יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

הכרזת העצמאות, רקע חשוב,בתוכנית החלוקה נקבע כי,קיימות מספר נקודות השוואה בין תוכנית החלוקה והכרזת העצמאות, דומה, שונה,ההכרזה מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים, הצדקה היסטורית, מוסרית, רעיונית, הצדקה בינלאומית,היחס למיעוטים בהכרזת העצמאות, הוכחות להיות מדינת ישראל מדינה יהודית, הכוחות להיות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית




הכרזת העצמאות:

רקע חשוב:
ב-29 בנובמבר 1947, קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטת 181 - תוכנית החלוקה, שהתבססה על שתי הנחות יסוד:
א'. ליהודים ולערבים יש קשר וזיקה מוצדקת לשטחי ארץ ישראל המערבית.
ב'. לאור מעשי האיבה בין היהודים לערבים, לאני תן להקים מדינה משותפת.

בתוכנית החלוקה נקבע כי:
א'. המנדט הבריטי בארץ ישראל נכשל ולכן עליו להסתיים.
ב'. שטחה של ארץ ישראל המערבית, יתחלק לשתי מדינות - יהודית וערבית.
ג'. שתי המדינות ינהיגו משטרים דמוקרטיים, יכוננו חוקה דמוקרטית, וישתפו ביניהם פעולה בתחומים כלכליים.
ד'. ירושלים תהפוך לעיר בינלאומית. 

תכנית החלוקה העניקה למעשה הכרה ולגיטיציה משפטית בינלאומית של העם היהודי להתיישב ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

ערביי ארץ ישראל לא הסכימו לקבל את תוכנית החלוקה ופתחו במתקפה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. כך החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, שנמשך כחצי שנה עד ל-15 במאי 1948.

בתאריך זה [בחצות], היה אמור להסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל, ואחרון החיילים הבריטיים היה צריך לעזוב את הארץ. דוד בן-גוריון, שעמד בראש הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, החליט לנצל את המצב ולהכריז על הקמת המדינה עוד באותו יום.

הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, שהייתה בעד יישום תוכנית החלוקה, החליטה ליישם באופן חד צדדי את תוכנית החלוקה ולהקים את המדינה היהודית. 
ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.

למחרת החל השלב השני של מלחמת העצמאות, במהלכו ניסו מדינות ערב [צבאות מצרים, סוריה, ירדן, עירק, לבנון ויחידות סיוע מערב הסעודית, תימן וסודן], למנוע את יישום תוכנית החלוקה, על ידי חיסול היישוב היהודי בארץ ישראל. השלב השני של מלחמת העצמאות נמשך עד ינואר 1949 [נועד שבו ישראל ומדינות ערב חתמו על הסכמי שביתת נשק ביניהם]
בסיום מלחמת העצמאות שורטט הגבול בין מדינת ישראל בירוק, ולכן זכה לכינוי "הקו הירוק".
גבול זה היה שונה מהגבולות שפורטו בתוכנית החלוקה. מדינות ערב סירבו להכיר בקיומה של מדינת ישראל, וקראו ליישום תוכנית החלוקה [שאותה ביקשו למנוע על ידי ההתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל].

פרופסור גביזון טוענת כי:"לאחר החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, החלטת הערבים להתנגד לה בכוח כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית, הייתה מלחמה לא מוצדקת, והניסיון הפלסטיני לחייב את ישראל לקבל על עצמה אחריות בלעדית לתוצאות המלחמה הזו הוא חסר בסיס מוסרי או משפטי. מי שיוצא למלחמה מסכן את עצמו. הוא לא יכול להלין אם הפסיד בה, ואם תוצאות ההפסד כואבות".

קיימות מספר נקודות השוואה בין תוכנית החלוקה והכרזת העצמאות:
דומה:
א'. על פי תכונית החלוקה והכרזת העצמאות - שתי המדינות צריכות: לקיים משטר דמוקרטי ולשמור על העקרונות הדמוקרטיים + לקיים בחירות דמוקרטיות + לשמור על זכויות האדם וזכויות המיעוטים.

ב'. בהחלטת החלוקה נאמר שהאסיפה המכוננת של המדינה היהודית והערבית, תכונן חוקה דמוקרטית. גם בהכרזת העצמאות יש התחייבות לכינון חוקה [עד לתאריך 1 באוקטובר 1948].

ג'. גם בתוכנית החלוקה וגם בהכרזת העצמאות קיימת לגיטימציה לעלייה חופשית של יהודים אל המדינה היהודית.


שונה:
א'. החלטת החלוקה דיברה על הצורך להקים שתי מדינות (יהודית וערבית), ואילו הכרזת העצמאות התייחסה רק להקמת מדינה יהודית [הכרזת העצמאות הייתה ניסיון של ההנהגה היהודית ליישם באופן חד צדדי את המלצותיה של תוכנית החלוקה לגבי הקמת מדינה יהודית, שכן הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה ויצאו למלחמה נגד היישוב היהודי].

ב'. תוכנית החלוקה התייחסה לגבולות של המדינות, ואילו בהכרזת העצמאות אין התייחסות לגבולות [משום שמלחמת העצמאות עוד לא נגמרה בתקופה שבה התקבלה הכרזת העצמאות].

ג' בתכנית החלוקה אזור ירושלים הוכרז כאזור בינלאומי, לעומת זאת בהכרזת העצמאות אין התייחסות ספציפית למעמדה של ירושלים.




בהכרזת העצמאות כתובים היסודות למשטר במדינת ישראל, שעל פיהם המדינה אמורה להתנהג.

ההכרזה מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים:
1. היסטורי - אידיאולוגי: המפרט את ההצדקות להקמת מדינה יהודית דווקא בארץ ישראל.
2. הכזרתי - אופרטיבי: הודיע על הקמת המדינה, קביעת שם המדינה, אופיה והגדרת מוסדותיה.
3. עקרוני - מהותי: המפרט את העקרונות שעל פיהם אמורה המדינה להתנהג [כלפי פנים - עקרונות המשטר, וכלפי חוץ - ביחסים שבין ישראל ושכונותיה].

כל מי שקורא את הכרזת העצמאות יכול ליראות בבירור כי מדינת ישראל על פי האמור בכרזה היא: מדינה יהודית ודמוקרטית.

א'. ההצדקות להקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל: בחלק הראשון של ההכרזה קיימים הסברים לשאלה - מדוע הקים העם היהודי את מדינתו דווקא בארץ ישראל:

1. הצדקה היסטורית - העם היהודי חי בארץ ישראל לפני אלפי שנים והוגלה ממנה פעמיים [לאחר חורבן בית המקדש הראשון והשני]. למרות שעם ישראל היה בגלות, לא פסק הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל. יהודים עלו לארץ, הקימו ישובים והחיו את השפה העברית. היהודים לא זנחו מעולם את השאיפה לעצמאות מדינית בארץ ישראל, ושמרו על קשר רגשי ודתי לארץ [התפללו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", תפילה לכיוון ירושלים], משום כך כאשר העם היהודי הצליח להקים מדינה היה ברור שהוא יעשה את זה במולדתו ההיסטורית.

2. הצדקה מוסרית - במלחמת העולם השנייה הושמד כשליש מהעם היהודי. אם הייתה קיימת מדינה יהודית או היו מאפשרים ליהודים לעלות לארץ ישראל. חלק גדול מהיהודים היה ניצל. לכן נוצר הכרח מוסרי לאפשר לעם היהודי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

3.הצדקה רעיונית - בשנת 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון, בו התגבש הרעיון הציוני שקרא ליהודים לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. היהודים הגיעו דווקא לארץ ישראל בגלל הרעיון הציוני שקרא ליהודים לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.

4. הצדקות הנשענות על החלטות בעל תוקף משפטי בין לאומי - קיימות החלטות משפטיות בעלות תוקף בינלאומי המכירות בקשר הקיים בין היהודים וארץ ישראל, בהן יש הסכמה מפורשת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל כגון:
*הצהרת בלפור - בתאריך 2.11.1917 אושרה הצהרת בלפור על ידי חבר הלאומים. בהצהרה שנתנה ממשלת בריטניה לתנועה הציונית, יש הכרה בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל, ובריטניה מתחייבת לעשות כמיטב יכולתה לעזור לעם היהודי להקים מחדש את מדינתו היהודית בארץ ישראל
*טופס המדנט - בשנת 1920 קיבלה בריטניה מנדט על ארץ ישראל. בטופס המנדט ישנה הכרה בקשר בין העם היהודי ובין ארץ ישראל, והתחייבות לעזור ליהודים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
* כ"ט בנובמבר - בתאריך 29.11.1947 התקבלה ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית. ההחלטה נתנה תוקף בין לאומי לזכותו של העם היהודי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

שלוש ההצדקות הראשונות מבוססות על לגיטימציה פנימית - הבאה מן האזרחים החיים בארץ ישראל, לעומת זאת ההצדקה הרביעית היא חיצונית, כלומר היא נשענת על תמיכה של מדינות אחרות בעולם התומכות בהקמת מדינה ישראל.



ב'. הוכחות שמדינת ישראל היא מדינה יהודית:
1. מבחינה הצהרתית והכרזתית, נאמר בהכרזת העצמאות במפורש כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית:"... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".
2. המדינה קבעה יעד לאומי לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות:"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" [ יש קריאה מפורשת דווקא ליהודים לעלות לארץ ישראל, בשל הרצון להשיג רוב יהודי בישראל, כמדינה יהודית].
3. יש בהכרזה קריאה לעם היהודי: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו". [יש קריאה דווקא לעם היהודי בתפוצות לסייע ולחיזוק התשתית הכלכלית של המדינה, משום שזו מדינה יהודית, האמורה לפעול למען העם היהודי].
4. בהכרזה מצויינת הנאמנות למסורת היהודית:"מדינת ישראל... תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונן של נביאי ישראל" [המוסדות והחוקים במדינת ישראל יתבססו על מקורות יהודיים, משום שזו מדינה יהודית].

ג' הוכחות שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית:
בהכרזת העצמאות באים לידי ביטוי עקרונות דמוקרטיים רבים. למרות שהמילה "דמוקרטיה" לא נזכרה במפורש בגוף ההכרזה. כל מי שקורא את ההכרזה יכול לראות בוודאות כי המדינה אמורה לפעול על פי עקרונות דמוקרטיים כגון:

1. קיום בחירות - במגילה מצויין במפורש כי יתקיימו בחירות, ובחירות הן תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי ["...ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה"].
2. עקרון הפרדת הרשויות: במגילה מצויין במפורש כי תהיה רשות מחוקקת ורשות מבצעת, וידוע שהפרשת הרשויות היא אחד המאפיינים שמתקיימים במשטר דמוקרטי. ["...תפעל מועצת העם כמועצה מדינית זמנית, ומוסד הביצוע שלה, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית..."].
3. עקרון השוויון והחירות: במגילת העצמאות מצויין כי במדינה שתקום יישמרו זכויות טבעיות ובסיסיות כגון שוויון וחירות, שהן תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי [תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" + "תבטיח חופש מצפון, דת, לשון, חינוך ותרבות"]
4. עקרון הפלורליזם: במגילת העצמאות מובטח שהמדינה תשמור על רב תרבותיות ועל הדברים החשובים לכל הקבוצות שיחיו במדינה ["תשקוד על פיתוח הארץ טובת כל תושביה" + "תשמור על המקומות הקדושות לכל הדתות"]

ד'. היחס למיעוטים בהכרזת העצמאות:
1.מדינת ישראל התחייבה בהכרזת העצמאות לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין.

2. מדינת ישראל הבטיחה לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות.
3. מדינת ישראל התחייבה לפתח את הארץ לטובת כל תושביה.
4. מדינת ישראל קראה לערביי ישראל לקחת חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה [לערביי ישראל יהיו נציגים בכל מוסדות המדינה].

ה'. הפשרה שעשה דוד בן גוריון לגבי איזכור האל בהכרזה:
למרות ההסכמה הכללית ששרה בין חזרי מועצת העם הזמנית שחתמו על הכרזת העצמאות, בדבר חשיבות ההכרזה על מדינת ישראל, לא הייתה בפועל, תמימות דעים לגבי ההגדרה של המושג "מדינה יהודית". הדתיים רצו להדגיש בהכרזה יסודות דתיים כדי לתת להכרזה משמעות דתית [כתיבת שם ה' וציטוט מהתנ"ך], ואילו הלא דתיים רצו להדגיש בהכרזה כי המדינה שתקום היא מדינה חילונית. בסופו של דבר התקבלה הצעת פשרה, ולהכרזת העצמאות התווסף המשפט: "מתון בטחון בצור ישראל": עבור הדתיים "צור ישראל" הוא אחד הכינויים של הקב"ה ["אבינו שבשמיים צור ישראל וגואלו" / "צור משלו אכלנו..."], ואילו הלא דתיים מפרשים את המשפט כהצהרה המאמינה בכוחו של העם היהודי לעמוד באתגרים הקשים העומדים בפניו [כמו אבן צור שהיא אבן קשה וחזקה].








‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה