יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

עזרא פרק א' - סיכום



                     עזרא פרק א'


הפרק עוסק בהצרהת כורש ותוצאותיה. בעקבות הצהרה זו התארגנה מיד קבוצת העולים הראשונה לשוב לציון מגלות בבל בהנהגתו של ששבצר הנשיא ליהודה.

פסוקים: 1-4 : הצהרת כורש ורקעה ההיסטורי

פסוקים 1-4 עוסקים בהצהרת כורש על מתן רשיון ליהודים לשוב לציון ולבנות את מקדשם (נוסח ההצהרה מופיע בפסוקים 2-4).
מועד ההצהרה(פסוק 1):
 "ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור".
תאריך הצהרת כורש: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס" (פסוק1)המשמעות: בשנת מלכותו הראשונה של כורש מלך פרס על בבל,שנת 538 לפנה"ס, לאחר שכבש את בבל בחודש תשרי בשנת  539 לפנה"ס.
 עפ"י הנאמר בפסוק 1, תאריך הצהרת כורש תואם לסיומן של 70 שנות שעבוד וגלות שניבא ירמיהו "לכלות דבר ה' מפי ירמיה", כלומר : כשכלו, כשהסתיימו, 70 שנות שעבוד וגלות לבבל, כפי שקבע הנביא ירמיה על פי דבר ה: "והיתה כל הארץ הזאת לחרבה, לשמה, ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה; והיה כמלאות שבעים שנה, אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאם ה' את עוונם ועל הארץ כשדים, ושמתי אותה לשממות עולם"(ירמיה כ"ה/11-12).
נבואה זו חוזרת גם בירמיהו כ"ט/10. לפי הנאמר בנבואה זו, ניבא הנביא ירמיה כי השעבוד לבבל ימשך שבעים שנה.לאחר תקופה זו בבל תובס ותבוא הישועה לעם ישראל. תקופה זו כוללת שעבוד וגלות לבבל. נבואה זו נאמרה "בשנה הרביעית ליהיקים בן יאשיהו מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר מלך בבל" (כ"ה/1), כלומר: בשנת 605 לפנה"ס.
מתעורר הקושי:
 מדוע נאמר בפסוק 1 שתאריך הצהרת כורש הוא כנבואת ירמיה – לאחר סיומן של שבעים שנות שעבוד וגלות לבבל, הרי נבואה  זו של ירמיהו נאמרה בשנת מלכותו הראשונה של נבוכדנאצר מלך בבל, בשנת 605 לפנה"ס, והרי מתאריך זה ועד הצהרת כורש (538 לפנה"ס), עברו כ- 67 שנים ולא שבעים שנה כפי שניבא ירמיה(67=538-605).
אפשר ליישב את הקושי כך:את המספר "שבעים שנה" המופיע בנבואת ירמיה יש להבין כמספר טיפולוגי המבטא במקרא שלמות וסגולה מיוחדת, ואין כוונתו למספר המדויק: שבעים שנה.
דרכי פרסום ההצהרה(פסוק-1):
כורש פרסם את הצהרתו בפומבי ב- 2 דרכים:
1.בעל פה- "ויעבור קול בכל מלכותו"- אנשים הכריזו בקול את תוכן ההצהרה.
2.בכתב- "וגם במכתב"- כורש פרסם את הצהרתו בכתב כאשר שלח מכתבים אל הגולים היושבים בכל רחבי מלכותו.
הצהרת כורש היתה בעברית מפני שהופנתה אל גולי יהודה.
נוסח ההצהרה (פסוקים 2-4):
# כורש פותח את הכרזתו בהצגת עצמו: "כה אמר כורש מלך פרס"(פס' 2).
# כורש מציג את עצמו כשליח ה' אלוהי ישראל: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' ".
#השליחות שהטיל  ה' על כורש היא: "והוא פקד עלי לבנות לו בית" (פס' 2) -  בניית בית לה'.
כאן באה לידי ביטוי האוניברסליות של ה'-  המכוון את כל  ההתרחשויות בעולם.
#כורש מציין שבית ה' יבנה ב"ירושלים אשר ביהודה"(פס' 2)- עובדה זו תואמת את תפיסת המקרא לפיה: בית ה' נמצא בירושלים.
[כורש הוא עובד אלילים ואמונתו מאפשרת לו להאמין במספר אלים ולכן הוא יכול היה להציג את עצמו כשליח ה' אלוהי ישראל. כורש נהג לדבר אל כל עם בשפתו כדי לרכוש את אמון העם ועל ידי כך לייצב את השלטון שלו, ולכן יכול היה להציג את עצמו כשליח של ה' אלוהי ישראל].
# כורש מאפשר למי שרוצה, לעלות ליהודה כדי לבנות את בית ה': "מי בכם מכל עמו... ויעל לירושלים ויבן את בית ה' "(פס' 3). כורש מגדיר מפורשות את מטרות העלייה: "ויבן את בית ה' "- בניית בית לה'. זוהי זכות לאוטונומיה דתית בלבד!
בפסוק 3 מציג כורש שתי תפיסות של אלוהות:
1.     אל לאומי- אלוהי עם ישראל בלבד "מי בכם מכל עמו, יהיו אלוהיו עמו".
2.     אל מקומי- "..ה' אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים" (אל מקומי – תפיסה אלילית הגורסת שלכל מקום יש אל משלו).
 שתי התפיסות הנ"ל שונות מהתפיסה של ה'  המוצגת ע"י כורש בפסוק 2 (בפסוק 2 הציג כורש את ה' כאל אוניברסלי) וזאת משום שבפסוק 2 מדבר כורש על עצמו ואילו בפסוק 3 הוא מדבר אל עם ישראל.
# כורש חייב את האנשים היושבים בבבל לסייע לעולים בכסף, בזהב, ברכוש ובבהמה למימון הוצאות העלייה וכן לתרום תרומה למימון ההוצאות הכרוכות בבניית המקדש.
הביטוי "כל הנשאר..." מכוון לבנ"י שנשארו בבבל משום שלא רצו לעלות ליהודה.
הנשארים מכונים  בפסוק 4 "אנשי מקומו"=יהודים או גויים שגרו בקרבתו של העולה ובחרו שלא לעלות.אלה וגם אלה נדרשים לתמוך בעולים.
התגובות להצהרת כורש:
עפ"י הכתוב בפסוק 5 חלק מהגולים נענה והחליט לעלות. עם העולים נמנים "ראשי האבות ליהודה ובנימין והכוהנים והלויים". ראשי המשפחות של שבטי יהודה ובנימין,הכוהנים והלויים שרצו לחזור לתפקידם כמשרתים בקודש.
בראש העולים עמד ששבצר "הנשיא ליהודה" (פס' 8)= המנהיג של יהודה.
עפ"י הכתוב בפסוק 6 נראה שחלק מהגולים החליט שלא לעלות ובהתאם להוראת כורש (בפסוק 5) תמך בעולים "בכלי כסף , בזהב, ברכוש ובבהמה ובמגדנות =במתנות לבד על כל התנדב".
הסיבות להחלטת חלק מהגולים לא לעלות:
1.עפ"י תעודות שנתגלו היה המצב הכלכלי של חלק מהגולים טוב מאוד ולכן הם לא רצו לוותר על השפע הכלכלי ולהתחיל חיים חדשים בארץ חרבה.
2.חלק מהיושבים בגולה נולד בגולה ,ולכן לא היתה לו זיקה כלשהי אל הארץ.
האם העליה היא זכות או חובה?
העליה היא זכות. ההוכחות הן:
1.כורש אומר: " מי בכם מכל עמו...ויעל..."(פס' 3)- כלומר: מי מבין העם,מי שרוצה.
2.כורש אומר: "וכל הנשאר...ינשואהו אנשי מקומו בכסף ובזהב..."(פס'  4).מכאן שאפשר להישאר (עפ"י הפרוש של הביטוי "אנשי מקומו" כמכוון לגולים היהודים).
 3.בפסוק 5 מוצגת רשימת העולים: "ראשי האבות ליהודה ובנימין והכוהנים והלויים...".   
  רשימה זו כוללת רק חלק מן הגולים.
אילו זכויות העניקה הצהרת כורש לעולים?
1.     הזכות לעלות ליהודה.
2.     הזכות להשתתף בבניין המקדש.
3.     הזכות של יהודי חסר אמצעים שרוצה לעלות ,לקבל משכניו תמיכה שתאפשר לו לעלות.
4.     "אנשי מקומו" של העולה (יהודים או גויים) יתרמו בהתאם ליכולתם הכלכלית תרומה לבניית בית המקדש.

עפ"י הצהרת כורש ניתנה לעולים אוטונומיה דתית בלבד (המקדש מציין את מעמדה של ירושלים מבחינה דתית ורוחנית בלבד).
עפ"י הצהרת כורש לא ניתנה לעולים אוטונומיה מדינית- יהודה נשארה בחסות פרס ועליה מינה כורש את ששבצר כ"נשיא"= מנהיג.
כורש מלך פרס מסר לששבצר את כלי המקדש שנלקחו בזמנם ע"י נבוזראדן שהיה שר של נבוכאדנצר מלך בבל. הכלים נלקחו עם חורבן המקדש ה-1 ואוחסנו ב"בית אלוהיו"(פס' 7)  של נבוכדנאצר. 
   


.







.
               

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה