניקיון הם ניסיון "לנקות", "לטאטא", את הלכלוך, את הסוד, את המחלה, אך בנוסף הם גם אמצעי שעוזר לשמור על מסגרת של שגרה ושפיות.




המספר
הסיפור "חיזו בטטה" מסופר על ידי מספר עֵד - גיבור ממרחק של זמן. מתוך נקודת מבטו של נער מתבגר: אדוארד,המתאר את אורח חיי המשפחה.
חיזו, מספר את סיפור משפחתו כשהוא בן 16. הוא משתמש בלשון הווה:  "אימא מגדלת אותי ואת אחי כבר שש-עשרה שנים. אחי בן שלוש-עשרה וחודשיים קטן ממני כמעט בשלוש שנים". המספר הוא מתבגר שנמצא בתוך האירועים המסופרים ולכן בעל יכולת חלקית לפרש את המציאות.
מספר עד:    מספר המדווח מנקודת הראות שלו, על התרחשות העלילה ועל הדמויות. על כן, דעותיו סובייקטיביות וראייתו מוגבלת. ההנמקה ביצירה ספרותית למספר עד, היא הנמקה מציאותית.
חיזו נחשב למספר בלתי מהימן, הוא מספר את הדברים מנקודת מבטו של ילד שנמצא בתוך המאורעות, אך הוא מדבר גם מגרונה של האם. הוא דמות מסתכלת ופאסיבית, דמות שלא רוצה שינוי. תוך כדי התיאור של חיזו על הדברים הוא מעביר ביקורת. ביקורת כמובן שאינה נאמרת בצורה גלויה, אלא נרמזת מתוך הטקסט.
הוא מתאר את המציאות כפי שהוא רואה אותה. זו דרך ההתמודדות שלו, עדיף שלא יראה הכול. הוא מאמץ לעצמו ראיה הסלקטיבית ש"מצילה" אותו מהתמודדות עם האמת. סביר שהוא מבין יותר ממה שמוכן להודות בעצמו.
שפה וסגנון
השפה בסיפור נחלקת לשפת המספר ולשפת הדמויות בתקופה בה מתרחש הסיפור. שפת המספר הגיבור גבוהה יותר, לדוגמא: "כשנולדתי קרנו עיני". לעומת זאת, כשנערכות שיחות במשפחה, שפת הדמויות מנמיכה ומגיעה אפילו עד לקללות.  למלים חשיבות רבה. זוהי חשיבות כפולה: מצד אחד – השימוש שעושה אדי כמספר במלים, ומצד שני – ההתייחסות למלים עצמן.
השימוש בשפה גבוהה בולט בביטויים שונים, כגון: כנזכר "קרנו עיני", "התחילה להזיל דמעות" (ע' 46), ראיתי בעיניה אהבה והתמסרות" (ע' 47). לעומת זאת, גם שפה נמוכה משמשת כמטפורה לרגשות מסוימים: "כאילו הראה לי [שמעון] אור שאסור לראות." (מוטיב העיניים). ושימוש נוסף  בשפה ממשלב לשוני נמוך מבטאת את תודעתו של אדי: "למה הוא לא יודע שיש דברים שהם בושה לחיים, שהם בושה לעצמו ולעצמי ולאימא שלנו." (ע' 40).

האירוניה (מחבר מובלע)
 יש לזכור כי המספר הוא גיבור הסיפור, אולם מאחוריו ומאחורי גילו עומד המחבר, וראייתו הבוגרת היא המאפשרת להתבונן בסיטואציה מתוך פרספקטיבה. לפיכך אנו עדים לפער מתמיד בין המגוחך לכואב. פער זה  נוצר גם באמצעות המעשים (למשל, הפחד הבלתי פרופורציונאלי מן המפקחת ועל כן מגוחך, אך מותיר בנו חמלה כלפיה) וכמובן באמצעות המלים (הוראות האם לבנים לגבי מתנת החתונה, הדיבור הנמוך ואפילו חיקוי הדיקציה של האם "שימון" וכדומה).

בסיפור נוצר פער אירוני בין דברי חיזו, המספר בגוף ראשון, לבין המחבר המובלע. האירוניה מתחדדת בשני אמצעים עיקריים:
  • באמצעות ציטוטים ישירים של דברי האם אותם מצטט חיזו המספר בשעת סיפורו. ציטוטים אלו לפעמים מובאים בשם האם  "אימא אומרת תמיד" ופעמים הם מוטמעים בדברי חיזו. שילוב דברי האם בדברי חיזו בדרכים אלו על ידי המחבר המובלע, מאפיין את חיזו כמספר מעורב, בלתי מהימן ויוצר אירוניה כלפי עמדתו. חיזו כמספר בגוף ראשון בלתי מהימן- הוא רואה את המציאות ומבין אותה, אך התמודדותו עם המצב היא על ידי הכחשה ולכן הוא מספר בלתי מהימן שלעיתים מצטייר כתמים וכבעל יכולת חלקית לפרש את המציאות. לכל אורך הסיפור המחבר המובלע רומז למה שמעבר לנראה בעניו של חיזו.
  • באמצעות מוטיב הסדר והניקיון. הניקיון והסדר הם מוטיב בסיפור הקשור לסוד של המשפחה ולניסיון להסתירו. המשפחה מקנה חשיבות עליונה לאופן בו דברים נראים כלפי חוץ- הכול צריך להראות נקי ומסודר. המשפחה מנקה את ה"לכלוך", אך האירוניה היא שהניקיון מכסה רק מלמעלה את הסוד הנורא של מחלת האם. הבית הנקי והמסודר נותן תחושה שלמראית עין הכול כשורה. הנקי והמסודר עוזר אמנם כשהחיים מתהפכים, אך אין הוא פותר את המצוקה.

 

דרכי עיצוב דמות המספר

1.             אנלוגיה ניגודית בין אדוארד לבין אחיו  -  בהתנהגות, באופי ובהופעה החיצונית.
2 . שימוש רב במילים "אמא שלי", "אמא שלנו", "אמא"  -  מעיד על הקשר עם האם,  על מקומה המשמעותי   
     בחייו, על הצורך שלו בה. כמו כן,  שימוש זה  מעיד אולי על המתח בין הראייה הילדותית המתבטאת במילה
     "אמא"  (לעומת "אמי") ובהשתוממות שלו מול קריסת עולמו, לבין הראייה הבוגרת לאורך כל הסיפור,  ראייה
    המנסה לפענח את המציאות (להסביר את התנהגות האח,  את התפנית במצב האם..)
3.             החתימה -  החתימה על המסמך הרפואי בסוף הסיפור היא סימבולית למעבר הכביכול מוצהר  מעולם הילדות
    לעולם המבוגרים,  מעין טקס התבגרות.  על חתימה צריך לשלם, כלומר:  בעולם המבוגרים יש אחריות, יש
    תשלומים,  יש חובות  (הוא חתם על שירות האמבולנס והוא קיבל את החשבון על כך).
4.             הכינוי "חיזו" שנדבק לדמות המספר.  חיזו הוא הגזר שקנתה בשבילו האם, והוא נועד לשמר את ראייתו של
     אדוארד - ("כשנולדתי קרנו עיניי – כך מספרת אימי"). כוחו של הילד-נער הוא בעיניו – בראייה, בהתבוננות, 
     בקליטת  רשמים,  ואכן הילד-המספר ניחן ברגישות יוצאת דופן למתרחש מסביב. 
5.             סגנון הכתיבה -  סגנון הכתיבה רגוע ומאופק.  הכתיבה זורמת ללא פאתוס.  למספר לא אצה הדרך,  הוא
     מתעכב על פרטים, מתפנה לכל.  סגנון כתיבה זה הולם את דמותו "המעגלת"  והמפייסת של המספר.

הדמויות
האם
אישה קשת יום מגדלת שני בנים לבדה. שמה של האם לא מוזכר, השכנים הדביקו לה את השם "חיז'ו בטטה" מאחר שהייתה מגיעה לחנות ומבקשת חיז'ו לאדוארד ובטטה לשמעון.  האם היא אישה סגורה אינה מתקשרת עם סביבתה, אין לה חברים, והיא נמנעת מלהגיב אפילו לשאלות כמו "מה שלומך?". כל חייה מתנהלים סביב עבודתה, ניהול משק ביתה וילדיה. כאשר היא יוצאת לחנות הירקות היא הולכת מהר, כדי שאף אחד לא יציק לה בשאלותיו. כדי ששקיות הפלסטיק העמוסות בירקות לא יכאיבו לידיה היא קושרת לידיות מטפחת מבד. היא מתמודדת לבד עם קשיי הקיום. באופן כללי המשפחה מנסה ליצור דפוס של "אנחנו מול העולם".
סידרו לה עבודה כמנקה במרפאה. האם מתייחסת ברצינות לעבודתה. היא עובדת משש וחצי בבוקר עד שלוש אחר הצהרים. במקום עבודתה לא מדברת עם אף אחד, מהלכת תמיד בפנים רציניות, כשנודע לה שהמפקחת  מגיעה לעשות ביקורת היא עבדה שעות נוספות  וגייסה את ילדיה לעזרתה. והם מצידם שתפו פעולה ברצון, העיקר שהביקורת תעבור בהצלחה. חשוב היה לאם לרצות את מעבידה.
אם מחוץ לבית הפגינה האם חוסר ביטחון, ניסתה תמיד לרצות את סביבתה, הרי שבתוך ביתה שליטתה הייתה בלתי מעורערת.
 חיז'ו מציין  "להחלטות של אימא היה כוח שאי אפשר היה לשבור אף פעם". הכינויים חיז'ו ובטטה שהדביקה לבניה מלווים אותם גם אם אינם משקפים את תכונותיהם. בטטה לא שמן, נהפוך הוא. הוא בחור חסון ושרירי, ועל גופו אין עודפי שומן, אבל השם בטטה ממשיך ללוות אותו למרות הכול.
האם נוהגת לחלק הוראות לילדיה והם מצייתים באדישות. טון הדיבור הרועם של האם והפגנת הכעס הפכו את ילדיה לצייתנים אילמים. הם לא העזו להמרות את פיה ועשו כל מה שנתבקשו כדי להרגיע את הרוחות.  גם כשהאם חולה ושוכבת במיטתה, היא לא מוותרת על ניהול ביתה. היא שולחת הוראות לבניה "חיז'ו תעשה את הכביסה הכחולה על ארבעים במכונה, בטטה תקצר את הדשא עם הדלק הירוק שבפלסטיק", והם עשו ועדכנו.
האם לא מבחינה בתחושת אי הנוחות שהיא גורמת לילדיה כאשר היא מצווה עליהם לבצע מטלות ליד חבריהם. השאלה של אדוארד: "לפעמים אני לא יודע למי יש יותר בושה, לי, לשמעון או לאימא שלנו" מרמזת על מצוקתו של אדאורד למרות הפגנת האדישות .
האם אוהבת את ילדיה אך ממעטת להחצין זאת, אולי משום שחייה הקשים מאפילים על רגשותיה, או אולי מפני שהיא מאמינה כי חיבוק או ליטוף יפגעו בחוסנם של ילדיה. אדוארד מספר איך פעם, לאחר שסיימו לנקות את המרפאה, ראה את אימו הולכת מחובקת עם שמעון, הוא ניסה להיכנס ביניהם, אך הם לא אפשרו לו, ומשכו אותו לצידם האחר,  ואז  צעדו שלושתם מחובקים לכיוון הבית. המספר מדגיש כי מדובר באירוע חד פעמי ומציין כמה הרגיש מאושר באותו רגע. מכאן ניתן להבין, כי למרות ההכחשות, גם לאדאורד חסר החיבוק והמגע האימהי.
 הילדים  הם כל עולמה של האם, והיא מנסה לחנך אותם על פי דרכה. היא מבקשת מהם לא לדבר בבית הספר אל המורים אלא אם הם נשאלים, לא להתחצף ולעשות רושם טוב על כולם כדי שלא יחשבו עליהם דברים רעים.
האם רואה בערך החיסכון ערך עליון. המצב הכלכלי כמובן מחייב חיסכון בבגדים, אוכל וכל דבר הנרכש בכסף, אבל האם נהגה לחסוך גם בחיוכים ובמגע לא הכרחי. חיז'ו מצהיר כי אימא עשתה עבורם הכול והוא לא הרגיש חסך כלשהו, אבל, לדבריו, שמעון לעומתו מפגין מרירות. אפילו בדיבורים היא מצווה עליהם לחסוך.
עולמה מבוסס על האכלה בלבד, לכן היא גם מכנה אותם בדמות של מאכלים. העשייה שלה בעולם; קניית מזון והכנתו. בנוסף, יש עיסוק במאכלים שהיא מחביאה בחדר שינה בחושך.


השינוי באם מתרחש כאשר היא מתבשרת על הפסקת עבודתה. מהשלב הזה חייה נותרו ריקים. מבחינה כלכלית היא לא נפגעת, היא אמורה לקבל קצבה עבור הילדים שתאפשר לה להתקיים. אבל הפיטורים ערערו אותה מבחינה רגשית. היא נשארת בבית וכל היום מנקה ומבשלת. בגינה היא שותלת בצלים מתוך אמונה שאין דבר הבריא מבצל. בבקרים היא ממשיכה להתנהג כרגיל, היא מעירה את הילדים מכינה להם סנדוויצ'ים עם גבינה ובצל ירוק  ושולחת אותם לבית הספר.  מה קורה במשך היום אין המספר יודע אך הוא מבחין כי בלילה האם לא רגועה. היא קמה מתיישבת ונאנחת. אדוארד מודאג , ולשאלתו היכן כואב לה היא מצביעה על ליבה. הלב מטונימי למצב הרגשי בו נמצאת האם. (מצב פסיכו-סומאטי) היא נמצאת במצוקה. סדר היום שלה נפגע, היא מתקשה להתמודד עם סדר יום חדש, ונכנסת למצב דיכאוני. האם בודדה, מרגישה כי אין בה תועלת, היא אינה יכולה לשאת יותר בעול החיים ומבקשת את מותה. שמעון הוא זה שמבחין באימו שרצה לכיוון הפרדסים, בדמעות הוא מספר לאדוארד והשכנה פרטן את שהיה. שלושתם פנו לפרדס לחפש את האם, וזו נמצאה תחת אחד העצים שמלתה מופשלת עד הירכיים,ידיה שרוטות , עיניה פקוחות למחצה והיא ממלמלת "אני לא יכולה יותר" והדמעות זולגות מעיניה. שמעון ואדוארד הרימו בקושי את האם, שלא חדלה לומר:"חיז'ו בטטה ילד קטן שלי אני לא יכולה יותר". האם חסרת כוחות, אדוארד לוקח את העניינים בידיים, מרגיע את האם, ומוביל אותה לביתם. שם מחכה להם אמבולנס שהוזמן על ידי השכנה למורת רוחו של אדוארד. החובשים בודקים את האם, שואלים שאלות, האם לא מסוגלת לענות, אך המספר מציין כי ראה במבטיה אהבה והתמסרות. האם כאילו העבירה את האחריות של כל מה שרובץ עליה לידיהם של שני החובשים, אנשים זרים מעורבים בחיי האם. (כמה אירוני  מצבה  בשברונה – כמי ששמרה  עצמה מפני כל זר כל חייה, היא מוצאת עצמה, שלא ביודעין, חשופה תרתי משמע, "מתמסרת לשני החובשים,  המטפלים החדשים שלה,  ואולי מוכנה להחליף אותם בנו... הם היו נעימים ומבינים וכמו שלטו באמא שלי.  למרות שהיא לא ענתה להם,  ראיתי שמבטיה אהבה והתמסרות"). אדוארד רואה בכך הוכחה לכישלון מול החיים. הבועה המשפחתית שהאם רצתה כל כך לבודד נפרצת. אחרי שבועיים האם נשלחת לאשפוז, למרות המרחק היא לא מוותרת על השליטה, נראה כי הטלת מטלות על בניה נותנים לה עוגן ומשמעות, ואולי נותנים גם לבניה תחושה שהכול כמעט כרגיל.
אי אפשר להתעלם מהסימנים המוקדמים למוזרויות של האם ולמצוקות הנפשיות שלה. זה מתבטא בכפייתיות לגבי המזון של ילדיה, בנקיון, בסדר, בניתוק הבולט מהסביבה, בהליכה המהירה ברחוב, גם בהוראות הקפדניות שלה לבנים, כאשר היא כופה עליהם התנהגות מבוקרת באופן קיצוני. כמובן, חיזו מזכיר גם את ההתפרצויות, שמהן הוא חושש. הוא מכנה זאת "עצבים". הבנים למדו לא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אדוארד בעיקר, בשל בגרותו, מגלה אמפתיה למצבה של האם. הוא מודע יותר מאחיו למצב של האימא, ומשום כך הוא מקבל את החלטותיה ולא מערער עליהן. אדוארד חושש מערעור עצביה של אמו. הוא מכנה זאת  "רגעים של עצבים".  אז הם עומדים  "אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש, כדי שהכל ירגע." אך את המשבר הנפשי של האם אי אפשר לעצור. כוחותיה הנפשיים לבסוף "נגמרים". והיא מאושפזת.....
לסיכום: האם היא אישה קשת יום, סגורה בתוך עולמה. אוהבת את ילדיה, אך מתקשה לחשוף את רגשותיה. היא אישה בודדה, ובסופו של סיפור הבדידות מכניעה אותה, והיא נזקקת לאשפוז.
חיז'ו ובטטה
כל אחד מהאחים מייצג גישה לחיים וכל אחד מהם מקיים קשר אחר עם האם, מין "שילוש קדוש" בלתי ניתן להפרדה. (כאמור לדעת חיזו, המספר.)
חיז'ו ובטטה הם אדאורד ושמעון. הכינויים חיז'ו ובטטה הוענקו להם על ידי האם בלידתם. חיז'ו פירושו גזר, ובטטה - תפוח אדמה. כאשר אדוארד נולד עיניו קרנו ובברית המילה הן נותרו פתוחות, ועל כן החליטה האם, כי כוחו בעיניו ונהגה להאכילו בהרבה גזר, כי גזר טוב לעיניים. שמעון לעומתו נולד שמנמן ועל כן נהגה האם להאכילו בתפוחי אדמה.
חיז'ו הוא הבן הבכור, והוא בן 16 ואחיו בטטה הוא הבן הצעיר והוא בן 13 וחודשיים. הסיפור כולו מסופר דרך עיניו של חיז'ו. חיז'ו מציין כי ראייתו אומנם אינה טובה מראייתם של אחרים, אך יש לו יכולת לקלוט דברים ולנצור אותם. דמותה של האם משתקפת בעיקר מדמותו של הבן הבכור. נראה כי העובדה שהילדים גדלים בלי אב יוצרת אצל חיז'ו צורך לתמוך באימו ולאמץ את תפיסת עולה. כמוה הוא מסוגר, משתדל שלא לראות דבר מעבר למשפחתו. חיז'ו מציין מספר פעמים כי הכי חשוב לו זה שכולם ביחד. גם לאחר שהאם מאבדת שפיות ובורחת לפרדס, חיז'ו המודאג מציין: "נרגעתי אחרי שראיתי כי נשארנו שלושתנו בתוך הבית".
אדוארד,המספר,הוא הבוגר והוא לוקח תפקיד הורי.גם את תהליך ההתבגרות בסיפור הוא עובד כילד הורי (=במשפחות בהן יש הורה חולה או שקשיי התפקוד של אחד ההורים נמשך לאורך זמן ניתן לראות שהילד הבכור מקבל על עצמו את תפקיד ההורה. ילד בתפקיד זה הופך לרציני ובוגר מדי ומתנהג שלא בהתאם לגילו ומוותר על הספונטניות בחייו).הוא שותף לאם,כמו בן זוג. חיזו כאמור לוקח על עצמו הרבה אחריות.
הוא מסור מאוד לאימו, והיא בראש מעייניו. כאשר בטטה שובר בשוגג את הביצים שהאם שומרת מתחת למיטה, והאם מתנפלת עליו בצעקות, חיז'ו תומך באם ולא יוצא לעזרת אחיו, למרות חוסר ההגינות בהתנהגות האם.



חיז'ו אוהב את אחיו ודואג לו עד השלב שהוא פוגע באם. חיז'ו שומר בקנאות על מקומו בתא המשפחתי. כאשר הם נוסעים במונית לחתונה חיז'ו מציין כי הוא מרגיש אחראי על שמעון, שכן הוא האח הגדול שתפקידו להגן על אחיו הקטן. הוא מדמה את אחיו לנסיך יפה ותמים וחושש שמא יפגע. הוא מוטרד מהמחשבה שלא יצליח להחזיר את שמעון הביתה לאימא. יש כאן קונוטציה מקראית לסיפור יוסף ואחיו. דבר המדגיש את היחס האמביוולנטי של חיז'ו לבטטה.
חיז'ו אוהב את אחיו אך מקנא בו. הוא שומר על אחיו כדי לרצות את אימו, כי הוא יודע עד כמה הוא חשוב לה. בטטה משמש מראה הפוכה לחיז'ו. דרכו מנסה חיז'ו להבין את עצמו. חיז'ו מבחין בהבדלים החיצונים והמנטאליים בינו ובין אחיו בטטה - בניגוד לשמו הוא בחור בעל מבנה גוף של ספורטאי, הוא נער עם שרירים מאורכים ודקים גוון עור שזוף וורידים בולטים המעניקים לו חזות גברית. חיז'ו מתבונן בו ומחליט כי בקיץ הקרוב גם הוא יעסוק בספורט כדי להראות טוב יותר, אבל הוא יודע כי לא יעמוד באתגר. חיז'ו נראה ליד בטטה כמו לולב כפוף ומרגיש לידו שמן ומגושם.
לאדוארד (חיז'ו) יש  אולי ביקורת על אימו, אבל הוא לא מעז אפילו לחשוב על כך, הוא חושש שמא זה יפגע בשלמות המשפחה. הוא מאמץ את סגנון החיים של אימו, ומתבונן רק בתוך ביתו. לעומתו  שמעון, מרבה להסתכל סביב, מבחין בשונות, ומבקש תיקון. הוא רומז כי לאחרים טוב יותר. הם הולכים לים בשבת ואוכלים אוכל לא כשר. לאחרים יש סקטבורד, חצר עם פרגולה, ואפילו אימא שהולכת לבריכה ביום שישי עם בגד ים משלה. סגנון החיים שבו מתקנא שמעון מנוגד לסגנון החיים שלו ושל משפחתו ומלמד על החסך שלו.
מנהגיה של האם מעוררים לעיתים את כעסו של שמעון והוא מבקר בקול.  הוא מדבר על המנהג לשים ביצים ושאר ירקות מתחת למיטה כי קריר שם יותר ועל נקניק הסלאמי המוחבא מאחורי כותונת הלילה של האם, נקניק שהם לא זוכים לאכול ממנו אף על  פי שהיו רוצים לעשות זאת. פעם אף ברח מהבית לאחר שאימו כעסה עליו כששטף ריצפה ושבר ביצים שהיו מתחת למיטה. לשמעון קשה להפנים את העובדה שמתחת למיטה מאחסנים מוצרי מזון.
* מראה: נראה כלולב כפוף. כוחו בעיניו.
* אופי: מעדיף את השהיה בבית על פני היציאה החוצה, מבודד ללא חברים, מופנם ורגיש, "אבהי" (מחליף את דמות האב החסר בסיפור) לוקח אחריות מרצונו.
* התנהגות: מנותק מהסביבה ומכונס במציאות החיים שבבית. לוקח אחריות על משפחתו, לאחר אשפוז אימו, הופך להיות ממלא מקומה בניהול הבית ודאגה לאחיו.
* יחס לאם: מפגין יחס אמפטי, דאג, חרד למצבה. מבין שבכוחותיה היא מנסה לשמור על המשפחה, והוא מעמיד עצמו כמסייע לה, נאמן למסריה ולדרישותיה ללא עוררין.
שיא השינוי וההתבגרות של חיז'ו בא לביטוי בחתימה על המסמך הרפואי. הנער נקלע למציאות בלתי נסבלת לגילו.  הוא נדרש לחתום את שמו על המסמך הרפואי שהגישו החובשים,  ועליו התנוססו המילים המפתיעות והקשות:  "ניסיון להתאבדות". חתימה זו של הילד היא למעשה חתימת סוף עידן התמימות שלו,  הקץ הרשמי של ילדותו-נערותו. אדוארד מבין ש"החממה"  שבתוכה הם חיו, נפרצה,  והוא "לא יכול לעשות כלום מול המילים של הסמכות הלבנה בחלוקים.  הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים.  הרגשתי שהם ההוכחה לכישלון שלנו מול החיים" -  זו התוודעות כואבת!!! 
הסיפור מסתיים כך שהרבה שאלות נותרות פתוחות. לא ברור אם חיז'ו יצליח לתפקד כשהאם לא לצידו, לא ברור מה גורלה של האם ומה יעלה בגורל המשפחה.   

בטטה לעומת חיז'ו הוא ילד פתוח הרואה גם מעבר לחלון ביתו. הוא מורד בתפיסה החינוכית של אימו. יש לו חברים והוא זורם עם החיים. קשה לו להשלים עם התנהלותה של האם והוא מעז לבקר. הוא מנסה למשוך את חיז'ו, לצידו אבל חיז'ו נשאר נאמן לאימו. כאשר שמעון מראה לחיז'ו את הנקניק התלוי מאחורי הכותונת חיז'ו מבטל את חשיבות העניין, כאשר שמעון מדבר על הכיף שבסקטבורד ומציין כי לאכול בשר וחלב זה טעים  וללכת לים בשבת זה נהדר ועוד, חיז'ו רוצה לומר לו דברים שמשקפים את תפיסת עולמו "מה קורה לך תפסיק להסתכל, תתרכז בחיים שלך עם אימא שלנו ואיתי" אבל אומר לו בקול: "סתום את הפה".
שמעון מתנהג כמו כולם, הוא מרשה לעצמו לצעוק ולאיים גם על אימו. יום אחד בעת ששטף את הרצפה שבר בשוגג ביצים שהיו מונחות מתחת למיטה. האם שחמתה בערה בה, מגדפת את שמעון ואומרת לו :"לך קיבינימט, לא צריכה את הניקיון שלך, עד שאתה עושה משהו אתה עושה זבל". שמעון לא מוותר הוא מחזיר בצעקות מוציא שני מילונים ומנפץ על הרצפה ואחר כך עוזב את הבית בטריקת דלת. למחרת הכול נרגע "מטאטאים הכול מתחת לשטיח" לא מזכירים את מה שהיה כאילו לא היו דברים מעולם.  חיז'ו מציין כי בטטה מתנהג תמיד ככול ילד נורמאלי בן גילו הוא יודע לצעוק ומעז להתעצבן ולאיים מוציא את כעסיו וממשיך הלאה. כאשר חיז'ו  משווה את עצמו לבטטה, הוא מבחין בהבדל ביניהם ויודע כי התנהגותו של אחיו נורמטיבית יותר משלו. בטטה מחצין רגשות, אומר את אשר על ליבו מורד בדור ההורים ואילו חיז'ו מדחיק  מפנים ומקבל על עצמו את הדרך החינוכית שהתוותה אימו. גם לאחר שהאם אושפזה בטטה משחק מאושר עם חברים בחצר כאילו לא קרה דבר, ואילו חיז'ו לוקח את האחריות עליו, מחליף את האם, ובטטה מקבל זאת בטבעיות. יתכן כי בטטה הגיב כך משום שברור לו כי חיז'ו ייקח אחריות .

* מראה: ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, יש לו מבנה גוף ספורטיבי, כוחו בגופו.
* אופי: טיפוס אקטיבי, מעדיף את המשחקים בחוץ. תמיד מנסה לשבור את השיאים של עצמו.
* התנהגות: מרדן, מערער על הסדר הקיים. אינו מקבל את המציאות כפי שהיא, אינו חושש מעימותים, לאחר אשפוזה של אמו, הוא ממשיך לחיות את עולמו הילדותי כהרגלו.
* יחס לאם: אינו חושש להתעמת עם אמו, למרות שאוהב אותה. מגלה דאגה כשהאם מתמטטת ובוכה, אך מהר מאוד חוזר לשגרת חייו, לא ניכר (על פי זוית הראיה של אחיו) שהוא מוטרד מהיעדר אמו.

מוטיבים
מוטיב חוזר - אזכור חוזר ונשנה של רעיון, חפץ, אירוע או צרוף מילים ביצירה.
החזרה על המוטיב מצביעה על חשיבותו בעיני המחבר. למוטיב משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית הפשוטה שלו.

תפקידי המוטיב ביצירה:
א. ארגון העלילה וקישור בין חלקיה על ידי הופעה בחלקים שונים של היצירה.
ב. אמצעי לאפיון דמות.
ג. מדגיש רעיון מרכזי, מסר, או מוסר השכל ביצירה.
א.            מוטיב השתיקה, ה"אין דיבור"
אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את האם (חיזו בטטה) היא השתיקה שלה, ה"אילמות", חוסר התגובה שלה כלפי אנשים שאינם שני בניה: "אמא לא מגיבה"; "בעבודה שלה היא לא מדברת עם אף אחד" (37) ; "אמא למדה לחסוך בדיבורים ובהבעות פנים, וכמעט לא שמענו אותה מדברת מחוץ לבית" (38); "בעבודה אני שומרת על עצמי, אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר" (38). היא מנסה ללמד את בניה להשתדל להמעיט בדיבור כמוה "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם...ככה לא יחשבו עליכם רע" (38). גם בסיום הסיפור, כאשר החובשים שואלים אותה שאלות היא אינה מסוגלת לענות.
היות וחיזו - בטטה לא נהגה לדבר הרבה, וכאשר כן דיברה, למילותיה היה כוח חזק ביותר: "הכוח שלה היה במילים שהיא דיברה איתנו וברגעים של עצבים, שמולם עמדנו אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש
מי הם האנשים בסיפור שכן משמיעים את קולם?
ראשית השכנים הלועגים: "צועקים על אמא שלנו בשם הכינוי שלה" (37); המפקחת המודיעה על מועד ביקורת הנקיון במרפאה (37); החובשים השואלים שאלות (47); פרטן (השכנה) שמחליטה להשאיר את פניה של חיזו - בטטה רטובים (47); ואנשים בלתי מזוהים המסבירים לאדוארד היכן טוב יותר שאמו תהיה (48) ולמעשה מפרקים את כל עולמו. האנשים החיצוניים למשפחה, הפונים בדיבור אל המשפחה, נתפסים על ידי אדוארד כאנשים רעים ומאיימים. על השכנה פרטן הוא אומר: "שנאתי את הקול הדואג שלה, את הבעת הפנים המרחמת" (45). על האנשים שהחליטו להוציא את האם מהבית הוא אומר: "...למרות שבקול שלהם שמעתי רע" (48).
אנו רואים כי למוטיב השתיקה יש שני תפקידים מרכזיים:
1. אמצעי לאפיון דמותה של האם חיזו – בטטה. השתיקה מאפיינת אותה ביחסיה עם הסביבה, ומעידה על הפחד העצום שהיא חשה מכל מגע עם אחרים. השתיקה במקרה זה מעידה על נחיתות. רק בתוך ביתה היא מרשה לעצמה לדבר, ואז לדיבור שלה יש גם כוח השפעה.
2.  הדגשת המסר של היצירה. חיזו בטטה שותקת כי אינה יכולה לעמוד מול כוחם של הסמכויות המדברות, המודיעות, הקובעות, המחליטות מה יהיה גורלה. השתיקה שלה מול הדיבור של השאר מעצימה את הביקורת החברתית כלפי המעמדות החזקים ויחסם המתנשא כלפי החלשים בחברה. האנשים הנאלצים לשתוק הם החלשים בחברה. האנשים המדברים – הם החזקים – והכוח שלהם הרסני.
ב.            מוטיב המבטים והעיניים
אדוארד - חיזו (גזר במרוקאית), גיבור הסיפור, נקרא כך כי אמו החליטה שכוחו בעיניו ויש להאכילו בגזר הבריא לעיניים (36). ואכן חיזו מעיד על עצמו כי יש לו זכרון צילומי: "אבל אני רואה שש-שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי. כי כזה אני..." (38). בהמשך הסיפור מתברר כי חיזו בראייתו הצילומית אכן מקפיא אירועים מחייו, אך אינו מנתח את משמעותם, ואינו מתמודד באמת עם מה שעיניו רואות.

מבחינה זו הוא צדק באומרו "ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת" – הוא אכן מטשטש את המציאות כדי לא להתמודד עם הדלות, המוזרות והניתוק מן הסביבה, בה הוא חי.
אדוארד מתבונן על אחיו שמעון. אדוארד מרגיש נחות כאשר הוא מתבונן על אחיו הקטן שמעון: "ואני מסתכל עליו דרך החלונות, עוקב אחריו בריצות שלו, בצחוקים שלו עם חברים, ומרגיש איך אני מתכווץ מולו. איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי, ולא מוצא תשובות" (41). הוא מרגיש כי אחיו, בניגוד אליו, מצליח להיות "נורמאלי" ולהשתלב בחברה.
אבל כאשר אדוארד מתבונן על אמו ועל אחיו הנמצאים ביחד איתו בתוך הבית - הוא נרגע. הם כל עולמו. וכל רצונו לשמור על שלמות משפחתו הקטנה. "... ואני מהחדר שלי משקיף על הכל ואוהב איך שהכל ניראה ... אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו." (43-44) אמירה זאת מותירה תחושה מרירה לאור סיומו של הסיפור. רצונו העז של אדוארד לשמר את חיי משפחתו לא מתממש.
מוטיב המבטים משמש כאן באופן מובהק לעיצוב דמותו של גיבור הסיפור - אדוארד.
אך מעבר לעיצוב דמותו של אדוארד, המבטים בסיפורנו מסייעים מאוד להבין את המסר והביקורת החברתית של הסיפור:
מבטי הסביבה על המשפחה נתנו לאדוארד, לשמעון ולאמו תחושה של נחיתות, של חריגות, של שונות ומוזרות. תחושה של 'משהו לא בסדר אצלינו'. תחושה ששופטים אותם. למשל נאמר כי חיזו בטטה "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא אישה עצלנית" (37). הם מאוד היו רוצים שאף אחד לא יתבונן עליהם, והיו מאוד מודעים לכך שאנשים דווקא כן מתבוננים. מבינים זאת מתוך הקטע המתאר את שלושתם לאחר נקיון המרפאה, שמחים, מלוכדים ומחובקים. נאמר אז: "שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" (39). באותה סיטואציה הם חשו, מצד אחד, משוחררים מן המבטים המעיקים של הסביבה, אבל מצד שני ברור כי הם כל הזמן מודעים למבטים עליהם.
גם אדוארד ושמעון הביטו על סביבתם, אך באופן אחר. המבט שלהם היה מבט מקנא, מבט של אדם חלש כלפי חברה חזקה:  "אבל אני חושב שאני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו..." (39). המבטים של שמעון על הסביבה הובילו אותו לחשוב כי "אולי לאחרים יותר טוב" (39). אדוארד, לעומתו, היה מאוים ומפוחד מהתבוננות אובייקטיבית על הסביבה.
התבוננות כזו עלולה היתה להוכיח לו שחייו אינם מושלמים, וכי הם דלים ועלובים ביחס לאחרים. מצב כזה הינו בלתי נסבל עבורו. לכן הוא אומר ביחס לאחיו שמעון "ואני רציתי לצעוק עליו, מה קורה לך תפסיק להסתכל..." (39).
מתואר בפירוט גם המבט של האחים מתוך חלונות המונית בדרכם לחתונה. בנסיעה הם מגלים עולם חדש, חיים אחרים שאינם מוכרים להם: "החיים נראים כל כך אחרים במקום שהוא לא שלנו" (43).  . הם מוקסמים מן האורות של העיר הגדולה, אורות של בניינים גבוהים, נורות ניאון של כל מיני חנויות וכו'. הקורא המכיר ערים גדולות אינו מבין על מה ההתרגשות. לכן נסיעה זו מבליטה את חייהם הדלים בפריפריה, בשולי החברה, בשכונה שאין בה בניינים גבוהים, חנויות מפוארות וכו'.
גם בנסיעה זו, כפי שציינו לגבי המבט על הסביבה,  מבטו של אדוארד שונה ממבטו של שמעון. שמעון "פותח את השמשה כדי שתיכנס לו רוח יותר חזקה על הפנים" (43). מתוך משפט זה אנו מבינים כי שמעון מעוניין לשאוף את העולם החדש, המלהיב, השונה אל תוכו ולהתמזג עימו.
אדוארד מרגיש ההיפך, הוא חש עצבות ומרגיש חוסר בטחון מחוץ לבית שלו: "דרך חלון המונית הערב שהופך יותר ויותר חשוך עושה אותי לפעמים עצוב, כי אני כמעט לא מכיר לילה עם הרבה אנשים שמסתובבים במקומות שהם לא הבית שלנו" (43).
ג.              מוטיב הבושה וההשתחררות ממנה
המשפחה כולה חיה בתוך הבושה המעמדית הנוצרת בעטיו של המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שלה, בניגוד למעמדם (המרומז) של אחרים. הבושה מתחזקת בגלל המנהגים שהאם משרישה אצל ילדיה, ותמציתם – הסתגרות בפני העולם החיצון האורב להם. וכאילו לא די בכל אלה – האם מנסה להתאבד ומאושפזת עקב פגיעה בנפשה. לכל אלה ניתן להוסיף את ההשערה, כי ילדים הגדלים ללא אב (בוודאי בתקופה בה עוסק הסיפור) מתביישים במצבם המשפחתי.
השחרור קיים באופן חלקי אצל האם ואצל שמעון עוד לפני ניסיון ההתאבדות, אך הוא מבשיל אצל כל אחד מהם  לאחר מכן. חיזו שרוי בתוך הבושה לאורך הסיפור, אך היות שהוא המספר, ומכיוון שהוא מגולל את הסיפור כולו בפני כל מי שיקרא את הסיפור, אנו, כקוראים, עדים לתהליך ההשתחררות שהוא עובר בעצם סיפורו של הסיפור. אנו מבינים זאת רק עם סיום הקריאה. שחרור זה איננו חלק מעלילת הסיפור עצמה, כי אם פועל יוצא שלו, והמסקנה היא מסקנתו של הקורא.


ד.             מוטיב הניקיון
מוטיב זה מעצב בסיפור את ההתמודדות המשפחתית עם ה"לכלוך" שבמשפחה, להראות כלפי חוץ שהכול בסדר, הניקיון מכסה את הסוד של מחלת האם.

הקונפליקטים בסיפור
הקונפליקט המרכזי של הסיפור הוא מאבק הכוחות בין הרצון לשמר את הסדר הקיים לבין הרצון לפרוץ החוצה. סיום הסיפור משקף את קונפליקט זה כאשר מצד אחד אנחנו רואים שאדוארד מצליח לקבל על עצמו את השליטה על הבית ואחיו מקבל את סמכותו, הוא ניגש לחשבונות שיש לשלם, מאשר לאחיו לשחק בחוץ אומר לאחיו לשמור על עצמו. מצד שני, התחושה היא שהוא לא מגלם את עצמו בתפקיד האחראי בבית, אלא את אמו. זהו סיפור שמצב בחזית את מצבה הקשה של משפחה חסרה אבל אדוארד, המספר, לא מזכיר את האב ואת סיבת נפקדותו אפילו פעם. רצונו לשמור על הקיים ולהציג את משפחתו הכוללת את אמו ואחיו כגרעין אחד מונעת ממנו את אזכור האב. הוא לא מעוניין לצייר משפחה שיש בה פגימה.
המציאות האחרת, הכוללת את הממסד, נמצאת ברקע הסיפור אבל בכל זאת מהדהדת המחאה החברתית כלפי ה"הגמוניה האשכנזית" ששלטה בארץ, שמיוצגת בסיפור על ידי קופת החולים של ההסתדרות בה עבדה האם.
 תפיסת העולם של המספר לא עומדת במבחן המציאות כשהאם מתמוטטת. חייבת הייתה להיות התערבות של כוחות חיצוניים, דבר שערער את עולמו של אדוארד.
1. קונפליקט בין האם (ובהשפעתה חיזו) ובין הסביבה החיצונית.
ניתן לחלק קונפליקט זה לשניים:
א. הקונפליקט בין האם וחיזו ובין שכניהם:
כבר בתחילת הסיפור מתואר כיצד האם מאוימת מאוד מן הסביבה ולכן נמנעת מכל מגע מיותר עם אנשים אחרים. אין לה קשרים חברתיים וכל עולמה מתרכז בביתה ובשני ילדיה. הסביבה קולטת את חריגותה ומכנה אותה בשם "חיזו בטטה", כנראה בזלזול. גם בנה אדוארד (חיזו) הפנים את הפחד והרתיעה מן הסביבה. לכל אורך הסיפור אנו נתקלים בביטויים המביעים את פחדיו של חיזו מפני חדירת התרבות החיצונית אל הבית, ורצונו לשמר את הקיים בכל מחיר. הוא מוטרד ומודע למבטי הסביבה עליהם כמשפחה חריגה. קונפליקט זה לא נפתר. חיזו עדיין מנסה לשמר את הבית כפי שהיה, במקום לנסות להתאימו יותר לסביבה החיצונית, במיוחד לאחר עזיבת האם. משפחה זו נותרת חריגה ושולית בתוך אוכלוסייה המצויה בעצמה בתוך שולי החברה הישראלית.
ב. הקונפליקט בין האם וחיזו ובין נציגי הממסד:
בתחילת הסיפור אנו מקבלים רמזים לקונפליקט שיתפתח מאוד בהמשך בין האם ובין נציגי הממסד. הדמות המפחידה ביותר את המשפחה היא המפקחת הבוחנת את עבודת הנקיון של האם במרפאה. לאחר מכן מתוארת התחלת הידרדרותה הבריאותית של האם בשל החלטתה של "אישה אחת שבאה לבקר אותה כמה פעמים..." (כנראה עובדת סוציאלית) להפסיק את עבודתה בנקיון המרפאה. בשעת המשבר, לאחר החזרת האם מן הפרדס, החובשים התייחסו אליה כאל חפץ "הם נגעו בה בכל מיני מקומות" (47) וקבעו בלי לבדוק לעומק כי היא ניסתה להתאבד. לאחר שבועיים לקחו אותה (כנראה לבית חולים לחולי נפש).
דמויות בלתי ידועות, נציגים של הממסד, השתלטו בתוך זמן קצר על חייה של משפחה קטנה ואוהבת בדרכה שלה.
גם קונפליקט זה לא נפתר. אשפוזה של האם רק מעצים את הכוחניות של נציגי הממסד (המייצגים מעמד חברתי גבוה יותר) ביחס לחוסר האונים של המשפחה. כך נוצר פער גדול עוד יותר ממה שנדמה בהתחלה.
2. קונפליקט נוסף התקיים בין שמעון – בטטה ובין אמו ואחיו.
שמעון מתואר כבר מלידתו כילד "בריא וגדול", ומתואר כחזק יותר פיזית מאשר אדוארד. הקורא אכן מרגיש כי אופן התמודדותו של שמעון עם הסביבה ועם חריגותם של מנהגי האם הוא נורמאלי יותר, בריא וחזק יותר. הוא אינו מפחד להתבונן על הסובבים אותו ולהשוות את צורת חייהם עם חייו. מבט זה עוזר לו להתבונן על משפחתו באופן אובייקטיבי יותר. הוא קולט את העוני והדלות בו הם חיים ("עד מתי נחיה ככה?" 40), ואת המנהגים המוזרים של האם בהם הוא מתבייש מאוד ("פה היא שמה נקניק אדי? שאל אותי בגיחוך" 44). הוא אינו מפחד מעימות ("דאיי. דאיי. מה את שמה לי ביצים שמה, נמאס לי, איפה, איייפה שמים ביצים מתחת למיטה, תלכי קיבינימט עם הביצים שלך" 42) ומהבעת כעס ("...והוציא גם שני מלונים מתחת למיטה וניפץ אותם על הרצפה ועזב את הבית ויצא." 42).

העיסוק בספורט של קפיצה רחוק יותר וגבוה יותר מסמלת את הרצון של שמעון להתקדם, להתרחק, להגיע למעמד חברתי גבוה יותר. כל המאפיינים הללו גורמים לעימות בין שמעון ובין אדוארד ואימו. גם אדוארד וגם האם מפחדים מן הסביבה החיצונית ורוצים בכל מאודם לשמר את המציאות הפשוטה והדלה בה הם חיים. כאשר שמעון מביע את תסכולו ומורת רוחו מן המצב, אדוארד מנסה להשתיקו ("...ורק הייתי סותם לו את הפה ואומר לו, "שתוק יא חתיכת בטטה"").
גם קונפליקט זה לא נפתר עם עזיבתה של האם. שמעון – בטטה אמנם מרגיש כעת משוחרר יותר ("חשבתי שהוא מתחיל להרגיש משוחרר..." 49) ואולי אפילו שמח במידה מסוימת ("הוא זמזם משהו. שמעתי בקול שלו שהוא שמח." 49). אך הרצון שלו לחיות כמו משפחות אחרות לא ניראה כי יתגשם בעתיד הקרוב. הוא ואחיו עדיין נותרים באותו מעמד חברתי בו היו מצויים לפני עזיבתה של האם. סביר גם להניח כי ימשיכו ויכוחים בין שמעון ואדוארד על אורח החיים הרצוי והנכון להם.

הסיום בסיפור "חיזו בטטה"
סיום סגור פתוח (שני סוגים של התרה):
סיום סגור - הבעיות, הסיבוכים והקונפליקט המרכזי ביצירה נפתרים. בסיום סגור נסגר מעגל חיים (פרק בחיים) אם במוות, בפרידה, בלידה, או נישואים (הסוגרים פרקים קודמים לטובת קשר חדש).
סיום פתוח - הבעיות, הסיבוכים והקונפליקט המרכזי ביצירה אינם נפתרים. גורלן של הדמויות אינו נמסר לקורא.
סיום הסיפור שלפנינו סוגר פרק מסוים בחיי המשפחה של חיזו,  בטטה ואמם. במשך 16 שנים האם גידלה את בניה לבד. כעת,  עם הפרידה ממנה, הם פותחים פרק חדש בחייהם בו יצטרכו לחיות לבדם ולהתמודד עם החיים בעצמם. אם נתייחס רק לכך אזי נטעה ונאמר כי סיום הסיפור הינו "סיום סגור".
לאור כל האמור לעיל ניתן לומר בוודאות כי סיום הסיפור "חיזו בטטה" הוא סיום פתוח היות שהקונפליקטים השונים לא באו לידי פתרון.

אפשר לראות את הסיפור בשלושה מישורים:
1. סיפור משפחה שמתאר חיי משפחה משגרה למשבר,
2. סיפור התבגרות שמתייחס בעיקר לדמותו של אדוארד שמתעסק בין השאר בשאלת הזהות העצמית, בתובנות שלו על עולם המבוגרים,בקונפליקט של אחיו עם אימו. שני הילדים עוברים תהליך חניכה לקראת סוף הסיפור, ועולה השאלה האם הצליחו לגבש זהות משלהם לאחר שהאם מפנה את מקומה, והם מוצאים את עצמם לבד מול העולם. זוהי חניכה של אדם שחוזר לתפקד בדפוסים להם היה מורגל מלכתחילה, אך בשינוי.
3. סיפור ביקורת על החברה וההתמודדות שלה עם משפחה במשבר.
הביקורת החברתית בסיפור "חיזו בטטה"
ציטוט מתוך דברי הסופר בעיתון "ידיעות אחרונות":
"אני דור ראשון שגדל בארץ, ספגתי הרבה 'ארץ ישראל'. כשחזרתי הביתה הייתי מסתכל על ההורים שלי ושואל: איך הם קשורים לכל זה??? אמא לא ידעה לקרוא עברית. הכתיבה היא הנקמה שלי. רוצה לנקום בכל מי שגרם לבית גידולי לא להיות מושלם. אני מנסה לאמץ ולחבק את הפרופיל הישראלי בתרבות, באוכל, במשפחה, בבית. זה נורא קשה. זו טרגדיה בשבילי".
הסופר רוצה לנקום באמצעות סיפוריו. רוצה לנקום בכל אותם אנשים שגרמו לו להרגיש כי הוא חריג, חלש, שונה, וחסר.
דברים קשים אלו מתחברים לביקורת החברתית המובעת בספור.
חיזו בטטה ושני בניה מתוארים כמשפחה המצויה בשולי החברה (בדיוק כמו משפחתו האמתית של הסופר סמי ברדוגו).
למה הכוונה "בשולי החברה"? אנשי השוליים (המכונים גם "ארץ ישראל השניה") הם אנשים בעלי מעמד חברתי וכלכלי נמוך, החיים בישובים שאינם מרכזיים (בפריפריה) או בשכונות הממוקמות בשולי הערים הגדולות. מדובר באנשים קשי - יום, אשר חיים בתחושת קיפוח נוראית. אין להם כוח פוליטי לשנות את גורלם בעצמם והם נזקקים לחסדיהם של בעלי העוצמה בחברה. בסיפור שלפנינו דווקא המשפחה שחיה בשולי החברה הישראלית היא זו שעומדת במרכז הסיפור.

הדמויות הממסדיות בסיפור, החזקות, המחליטות מה יהיה גורלם של החלשים (כמו: המפקחת, העובדת הסוציאלית, החובשים, והרשויות המחליטות לקחת את חיזו בטטה לבית חולים פסיכיאטרי) נוהגות בחוסר רגישות ובהתנשאות כלפי המשפחה חסרת האונים.
משפטים ישירים המעידים על חוסר האונים של חיזו מצויים לקראת סיום הסיפור כאשר החובשים מגיעים: "היה להם יתרון עלי ועל שמעון, הם ידעו עליה עכשיו יותר ממה שאנחנו ידענו עליה כל חיינו" (47) "..לא העזתי לעמוד מול השניים" (47) "ידעתי שהם לא מפרשים נכון את כל מה שקרה ושוב הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום מול המילים של הסמכות הלבנה בחלוקים. הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים. הרגשתי שהם ההוכחה לכישלון שלנו מול החיים".  (48)
מול העולם המסוגף של משפחה ענייה זו, החיה בצמצום  ושוקדת לאורך כל הדרך  לחסוך בכל  - בבגדים,  באוכל... -  שוכן עולם אחר,  עולם שבע -  עולם של "סקייטבורד",  של  "עוף עם גבינה"  ושל "חצר עם פרגולה כזאת מעץ" .  זהו עולמם של בני המעמד הבורגני הנהנים ממנעמי החיים ומפינוקים (אולי נרמז כאן הניגוד בין ספרדים לאשכנזים?).  שמעון,  אחיו הצעיר של המספר,  צופה על מנעמים אלה בעיניים פקוחות,  כרוצה לומר לאחיו:  "תראה איך אנחנו חיים,  ואיך הם חיים..."   זו מעין גרסה רכה של מי שמנסה לקפוץ אגרוף ולהניף את נס המרד החברתי.
עולמה של משפחה זו נטול פינוקים  הן מטעמים כלכליים והן מטעמים חינוכיים המתמצים  בדרכה החינוכית הקשוחה של האם.  המספר,  בניגוד לאחיו הצעיר,  מנסה "לטייח",  להתעלם ממה שיש לאחרים,  לא להציץ במה שיש להם,  לבטל את דברי אחיו הצעיר.  ברם זה האחרון אינו יכול וגם אינו רוצה להסתיר את קנאתו ב"עשירים"  והוא אומר את דברו.  הפינוק היחידי שלו הם זוכים, הוא הנסיעה לחתונה במונית.  בשעה זו הם כביכול יוצאים ממעגל העוני,  כי "דרך חלון המונית החיים נראים כל כך אחרים במקום שהוא לא שלנו".
הפסקת עבודת האם מדרדרת כמובן את מצבם הכלכלי אולי אל מתחת לקו העוני,  שלא לדבר על כל ההשפלה הכרוכה בזה.  האם החרוצה שנאבקה לחיות בכבוד,  הופכת שלא ברצונה ושלא בטובתה לעול על החברה.  מעתה היא תחיה על קצבה דלה, וכמנהלת משק בית טובה היא מנסה להתמודד במצב החדש ולהדק את החגורה הכלכלית.  
אולם  טרדות הפרנסה והדאגה הקיומית  מכריעות אותה עד כדי התמוטטות נפשית  וניסיון התאבדות.  היחידים שנחלצים לעזור הם השכנים,  ואולי ניתן לראות בזה שמץ אופטימיות.
לסיכום,  הממסד האטום והמנוכר לא הניח לדל לחיות בדלותו, במקרה הטוב,  אלא הפך אותו לדל יותר,  ויתירה מזאת:  דרש ממנו , באטימותו, גם את חשבון האמבולנס!!!
אנו מרגישים כי לא היתה הצדקה ממשית לפרק את משפחתה של חיזו בטטה. ניתן היה לסייע להם בדרכים אחרות. תחושה זו של אי צדק מבהירה לנו כי הסיפור מביע ביקורת חברתית קשה באשר ליחסם של "החזקים" כלפי "החלשים" בחברה הישראלית.
לאורך כל הסיפור יש עימות סמוי בין המציאות האפורה (ואולי: השחורה) שבה חיים האם ושני בניה ובין המציאות האחרת, שאליה הם עורגים בסתר. הסיפור נושא בתוכו מחאה קשה על המציאות החברתית בעיירות הפיתוח, ועל הנחשלות הכלכלית של תושבי המקום המזוהים בעיקר עם עדות המזרח. יש כאן קול זעקה, קול מחאה על יחס החברה לחלשים. וכידוע מידת הנאורות של חברה נמדדת ביחסה לחוליות החלשות בשרשרת. כאן בסיפור מיוצגת משפחה מרוקאית. יש כאן התרסה על הזהות שבין עדה ומעמד. המעמד הנמוך נמצא בפריפריה, בעיירות הפיתוח, והוא בדרך כלל מורכב מבני עדות המזרח. מתוארת כאן מציאות קשה של עוני ושל התמקדות בצרכים החומריים בלבד. אין שום רמז ללימודיהם של הילדים, להישגיהם, לשאיפות אינטלקטואליות שלהם ולתקווה להיחלץ מן הביצה שבה הם חיים. מתוארות כאן שתי חברות מקבילות, שאין השקה ביניהן ולא נקודת מפגש. מעמדות שונים, ולמרבה הכאב מדובר בזיהוי עדתי לכל מעמד.
האם ובניה חיים בתחושת מצור, כמובלעת בתוך המציאות שסביבם. האם בונה חומת מגן סביבה וסביב ילדיה, מתוך ניסיון להתעלם מן המציאות האחרת, שחיים בה אנשים אחרים. יש היררכיה של קירבה אל המציאות, ועוד נראה זאת באפיון הדמויות להלן: "סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אימא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו" (ע' 37).

*אמצעי עיצוב מרכזיים:
מוטיב הראיה, -ניגודים:מציאות אחת ומציאות אחרת, טכניקת הכתיבה הפוליפונית (רב קולית).

משימות העשרה
1. כתוב המשך לסיפור בהיקף של 1-2 עמודים.
2. כתוב מכתב של אדוארד לאימו  בניסיון  לשתף אותה באחת מחוויותיו או בבעיה כלשהי.
3. כתוב יומן קצר של שמעון המתייחס למשפחתו ולחברה מסביב.
4. חבר דו-שיח בין  2 האחים  שנותרו בגפם,  לאחר אישפוז האם.
5. המחז אחת מהתמונות בסיפור / צייר אחת מתמונות הסיפור.
6. בנה מצגת  של מיפוי הדמויות.


שאלות מתוך בחינות בגרות לסיפור "חיז'ו בטטה".

1. אחד המאפיינים של הסיפור הקצר הוא הסיבוך בעלילה.                                                                                                    הסבר את הסיבוך בעלילה הסיפור "חיז'ו בטטה".                                                                                                    האם סיבוך זה נפתר בסוף הסיפור? הסבר והדגם את דבריך (חורף תשס"ז).

2. תאר יחסים בין דורות בסיפור "חיז'ו בטטה".                                                                                  האם קשר זה מוצג בסיפור באור ביקורתי? הסבר והדגם את דבריך. (חורף תשס"ו).

3. איזה יחס (למשל: אהדה, חמלה, הערכה, הסתייגות, דחייה, רגשות מעורבים) מעוררת בך הדמות הראשית בסיפור? הסבר והדגם מה בדמות ובאופן הצגתה מעוררים בך יחס כזה (קיץ תשס"ה).

4. בסיפורים רבים עיצוב הדמויות נעשה באמצעות שימוש באמצעים הבאים:                                                                                   –   מוטיבים חוזרים.                                                                                                                                                                      –  תקבולות ( = אנאלוגיות).                                                                                                                                                          –  ניגודים (בדמות עצמה או בינה לבין דמויות אחרות).                                                                                                                                 –  תיאורי טבע.                                                                                                                                                              הסבר כיצד אחד מאמצעים אלה תורם לעיצוב דמות בסיפור "חיז'ו טטה".. (חורף תשס"ב).

5. בחר בסיפור שבמרכזו דמות הרחוקה מעולמך, למשל: בגילה, בתקופתה, בסביבתה החברתית.                                                                                                                                                      מה גורם לך להרגיש כלפי הדמות יחס של הבנה / הזדהות, יחס של ריחוק או יחס שמעורבים בו הזדהות וריחוק. הסבר והדגם.                                                                                                                                                בדבריך התייחס לתכונות של הדמות, ו/או התנהגותה, ו/או מחשבותיה. (קיץ תשס"ב).

6. תאר את הפתיחה של הסיפור, והסבר כיצד פרטים המופיעים בפתיחה רומזים על התפתחויות המתרחשות בהמשך הסיפור. (קיץ תש"ס).

7. סיפורים רבים מתארים מצב של  פגימה [פגימה מהמילה 'פגום', משהו לא בסדר] למשל באישיותה של דמות מרכזית, ביחסים בין דמויות, במצב החברתי של הדמויות.                                                                                    הסבר: מהי הפגימה, ומה הגורם לה בסיפור "חיז'ו בטטה? האם היא מגיעה לידי תיקון במהלך העלילה? אם כן באיזה אופן, ואם לא מה מונע  את תיקונה? (קיץ תשנ"ח).

8. תאר את הפתיחה ואת הסיום של הסיפור "חיז'ו בטטה".
            מה תרומתם של הפתיחה והסיום לבניית משמעותו של כל אחד מן הסיפורים?

9. בחר בשתי דמויות מסיפור אחד שלמדת ובחן את התנהגותה של כל אחת מהן:
            האם היא אקטיבית, פאסיבית או יש בה שילוב של פאסיביות ואקטיביות?
            פרט ונמק דבריך.

10.                 סיום סגור פותר את כל השאלות והתסבוכות, שהוצגו במהלכו של הסיפור, ואילו  סיום פתוח אינו מוסר לקורא על גורלן של הדמויות ואינו פותר את כל הבעיות,  שעלו במהלך היצירה.
            האם הסיום של הסיפור "חיז'ו בטטה" הוא סגור או פתוח?
            נמק את דבריך תוך התייחסות להגדרה שלעיל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה