יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

ירמיהו פרק ל"א 1-19 סיכום


ירמיהו

פרק ל"א,פסוקים 1 - 19:נבואת נחמה

בפסוקים אלה יש מספר נבואות נחמה לגולי ממלכת ישראל/שומרון/אפרים שהוגלו ע"י אשור בשנת 722/1 לפנה"ס.
  ירמיהו הוא נביא מיהודה ועיקר נבואותיו מופנה לתושבי ממלכת יהודה.חלק מנבואותיו מופנה לגולי ממלכת ישראל שיושבים בגולה כ-100 שנה.הסיבה היא:
בשנת 622 לפנה"ס (רפורמה של יאשיהו) ניכרת מגמה פוליטית:ניסיון לקרב את השרידים של ממלכת ישראל ליהודה,ולאחד אותם עם ממלכת יהודה.נראה שדברי ירמיהו תואמים מגמה זו.

פסוקים 1-5:דו שיח בין ה' לבין עם ישראל

ה':"מצא חן במדבר עם שרידי חרב"(פסוק 1).ה' מצהיר שהעם מצא חן בעיניו בהיותו במדבר.
משמעויות הביטוי "שרידי חרב":
1.כל בנ"י שניצלו מחרבו של פרעה ושרדו את הנדודים במדבר סיני .
2."המדבר" הוא מטאפורה לחורבן ולגלות ששבטי ישראל מצויים בהם בעת אמירת הדברים ע"י ירמיהו/ה'.
לפי פירוש זה:העם,בעת גלותו,מוצא חן בעיני ה'.
מכיוון שהעם מצא חן בעיני ה',ה' מתכוון "להרגיעו"=להביא לו מרגוע,להשיב את העם לארצו למקום מנוחה. בין שני הביטויים יש קשר של "סיבה ותוצאה".
העם:"מרחוק ה' נראה לי"=בעת יציאת מצרים,ה' נגלה לי.המשמעות היא:כעת,בעת היותי בגולה,ה' לא מתגלה אלי ולכן אינני בטוח שה' עדיין זוכר אותי .
ה':"אהבת עולם אהבתיך,על כן משחתיך חסד"= האהבה שלי אליך(=בנ"י) היא נצחית ולכן תמיד אוהב אתכם ואגמול לכם חסד=טוב.זוהי תגובת ה' על חוסר הביטחון של העם.
בפסוקים 3-4 מתאר ה'/ירמיהו את חסדי ה' לבני ממלכת ישראל:ממלכת ישראל תיבנה מחדש ותושביה ייהנו משפע ושמחה .
-"עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל "-העם מדומה לבתולה,אישה צעירה שכולה טוהר ותמימות ועתידה לפניה. בעתיד היא תרקוד בשמחה בליווי תופים.כך גם לאנשי ממלכת ישראל צפוי עתיד טוב ,הם יטוהרו מחטאים.
-"עוד תטעי כרמים בהרי שומרון,נטעו נוטעים וחללו"-ישראל יטעו כרמים ויזכו לחלל אותם.
["חילול כרם"- לפי ויקרא י"ט/23-25:
בשלוש השנים הראשונות-אסור לאכול את פרי העץ.יש להסיר את הפרי מהעץ כמו שמסירים עורלה.
בשנה הרביעית- יש להביא את הפירות למקדש ולאכלם בקדושה בבית המקדש.
בשנה החמישית-מותר לאכול את הפירות בכל מקום.
טקס המעבר של הכרם המקודש (=אסור באכילה) לחול(=מותר לאכילה) נקרא:"חילול כרם"].
משמעות ההבטחה היא:ישיבה ממושכת של העם בארצו ובניית המקדש.
הביטוי "עוד" חוזר בפסוקים אלה שלוש פעמים כדי לחזק את תוקף ההבטחה. נוצרת שרשרת של הבטחות שמגבירה את השמחה ואת ההתרגשות של קהל השומעים.
פסוק 5:כאשר יבשילו הענבים ,יעלו אותם החקלאים\האיכרים למקדש כביכורים "יש יום קראו נצרים בהר אפרים:קומו ונעלה ציון אל ה'..". "הנוצרים"(=שומרי הכרמים) יכריזו שהפירות בשלים ואפשר להעלותם לירושלים לבית המקדש.
דברי השומרים מלמדים על האיחוד הדתי המחודש של העם ועל תפיסת ריכוז הפולחן.
פסוק 6:הנביא מכריז על השמחה לרגל החזרת שרידי ממלעת ישראל מהגולה:"רנו ליעקב שמחה,וצהלו בראש הגויים.השמיעו,הללו ואמרו:הושע ה' את עמך את שארית ישראל!"
הגויים והגולים נקראים לשיר בשמחה לכבוד ישועת ישראל.הגויים יפנו אל ה' ויבקשו מה' להושיע את ישראל(בניגוד לעבר כאשר הגויים החריבו את ממלכת ישראל והיגלו את תושביה).
פסוק 7:תיאור הגאולה:איסוף הגולים והשבתם חזרה לארצם "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי-ארץ.בם עור ופסח הרה וילדת יחדיו,קהל גדול ישובו הנה".ההדגשה על העיוורים,הנכים והנשים ההרות נועדה לציין שאף אחד לא ישאר בגולה מסיבה/קושי כלשהו.ה' יסייע לכל מי שירצה לעלות
פסוק 8:"בבכי יבואו ובתחנונים אובילם".הבכי הוא בכי של שמחה ואושר על השיבה לארץ והתחנונים הם חרטה על חטאי העבר(החרטה היא שלב בתהליך החזרה בתשובה,והחזרה בתשובה היא אחד התנאים לשיבת העם לארצו).
"אוליכם אל נחלי המים,בדרך ישר לא יכשלו בה"-ה' יוליך את הגולים=העולים אל נחלי מים כדי שיוכלו להרוות את צמאונם בעת השיבה מן הגולה לארצם.
"כי הייתי לישראל אב,ואפרים בכורי הוא"-האהבה של ה' לעמו מדומה לאהבה של אב לבנו בכורו,אהבה נצחית. הבן הבכור היה בדרך כלל הבן המועדף והאהוב על האב.
משמעות הדימוי\מטאפורה: בני ישראל אהובים ומועדפים על ה' בהשוואה לעמים האחרים(אפרים היה השבט הגדול,המרכזי ולכן הוא מייצג את עשרת השבטים והממלכה נקראה על שמו).
פסוק 9:עמי העולם נקראים להכריז על גאולת ישראל ע"י ה' "שמעו דבר ה' הגויים,והגידו ממרחק ואמרו:מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו".

גאולת ישראל מתוארת באמצעות שני דימויים\מטאפורות:

1.זרייה=פיזור של קליפות התבואה ברוח,ואיסופן מחדש:
כמו שאיכר מסנן את גרעיני החיטה מתוך קליפתן ומפזר את הקליפות ברוח,כך ה' פיזר את עם ישראל בארצות הגולה,וכעת יאסוף אותם.התיאור הזה מעיד על הנס שיתרחש או על פעולה שתתבצע ע"י ה' כי רק כח עליון יכול לאסוף את הגולים ממקומות גלותם(האיכר אינו יכול לאסוף את קליפות גרעיני החיטה שהתפזרו ברוח)
2.שמירת הצאן ע"י הרועה:
כמו שרועה צאן שומר על צאנו ודואג לו,כך ישמור ה' על ישראל וידאג לו.
בין שתי הפעולות יש קשר של השלמה כי:קודם יתרחש איסוף הגולים ואחר כך השמירה על הגולים בדרכם לארץ.


פסוקים 11-13:שמחת העולים השבים לארץ וחייהם בארצם לאחר השיבה.

כאשר העולים יגיעו לארצם,הם יבואו למקדש "ובאו ורננו במרום ציון" המשמעות:עבודת ה' במקדש בהתאם לחוק ריכוז הפולחן."מרום ציון"-המקום הגבוה ביותר בציון=ירושלים והכוונה להר הבית.

פסוקים 14 – 19: הבטחות ה' לרחל.

הנבואה המוצגת בפסוקים נמנית עם נבואת הנחמה של ירמיהו (פרקים ל', לא' הם פרקי נבואת הנחמה).נבואת הנחמה שבפסוקים אלה מתייחסת אל עשרת השבטים המכונים:אפרים.
 (עשרת השבטים מכונים "אפרים" משום שאפרים היה השבט המרכזי ולכן הוא מייצג ומסמל את מלכות הצפון= מלכות עשרת השבטים).הנבואה מכוונת אל עשרת השבטים שגלו לאשור או אל שרידי עשרת השבטים שנותרו בארץ.

בפסוקים 16- 14 מוצג דו שיח בין ה' לרחל :

(רחל היא אימו של יוסף שהיה אביהם של אפרים ומנשה.במסורת ישראל מסמלת רחל אם מסורה ואוהבת).
הנביא ירמיהו מתאר מה ששמע בדמיונו הנבואי:"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים"( פס' 14). הביטוי "רמה" מציין שם של מקום או עוצמה- חוזק של הקול ששמע הנביא:קול רם.
ה"קול" ששמע הנביא הוא:
"נהי"= קינה.
"בכי תמרורים"=בכי מר (שורש: מ.ר.ר.),מרירות. הבוכה היא רחל המבכה על בניה כי "איננו" ירמיהו משתמש בלשון רבים "בניה" ובלשון יחיד " איננו" אולי כדי לבטא את גודל הכאב של רחל. רחל מתאבלת על בניה ובוכה עליהם כמו אם המתאבלת על בנה היחיד.רחל מסרבת להתנחם.

תשובת ה' לרחל:

"מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה
כי:
יש שכר לפעולתך..ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך...ושבו בנים לגבולם" (פס' 15- 16). 
ה' מרגיע את רחל הבוכייה ומבקש ממנה להימנע מבכי ודמעות. בכייה של רחל ותחינתה על בני יתקבלו אצל ה' ולכן ה' ייענה לתחינתה.
ה' מבטיח לרחל: "יש שכר לפעולתך" כלומר רחל תקבל גמול על פעולתה=בכייה ותחנוניה או על גידול ילדיה.
הגמול הוא:"ושבו מארץ אויב...ושבו בנים לגבולם".בניה= עשרת השבטים יחזרו מן הגולה לארצם, ארץ ישראל המכונה:"גבולם".



בפסוקים 17- 19 יש דו שיח בין ה' לבין אפרים:

בדמיונו הנבואי שומע הנביא קול.הקול הוא קולו של "אפרים"= עשרת השבטים.
אפרים משמיע דברי חרטה על חטאיו:
"ייסרתני ואוסר כעגל לא לומד"- ה' הטיל עלי ייסורים כעונש על חטאי ואני למדתי את הלקח מהעונש.
אפרים מדמה את עצמו לעגל שלא אולף לעבודה ולכן לא ידע איך להתנהג.
אפרים מבקש מה':"השיבני" ומתחייב "ואשובה".כלומר:אם ה' יקבל אותו או ישיב אותו לארצו הוא ישוב אל דרך ה' כי הוא מכיר בה',ה' הוא אלוהיו.
אחרי שחזר מהתנהגותו הרעה הוא מתחרט על התנהגותו ואחרי שהיה מודע לחטאיו,הוא היכה על רגליו כפי שנוהגים לעשות המקוננים "אחרי הודעי, ספקתי על ירך" (פס' 18).
אפרים אומר שהוא בוש ונכלם מכיוון שהוא נושא חרפה בגלל חטאים שעשה בימי נעוריו.אפרים טוען להגנתו שגילו הצעיר הוא הסיבה לחטאיו =החטאים של בני מלכות אפרים.
הנביא בחר להאשים את שבטי הצפון ולהציגם כאדם המביע צער וחרטה על התנהגותו הרעה.
בפסוק 19 מוצגת תגובת ה' לדברי אפרים שהתחרט על מעשיו:
"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים"?!- בביטוי זה יש שתי שאלות רטוריות:
1. האם אפרים הוא בן יקיר וחביב?!
2. האם אפרים הוא ילד שעשועים=ילד קטן שמשתעשעים בו?!
התשובה לשתי השאלות חיובית! אפרים הוא כמו ילד יקר וחביב ואפרים הוא כמו ילד שעשועים.
מכיון שאפרים הוא כמו בן יקר לאביו ומכיון שאפרים הוא ילד שעשועים של אביו,הרי שגם כאשר הוא חוטא ונענש על חטאיו,ה'= אביו ממשיך לזכור אותו לטובה ולרחם עליו "על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו".
("המו מעי"= המעיים מתנועעות.המשמעות היא:התעוררות רגש הרחמים).
התגובה הרגשית של ה' באה בתגובה להתנהגות הרגשית של אפרים כשנודע לו על חטאיו.
 הרעיון המובע בנבואה בפסוקים 19- 14 הוא:
שיבת עשרת השבטים שבגלות אשור לארצם אחרי שיחזרו בתשובה.
הרעיון הזה מוצג באמצעות המילה המנחה מהשורש: ש.ו.ב.

ש.ו.ב - מילה מנחה:

 משמעויות המילה/שורש בהקשרים בהם היא מופיעה:
"השיבני" (פס' 17)- נכונות ה' להחזיר את ישראל בתשובה.
"ואשובה" (פס' 17)- עם ישראל יחזור בתשובה, ישנה התנהגות לטובה.
"שובי" (פס' 18)- חזרת עם ישראל בתשובה.
"ושבו" (פס' 16)- העם היושב בגלות יחזור חזרה לארצו.
השורש מבטא את הגאולה הרוחנית=חזרת העם בתשובה ואת הגאולה הפיזית=חזרת העם לארצו.
רק אחרי הגאולה הרוחנית,תבוא הגאולה הפיזית.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה