יום שני, 24 בספטמבר 2012

ירח- נתן אלתרמן


ירח- נתן אלתרמן
יב 1
השיר ירח של אלתרמן מצוי בקובץ השירים "כוכבים בחוץ".
שירי כוכבים בחוץ חוללו סערה ספרותית עם הופעתם לפני כחמישים שנה והיו בין
הגורמים לתמורה שחלה בטעם הספרותי ובקונוונציות השיריות של אותה תקופה. הספר נתפס
כתופעה ייחודית בספרות העברית החדשה וסימן את המעבר בין הדורות: מדור
ביאליק-טשרניחובסקי לדור שלונסקי-אלתרמן, וכן את עלייתו של אלתרמן אל מרכז הבמה
הספרותית. בה בשעה שהמבקרים נחלקו בדעותיהם בהערכת שירה זו, קהל הקוראים נענה
בהתלהבות לשירים, שהילכו עליו קסם . כמעט כל מי שכתב דבר-מה על אלתרמן תיאר גם
את עצמתו של המפגש בינו ובין הספר המיוחד הזה. כיום, אין עוררין על חשיבותם של
שירים אלה ועל מעמדם המרכזי בשירה העברית.

בשיר בן שלושת הבתים מתוארת עמדתו המסורתית של המשורר העומד וצופה בעולם בעמדו ליד החלון. מתוך השגרה המחניקה של החיים נגלה מראה ישן, כמעט משומש, ואפילו לו יש רגע שבו הוא נולד מחדש.
השיר מתאר סיטואציה של התבוננות בעיר בשעת לילה. המראות הנשקפים בהתבוננות זאת מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים המוכרים ביותר.
השיר מתאר את ניסיון המשורר לשוב ולהתפעל ממראה מיוחד, גם אם הוא נבלע בשגרת החיים הקודרת. חוויית התבוננות זו עשויה לחזק את זיקת האדם לטבע ולהביאו להבנה עמוקה יותר באשר לסודות הקיום האנושי.

שם השיר "ירח" מרמז על אוירה בעלת אופי רגשני , ענוג ורומנטי. בקריאת השיר אכן מתממשות חלק מהציפיות: הירח או הסהר אכן משרים אוירה מיסטית, אך אין זה הירח המוכר ואין זו תמונת הלילה המוכרת- מראה הלילה הוא מראה ישן- חדש!

בית א' –"גם למראה נושן יש רגע של הולדת" 
 השיר נפתח בעיצומו של רגע נבחר, שבו אדם מתבונן בעת ליל במראה הנשקף מחלונו. ( המילה "גם" מרמזת להמשכיות).  "רגע של הולדת" יכול להתייחס לתופעה החוזרת מדי חודש של מולד הירח, או שהכוונה היא להצצה מקרית בירח המוכר, ולהתפעמות מחודשת מהמראה שנגלה  לו לאדם כאילו ראה דבר חדש שלא ראהו מעולם.
המראה הנולד, המתחדש הוא המראה של המתבונן, רגע ההולדת תלוי בכישוריו של המתבונן
דומה, שיכולת זו להתנתק מן "המראה הנושן" ולמצוא בנוף הרגיל את הראשוניות של רגע ההולדת היא סגולה, שמי שניחן בה עשוי לזכות ברגעים מופלאים של התגלות.
המתבונן בטבע נוקט עמדת ריחוק, "הזרה" המאפשרת לו לראות את הדברים הרגילים באור אחר וייחודי.
 הזרה פירושו הפיכת המוכר לזר. כך מתמלא השגרתי בתחושת ייחודיות.
בשורות הבאות מתוארת העיר
אף שמדובר בעיר, אין בה זכר לנוף העירוני של בתים ורחובות בשל החושך השורר והאווירה הסהרורית העוטפת את הליל. במקום בני אדם יש אובייקטים מואנשים האנשה (עיר צופה, מים ניבטים, עץ שוקט), שהם גיבורי השיר.  הבכי שהעיר כולה שקועה בו, טבולה בתוכו, אינו בכי אנושי, העשוי לבטא כאב או מצוקה, אלא קולות צרצרים. דמעות אינן נזכרות . אמנם המילה טבולה מרמזת על קיומן בכמות גדושה, אך היא חסרת מהות אנושית, בכי הצרצרים עומד בניגוד לדממה הבלתי טבעית השוררת בשמים. השמים המנוכרים, הנעדרים כל סימן של חיות (אין ציפור), משמיעים- אטימות אל הקיום האנושי, הם חתומים בפני האדם ללא זיקה לגורלו. נראה כי על אף המציאות אפופת הזרות ונטולת החיוּת, מבקש המשורר להכיר באפשרות לראות את הדברים אחרת, באור אופטימי וחגיגי כפי שנרמז במילים "יש רגע של הולדת".

בית ב' – בבית זה מתפתחת נקודת המבט של המשורר המבקש להרחיק אל מחוץ לעיר ולראות את הדרך. המפתיע הוא בהתייחסות מהופכת ליחסי האדם (ההלך) והדרך. במקום שהאדם יצפה בדרך, הדרך צופה אל האדם. היפוך זה מקטין לכאורה את האדם, שנראה כי מיקומו ביקום מוגבל וזניח.
אף על פי כן, הדרך, שהיא סמל החיים, מופיעה כמי שמצפה לאדם ומזמינה אותו להשתחרר מהניכור והאטימות שרובצים עליו כמי שמתגורר בעיר המדכאת. תמונת "הירח על כידון הברוש" מעצימה את האווירה הלילית-סהרורית, המחדדת את המאבק בין הירח העגול (סמל השמימי) לבין הברוש המחודד (סמל המציאות הארצית). השילוב בין הירח לברוש באמצעות המילה "כידון" (כלי נשק חד), והעיצוב של הירח כמעין פנס הניצב על כידון הברוש כדי להאיר את הדרך, מעורר במשורר התפעמות נרגשת של מי שזוכה להתבונן בפלאי הבריאה.
 אותה הדרך, המכילה בתוכה את השמיים והארץ, יכולה לקבל אליה את האדם ולשרטט עבורו את מסלול קיומו. לאדם יש סיבה לחוש אופטימיות נוכח הדרך המצפה לו, אך הוא נידון להיות ספקן באשר לסיכוייו להשתלב באותה דרך, במובן של להתמזג עם הטבע ולהיות מאושר. שתי השאלות הסוגרות את הבית השני: "אלי, העוד ישנם כל אלה? / העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" מפנות את האדם מהדיבור עם עצמו אל פנייה החוצה, אל האלוהים, מתוך ניסיון לתהות על מצבו האמיתי של העולם ועל מקומו שלו בעולם זה.

בית ג' – בבית האחרון ניתן לזהות כי המשורר מצא את התשובות לשאלות הקיום בעולמו הפנימי. התשובה לא נמצאת בנוף, שהרי המים ניבטים מהאגם כמו ראי דומם, והעץ ניצב בשקט, מכוסה בעליו או פירותיו המדומים לעגילים אדומים. המראות הללו נתפשים בעיני המשורר כצעצועי האל. בהכריזו כי "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים", בוחר המשורר להכיר, בהסתייגות אמנם, ביפי תופעות הקיום המדומות לצעצועים. תפישת הבריאה וקיום העולם כמשחק של האלוהים עשויה להוביל להכרה אופטימית בדבר יופיין של תופעות הטבע וראוי לו לאדם שיוקיר וייהנה מ"השימוש" בצעצועים אלו, כל עוד הוא חי. מנגד, דימוי תופעות הקיום לצעצועי האל, עלול להוביל למחשבה מייאשת שגם האדם כיציר הבריאה הוא לא יותר מצעצוע של האל, וככזה מידת שליטתו בחייו מוגבלת ואף מקרית ביותר. על-פי תפישה זו כוח הגורל שולט באדם ואין לברוח מפניו, כי הבחירה איננה בידו. צירוף המילים האוקסימורוני "תוגת צעצועיך" מחזק את תחושת המתח שבין העצב לבין השמחה, המאפיינת את חיי האדם הניצב בחולשתו אל מול עוצמת הקיום והטבע.
אנו רואים שדמות הדובר בשיר מצומצמת  ומטושטשת. הבלעת זהותו של הדובר מקטינה את חשיבותו.
המראות הם במרכז. הדובר מציג חוויה רוחנית בהתרחשותה ומתארה בלשון מטאפורית . הטבע כקישוט אמנותי או כתפאורה. הברוש- עץ מקושט בעגילים. האדום, מתאר את הפירות התלויים על העץ כעגילים, מוסיף לציוריות קישוט צבעוני חי.
תגובתו הרגשית של הדובר למראות היא מציאת מכנה משותף להם כולם צעצועים בידי הבורא, המשמשים לו כלי משחק. אולם התוגה המתלווה אליהם היא תוגת האדם המתבונן בהם וחש את אפסותו מול נצחיותם.
לפנינו שתי נקודות מבט:  עבור האל צעצועים גדולים, כלי משחק.  עבור האדם עולם מלא הזדמנויות לפליאה.


השיר ירח כרמיזה ליצירה הספרותית

"גם המראה הבנאלי ביותר נברא אי פעם, בשחר ההיסטוריה אומר השיר בסמוי וגם תופעת הטבע היומיומית והמוכרת ביותר, שאנו חולפים על פניה מבלי להעניק לה מבט שני, נראתה בעיניו של האדם הראשון כפלא שאין שני לו.   ובמקביל, גם המוסכמה הספרותית השגורה והשחוקה ביותר נבראה אי פעם בתולדות האמנות, והאמן הראשון שבראה התבונן ביציר דמיונו בפליאה, ואף הפליא באמצעותו את קוראיו.  השיר 'ירח' הוא ניסיונו של משורר מודרני ומפוכח, החי בעולם שבו נשחקו כל המראות  וכל דרכי עיצובן, להחזיר למציאות ולאמנות את ראשוניותן המופלאה". (זיוה שמיר – "הפיכת היומיומי והבנאלי לזר ומוזר")
מרוב רצונם של משוררי ההווה המודרניסטיים, טוען אלתרמן, להדהים את חבריהם המשוררים ואת קהלם בדמויים מדהימים,חדשניים, הפכו החידושים הללו לשיגרה, ושוב אין הם מפתיעים את הקורא.  אם ברצונה של השירה להפתיע, טען השיר באירוניה ובעקיפין, עליה להתנער משגרת ההדהמה, לפנות שוב אל הישן, לרעננו ולהסיר מעליו את האבק.
בשיר יש דובר תמים ונפעם עם דובר מפוכח וגלוי עיניים המתרגש למרות פיכחונו.  יש אופטימיות (כעולה מן השבועה הנרגשת והרגשנית "לעד לא תיעקר ממני),  אך גם פסימיות עמוקה (שכן לא תיעקר   ולא תישכח, התוגה).   ולמעשה, המסר העולה מן הדברים הללו הוא פסימי ואופטימי בעת ובעונה אחת:  פסימי משום שהעצב הוא שיישאר בעולם ככלות הכל, ואופטימי משום שהדובר מאמין כנראה בעולם שיתקיים לנצח נצחים, חרף תוגת הקיום.

אמצעים אומנותיים
מבנה
השיר "ירח" בנוי משלושה בתים, בני חמש שורות בכל אחד וכולל חריזה מסורגת בשורות א-ד; ב-ה. מבנה הבתים שובר את הארגון המקובל בשירים הכוללים ארבע שורות בכל בית. הפסיחה המופיעה בכל הבתים בשורה השנייה מבליטה את הציפור (בית א'), הירח (בית ב') והעץ (בית ג') – המייצגים שלוש תופעות המתפרשות כצעצועי האל. עיקרון מבני זה תומך במשמעות ההתבוננות הנפעמת של האדם ביציר הבריאה ובעמידתו הנבוכה מול סודות הקיום האנושי.
מטאפורה והאנשה
1)      "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" – לשון ציורית המעניקה למראה משמעות אנושית, כאילו מדובר ביצור חי שניתן להבחין ולזכור את רגע בריאתו. משפט זה מחזק את כוונת המשורר הקורא להתפעל גם מתופעות שבשגרת היום-יום נתפשות כבנאליות.
2)      "שמיים בלי ציפור זרים ומבוצרים" – זהו תיאור קודר של הוויה קיומית נטולת חיוּת. ציור לשוני זה יוצר אווירה מעיקה המזכירה שהות בעיר הנתונה במצור. הזרות והסגירות של העיר מסמלות את מצב הרוח הירוד של המשורר נוכח מציאות החיים הריקנית.
3)      "עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים" – העיר מתוארת כמקום שוקק צער. היא שקועה בבכי הנשמע כמו קינה מתמשכת, המציירת אותה כמשעממת ומונוטונית כמו קולו המטריד של הצרצר. אפשר לראות בביטוי ציורי זה סמל לבכי ייסוריהם של בני-האדם החיים בעליבותם בעיר המאופיינת בזרות ובניכור שבה.
4)      "דרך עוד צופה אל הלך" – לשון האנשה המגלה אופטימיות ותקווה נוכח נכונות הדרך, שהיא סמל החיים, לקלוט אליה את ההלך (האדם החי) ולהעניק לו קיום משמעותי וראוי.
5)      "והירח על כידון הברוש" – ציור מטאפורי הממחיש זווית מבט ייחודית המחברת בין השמימי והארצי. הירח ניצב על כידון הברוש במה שנראה כמו פנס רחוב המאיר את העיר. זהו מראה מרשים כל-כך (עבור מי שמסוגל ברגישותו להבחין בו), עד שהוא מעורר שאלות קיומיות באשר לאפשרויות החיים בעולם הזה ולמידת החיבור לטבע כביטוי לאושר.
6)      "שוקט העץ באודם עגילים" – ביטוי ציורי המשלב לשון האנשה ותמונה מטאפורית היוצרים מבע של שקט יפה. העץ בשתיקתו מותיר את האדם להשתומם אל מול פני הטבע האסתטי. העץ המקושט בעלים או פירות אדומים מסמל את מחויבות האדם לעצמו, בדבר ניסיונו להעניק משמעות לחייו, כי זו לא תינתן לו על-ידי גורמים חיצוניים (מי האגם השקופים והעץ האדום). האדם ניצב מול שלווה בה שקע הטבע, ומכאן עליו להחליט מה יעשה במראות אלו שהם פרי בריאתו של האל.
7)      "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים" – במילות הסיום מובלטת לשון ציורית אוקסימורונית, המציגה את תופעות הטבע כולן כצעצועים של האלוהים, ומותירה את האדם להכיר בכורח בחירתו (אם זו בכלל קיימת) מה לעשות בצעצועים הללו. הצעצועים בניגוד לשיוכם החיובי אל עולם הילדות, מופיעים כאן ככלי-משחק מאיימים הנתונים בידי כוחות הגורל העליונים, הנוהגים בהם באדישות מפחידה. הצהרת האדם כי לעולם לא יחדל ליהנות אך גם לכאוב את המציאות בה הוא חי, משרה תחושה חיובית הנובעת ממבט מפוכח שיש בו השלמה מפויסת עם ההכרה בחולשתו כ"נידון לחירות" החייב לעצב את חייו בעולם.

סיכום
השיר "ירח" מזמן לקורא השקפת עולם מיוחדת המעודדת לחוות את המציאות בדרך מחודשת ורעננה, אשר תאפשר התמודדות מוצלחת יותר עם השגרה והשעמום המאפיינים את חייהם של בני-אדם רבים בעידן המודרני. אלתרמן מציע אלטרנטיבה של הקפאת רגעים תוך התבוננות מפוכחת ואופטימית בהם, שתאפשר נגיעה בעלת משמעות, אשר תוכל להעניק טעם חדש לחיים. לשם כך, אין צורך להמציא תופעות חדשות, אלא יש להתבונן מחדש ובהתרגשות גם באותם מראות נושנים ולהיזכר בקסמם, עם רגע לידתם. הגילוי מחדש עשוי להעניק משמעות ברוכה לדברים שדומה כי אבד כבר העניין בהם. אין מדובר כאן בהתפעמות ראשונית וספונטאנית, אלא דווקא בהתרגשות מבוקרת של מי שמבקש להיאחז בחוויות החיים מתוך הכרה שניתן לראות בהן את היופי שעדיין שם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה